1. לפניי תביעה כספית ע"ס 18,122 ₪ ותביעה שכנגד כספית ע"ס 41,957 ₪, בסדר דין מהיר, שעילתן נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 16.07.2009, בין כלי רכב, מסוג משאית, מ"ר 45-622-68 (להלן: "המשאית") לבין כלי רכב, מסוג אוטובוס, מ"ר 87-684-01 (להלן: "האוטובוס") (ולהלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה.

3. נערך לפניי דיון שבו נשמעו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה וחוקר התאונות מטעם הנתבעים.

4. בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבלה חלקית.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים והמומחה מטעם הנתבעים, במהלך חקירתם בבית המשפט, לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית ודין התביעה שכנגד להתקבל חלקית, בהתאם לחלוקת האחריות בין נהגי הרכבים, כך שנהג המשאית יישא באחריות בשיעור של 65% ואילו נהג האוטובוס יישא באחריות בשיעור של 35%.

חרף הסכמת הצדדים למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי לנכון ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי.

5.1. אני מעדיף את גרסתו של נהג האוטובוס, על פני גרסתו של נהג המשאית, שהייתה בלתי עקבית, מהוססת, בלתי קוהרנטית ובנוסף לכל הותירה בי רושם כי גרסתו, לגבי נסיבות קרות התאונה, אינה מהימנה.

כך למשל, מעיד נהג המשאית כי הוא ברגע ההתנגשות בין כלי הרכב, 3/4 מהמשאית כבר עברו את הצומת (עמ' 10, שורה 4 לפרוטוקול), אלא שבהמשך מתברר כי טענה זו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הנזקים שיש במראת צד שמאל שיש במשאית (עמ' 10, שורות 11-10 לפרוטוקול).

כך למשל, נהג המשאית מעיד כי למראה האוטובוס המתפרץ הוא סטה קלות ימינה כדי למנוע את התאונה, גרסה שאין לה זכר בטופס ההודעה על התאונה מטעמו.

כך למשל, נהג המשאית מנסה להראות כביכול כי אין לו אינטרס לשקר (עמ' 10, שורה 19 לפרוטוקול) בעוד שבפועל ברור כי אין מדובר בעד אובייקטיבי.

5.2. כמו כן, בניגוד לנתבעים אשר הציגו ניתוח של הטכוגרף באמצעות חוות דעתו של חוקר התאונות מטעמם (עמ' 3-2 לחוות הדעת), התובעת לא השכילה להציג ניתוח שכזה ואף לא הציגה את דיסקת הטכוגרף או צילום שלה. ברור כי אם היה מול בית המשפט ניתוח של דיסקת הטכוגרף מטעם התובעת הרי שיכול היה ללמוד על מהירות נסיעתה של המשאית, האטת מהירות הנסיעה בסמוך לפני התאונה וכד'.

5.3. בחוות דעתו של חוקר התאונות מטעם הנתבעים נקבע כי אמנם לא ניתן לקבוע בוודאות לפני כניסתו של האוטובוס לצומת האוטובוס עמד או נסע אבל ייתכן כי האוטובוס עמד או נסע במהירות שאינה עולה על 6.5 קמ"ש.

המומחה מסביר בעדותו בבית המשפט כי מכשיר הטכוגרף אינו יודע לזהות מהירות נסיעה שהיא פחותה מ-6.5 קמ"ש ולכן אינו קורא מהירות נסיעה שכזו ולכן גם לא ניתן לדעת אם האוטובוס היה במהירות אפס, קרי שהיה בעצירה מוחלטת או נסע במהירות של עד 6.5 קמ"ש לקראת הכניסה לצומת, המכונה "גלישה".

יחד עם זאת, מה שכן ניתן לקבוע בוודאות, על יסוד רישומי דיסקת הטכוגרף, הוא כי האוטובוס לא נכנס לצומת במהירות נסיעה רגילה, והאוטובוס האט מאוד את מהירות נסיעתו, לכל היותר 6.5 קמ"ש, בבואו להיכנס לצומת.

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם גרסתו של נהג האוטובוס, לפיה התקדם אט אט לכיוון הצומת, באמצעות "גלישה" כיוון ששדה הראייה שלו לכיוון ימין היה מוגבל לאור משאית שעמדה במקביל לאוטובוס. לכל זה נוסיף כי לא מן הנמנע כי האוטובוס גם עצר לפני הכניסה לצומת.

5.4. נהג המשאית מודה בחקירתו הנגדית כי הוא הבחין באוטובוס יוצא בקו העצירה שלו לכיוון הצומת. מה שאומר כי כבר אז יכול היה נהג המשאית להאט את מהירות נסיעתו לקראת עצירה וכדי למנוע תאונה אפשרית עם האוטובוס. אלא מאי. נהג המשאית אומר בפה מלא כי הוא סבר כי האוטובוס יעצור בשלב כלשהו ויאפשר למשאית להתקדם ולכן המשיך בנסיעתו (עמ' 11, שורות 22-19 לפרוטוקול) והוא אף שב ומדגיש את העניין באומרו: "אולי חשבתי לתומי שאולי הוא יעצור" (עמ' 12, שורה 10 לפרוטוקול). ברור כי מדובר בשיקול דעת מוטעה ורשלני של נהג המשאית, במיוחד כאשר הוא נסע במהירות של כ- 50 קמ"ש (עמ' 11, שורות 2-1 לפרוטוקול), שכן ברור כי היה עליו לבלום את רכבו ברגע שהבחין באוטובוס מתחיל להיכנס לצומת.

דבר שעולה בקנה אחד בניתוח שביצע חוקר התאונות מטעם הנתבעים (עמ' 6-5 לחוות הדעת).

מכאן, שאיני מקבל את טענת נהג המשאית כי הוא הופתע עם כניסתו של האוטובוס לצומת (עמ' 9, שורות 29-28 לפרוטוקול).

ואם לא די בכך, הרי שהתשובה של נהג המשאית המתארת יותר מכל את רשלנותו היא באומרו כי מותר היה לו להיכנס לצומת גם אם האוטובוס נכנס לצומת תוך אי ציות לתמרור משום שזכות הקדימה היא שלו (עמ' 12, שורה 13 לפרוטוקול).

ובהמשך מודה נהג המשאית כי האוטובוס היה באמצע הצומת כי שדה הראייה של נהג האוטובוס היה מוגבל. ואם היה נהג המשאית מודע לכך, הרי נשאלת השאלה שוב: מדוע לא האט את מהירות נסיעתו ואף עצר את המשאית כדי למנוע תאונה אפשרית?

5.5. הבאתי בחשבון גם את העובדה כי לא הוזמנו עדים רלוונטיים מטעם התובעת, כגון הנוסעים שהיו במשאית בעת קרות התאונה (עמ' 9, שורה 10 לפרוטוקול).

5.6. לא מצאתי סתירות מיוחדות בגרסתו של נהג האוטובוס ואני מקבל את הסברו כי ההבדלים הקלים לעניין מוקד הנזק באוטובוס ומיקום המשאית שהגבילה את שדה הראייה שלו, בין עדותו בבית המשפט לבין גרסתו עלי טופס ההודעה היא משום שלא הוא כתב את טופס ההודעה אלא דיווח לקצין הבטיחות בנתבעת 2 והוא ככל הנראה רשם בטעות את שרשם.

5.7. גם לא מצאתי כל פגם בחוות דעתו של חוקר התאונות מטעם הנתבעים, לרבות הוספת גרסה לפי נהג האוטובוס.

5.8. משכך, אני משוכנע כי נהג המשאית נכנס לצומת למרות שלא היה פנוי, שכן האוטובוס כבר היה מצוי בצומת, בין בתחילתו ובין במרכזו, ועל כן הוא נושא בעיקר האחריות לקרות התאונה.

5.9. יחד עם זאת, איני פוטר את נהג האוטובוס מאחריות חלקית לקרות התאונה, משום שאני סבור כי הוא נכנס לצומת בצורה בלתי זהירה.

אם נהג האוטובוס היה מתקדם אט אט עד לקבלת שדה ראייה מלא מימין אזי ברור שהיה עוצר למראה המשאית המתקרבת, אלא שכאן אני סבור כי ייתכן ובאחת מהתקדמויותיו של האוטובוס הוא התקדם פנימה מידי אל תוך הצומת, דבר שגרם לנהג המשאית לחשוב שאולי האוטובוס מתכוון לעצור.

על כל פנים, נהיגתו של נהג האוטובוס אינה חפה מטעויות וברור כי הוא צריך לשאת בחלק מן האחריות לקרות התאונה.

לפיכך, יש לערוך חלוקת אחריות בין הנהגים המעורבים בתאונה, כך שנהג המשאית יישא באחריות בשיעור של 65% ואילו נהג האוטובוס יישא באחריות בשיעור של 35%.

6. הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סך של 6,343 ₪, שהינו 35% מסכום התביעה העיקרית, בתוספת אגרת בית משפט, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,250 ₪.

6.3. שכר העד כפי שנפסק בדיון.

7. הנתבעת שכנגד תשלם לתובעת שכנגד את הסכומים הבאים:

7.1. סך של 27,272 ₪, שהינו 65% מסכום התביעה שכנגד, בתוספת אגרת בית משפט, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה שכנגד ועד למועד התשלום המלא בפועל.

7.2. שכ"ט עו"ד בשיעור 11.8% מהסכום המוצמד שנפסק.

7.3. שכר העדים כפי שנפסק בדיון.

8. הסכומים הכוללים, המנויים בסעיפים 6 ו-7 לעיל, ישולמו תוך 30 יום.

9. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"ד ניסן תשע"ה, 03 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.