נגד

1. לאחר שמיעת ראיות, הנאשם הורשע בעבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1997 (להלן: "החוק"), שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק והטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב – 1982.

2. מעובדות כתב האישום וממצאי הכרעת הדין, עולה כי הגב' שירין זוהר חסן (להלן: "המתלוננת"), השכירה דירה לחברתו של הנאשם, הגב' לורטה עקל (להלן: "לורטה").

ביום 24.7.08, הגישה לורטה תלונה כנגד הנאשם בתחנת המשטרה. ביום 18.10.08, התקשר הנאשם אל המתלוננת וביקשה לשכנע את לורטה לפנות לתחנת המשטרה ולומר כי היא נוטלת סמי הרגעה, אינה שפויה ולא היו דברים מעולם. הנאשם הוסיף ואמר למתלוננת: "בת זונה אני ערבי תיזהרי ממני". בהמשך, התקשר הנאשם פעם נוספת למכשיר טלפון הנייד של המתלוננת ואמר לה: "זה יעלה לך ביוקר את לא יודעת מאיפה תבוא לך המכה". ביום 20.10.08, שלח הנאשם מסרון למכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת ובו כתב: "אלוהים יחזיר לך בגדול מכה כואבת אמן אמן".

3. במוקד הדיון ניצבת שאלת היחס ההולם בין חומרת מעשי העבירות בנסיבותיהם ומידת אשמו של הנאשם, לבין סוג ומידת העונש שיוטל עליו – כעיקרון המנחה הקבוע בסעיף 40 ב' לחוק.

לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים וממכלול נסיבות העניין, שוכנעתי כי עתירת ב"כ הנאשם להסתפקות בענישה צופה פני עתיד, אינה עולה בקנה אחד עם אינטרס הגמול בענישת הנאשם והעדפתי את עיקרי תוואי עתירת המאשימה בענישתו.

4. ב"כ המאשימה עתרה להשית על הנאשם עונש מאסר, שיכול וירוצה דרך עבודות שירות, מאסר מותנה ופיצוי למתלוננת. הודגשו ממצאי הכרעת הדין המרשיעה, חומרת מעשי הנאשם ועברו הרלוונטי.

5. ב"כ הנאשם הדגישה את חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ויכולתו של הנאשם לצרף הליך זה לתיק נשוא הרשעתו האחרונה בשנת 2010 שעסק באלימות פיזית וקשור לאירוע נשוא האישום דנן. לגישת הסנגורית, ענישת הנאשם לא הייתה משתנה כנגד מהלך צירוף תיאורטי זה, משנשלח דאז לריצוי עונש מאסר על דרך עבודות שירות. הובהר כי הנאשם בחר לשמוע ראיות בתיק זה על מנת להוכיח את חפותו וכי זוהי הסתבכותו האחרונה בפלילים. עוד נטען כי הנאשם הורתע מאוד מההליך הקודם, בו היה נתון במעצר ובתנאים מגבילים לתקופה ארוכה.

באשר לנסיבותיו האישיות, הפנתה הסנגורית להיות הנאשם רווק, בן העדה הדרוזית, העובד קשה לפרנסתו בעבודות מזדמנות. נטען כי עבודות השירות שהושתו על הנאשם בעברו גרמו לו לטלטלה קשה גם מבחינה כלכלית וכי אין ולו כל קשר עם לורטה או עם המתלוננת.

6. כעד לעונש נשמע אביו של הנאשם מר עבדיה סאלם. העד הפנה למצבו הבריאותי שמונע ממנו לעבוד, כך שהנאשם הוא זה שמסייע לפרנסת משפחתו. העד הוסיף כי הנאשם טעה, אך לא יחזור לסורו והפנה לקשיים החברתיים בהם נתקל הנאשם מחמת ההליך.

7. הנאשם ניצל את זכות המילה האחרונה טרם שמיעת העד לעונש וטען כי הוא אינו יכול להתארס מחמת הליך זה, כי "נמאס" לו וכי הוא מבקש לחיות כ"מגיע" לו. לאחר שמיעת העד לעונש, הוסיף הנאשם לדברו האחרון, ולראשונה, כי טעה ומבקש לתקן את דרכיו.

8. כמצוות המחוקק בסעיף 40 ג' (א) לחוק, בקביעת מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שביצע הנאשם, בהתאם לעיקרון המנחה הקבוע בסעיף 40 ב' לחוק - יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות ומידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירות.

הנאשם הילך אימים על המתלוננת, בשתי הזדמנויות שונות, במטרה להביא לשיבוש הליכי חקירה ומשפט באשר לתלונת לורטה כלפיו. הנאשם פגע בערכים חברתיים ממשיים הקשורים בגריעת שלוות נפשה של המתלוננת ופגיעה בהידרשות האמונים על אכיפת החוק לחקור את אלימותו הנטענת כלפי לורטה. מידת הפגיעה בערכים אלו גבוהה, בשים לב לחזרתיות שבהתנהגות הנאשם, למלל בו בחר לעשות שימוש בהקשר למוצאו ולזהירות שצריכה להיות נחלת חלקה של המתלוננת.

דברי הנאשם מצויים בגדר עבירות אלימות, אף שהינה מילולית. קיים פוטנציאל ברור כי דברי איום יהפכו למעשים ממשיים וגם אם לא כך, המדובר בפגיעה קשה באורח חייו של המאוים.

יפים לענייננו הדברים שנקבעו ברע"פ 2038/04 - לם נ' מ"י, פ"ד ס(4) 96, בזו הלשון:

"האיום הוא, אפוא, ביטוי שהמשפט מטיל עליו מגבלות תוך פגיעה בחופש הביטוי וזאת, כדי להגן על ערכים אחרים ובהם שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט. האיום מסכן את חירות פעולתו של הפרט שכן, פעמים רבות, כרוך האיום גם בציפייה להתנהגות מסוימת מצד המאוים שהמאיים מבקש להשיג באמצעות השמעת האיום".

בע"פ 103/88 - ליכטמן נ' מ"י, פ"ד מג(3) 373, נקבע בעניין זה, כך:

"מניעת ההפחדה וההקנטה לשמן היא שעומדת ביסוד האינטרס החברתי המוגן בעבירת האיומים שבסעיף .192 רוצה לומר, אינטרס החברה הוא להגן על שלוות נפשו של הפרט (person's peace of mind) מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין. אינטרס חברתי נוסף אף הוא מוגן בעקיפין בעבירה זו, והוא נוגע לחופש הפעולה והבחירה של הפרט. כי גם אם אמרנו, שאין בסעיף 192, בהבדל מסעיף 428, דרישה, שמטרת האיום תהא להניע את המאוים לעשות מעשה או להימנע ממעשה, בידוע הוא, שבמקרים רבים מושמעים איומים Per se כמסר מוסווה להתנהגות המצופה מן המאוים. נמצא, כי סעיף 192 מקדים רפואה למכה ומונע מלכתחילה פגיעה עתידית בחירות הפעולה של הזולת".

מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בהן הורשע הנאשם, מתחשבת בצורך במאבק בנגעי האלימות המילולית והפגיעה בהליכי חקירה ובתפקיד בית המשפט בהעברת המסר החד הנדרש, באמצעות השתת עונשים ממשיים, על מי שבוחר לשבש מהלכי משפט באמצעות הילוך אימים. הכל, כגמול ראוי למעשי הנאשם שישקף את הסלידה שחשה החברה נכחם ואת הוקעתם הנדרשת.

בבחינת נסיבות הקשורות בביצוע העבירות, כהוראת סעיף 40 ט' לחוק, הנאשם תכנן את מעשיו, עיקר הנזק שגרם לשלוות נפשה של המתלוננת נאמד בעין אובייקטיבית, על אף החזית הנוקשה שהציבה במהלך הדיון לפיה אינה חוששת מהנאשם. הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את מעשיו נעוצות כולן במבוקשו לשבש את חקירת תלונתה של לורטה.

לא נמצאו נסיבות המפחיתות מחומרת מעשי הנאשם. הוא יכל להבין את הפסול שבמעשיו, הם לא נבעו מהתגרות המתלוננת בו, הוא לא נמצא במצוקה נפשית עקב התעללות המתלוננת בו והוא אינו קרוב לסייג האחריות הפלילית.

בתי המשפט קבעו עונשים משתנים בעבירות איומים מחוץ לתא המשפחתי, בהיקף רחב המשתרע מענישה צופה פני עתיד וחינוך ועד למאסר בן מספר חודשים, מאסר על תנאי וקנס בהיקף של אלפי שקלים. לאור המפורט, סברתי כי זהו מתחם הענישה ההולם למעשי העבירות שביצע הנאשם (ר' עפ"ג 1608-01-08 - עלאונה נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 30.4.08; ת"פ 21596-08-11 – מ"י נ' סננס (לא פורסם), ניתן ביום 22.5.12; ת"פ 1811/09 – מ"י נ' ארביב (לא פורסם), ניתן ביום 6.6.12; ת"פ 41196-05-10 – מ"י נ' גידו (לא פורסם), ניתן ביום 15.7.12).

9. בגזירת העונש המתאים לנאשם שמלפניי וכמצוות המחוקק בסעיף 40 יא' לחוק, יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות, שאינן קשורות בביצוע העבירות, העולות מדברי הסנגורית.

הנאשם בן 37 ובעברו 3 הרשעות קודמות בעבירות של תקיפת שוטר, איומים - בשני מופעים, תקיפה, היזק לרכוש במזיד, מעשה מגונה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והעלבת עובד ציבור. הנאשם ריצה בעברו עונש מאסר לתקופה של 5 חודשים בעבודות שירות.

הנאשם רווק ועובד לפרנסתו בעבודות מזדמנות. הנאשם לא נטל אחריות על מעשיו והוא ממוקד בצרכיו שלו, מבלי שיפנים את הפסול שבהתנהגותו כלפי המתלוננת. עד לדברו האחרון השני, שנשמע לאחר שמיעת עדות אביו לעונש, לא הובאה כל ראשיתה של חרטה מטעמו. אמנם, צערו של הנאשם מועט מדי ומאוחר מדי, אך ייחסתי לו משקל מסוים מתבקש לזכותו. בחירת הנאשם להימנע מצירוף תיק זה להליך הקודם נשוא עברו, גרמה לשחזור הטראומה בעבור המתלוננת ולקיבוע הימנעותו מקבלת אחריות בגין מעשיו.

לא נעשו כל מאמצים מטעם הנאשם לתיקון תוצאות מעשיו ולפיצוי המתלוננת בגין הילוך האימים כלפיה.

אמנם, נטען כי מאסר על דרך עבודות שירות יכול ויפגע בפרנסת הנאשם, אך אין בכך כדי לגרוע מחומרת מעשיו. לא נטען לעניין התנהגותו החיובית של הנאשם ותרומתו לחברה, או לעניין נסיבות חיים קשות שהשפיעו על ביצוע מעשיו.

אכן, חלף זמן מעת ביצוע מעשי העבירות, אך אין לזקוף זאת לזכות הנאשם משבחר למלא את עיקר חללי הזמן בשמיעת ראיות.

10. לאחר ששקלתי את השיקולים השונים ובחנתי את טיעוני ההגנה, שוכנעתי כי יש לגזור על הנאשם עונש הכולל רכיב מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות. חומרת מעשי הנאשם, עברו והימנעותו מהפנמת פסול מעשיו, משיגים את השיקולים שלזכותו. נסיבותיו האישיות של הנאשם המשמשות לזכותו, מתמצות בפגיעה אפשרית בתעסוקתו מחמת ענישתו ובניהולו אורח חיים נורמטיבי בדרך כלל. אין באלו את העוצמה המצדיקה העדפת ענישתו ברף התחתון של מתחם הענישה. עם זאת, בנסיבותיו האישיות של הנאשם, יש כדי להשליך על קביעת עונש המאסר בתוך מתחם העונש ההולם.

הבאתי בחשבון שיקוליי אף את היקף ענישתו של הנאשם בעברו, כנגד עבירות חמורות מאלו בהן הורשע דכאן.

11. לעיתים, ניתן לייחס משקל דומיננטי לנסיבות אישיות של נאשם על מנת שלא להפריע בדרכי שיקומו וכשניתן להבטיח כי לא יחזור לסורו. הנאשם אינו פוסע בדרכי שיקום ובחירתו להוסיף ולהימנע מהפנמת פסול מעשיו אינה יכולה להבטיח כי לא ישוב ויבצעם.

12. לאור המפורט לעיל, אני משית על הנאשם את העונשים, כדלקמן –

מאסר בפועל - למשך חודשיים. לריצוי על דרך עבודות שירות כפי חוות דעתו של הממונה על עבודות שירות. תחילת ריצוי העבודות ביום 26.8.12 בשעה 08:00. הנאשם מוזהר כי כל הפרה בתנאי עבודות השירות תביא להפקעתן המנהלית ולריצוי העונש במתקן כליאה.

מאסר על תנאי - לתקופה של 6 חודשים. הנאשם יישא בעונש זה אם בתקופה של שלוש שנים מהיום יעבור על עבירה נוספת כפי אלו בהן הורשע.

פיצוי למתלוננת - ע"ת 1 - בסכום של 2,000 ₪. סכום הפיצוי ישולם על דרך הפקדתו במזכירות בית משפט ב- 2 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מעוד 30 ימים. פיגור בתשלום אחד התשלומים יעמיד לפירעון מיידי את היתרה שטרם סולקה. המזכירות תעביר את סכום הפיצוי לידי המתלוננת, בד בבד עם עותק מגזר הדין.

זכות ערעור בתוך 45 ימים.

ניתן היום, ד' אלול תשע"ב, 23 אוגוסט 2012, במעמד הצדדים.

_____________

ארז יקואל, שופט