1. התובעת, ילידת 1979, הגישה תביעה זו לפיצוי על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975, בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 5.5.08.

עדות המומחה

1. המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא אם נגרמה נכות כתוצאה מן התאונה.
2. בית המשפט מינה כמומחה בתחום האורתופדיה את דר' אהוד ראט.
   המומחה בחוות דעתו, ציין כי התובעת סובלת לדבריה מכאב גב תחתון ורגל שמאל. התובעת קושרת את תלונותיה לתאונת הדרכים מיום 5.5.08.
   ואולם, מעיון במסמכים הרפואיים התרשם המומחה, כי התובעת סבלה מכאב בגב התחתון וברגל שמאל כבר בתחילת 2003. רצף התלונות ואישורי המחלה מצביעים, לטענתו, על בעיה כרונית המתועדת בתלונות במהלך השנים 2003, 2004 ו- 2005 טרם התאונה.
   בהדמיית CT מיום 26.10.09, נראה שינוי ניווני במפרקים סקרו-איליאקאליים, אולם ממצא זה איננו חבלתי. גם בלט הדיסק שנצפה בהדמיית CT בחוליות S1 עד L5 איננו מצביע על רקע חבלתי.
   
   
   המומחה קבע איפוא, כי נכותה הצמיתה של התובעת עומדת על 10% בגין מגבלה קלה בתנועות גב תחתון, אולם הכאב תועד החל משנת 2003 ומדובר בכאב כרוני, כאשר אין החמרה אובייקטיבית בעקבות התאונה.
   לפיכך נקבע כי יש לייחס את נכותה למצב קודם.
3. בתשובה לשאלות הבהרה שהגיש בא כוח התובעת, ציין המומחה כי מצא רגישות גם באיזור הסקרו-איליאק וגם באיזור הבלט.
   עוד הדגיש המומחה כי לא נמצאה בדימות פתולוגיה במפרקים הפצטאליים, אולם אין הדבר מחייב קביעה בדבר תקינותם.
   המומחה הוסיף וציין בתשובה לשאלות ההבהרה, כי עצם קיומם כאבי גב איננו מצביע על רקע חבלתי, וקביעה זו תקפה גם לאנשים מתחת לגיל 40.
   המומחה גם שלל קביעה לגבי נכויות זמניות.
4. ביום 19.1.14, מסר המומחה את עדותו בבית המשפט.
   בחקירה הנגדית לב"כ התובעת, הסביר המומחה כי בעת הבדיקה הוא רושם את כל ממצאיו במחשב, ולאחר מכן עורך את הממצאים כחוות דעת. המומחה הסביר כי הוא איננו מתייחס למבחנים מסוימים על שמות רופאים, אלא לתוצאות הבדיקה בפועל כפי שביצע.
   המומחה לא זכר אם היה בידו התקליטור של בדיקת ה CT, או רק הפענוח כמצוין בחוות הדעת, וזאת גם שהוצג בפניו אישור מסירה למרפאת מדיטון, בה לדבריו עובדים כעשרים רופאים והוא היה מגיע לשם רק אחת לשבוע.
   המומחה ציין כי על סמך בדיקת ה-CT אין רמז לבעיה כלשהיא במפרקים.
   המומחה שלל את טענת ב"כ התובעת, כי ישנה סבירות גבוהה שהבלט בעמוד השדרה נגרם כתוצאה מאירוע טראומטי. הוא הסביר כי יכולים להיות שינוים ניווניים שאינם כתוצאה מטראומה, ואין קשר הכרחי גם בין כאבי הגב והבלט.
   לדבריו, יתכן במידה שווה שבלט יהיה קשור לטראומה או שהוא תופעה טבעית.
5. בענייננו, המומחה סבר שהמגבלה, שהביאה לקביעת אחוזי הנכות, הייתה כבר טרם התאונה, ועל כך מעידות התלונות הקודמות (ע' 24 ש' 1-2 לפרוטוקול).
   באשר לתלונות בעבר, המומחה אישר כי כאבי גב יכולים להיות גם כתוצאה מהצטננות, אולם אז זה אמור לחלוף כעבור כמה ימים, ואילו התלונות החוזרות ונשנות של התובעת אינן עולות בקנה אחד עם כאב גב חולף, אשר אמור לחלוף תוך תקופה קצרה.
   המומחה ציין כי מאחר ויש רצף או משך של תלונות מדי כמה חודשים, בין תלונה משנת 2003 ועד לינואר 2005, הרי שמדובר בכאב כרוני ולא בכאב מינורי וחולף שקשור להתקררות או שריר תפוס.
6. באשר לנכויות זמניות הסביר המומחה כי במקרה מעין זה, היה ממליץ על מנוחה וטיפול נגד כאבים למשך שבוע ימים, אולם לא היה מעניק נכות זמנית.
   המומחה שלל אפשרות שמצבה הקליני של התובעת יגיע ל- 50% נכות צמיתה.
7. בחקירה הנגדית לב"כ הנתבעת, הופנה המומחה לעובדה שאין כל אישור על תלונה או טיפול רפואי כלשהו מאז התאונה שארעה ביום 5.5.08 ועד לפנייה לחדר מיום ביום 14.5.08, תשעה ימים לאחר התאונה.
   המומחה אישר כי לנוכח התלונות המשמעותיות של התובעת, הקושרות את הממצא החבלתי לתאונה, צפוי היה כי היא תפנה לטיפול סמוך לאחר התאונה ולא תמתין תשעה ימים.
8. המומחה התייחס בחוות דעתו למספר תלונות קודמות שהאחרונה בהן הינה תלונה לכאב גב תחתון כרוני מיום 30.12.04, בגינו הוצא לתובעת אישור מחלה עד ליום 2.1.05. המומחה הופנה למסמך שהוגש במסגרת נ/1, לפיו ביום 29.1.07, היתה תלונה נוספת על כאבי גב תחתון.
   המומחה השיב כי לא ראה מסמך זה בעת שערך את חוות דעתו, אולם המסמך מחזק את הערכתו בדבר העדר קשר סיבתי בין התאונה לנכות.
9. המומחה הוסיף והבהיר, כי בלט דיסק הוא פחות משמעותי מבחינת פתולוגית מאשר פריצת דיסק, וכי בדרך כלל הוא תוצאה של שינויים ניווניים לאורך זמן ולא טראומה.

עדות התובעת

1. התובעת בעדותה אישרה שלאחר התאונה החליפה פרטים עם הנהג השני והמשיכה בדרכה, ללא צורך בטיפול רפואי מיידי.
   התובעת נשאלה מדוע פנתה לראשונה לטיפול רפואי תשעה ימים לאחר האירוע, והיא ציינה כי באותה תקופה נעזרה בטיפולים של שירותי רפואה פרטית אחר שעות הפעילות. לא הומצא כל מסמך וכל אישור לגבי טיפולים כאלה.
   לדברי התובעת, בעלה היה חוזר מן העבודה בשעות מאוחרות עקב טיסות לילה בבסיס חצרים, ולכן לא יכלה להגיע לטיפול רפואי לפני חלוף תשעה ימים מעת התאונה.
   יצוין כי בעלה של התובעת סתר טענה זו, והעיד כי בעת התאונה עבד עדיין בחברת "אינטל". לדבריו מאז התאונה הוא עובד עד השעה 16:00 ולא יותר.
   התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי ביום 29.1.07, שנה וארבעה חודשים לפני התאונה, עברה תאונת דרכים אחרת, וגם אז התלוננה על כאבי גב תחתון (ע' 12 ש' 10-17 לפרוטוקול).
2. בעדותה בבית המשפט העידה התובעת לפתע, כי לאחרונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי בנכות זמנית כללית של 50% בגין כאבי הגב והיא מקבלת גמלה חודשית. יצוין כי הדבר לא הופיע בתצהירים ובראיות שהגישו הצדדים והיווה הפתעה לשני הצדדים, בגינה ביקשו הצדדים דחייה על מנת לברר נתון זה והשלכה שלו על גובה הפיצוי.
3. לאחר דיון ההוכחות הגישו שני הצדדים הודעות לגבי החלטות המוסד לביטוח לאומי, מהן עולה, כי רק בתאריך 20.8.13, היינו למעלה מחמש שנים לאחר התאונה, הגישה התובעת תביעה לנכות כללית בגין כאבי הגב.
   ביום 6.10.13 עברה התובעת ועדה רפואית ונקבעו לה 50% נכות רפואית מיום 1.8.13 ועד ליום 28.2.14, ודרגת אי כושר בשיעור של 100% לאותה תקופה.
   ביום 6.2.14 עברה התובעת אבחון רפואי נוסף, והנכות הרפואית בשיעור 50% עם דרגת אי כושר של 100% הוארכו עד ליום 31.12.14.

הכרעה בעניין חוו"ד המומחה

1. ב"כ התובעת ביקש בסיכומיו, לדחות את חוות דעתו של המומחה מטעם בימ"ש, ולמנות מומחה נוסף לבחינת טענותיה של התובעת.
   לחילופין, ביקש בא כוח התובעת, לקבוע כי הנכות בשיעור של 10% שנקבעה על ידי המומחה ד"ר ראט, נגרמה מן התאונה.
2. ב"כ התובעת טען, כי מדובר במומחה מגמתי ומוטה. אני דוחה טענה זו, שאיננה מבוססת על דבר למעט התרשמות אישית ומסקנות המומחה.
   
   המומחה העיד באופן מקצועי, השיב על כל השאלות שנשאל באופן מפורט, תוך מתן הסברים שונים ולא התרשמתי כי מדובר בעדות מגמתית. ניתן לחלוק על המומחה בעניין זה או אחר, אולם יש להזהר בטענה חמורה מעין זו.
3. ב"כ התובעת טען כי לא ניתן לשלול קשר סיבתי בין הממצא לבין התאונה, גם לפי עדות המומחה. בעניין זה, נסמך ב"כ התובעת על עדותו של המומחה מיום 19.1.14 כדלקמן:
   "לשאלת בית המשפט, האם כאבי גב כאלה ובלט כזה, מה הסיכויים שהם יהיו כתוצאה מטראומה אצל אישה בת 30, משיב שיתכן שבמידה שווה שהבלט הינו תופעה טבעית או שהוא קשור לטראומה, או במילים אחרות, אני לא יכול להוכיח קשר בין הבלט לטראומה בשלב כלשהו, ויש להדגיש שהסי.טי. בוצע שנה וחצי אחרי התאונה..." (ע' 22 ש' 20-23 לפרוטוקול).
   לא ניתן ללמוד מציטוט זה את מה שמבקש ללמוד ממנו בא כוח התובעת.
   המומחה השיב לשאלה היפותטית כללית של בית המשפט, לגבי אפשרות של קשר סיבתי בין אירוע טראומטי לבלט. הוא ציין כי באופן כללי, בלט יכול להגרם במידה שווה כתוצאה מטראומה או כתוצאה משינוי ניווני. עם זאת, עיון בעדותו של המומחה בהקשר הכללי מלמד, כי גם אם באופן היפותטי ישנה אפשרות שווה שהשינוי נגרם כתוצאה מטראומה, הרי שבמקרה הקונקרטי של התובעת, התרשם המומחה כי אין אלה פני הדברים.
   לעומת האפשרות הכללית, בעניינה של התובעת, לנוכח התלונות בעבר והעובדה שהדימות הנוכחית נעשתה זמן רב לאחר התאונה – הרי שלדעת המומחה אין היתכנות, על פי מאזן ההסתברויות, לקשר סיבתי בין הטראומה לנכות שמצא המומחה בגב.
4. ב"כ התובעת הוסיף וטען, כי יש להעניק משקל נמוך לחוות דעתו של המומחה, אשר לא צפה בתקליטור הדימות של התובעת אלא נסמך רק על הפיענוח.
   ללא ספק מוטב תמיד שמומחה יסתמך על הראיה המקורית ולא יסתפק בפענוח.
   עם זאת, דווקא ב"כ התובעת הוא שנסמך על אותו פענוח בדיקה, בטענתו כי הבלט קשור לתאונה.
   מעבר לטענה הפורמלית, שהמומחה לא זכר אם התקליטור עמד לפניו, הרי שלא היתה כל טענה קונקרטית, לפיה הפענוח שגוי או שבתקליטור עצמו נמצא מידע אחר, השולל את קביעתו המקצועית של המומחה בדבר העדר קשר סיבתי לבלט. גם במסגרת שאלות ההבהרה לא עלתה דרישה לעיון מחדש במסקנות לאחר עיון בתקליטור הדימות. המומחה גם לא נשאל אם יש סיכוי שעיון בתקליטור היה משנה את מסקנותיו, אשר נקבעו בעיקרן על יסוד תלונות רבות טרם התאונה, ולא על יסוד הפענוח.
   נראה איפוא, כי מדובר בטענה בעלמא, שאין לה השלכה של ממש על מסקנותיה המבוססות היטב של חוות הדעת.
5. בא כוח התובעת נסמך בבקשתו החריגה שלא לקבל את חוות דעת המומחה, על מספר טענות:
6. אין כל ממצאי דימות לתובעת טרם התאונה, כך שלא ניתן לאמץ את קביעתו של המומחה כי מדובר בנזק קודם.
7. הבלט שנצפה בגבה של התובעת יכול להיגרם מן התאונה, גם לפי עדותו של המומחה בית המשפט.
8. המומחה העיד שהבלט כשלעצמו יכול לגרום הגבלה בתנועה.
9. המומחה העיד שמצא רגישות באזור הבלט ובאזור הסקרו-איליאק.
10. המומחה העיד כי אין שינויים ניווניים במפרקים או באזור הבלט.
11. העדר ממצא אובייקטיבי של דימות טרם התאונה, הוא גורם המקשה במקרים רבים של מחלוקת לגבי קשר סיבתי בין חבלה לאירוע טראומתי.
    כידוע, הנטל הוא על התובע להוכיח את כל טענותיו לרבות עניין הקשר הסיבתי.
    עצם העדר בדיקה כאמור, איננו מהווה ראיה לכך שלא היה ממצא פתולוגי בגבה של התובעת טרם התאונה.
    כפי שהעיד המומחה, ועדותו בעניין זה מקובלת עליי, הרי שרצף התלונות לגבי כאבי גב, דווקא מלמד, גם ללא דימות טרם התאונה, כאפשרות סבירה, שהממצא היה קיים עוד טרם התאונה.
12. ב"כ התובעת הוסיף וציין כי חלק מן המסמכים הרפואיים שסומנו נ/1 לא הועברו אליו טרם הדיון כנדרש בתקנות.
    מנגד, ב"כ הנתבעת טען, כי המסמכים הרפואיים הועברו למומחה והעתקם נשלח לבא כוח התובעת.
    אכן, בד"כ מסמך שלא גולה במסגרת גילוי מסמכים, לא ניתן להגישו לבית המשפט כאמור בתקנה 114א' לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984.
    
    ניתן גם להטיל ספק בטענת הנתבעת, לפחות לגבי המסמכים הנוגעים לתאונה האחרונה משנת 2007, נוכח העובדה כי הדבר לא מצוין גם בחוות דעתו של המומחה.
    יחד עם זאת, בחקירה נגדית ניתן לשאול עד הניצב על דוכן העדים כל שאלה, גם בנוגע למסמכים שלא הוגשו.
    העובדה שהתובעת עצמה אישרה בחקירה הנגדית קיומה של תאונת דרכים אחרת בינואר 2007, בה התלוננה על כאבי גב, מכשירה את התיעוד הרפואי, חרף התנהלות ב"כ הנתבעת.
13. בא כוח התובעת הוסיף וציין, כי תלונה לגבי כאבי גב הינה תלונה שכיחה, שאיננה מלמדת על מצב כרוני המחייב לדחות קשר סיבתי בין התאונה לבלט.
    בעניין זה הדגיש המומחה, כי התלונות על כאבי גב הינן רצופות משנת 2003 ועד ינואר 2005. במהלך הדיון התברר כי ישנה תלונה נוספת מיום 29.1.07, שנה וארבעה חודשים לפני התאונה, בגין כאבי גב תחתון בעקבות תאונת דרכים אחרת.
    גם אם נשמיט מרצף זה את התעודה הרפואית הנוגעת לכאבים בגפה השמאלית, אשר לדעת המומחה ניתן לשייך גם אותה למחושים בגב (והדבר נובע גם מהתלונות הנוכחיות), הרי שללא ספק מדובר ברצף לא מבוטל של מספר תלונות לגבי כאבי גב אלה ואחרים, במהלך של תקופה של חמש שנים טרם התאונה.
    התבוננות בכל התיעוד הרפואי בצוותא, מחזקת את מסקנתו של המומחה, כי אין מדובר בכאבי גב חולפים, אלא במצב כרוני של רגישות בגבה של התובעת, ממנו סבלה עוד טרם התאונה.
    
14. פסילת מומחה מטעם בית המשפט
    המדיניות בכל הנוגע לפסילת מומחה מטעם בית המשפט שנתמנה בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) התשמ"ז-1986, הינה מצמצמת.
    נקודת המוצא להכרעה בבקשות לפסילת מומחה הינה כי המומחה, הפועל כזרועו הארוכה של בית המשפט, מפעיל שיקול דעת עצמאי בתום לב. הנטל הוא כבד לסתור הנחה זו. הלכה פסוקה קובעת כי בדרך כלל שומה על בית המשפט לאמץ חוות דעתו של מומחה רפואי אשר מונה על ידי בית המשפט, שהוא גורם מקצועי ואובייקטיבי, וכי רק בנסיבות חריגות, בהן מדובר בחוסר הגיון הבולט על פניו יש מקום לסטות מחוות דעתו של מומחה רפואי מטעם בימ"ש.
    בהתאם להלכה הפסוקה, ניתן לחלק את השיקולים לפסילת מומחה מטעם בית המשפט לשלושה: הראשון, הפרת יושרה בסיסית, משוא פנים או ניגוד עניינים. השני, חשיפה למסמכים פסולים (אם כי הפסיקה מצמצמת שיקול זה רק לחשיפה שהביאה לפגיעה בשיקול הדעת של המומחה). השלישי, המנעות המומחה מבדיקת הנפגע, או פגם דומה היורד לשורשו של עניין ומעקר את הבדיקה מבסיסה.
    כפי שקובע כב' השופט ריבלין בספרו (אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית, תשע"ב-2012, ע' 681-693) : "ההחלטה אם לפסול את המומחה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה. יש לבחון אם פעל בתום לב, אם המדובר ברופא בעל מוניטין וידע מתאים בתחום התמחותו, ואם שמר על שיקול דעת עצמאי בעת שהכין את חוות דעתו. גם אם סטה מן ההוראות החקוקות ומן ההנחיות הכתובות, אך לא היה בכך כדי לפגוע בזכויותיו של אחד מבעלי הדין או לגרום לעיוות דין, לא ימהר בית המשפט להורות על פסילתו" (ת"א (שלום חי') 22614-09-09 צילה פחימה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, (2013)).
    עוד מדגיש כב' השופט ריבלין בספרו, כי אם הטענות כנגד המומחה באו בשלב מאוחר, לאחר קבלת חוות הדעת ומתוך אי שביעות רצון ממסקנותיה, יטה בית המשפט שלא לפסול את חוות הדעת (ריבלין, שם, ע' 695).
    המומחה משמש כידו הארוכה של בית המשפט בתחומי הרפואה (רע"א 600/96 אדרי נ' מגדל, (14.7.1996)). ככזה הוטלו עליו גם מקצת החובות המוטלות על בית המשפט ובראש ובראשונה החובה לנהוג באובייקטיביות, תוך שמירה על כללי האתיקה, בהתאם למצוות החוק והתקנות ותוך הקפדה על כך שכל אלו גם יראו. העיקרון המתווה בחוק הפיצויים הוא קיום שיקול דעת עצמאי וחסר פניות של המומחה שמינה בית המשפט.
    לא בנקל יורה בית המשפט על פסילת חוות דעתו של מומחה אשר מינה ומינוי מומחה אחר תחתיו. לא כל טעות אשר נפלה בשגגה ובתום לב תחת ידי המומחה, לא כל חומר אסור אליו נחשף ולא כל אי הקפדה על דרישות הדין יובילו לפסילת המומחה. עם זאת, קיימים מקרים בהם לא יהא מנוס מפסילה שכזו. קיימים מקרים בהם "תחושתו של השופט היושב לדין היא כי לא יהא בידו או לא יהיה זה ראוי, להכריע במחלוקת בהליך שבפניו בהסתמך על חוות דעתו של המומחה הרפואי אשר מונה על ידיו" (רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל, פ"ד נו (4) 673).
    
    עם זאת, יש לזכור כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון גם בשאלת הנכות הרפואית של התובע וחוות דעת המומחה היא ראיה ככל הראיות, אם כי בדרך כלל ראיה בעלת משקל ניכר. אם נוכח בית המשפט כי נפלה טעות במסקנות המומחה, כי המומחה לא התייחס באופן ראוי לכלל החומר הרפואי שעמד בפניו, אם נמצא שהחומר שעמד בפניו לקה בחסר, או שהתשתית העובדתית עליה הסתמך המומחה אינה נכונה – ניתן להתייחס לטענות מסוג זה במסגרת ההכרעה בדבר הנכות הרפואית ובמסגרת המשקל שיש להעניק לחוות הדעת בסיום ההליך, יחד עם כלל הראיות (ע"א 1156/92 סגל נ' סגל, (7.3.1995)).
15. בענייננו, נוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי כי יש מקום לסטות מן הפסיקה בנוגע לאימוץ חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט.
    כאמור לעיל, סטיה כזו אפשרית במקרים חריגים של הפרת יושרה בסיסית, החשפות למסמכים פסולים, העדר בדיקה או חוסר היגיון בולט וכיו"ב.
    לא מצאתי חוסר היגיון בהסבריו של המומחה, אשר היו מפורטים, מנומקים, ונסמכו על תיעוד רפואי טרם התאונה, אשר גם התובעת עצמה הודתה בו.
16. יתרה מכך, העובדה שהתובעת הגיעה לטיפול רפואי בפעם הראשונה רק תשעה ימים לאחר התאונה (!) מחזקת את קביעת המומחה בדבר העדר קשר סיבתי. נכות גבוהה ומשמעותית, לה טוען ב"כ התובעת, איננה מתיישבת עם ישיבה בחיבוק ידיים במשך ימים ארוכים לאחר התאונה, בטענות של חוסר אפשרות להגיע לטיפול רפואי.
17. נוכח כל האמור לעיל, אני מאמץ את חוות דעתו של דר' ראט וקובע כי לא נגרמה לתובעת נכות בגין התאונה.
18. אין ספק כי התובעת סובלת ממחושים בגבה, מחושים אשר החלו עוד בשנת 2003, צצו שוב ושוב הן לפני התאונה והן לאחריה, ואף הוחמרו לאחרונה כאמור בקביעת המל"ל. עם זאת, אין המדובר בנכות הנובעת מן התאונה.
    בנסיבות אלה, אין גם מקום לנכות מנזקיה את הסכומים שהתקבלו ושיקבלו מהמל"ל, בו אפשר ותקבע לה נכות כללית, שמקורה איננו בתאונה.

הנזק

1. באשר לרכיב הנזק שאינו נזק ממון, מוסמך בית המשפט לפסוק פיצוי המגיע עד כדי 10% מן הסכום המירבי, בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו – 1976.
   ב"כ התובעת ביקש לפסוק את הסכום המירבי.
   בהתחשב בהעדר נכות צמיתה ובחופשת מחלה של שני ימים בלבד (גם זאת רק תשעה ימים לאחר התאונה), כאשר המומחה בעדותו אישר כי היה מעניק שבעה ימי מחלה, אני קובע כי הפיצוי ברכיב זה יהא פיצוי מינורי בסך של 10,000 ₪ בלבד.
2. באשר לרכיבים אחרים, כאשר אני מביא בחשבון שלא נגרמה נכות צמיתה ונפסקו לתובעת רק שני ימי מחלה לפי התיעוד, או שבעה ימים לפי עדות המומחה, אני נכון להכיר בפיצוי בגין הוצאות, עזרה ואבדן שכר בימים הסמוכים לתאונה, בסכום גלובאלי של 4,000 ₪ נוספים.
3. לא מצאתי ממש בשאר רכיבי הנזק הנתבעים בתחשיב שהוגש בעת הסיכומים וסומן נ/2.
4. יש ממש בטענת הנתבעת באשר לקיזוז שכר טרחת המומחה.
   בהחלטת המינוי נקבע במפורש כי בשלב זה תשא הנתבעת בשכ"ט המומחה, והדבר יבוא בחשבון בסוף התיק.
   משנתברר כי לא נגרמה נכות צמיתה, הרי שאין מקום כי הנתבעת תשא בכל עלות שכ"ט המומחה. עם זאת, לאחר שהמומחה קבע כי הפגיעה הצדיקה שבעה ימי מחלה, אני נכון לקבוע כי יש לקזז מהפיצוי רק סכום חלקי של 4,000 ₪ נכון להיום.
5. באשר לאגרה, תקנה 5 (ב) (5) לתקנות בתי המשפט התשס"ז 2007, קובעת כי אם התקבלה התביעה תחול יתרת האגרה על הנתבע, ואין בעניין זה שיקול דעת.
   בענייננו, מדובר בתובעת הסובלת מפתולוגיה ממשית בגבה גם לדעת המומחה, כאשר העדר קשר סיבתי לתאונה, היה עניין מקצועי מורכב. בנסיבות אלה, עמידתו של ב"כ התובעת על שמיעת הוכחות בתובענה לא היתה שלא במקומה, באופן המצדיק שלילת שכר טרחה או חיוב באגרה החלה על הנתבעת.
6. נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכום כולל של 10,000 ₪, בתוספת שכ"ט בשיעור כולל של 1,534 ₪ והשבת האגרה ששולמה.

המזכירות תעביר את פסק הדין לב"כ הצדדים.

זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, ב' תמוז תשע"ד, 30 יוני 2014, בהעדר הצדדים.