1. בפני תביעה לתשלום 4,750 ₪ וכן פיצוי בגין עוגמת נפש והוצאות בסכום שלא הוגדר, בגין מערכת סלון שרכש התובע. לטענת התובע, הוא רכש מערכת ישיבה לסלון 2 פלוס 3 (להלן: "הסלון") לאחר ביקור באולם תצוגה של הנתבעת, אולם הסלון שקיבל בפועל נחות בהרבה מזה שראה בתצוגה ועל כן הוא מבקש לקבל את מלוא עלות הסלון כפיצוי, וזאת לאחר שניסיונותיו לפעול מול הנתבעת לטיפול בבעיה לא עלו יפה.
2. בהליך זה ניתן תחילה פסק דין כנגד הנתבעת, כשלא התייצבה לדיון, אולם לבקשתה בוטל פסק דין זה, כשהתובע לא התייצב לדיון בבקשת הנתבעת לביטול פסק הדין. לאחר מכן ולבקשת התובע, נקבע דיון נוסף, כדי לתת לתובע את יומו בכפוף לחיובו בהוצאות.
3. ייאמר, כי הנתבעת מעולם לא הגישה כתב הגנה ולא מצאה לנכון לפרוש טענותיה בכתב וכבר מטעם זה, ניתן היה לתת פסק דין נגדה. יחד עם זאת ומשנציג הנתבעת התייצב פעמיים לדיונים בפני ומסר את גרסת הנתבעת, אבחן את טענות הנתבעת כפי שנמסרו על ידו בעל פה, כאילו הוגש כתב הגנה.

טענות הצדדים

1. טענתה העיקרית של הנתבעת היא, כי לא היא מכרה את מערכת הסלון לתובע. לטענתה היא חברה שנותנת זיכיונות לחנויות שונות שמוכרות את הרהיטים שלה והיא כלל לא מוכרת לאנשים פרטיים ומי שמכר לתובע את מערכת הסלון היא חנות בשם "אופק שיווק רהיטים בע"מ" (להלן: "אופק"). עוד טענה הנתבעת בפני, כי היא כלל אינה מוכרת מערכות סלון מדגם ניקולטי, כמו זו שרכש התובע ועל כן וודאי שלא היא אחראית כלפיו ובנוסף, חלקה הנתבעת על טענות התובע לגופן וטענה כי התמונות שהציג התובע מטעות וכי מה שהתובע קיבל זהה למה שהיה בתצוגה.
2. למרות טענת הנתבעת, כי צד שלישי אחר הוא שאחראי כלפי התובע, לא מצאה הנתבעת לנכון להגיש הודעת צד שלישי כלפי אותו צד. אציין כי בדיון הראשון בפני, הצעתי לנציג הנתבעת כי ינסה לפתור את הבעיה מול אותו צד שלישי, אשר הנתבעת לא הכחישה כי היא בקשרים עסקיים איתו וזאת על מנת לייתר המשך הדיון, אולם הדבר לא עלה יפה והתובע ביקש לקיים דיון נוסף בפני.
3. בדיון הנוסף בפני, טען נציג הנתבעת כי בעקבות הדיון הראשון בפני, הוא שלח לבית התובע איש שירות מאופק, אך התובע לא קיבל אותו ואף טען כי דיבר עם בעל הבית של אופק שהבטיח כי יחליף את הסלון של התובע. התובע מצידו טען, כי אכן נציג הנתבעת פנה אליו ואמר לו כי ייצרו איתו קשר, אולם מי שיצר איתו קשר לא הגיע בפועל, על אף שאמר לו כי יגיע, כך שבפועל לא השתנה דבר.

השאלות שבמחלוקת

1. נשאלת אם כן השאלה, אם הנתבעת היא אכן הצד הרלוונטי להליך זה, או שמא כטענתה, אינה קשורה כלל לסלון נשוא תביעה זו. אם ייקבע כי הנתבעת היא היריבה הנכונה של התובע, יהיה מקום לבחון את טענת התובע כי הוא זכאי להשבה של מלוא עלות הסלון ותשלום נוסף בגין עוגמת נפש והוצאות שונות.

הראיות שהוצגו בפני

1. לכתב התביעה, צירף התובע, חשבונית מס וקבלה. שני מסמכים אלה נושאים שני שמות. מימין כתוב "רשת רהיטי אלקנטרה" ובאותיות קטנות יותר "ריהוט בשיווק ישיר" ומשמאל כתוב "אופק שיווק רהיטים בע"מ". כך בדיוק גם בטופס הזמנה שצורף לכתב התביעה. אולם יש לשים לב, כי בטופס ההזמנה, נכתב באותיות גדולות במיוחד "הטובין הנ"ל שייך לרהיטי אלקנטרה עד לפרעון מלא בפועל". במאמר מוסגר אציין כי מתחת למשפט זה, כתוב באותיות קטנות יותר, כי לבית משפט השלום בנתניה סמכות שיפוט ייחודית, אולם הנתבעת לא העלתה טענה כנגד הסמכות המקומית ועל כן עניין זה לא נדון.
2. בפני, העיד התובע, כי נכנס (עם אשתו) לחנות שהייתה בשדרות לכיש בקריית גת ופגש שם קרובת משפחה בשם ויקי, שאמרה לו כי היא עובדת באלקנטרה בסניף קריית גת, אותו היא מנהלת. התובע טען עוד, כי על המשאית שהובילה את מערכת הסלון, משני צידיה היה לוגו של "רהיטי אלקנטרה" ולטענתו, בכל התקופה עד שהגיש את התביעה, כשפנה וניסה לקבל טיפול בתלונותיו, מעולם לא נאמר לו על ידי אף אחד, כי לא אלקנטרה היא בת שיחו הרלוונטית אלא אופק. התובע העיד עוד, כי במועד בו קיבל את הסלון, הגיעו לביתו שני אנשים עם הסלון ונעלמו מיד לאחר ששילם להם על ההובלה.
3. לכתב התביעה, צירף התובע רשימה (שהוא ערך) של השיחות שניהל מול אלקנטרה. לדבריו, המערכת הובאה לביתו ביום 7.12.09 וכבר למחרת ניגש לחנות ושוחח עם ויקי על הליקויים ומולא טופס של טיפול בלקוח. לדבריו, ביום 28.12.09 ביקר בביתו נציג של אלקנטרה, בשם יהודה ומילא דוח בעניין ולמחרת קיבל שיחה מנציג אחר שאמר שלאחר שהוא קיבל את הסלון, אין עוד מה לעשות בעניין. לאחר מכן, התקשר כעשר פעמים לחנות ובכל פעם הובטח לו כי יחזרו אליו ודבר לא קרה. ביום 8.2.10 שלח מכתב לחנות בדואר רשום, אולם המכתב לא נדרש וחזר אליו. במרץ הוגשה תביעה זו.
4. לקראת הדיון השני שהתקיים בפני, הגיש התובע לבית המשפט שני פסקי דין בהליכים שהתנהלו נגד הנתבעת מהם לדעתו ניתן ללמוד כי הנתבעת, כשיטה, מנסה לחמוק מאחריות באמצעות אופק, ולמעשה היא ואופק חד הם.
5. פסק הדין הראשון (ת.ק. 22309-06-10 בחרי ואח' נ. אופק שיווק רהיטים בע"מ ואח'), ניתן בבית המשפט לתביעות קטנות בטבריה ביום 3.11.12. הנתבעות באותו עניין היו, אופק שיווק רהיטים בע"מ, רשת רהיטי אלקנטרה בע"מ ורשת רהיטי אלקנטרה – סניף טבריה. באותו הליך, הגישה הנתבעת כתב הגנה ובו טענה בין היתר, כפי שהיא טוענת בהליך בפני, כי לא היא מכרה את השולחן נשוא אותו הליך ואין בינה לבין התובעים שם כל יריבות.
6. בפסק הדין שניתן נגד הנתבעת, נקבע כי יש יריבות בינה לבין התובעים שם. בית המשפט בטבריה קבע, כי לתובעים שם נמסר כרטיס ביקור של הנתבעת עם כתובתה בטבריה וכי על חשבונית העסקה התנוסס שמה ועל כן אין לתת לה לחמוק מאחריות לעסקה. שם אף השיק שמסרו התובעים נפרע על ידי הנתבעת.
7. בפסק דין נוסף שניתן ביום 16.1.12 בבית המשפט לתביעות קטנות בכפר סבא (ת.ק. 33785-07-11 אדליס ואח' נ. רשת רהיטי אלקנטרה), הייתה הנתבעת שבפני, הנתבעת היחידה, כמו בהליך שבפני. בהליך זה, נתבעה הנתבעת בגין מערכת סלון אשר לטענת התובעים שם הייתה פגומה. גם שם טענה הנתבעת להיעדר יריבות, מהטעם שהיא עוסקת ביבוא ושיווק רהיטים ומעניקה זיכיונות שיווק ואינה מוכרת רהיטים באופן ישיר. גם שם, טענה כי המוכרת של הרהיטים היא אופק שיווק רהיטים בע"מ, בעלת ח.פ. שונה משלה.
8. באותו עניין, טענו התובעים, כי רשמו שיקים לפקודת הנתבעת וכי כשנסעו למקום מושבה של אופק בנתניה, ראו שלט גדול עם שם הנתבעת עליו. בית המשפט באותו עניין קיבל את התביעה נגד הנתבעת וראה בהתנהלות הנתבעת, ניסיון להסתתר מאחורי אישיות משפטית אחרת כדי להתחמק מחיוביה. בית המשפט שם אף מצא לנכון לאזכר פסיקה נוספת בבתי המשפט לתביעות קטנות בהן העלתה הנתבעת טענת חוסר יריבות ועולה ממנה ניסיון של הנתבעת לטשטש את זהותה.
9. עוד יוזכר, כי בדיון השני בפני, התייצבה עובדת של אופק והעידה בפני. לדבריה לא בעל הבית שלה ביקש ממנה להתייצב אלא נציג הנתבעת הוא שביקש ממנה להגיע, כן טענה כי היא מכירה את נציג הנתבעת בגלל שהוא מסדיר את העניינים מול כל הזכיינים.
10. אציין עוד, כי התובע שבפני, על פי הקבלה שצורפה לכתב התביעה, שילם בכרטיס אשראי ולא בשיק וזאת בניגוד למקרים מן הפסיקה שנזכרה לעיל.

דיון והכרעה

1. מכל הראיות שהובאו בפני, אני סבורה כי עלה בידי התובע להוכיח, כי הנתבעת אחראית כלפיו בגין הסלון שרכש.
2. כאמור לעיל, על כל המסמכים שקיבל התובע בעת שרכש את הסלון, הופיע שמה של הנתבעת לצד שמה של אופק ועל כן אין סיבה להניח כי הנתבעת איננה קשורה לאופק ואיננה קשורה למכירת הסלון לתובע. יתר על כן, במסמך ההזמנה, כפי שצוין לעיל, יש סוג של תניית שימור בעלות – כשהבעלים המוזכר הוא הנתבעת ולא אופק. עדותו של התובע, כי החנות בה רכש את מערכת הסלון נשאה שלטים עם שם הנתבעת וכי המשאית שהביאה אליו את הרהיטים הייתה עם לוגו של הנתבעת וכי למעשה מעולם לא עלה שמה של אופק עד לבקשת הנתבעת לבטל את פסק הדין שניתן נגדה בהעדרה, הייתה מהימנה עלי.
3. נוסיף לכך, כי מן הפסיקה שהוצגה בפני, נראה כי יש כאן שיטה של הנתבעת, להתנער מאחריות באמצעות אופק. בכל פעם שהנתבעת מוצאת עצמה נתבעת על ידי לקוח לא מרוצה, היא מעלה טענה של העדר יריבות ומסתתרת מאחורי אופק, אשר לכאורה היא המוכרת של הרהיטים. נראה כי הנתבעת פועלת ביחד עם אופק וכשנוח לה היא בחזית וכשלא נוח לה טוענת כי היא לא קשורה לדבר. אין לקבל התנהלות כזו ועל כן אני קובעת כי הנתבעת היא מי שמכרה את מערכת הסלון לתובע.
4. נבחן אם כן, את סוגית הנזק לו טוען התובע. התובע טוען למעשה לאי התאמת הממכר. סעיף 11 לחוק המכר תשכ,ח 1968 (להלן: "חוק המכר") קובע:

"המוכר לא קיים את חיוביו, אם מסר - ...

(2) נכס שונה או נכס מסוג או תיאור שונה מן המוסכם. ....

(4) נכס שמבחינת סוגו, תיאור, איכותו או תכונותיו אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה, זולת אם הוצגו ללא קבלת אחריות להתאמה.

(5) נכס שאינו מתאים מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים."

1. בענייננו, טוען התובע לאי התאמה של הממכר שיכולה להתאים לכל אחד מן הסעיפים הקטנים שצוטטו לעיל, בין שנראה בכך נכס שאיכותו ותכונותיו שונים מן המוסכם, בין שנראה בכך נכס שאיכותו ותכונותיו שונים מן הדגם שראה בחנות ובין שנראה בכך נכס שאינו מתאים מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים. יש לשים לב, כי נציגי הנתבעת שהגיעו לבדוק את הסלון, לא טענו (כפי שעולה מרישומי התובע בעניין זה) כי הוא תואם את מה שהוצג, אלא רק כי לאחר שהתובע קיבל את הנכס, אין הם מוכנים לעשות דבר בעניין.
2. בעדותו בפני, טען נציג הנתבעת, כי אם יש בחנות דגם, הוא אותו דבר, אולם הדברים נאמרו, כאמירה כללית ולא על סמך בחינת הסלון אצל התובע מול הדגם שהוצג לו, שכן נציג הנתבעת לא התיימר כי בעצמו ראה את הסלון של התובע. עוד טען נציג הנתבעת, כי בתמונות שהציג התובע להוכחת טענתו, רואים כי צורת הישיבה של אשת התובע, על הדגם שבחנות אינה זהה לצורה בה ישבה על הסלון בביתה ומכאן ההבדלים ולא עקב הבדל במוצר. אינני מקבלת טענה זו, אשר אף היא נטענה בעלמה.
3. סעיף 13 לחוק המכר, דורש מן הקונה לבדוק את הממכר מיד לאחר קבלתו וסעיף 14 קובע כי על הקונה להודיע למוכר על אי התאמה מיד לאחר מועד הבדיקה לפי סעיף 13.
4. בענייננו, התובע בדק את הסלון מיד לאחר שקיבל אותו וכבר למחרת פנה לחנות הנתבעת וטען לאי ההתאמה. הנתבעת בדקה את טענותיו אולם החליטה כי אינה חייבת לעשות דבר, לאחר שהתובע קיבל את הסלון.
5. מהימנה עלי עדותו של התובע, כי המובילים אשר הביאו את הסלון לביתו, לא המתינו עד שיבדוק את הסלון ועל כן, בדיקתו באותו יום גם לאחר שהם הלכו, עומדת בדרישת חוק המכר (סעיף 13) על פיה עליו לבדוק את הממכר מיידית ומשהתובע ניגש לחנות הנתבעת למחרת והודיע על הליקויים בממכר, הוא עמד גם בדרישת סעיף 14 לחוק המכר.
6. אשר על כן, יש לראות את הנתבעת כמי שלא קיימה חיוביה בהתאם לחוזה בינה לבין התובע והתובע רשאי לבטל עמה את החוזה. יש לציין, כי התובע אפשר לנתבעת זמן רב ובוודאי זמן סביר, לתקן את ההפרה, (והמתין זמן רב גם לאחר שביום 29.12.09 הודיעה לו הנתבעת כי אין בכוונתה לעשות דבר לתיקון ההפרה), כך שבין שנראה בהפרה זו הפרה יסודית של ההסכם ובין שלא נראה בה כזו (לעניין חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970), בעת שהגיש התובע את התביעה, רשאי היה התובע לבטל את החוזה ולדרוש השבה של כספו.
7. התובע תבע 4,750 ₪ שהוא הסכום ששילם עבור הסלון (4,500 ₪) בצירוף עלות ההובלה (250 ₪) ופיצוי נוסף בגין עוגמת נפש ובזבוז זמן. יחד עם זאת, התובע לא כימת רכיבים נוספים אלה בתביעתו ושילם רק אגרה מינימלית, אשר אינה מאפשרת לפסוק לו בגין סעיף זה בתביעתו, יותר מ – 250 ₪.
8. אשר על כן, אני קובעת כי על הנתבעת להשיב לתובע את כספו בגין מערכת הסלון ועלות ההובלה, סך הכל 4,750 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 24.11.09 ועד ליום מתן פסק דין זה. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 250 ₪ בגין עוגמת נפש וכן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע, סכום של 600 ₪ הוצאות משפט. על הנתבעת לשלם את כל הסכומים הנזכרים לעיל, בתוך 30 יום מן המועד בו תקבל את פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
9. היות שבית המשפט חייב את התובע בהוצאות משפט בסך 400 ₪ בגין אי התייצבותו לדיון ביום 12.12.11 וזאת ללא קשר לתוצאות הליך זה, הרי שיש להשיב לתובע את הפיקדון שהפקיד בגין הוצאות אלה, וההוצאות בפועל שתידרש הנתבעת לשלם לתובע יעמדו על 200 ₪ בלבד.
10. על התובע להשיב לנתבעת את הסלון, ככל שהנתבעת רוצה לקבלו. אם הנתבעת רוצה לקבלו, עליה לתאם עם התובע מועד בו תוכל לקחת אותו מביתו וזאת בתוך 30 יום מן המועד בו תקבל הנתבעת פסק דין זה. עלות הובלת נטילת הסלון מבית התובע, תחול על הנתבעת. יודגש כי מדובר בשני חיובים נפרדים, אשר אינם תלויים זה בזה. על הנתבעת לשלם את הסכומים האמורים לעיל, בין שהיא מבקשת ליטול את הסלון מבית התובע ובין שהיא מחליטה לא לעשות כן.

ניתן לבקש רשות ערעור בתוך 15 יום.

ניתנה היום, ח' שבט תשע"ג, 19 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.