מבוא

1. התובע, יליד 13.1.67, עותר לפיצוי בגין נזקים אשר נגרמו לו, לטענתו, בעקבות מעורבותו בתאונת דרכים. התביעה הוגשה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). המחלוקת בתיק זה נסובה הן בשאלת האחריות, לאור המחלוקת בין חברות הביטוח על מי מוטלת האחריות לפצות את התובע, והן בשאלת הנזק

תמצית טענות הצדדים

1. מכתב התביעה עולה, כי התובע הינו מלגזן במקצועו וכי במועדים הרלוונטיים עבד אצל הנתבעת מס' 4 (להלן: "זוגלובק"). הנתבע מס' 1 (להלן: "אולג" או "הנתבע") היה נהג מלגזה במועדים הרלוונטיים. הנתבעת מס' 2 (להלן: "מגדל") היא חברת הביטוח אשר ביטחה במועדים הרלוונטיים את המלגזה בה נהג אולג (להלן: "מלגזה מס' 1"). הנתבעת מס' 3 (להלן: "איילון") היא חברת הביטוח אשר ביטחה במועדים הרלוונטיים את המלגזה השנייה (להלן: "מלגזה מס' 2"). במקור הוגשה התביעה אף נגד זוגלובק בהיותה מעסיקתו של התובע. ביום 15.9.11 נמחקה התביעה נגד זוגלובק, לאחר שהצדדים הודיעו, כי אין טענה לפיה אין עסקינן בתאונת דרכים.
2. התובע טוען, כי ביום 8.5.03 בעת עבודתו שעה שעמד ליד מלגזה מס' 2, דחפה מלגזה מס' 1, בה נהג הנתבע, את מלגזה מס' 2 וזו עלתה על רגלו השמאלית ופגעה בו קשות. ממקום התאונה, הובהל התובע לבית החולים הגליל המערבי שם נבדק וטופל. בבדיקתו התברר, כי הוא נחבל בכף רגלו השמאלית, כי הוא סובל מכאבים, רגישות למישוש, הגבלת תנועות ונימול. התובע לא אושפז ושוחרר עם המלצות למנוחה והמשך טיפול במסגרת קופת חולים. לטענתו, הוא עודנו נמצא במעקב רפואי ללא הטבה במצבו. התובע טוען, כי בעקבות התאונה הוא עבר בדיקות וטיפולים וביניהם טיפולים פסיכיאטריים וטיפולי פיזיותרפיה.
3. לטענת התובע, טרם התאונה הוא היה בריא בגופו ובנפשו ובעקבותיה הפך למוגבל בביצוע פעולות יומיומיות והוא סובל מכאבים, צליעה, רגישות למישוש, נימול והגבלת תנועות. התובע טוען, כי בעקבות התאונה הוא היה ועודנו נמצא באי כושר עבודה מלא ונגרם לו הפסד השתכרות. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ונקבעה לתובע נכות בשיעור 10% לצמיתות. לטענתו, נכותו התפקודית גבוהה משמעותית מנכותו הרפואית.
4. התובע טוען, כי מדובר בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק. לטענתו, הוא נפגע בעודו מחוץ לרכב , על ידי שתי המלגזות ועל כן על הנתבעות מס' 2 ו-3 מוטלת החבות לפצות אותו ביחד ולחוד בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים.
5. התובע עותר לפיצוי בגין הפסד הכנסה לעבר ולעתיד, הפסד פנסיה, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד, עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד, הוצאות בגין ניידות וכאב וסבל.
6. הנתבעים מס' 1 ו-2 מכחישים את עצם התרחשות התאונה ואת נסיבות התרחשותה. בנוסף מכחישים את הנזקים הנטענים וקיומו של קשר סיבתי בינם לבין התאונה. לטענתם, אף אם התובע נפגע הרי שפגיעתו הייתה מינימאלית והוא החלים ממנה תוך זמן קצר.
7. עוד טוענים הנתבעים מס' 1 ו-2, כי אף אם התאונה ארעה, הרי שאין בכך בכדי להקים חבות כלשהי של מגדל כלפי התובע. לטענתם, בעת התאונה התובע נחשב למשתמש במלגזה מס' 2 וככל שתיקבע חבות הרי שיש להטילה על איילון בלבד.
8. לטענת הנתבעים מס' 1 ו-2 התאונה הינה תאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי ועל התובע למצות זכויותיו לפי חוק זה ומכל סכום שייפסק לטובת התובע, ככל שייפסק, יש לנכות סכומים אשר מגיעים לו על פי החוק.
9. אף מגדל מכחישה את התרחשות התאונה, את נסיבות התרחשותה, את הנזקים הנטענים וקיומו של קשר סיבתי בינם לבין התאונה. בנוסף מציינת, כי מדובר בתאונת עבודה ועל כן מכל סכום שייפסק לטובת התובע, ככל שייפסק, יש לנכות כל סכום לו זכאי התובע בהתאם להוראות החוק.

הראיות

1. התאונה הוכרה כאמור ע"י המל"ל כתאונת עבודה. התובע הגיש תביעה למל"ל לקביעת דרגת נכות. וועדה מיום 13.11.03 קבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 10% עד יום 31.1.04. ועדה מיום 20.1.04 קבעה שלתובע נותרה נכות לצמיתות בשיעור 0%. התובע הגיש ערר על קביעת הוועדה. וועדה לעררים מיום 27.6.04 אישרה את קביעת הוועדה מדרג ראשון לפיה לתובע נכות לצמיתות בשיעור 0% החל מיום 1.2.04. בהמשך, פנה התובע בתביעה להחמרת מצב. וועדה שהתכנסה בעניינו של התובע ביום 25.6.06 קבעה, כי אין החמרה במצבו של התובע וכי נכותו הצמיתה הינה בשיעור 0%. על קביעת הוועדה, הגיש התובע ערר. הוועדה שהתכנסה ביום 12.11.08 קבעה, כי אין החמרה במצבו של התובע וכי נכותו הצמיתה הינה בשיעור 0%. התובע פנה בהליך החמרה נוסף. וועדה שהתכנסה ביום 17.1.10 קבעה, כי יש החמרה במצבו של התובע וכי נכותו הצמיתה הינה בשיעור 10% החל מיום 7.12.09 וכי אין מקום להפעלת תקנה 15, שכן התובע מסוגל לחזור לעבודה ולגילו אין כל השפעה.
2. לתיק בית המשפט הוגשו שני תצהירים של התובע והוא נחקר על האמור בתצהיריו. בנוסף, הצדדים הגישו ראיותיהם. בא כוחו של התובע סיכם טענותיו בעל פה ובהמשך הגיש סיכומים משלימים בכתב לאחר שהתקבלה חוות דעתו של המומחה מטעם בית משפט. הנתבעים סיכמו טענותיהם בכתב.
3. לאחר שנשמעו הראיות בתיק, הגישה איילון בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל. לטענתה, בשנת 2007 אובחן, כי התובע סובל ממחלת GOUT (פודגרה). איילון טענה, כי הבעיה בכף רגלו השמאלית של התובע מקורה במחלה ולא בתאונה. בהחלטתי מיום 9.9.13 מצאתי, כי יש מקום להיעתר לבקשה מהנימוקים שפורטו בהחלטה. ביום 8.10.13 מונה ד"ר קליגמן מרדכי כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה קבע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%. בהחלטה מיום 23.1.14 נקבע, כי מחוות הדעת עולה, כי המומחה קיבל לעיונו מסמכים האסורים להמצאה. בנסיבות אלו נקבע, כי יש מקום למינוי מומחה אחר. לפיכך, מונה ד"ר ארנן גרינטל כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה קבע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בתחום האורתופדי.

דיון ומסקנות

1. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע נפגע בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק. המחלוקות אשר נתגלעו בין הצדדים הן בשאלת האחריות והנזק.
2. בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המצוי לפניי מצאתי, כי דין התביעה אשר הוגשה נגד הנתבעים מס' 1 ו-2 להתקבל ודין התביעה אשר הוגשה נגד הנתבעת מס' 3 להידחות, מהנימוקים שיפורטו.

שאלת האחריות

1. מכתב התביעה עולה, כי התאונה ארעה כאשר מלגזה מס' 1, בה נהג אולג, דחפה את מלגזה מס' 2 ובשל כך מלגזה מס' 2 עלתה על רגלו של התובע (סעיף 6 לכתב התביעה). כאמור, אין מחלוקת, כי מדובר בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה על מי מהנתבעים מוטל הנטל לפצות את התובע בגין נזקיו. בעניין זה יש לבחון, האם הנטל מוטל על שתי המבטחות ביחד או שהנטל מוטל על אחת מהמבטחות ואם כך, על מי מהן. המחלוקת הינה בשאלה, האם עסקינן בתאונה מעורבת בה היו מעורבים שני כלי רכב או שמא התאונה נגרמה בעקבות שימוש ברכב מנועי אחד בלבד.
2. בסעיף 3(א) לחוק נקבע, כי "בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו". בכדי לבחון, האם יש תחולה לסעיף 3(א) יש לבדוק האם מעורבים בתאונה מספר כלי רכב והאם התובע הינו בגדר נוסע של אחד מכלי הרכב המעורבים. אציין, כי בפסיקה נקבע שאדם אשר נסע ברכב ויצא ממנו עשוי להיחשב כנוסע ברכב לעניין הוראת סעיף 3(א) כך שהנטל לפצותו יהיה מוטל על חברת הביטוח של הרכב בו נסע ולא על חברת הביטוח של הרכב הפוגע זאת, במקרים בהם הימצאותו של הנפגע מחוץ לרכב בו נסע קשורה בטבורה לשימוש ברכב (ראה לעניין זה ע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ורע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי). כפי שיפורט בהמשך בהרחבה, במקרה בו עסקינן, הימצאות התובע מחוץ למלגזה מס' 2, בה נסע טרם התאונה, לא הייתה קשורה בטבורה לשימוש במלגזה. לפיכך, אין בענייננו תחולה לסעיף 3(א) לחוק.
3. בסעיף 3(ב) לחוק נקבע, כי כאשר "נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לעניין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע".
4. הוראת סעיף 3(ב) נועדה לשם חלוקת חבות בין חברות הביטוח אולם היא אינה מטילה אחריות על מי שאינו מעורב בתאונה. בטרם דנים בחלוקת האחריות בין הרכבים המעורבים יש לבחון, האם מעורבותם בתאונה הינה בהתאם להגדרת המונח תאונת דרכים בחוק. קרי, יש לבחון תחילה, לגבי כל אחד מהרכבים הקשורים, האם מתקיימים תנאי ההגדרה הבסיסית או חלה החזקה המרבה. רק אם נקבע, כי מספר רכבים היו מעורבים בתאונה בהתאם להגדת המונח "תאונת דרכים" אזי תקבע חלוקת האחריות בהתאם להוראות סעיף 3(ב) לחוק. לא די בכך שהיה מגע בין מספר כלי רכב או בינם לבין הנפגע בכדי ללמד, כי כלי הרכב האמורים הינם בגדר רכב מעורב בתאונה.
5. סעיף 1 לחוק מגדיר תאונת דרכים כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". עוד עולה מהסעיף, כי שימוש ברכב מנועי הוא "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".
6. כאמור, במסגרת כתב התביעה נטען, כי התאונה ארעה כאשר מלגזה מס' 1 בה נהג הנתבע אותה עת, דחפה את מלגזה מס' 2 ובעקבות האמור מלגזה מס' 2 עלתה על רגלו של התובע (סעיף 6 לכתב התביעה). אציין, כי הגרסה העובדתית האמורה לא נסתרה על ידי מי מהצדדים.
7. הנה כי כן, בעת התאונה נעשה במלגזה מס' 1 שימוש למטרות תחבורה. במהלך השימוש האמור ובגינו ארעה התאונה. המקרה בו עסקינן הינו מאורע שבו נגרם לתובע נזק גוף עקב שימוש במלגזה מס' 1 למטרות תחבורה. הנזק אשר נגרם לתובע הוא בתחום הסיכון התחבורתי אשר יצר השימוש במלגזה מס' 1. לפיכך, הרי שמלגזה מס' 1 הינה רכב מעורב בתאונה בה עסקינן.
8. כעת יש לבחון האם מלגזה מס' 2 הינה בגדר כלי רכב אשר היה מעורב בתאונה אשר במסגרתה נפגע התובע אם לאו והאם בעת התאונה, היה התובע בגדר משתמש במלגזה מס' 2.
9. התובע העיד, כי הגיע עם מלגזה מס' 2 ליד מעלית המחסן, החנה אותה וירד ממנה. לטענתו, הוא לקח חבילת ניילון, שם אותה במעלית, סגר את המעלית והפעיל אותה. התובע העיד, כי הסתובב ועמד ליד מלגזה מס' 2 מהצד האחורי. לטענתו, הוא ראה שעומדת להגיע מלגזה אחרת ועל כן המתין ואז המלגזה שלו עפה על הרגל שלו (עמ' 4 ש' 9-13). לטענתו, בעת התאונה הוא עמד ליד המלגזה. התובע הוסיף, כי הוא היה ליד המלגזה מאחור (עמ' 10 ש' 13-17).
10. לבית המשפט הוגש טופס הודעה על פגיעה בעבודה (נ/1) במסגרתו צוין, כי לטענת התובע הוא פתח את דלת המעלית ורצה לשים חבילת ניילון מהמלגזה שלו בתוך המעלית ובזמן הזה, מלגזה אחרת פגעה במלגזה שלו והמלגזה שלו עלתה על רגלו השמאלית.
11. הגרסה אשר עולה מנ/1 שונה מהגרסה שמסר התובע בעדותו, כמפורט לעיל, בנוגע לשאלה, האם התאונה ארעה לאחר שהוא סיים להעביר את הניילון למעלית והפעיל את המעלית או שמא התאונה ארעה בעת שהוא עסק בהעברת הניילון למעלית. כאשר נ/1 הוצג לתובע בעת עדותו הוא טען, כי זה לא מה שהוא אמר וכי הוא שם את הניילון וסגר את המעלית ואז הוא בא לנסוע עם המלגזה והגיעה מלגזה ממול ובעת שהוא המתין מאחורי המלגזה שלו היא עפה עליו (עמ' 10 ש' 18-29). בשלב זה העלה התובע, לראשונה, את הטענה לפיה התאונה ארעה בעת שהוא התכוון לשוב ולנסוע במלגזה. לא עלה בידי התובע ליתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא העלה טענה זו קודם לכן ומדוע בנ/1 פורטה גרסה שונה ולפיה בעת התאונה הוא טרם סיים את הפעולות הכרוכות בהעברת הניילון למעלית.
12. התובע העיד, כי עצר את המלגזה, ירד ממנה, שם את מה שהיה על המלגזה במעלית והפעיל את המעלית (עמ' 12 ש' 20-22). לטענתו, לאחר מכן הוא עמד מאחורי המלגזה באמצע (עמ' 12 ש' 26). התובע נשאל, האם האירוע קרה ממש אחרי שהוא סיים להטעין את המעלית בחומר והוא השיב, כי הוא בא לחזור ועמד משום שהוא ראה מלגזה ואז ארעה התאונה (עמ' 12 ש' 29-30).
13. התובע העיד, כי הגיע למעלית עם המלגזה בכדי לשים את הניילון ולחזור עם המלגזה. לטענתו, היה עליו להחזיר את המלגזה למקום (עמ' 11 ש' 8-10). בהמשך העיד, כי מלגזה מס' 2 לא הייתה אמורה להישאר ליד המעלית (עמ' 15 ש' 22-25). עוד העיד התובע, כי כאשר ראה את מלגזה מס' 1 מתקרבת הוא לא זז והמתין שמלגזה מס' 1 תעבור ואז הוא יצא. התובע טען, כי היה לו מקום לעבור אולם אז הוא היה נדחף בין שתי מלגזות ולכן המתין שאולג יעבור בשביל שהוא יצא. הוא העיד, כי המתין בשביל שאולג לא יפגע בו. לטענתו, אם אולג לא היה מגיע עם המלגזה הוא היה נוסע עם המלגזה שלו (עמ' 16 ש' 5-12).
14. ככל שתתקבל גרסת התובע לפיה בעת התאונה הוא עסק בהעברת הניילון מהמלגזה למעלית הרי שהתאונה ארעה לאחר שהשימוש במלגזה למטרות תחבורה הסתיים ובעת שהתובע עסק בפריקת המטען ואף לאחר סיום הפריקה. אוסיף ואומר, כי אף אם תתקבל גרסת התובע לפיה סיים להעביר את הניילון למעלית, הפעיל את המעלית והיה בדרכו חזרה למלגזה בכדי לנסוע בה הרי שלא יהיה בכך בכדי ללמד, כי תאונת הדרכים בה היה מעורב התובע ארעה בעת שימוש במלגזה מס' 2 למטרות תחבורה.
15. אין מחלוקת, כי כניסה לרכב מהווה שימוש ברכב מנועי. אולם, במקרה בו עסקינן לא נטען, כי התאונה ארעה במהלך כניסתו של התובע למלגזה מס' 2 ותחת זאת הטענה היא, כי התאונה ארעה בעודו עומד בסמוך למלגזה מס' 2 בעת שהוא התכוון לשוב אליה בכדי לנסוע בה. לא די בעובדה שהתובע נסע במלגזה טרם התאונה ובעובדה שהתאונה ארעה בעת שהתובע התכוון לשוב ולנסוע במלגזה בכדי ללמד, כי התאונה ארעה בעת שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.
16. טרם התאונה התובע הגיע לאזור בו היה עליו לפרוק את הניילון אשר היה על המלגזה. עם הגיעו למקום האמור ותחילת תהליך הפריקה הסתיים השימוש במלגזה למטרות תחבורה, זאת, אף אם בסמוך לאחר סיום הפריקה התכוון התובע לשוב ולנסוע במלגזה. אינני מקבלת את הטענה לפיה פעולת פריקת הניילון אשר ביצע התובע טרם התאונה לא ניתקה את רצף השימוש במלגזה. יציאתו של התובע מהמלגזה לשם פריקת הניילון לא הייתה יציאה רגעית לצורך פעולת לוואי אשר הייתה נחוצה לתובע לשם המשך נסיעתו. התובע עשה שימוש במלגזה למטרות תחבורה כאשר מטרתו הייתה להגיע לאזור הפריקה. התובע הגיע לאזור הפריקה ואז הסתיים השימוש האמור.
17. בהתאם להוראות החוק הרי שפריקת מטען מרכב עומד אינה מהווה שימוש ברכב מנועי. ברי, כי ככל שהתובע היה נפגע במהלך הפריקה, לדוגמא אם גבו היה נתפס בעת הנחת הניילון, לא מדובר היה בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק בשל העדר שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. יש באמור בכדי לחזק את קביעתי לפיה כאשר הגיע התובע למקום הפריקה, ירד מהמלגזה והחל לפרוק את הניילון הסתיים הליך הנסיעה. כאמור, העובדה שהתובע התכוון לשוב ולנסוע במלגזה לאחר הפריקה אין בה בכדי ללמד, כי הליך הנסיעה לא הסתיים.
18. במסגרת ע"א (חיפה) 242/08 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אליעד שביט נדונה תביעה אשר במסגרתה עלתה השאלה, האם מקרה שבו נהג יצא מרכבו בכדי להסיר מכשול בדרך ובדרכו חזרה לרכב נפגע, שעה שנפל לבור, מהווה תאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק, אם לאו. בפסק הדין נקבע, כי אין עסקינן בתאונת דרכים על אף שהסרת המכשול הייתה חיונית להמשכת הנסיעה. בפסק הדין צוין, כי עצם חיוניות הפעולה לצורך המשך הנסיעה והעובדה שקיימת השתלשלות עובדתית בין האירוע לנסיעה אין בה בכדי להביא להתמזגות הפעולה עם הנסיעה ומשכך הרי שעצם הליכה לרכב לצורך נסיעה אינה נחשבת לנסיעה אף שהיא חיונית לשם ביצוע הנסיעה. פעולות היציאה והכניסה לרכב, המוכרות כשימוש ברכב למטרות תחבורה, אינן כוללות את ההליכה לרכב לשם כניסה אליו או את ההליכה מהרכב לאחר יציאה ממנו (ע"א 517/79 דרור בן טובים נ' מוסך נוע שירותי מכוניות בע"מ, פ"ד לד(4), 421).
19. משכך, הרי שאף אם התובע התכוון לעלות למלגזה מס' 2 לשם נסיעה והיה בדרכו אליה אין בכך בכדי ללמד, כי שימושו במלגזה מס' 2 החל וכי מדובר ברכב אשר היה מעורב בתאונת הדרכים בה עסקינן. בענייננו, הימצאות התובע מחוץ למלגזה מס' 2 בעת התאונה לא הייתה בגדר שימוש לוואי אשר מהווה חלק אינטגרלי מהנסיעה עצמה.
20. במקרה בו עסקינן, התאונה ארעה בטרם החל מחדש השימוש במלגזה מס' 2 למטרות תחבורה. לא די בעובדה שקיימת סמיכות זמנים בין המועד בו הגיע התובע למקום עם המלגזה והמועד בו התכוון לשוב ולנסוע בה או סמיכות הזמנים בין המועד בו ארעה התאונה לבין המועד בו התכוון התובע להתחיל בנסיעה בכדי לתמוך בטענה לפיה התאונה ארעה במהלך שימוש במלגזה למטרות תחבורה.
21. בין אם התאונה ארעה בעת שהתובע היה במהלך הליך הפריקה ובין אם ארעה לאחר שהתובע סיים את הליך הפריקה הרי שהוא טרם החל את כניסתו לרכב בכדי להמשיך בנסיעה והוא טרם התחיל את שימושו במלגזה, פעם נוספת, למטרות תחבורה. כאמור, השימוש אשר עשה התובע ברכב למטרות תחבורה טרם התאונה הסתיים עם הגיעו למקום בו היה עליו לפרוק את הניילון ובעת שהחל את הליך הפריקה.
22. כמו כן, לא די בעובדה שנגרם לאדם נזק בעת שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה בכדי ללמד, כי מדובר בתאונת דרכים כהגדרת המנוח בחוק. שכן, בהתאם לחוק הרי שנדרש שהנזק יהיה בעקבות השימוש ברכב למטרות תחבורה. בכדי שאירוע ייחשב תאונת דרכים בהתאם לחוק נדרש שהשימוש ברכב יהיה הגורם הממשי להתרחשות הנזק וכי הנזק הינו בתחום הסיכון התחבורתי אשר השימוש ברכב יצר. במקרים בהם הרכב הינו זירת תאונה בלבד והשימוש ברכב אינו הגורם הממשי להתרחשות התאונה נקבע, כי אין מדובר בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק. מצאתי, כי ניתן להשליך מהמקרים האמורים על ענייננו. במקרה שלפניי, בעת התאונה לא נעשה במלגזה מס' 2 שימוש למטרות תחבורה. הנזק אשר נגרם לתובע לא נגרם בעקבת שימוש במלגזה מס' 2 למטרות תחבורה.
23. בעת התאונה מלגזה מס' 2 הייתה מעין 'חפץ' אשר הועף על התובע ופגע בו וזאת ללא קשר להיות המלגזה רכב מנועי ומבלי שנעשה במלגזה מס' 2 שימוש למטרות תחבורה בעת התאונה. בנסיבות המקרה שלפניי, בעת התאונה מלגזה מס' 2 לא הייתה שונה מכל חפץ דומם אחר אשר יכול היה לעמוד במקום בו עמדה מלגזה מס' 2 ולפגוע בתובע בעקבות פגיעת מלגזה מס' 1 בחפץ האמור והעפתו על התובע.
24. כפי שציינתי לעיל, השאלה האם מתקיימים התנאים המפורטים בסעיף 3(ב) נבדקת רק לאחר שנקבע, כי מספר רכבים מעורבים בתאונה בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק. לפיכך, לא די במגע בין מספר רכבים או בינם לבין הנפגע בכדי ללמד, כי חלה הוראת סעיף 3(ב).
25. במסגרת ת"א (חיפה) 625/06 ענתר אוסמה נ' ענתר סירט ואח' נדונה תביעה של נפגע אשר נמחץ בין שני רכבים כאשר אחד מהרכבים עמד על אי תנועה ללא יכולת תזוזה ומבלי שנעשה בו שימוש תחבורתי בעת התאונה. במקרה האמור נקבע, כי לא די בעובדה שהיה מגע בין שני כלי הרכב ובינם לבין הנפגע בכי ללמד, כי הרכב אשר עמד על אי התנועה הינו בגדר רכב מעורב. נקבע, כי השימוש ברכב האמור הופסק עם עצירתו ואינו רלוונטי לתאונה אשר ארעה לאחר מכן וללא קשר לשימוש ברכב. כבוד הנשיאה (כתוארה דאז) בלהה גילאור קבעה, כי ניתן לראות ברכב האמור "ככל חפץ אחר, מעקה או קיר הנמצא בזירת התאונה, אליו נמחץ התובע, כתוצאה מהפגיעה על ידי הרכב הפוגע". סבורני, כי דברים אלו יפים ונכונים לענייננו.
26. בפסיקה נדונה תביעה שעניינה תאונה אשר במסגרתה נפגעו שני תובעים, אב ובתו, שעה שהמתינו לגרר לאחר שהרכב בו נהגה הבת ניזוק. בעת שהשניים המתינו בצד הדרך לגרר סטה רכב אחר ממסלולו ופגע ברכבה של הבת אשר עמד בצד הדרך. כתוצאה מהפגיעה נהדף רכבה של הבת ופגע בשני התובעים. התביעה הוגשה נגד חברת הביטוח אשר ביטחה את רכבה של הבת ונגד חברת הביטוח אשר ביטחה את הרכב אשר סטה ממסלולו. בית משפט השלום אשר דן בתובענה דחה את התביעה נגד המבטחת של רכבה של הבת וקבע, כי בעת התאונה התובעים לא עשו ברכב האמור שימוש כהגדרת המונח בחוק. על פסק הדין האמור הוגש ערעור אשר נדון במסגרת ע"א 1264/08 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' דוידי ניסן. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ואימץ את הקביעה לפיה בעת התאונה לא נעשה ברכב שימוש והוא היה כחפץ. הקביעות האמורות יפות ונכונות לענייננו.
27. אציין, כי על פסק הדין אשר ניתן בע"א 1264/08 הוגשה בר"ע לבין המשפט העליון והבר"ע התקבלה. עם זאת, אין בקבלת הבר"ע האמורה בכדי להשליך על ענייננו. שכן, בית המשפט העליון קבע אף הוא, כי במקרה האמור לא נעשה שימוש ברכב מנועי. הערעור התקבל בשל הקביעה לפיה במקרה דנן חלה החזקה המרבה בנוגע לחנייה במקום אסור וקבלת הטענה לפיה כאשר חלה החזקה המרבה אין צורך, כי במקביל יתקיים שימוש ברכב כהגדרתו בחוק (רע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ).
28. התובע העיד, כי עשה שימוש במלגזה לשם העברת הניילון למעלית. הוא טען, כי לא היה באפשרותו להרים את הניילון ולכן עשה שימוש במלגזה (עמ' 11 ש' 8-9). בנסיבות אלו חנה התובע במקום בו חנה, בסמוך למעלית. בפסיקה נקבע, כי את המונח "חנייה אסורה" בחוק יש לפרש כחנייה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי. זאת, בין אם החנייה מותרת על פי דין או אסורה בדין (רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי, פ"ד נ"ח (1) 817).
29. הנה כי כן, אף חנייה שאינה אסורה על פי דין יכולה להיחשב כחנייה אסורה לעניין תחולת החזקה המרבה. לפיכך, לא די בעובדה שהתובע חנה בתוך המפעל או במקום שהיה סביר לחנות בו לשם העברת דברים למעלית, בכדי ללמד, כי אין מדובר בחנייה אסורה. עם זאת, התובע העיד, כי המלגזה לא חסמה את הדרך (עמ' 15 ש' 26-27). לא נשמעה בפניי עדות כלשהי ולא הובאה ראייה לפיה מלגזה מס' 2 חנתה חנייה אסורה. לא הוכח בפניי, כי חניית המלגזה במקום בו חנתה יצרה סיכון תחבורתי. לפיכך, לא הוכח, כי מדובר בחנייה אסורה וכי חלה החזקה המרבה. אציין, כי אין בעדותו של התובע, לפיה היה עליו להמתין שמלגזה מס' 1 תעבור בכדי שלא להיפגע ועדותו, לפיה בכדי לעבור הוא היה צריך להידחף בין שתי המלגזות, בכדי ללמד, כי מלגזה מס' 2 חנתה במקום אסור.
30. בפסיקה נקבע, כי מקום בו אדם נפגע בתאונה בעודו יושב ברכב אשר חונה במקום מותר אין מדובר בשימוש ברכב מנועי ואין לראות ברכב החונה רכב אשר היה מעורב בתאונה (ע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו שושי פ"ד נו(4), 481). הנה כי כן, ככל שהתובע היה יושב במלגזה מס' 2, ישיבה אשר אין בה משום שימוש במלגזה למטרות תחבורה, ובאותה עת הייתה מלגזה מס' 1 פוגעת במלגזה מס' 2 והתובע היה נפגע הרי שמלגזה מס' 2 לא הייתה בגדר רכב מעורב בתאונה. ניתן להשליך מהאמור על המקרה בו עסקינן בו התובע עמד מחוץ למלגזה מס' 2 ולא עשה בה שימוש למטרות תחבורה בעת התאונה.
31. הנה כי כן, במקרה בו עסקינן השימוש אשר עשה התובע במלגזה מס' 2 הגיע לקיצו. התובע ירד מהמלגזה ופעל לשם העברת הניילון מהמלגזה למעלית והפעלת המעלית. אף אם התאונה ארעה בעת שהתובע התכוון לשוב למלגזה בכדי להמשיך את נסיעתו הרי ששלב נסיעת ההמשך טרם החל. כאמור, לא הוכח, כי חלה בענייננו החזקה המרבה. התובע לא נפגע בעת שימוש במלגזה מס' 2 למטרות תחבורה.
32. לאור כל המפורט לעיל, הרי שהשימוש אשר עשה התובע במלגזה מס' 2 טרם התאונה הסתיים טרם התרחשה התאונה ובעת התאונה הוא טרם החל שימוש נוסף במלגזה האמורה. לפיכך, הרי שאין מדובר בתאונה בה היו מעורבים מספר כלי רכב. התובע נפגע בתאונת דרכים בה היה מעורב רכב אחד בלבד, מלגזה מס' 1. במסגרת שימוש במלגזה מס' 1 למטרות תחבורה נגרם לתובע נזק, אשר הינו בתחום הסיכון התחבורתי אשר יצר השימוש במלגזה מס' 1. הנזק נגרם לאחר שמלגזה מס' 1 העיפה על התובע את מלגזה מס' 2, שעה שזו הייתה בגדר חפץ ולא בעת שנעשה בה שימוש תחבורתי.
33. אציין, כי העובדה שמלגזה מס' 1 בעצמה לא פגעה פיזית בתובע, ותחת זאת הזיזה את מלגזה מס' 2 כך שזו פגעה בתובע, אין בה בכדי לשנות את העובדה שהנזק אשר נגרם לתובע נגרם בעקבות שימוש במלגזה מס' 1 למטרות תחבורה. השימוש במלגזה מס' 1 היה הגורם הממשי לנזק אשר נגרם לתובע בעקבות התאונה. אלמלא השימוש התחבורתי במלגזה מס' 1 הרי שהתאונה לא הייתה מתרחשת. כאמור, הנזק אשר נגרם לתובע נמצא בתחום הסיכון התחבורתי אשר יצר השימוש במלגזה מס' 1.
34. בנסיבות אלו, הרי שאין עסקינן בתאונה מעורבת אלא בתאונה בה הייתה מעורבת מלגזה מס' 1 בלבד. לפיכך, האחריות לפצות את התובע מוטלת על הנתבעים מס' 1 ו-2 בלבד ודין התביעה אשר הוגשה נגד הנתבעת מס' 3 להידחות.

שאלת הנזק

1. וועדה רפואית של המל"ל קבעה בהליך של החמרת מצב, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% החל מיום 7.12.09. עד אותו מועד ובמשך תקופה בת 6 שנים, קביעת המל"ל הייתה שלתובע נכות בשיעור 0%. כפי שפורט לעיל, לאחר שהתקבלה בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט אשר קבע, אף הוא, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%. אציין, כי במהלך עדותו נשאל התובע אודות תאונות בהן היה מעורב בעבר. מצאתי, כי סוגיה זו אינה רלוונטית לענייננו שכן לא הוכח, כי נכותו של התובע נובעת ממצב קודם ו/או מתאונות בהן היה מעורב טרם התאונה נשוא התובענה שלפניי. מספר וועדות של המל"ל קבעו כאמור לתובע נכות בשיעור 0%, עד אשר וועדה של המל"ל קבעה לתובע נכות בשיעור 10% בגין החמרת מצב. משכך, הרי שבמועד בו ארעה התאונה לא הייתה לתובע נכות בגין תאונות קודמות. אציין עוד, כי המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי נכותו של התובע נובעת מהתאונה בה עסקינן.

כאב וסבל

1. לאחר התאונה התובע נבדק, טופל ושוחרר לביתו מבלי שאושפז. בשים לב לשיעור נכותו של התובע, העדר אשפוז וגילו בעת התאונה פוסקת לו פיצוי בסך 22,260 ₪ בראש הנזק שבכותרת משוערך להיום.

הפסד השתכרות לעבר

1. התאונה בה עסקינן הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. וועדה רפואית של המל"ל קבע לתובע נכות זמנית בשיעור 10% מיום 8.8.03 ועד ליום 31.1.04. בהמשך נבדק התובע על ידי מספר וועדות נוספות, וועדות ערר ובמסגרת הליכי החמרה, אשר קבעו, כי נכותו הצמיתה של התובע בעקבות התאונה הינה בשיעור 0%. רק וועדה שביעית, במסגרת הליך החמרה, קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% החל מיום 7.12.09. מומחה מטעם בית המשפט קבע, כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בעקבות התאונה.
2. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה מהו המועד בו התגבשה נכותו הצמיתה של התובע. התובע טוען, כי מאחר ומונה מומחה מטעם בית המשפט הרי שקביעתה של הוועדה הרפואית שליד המל"ל איננה מחייבת יותר ולפיכך נכותו הצמיתה הינה ממועד התאונה ולא מיום 7.12.09 כפי שקבעה וועדת המל"ל. מנגד טוענים הנתבעים, כי לאורך כל השנים ממועד התאונה ועד ליום 7.12.09 נכותו הצמיתה של התובע בעקבות התאונה הייתה בשיעור 0% ואין בחוות דעתו של המומחה בכדי להשליך על עניין זה. בעניין זה מקובלת עליי עמדת הנתבעים.
3. התאונה נשוא התובענה שלפניי הינה תאונת עבודה. הנכות אשר נקבעה לתובע על ידי המל"ל הינה נכות מחייבת על פי דין. התובע לא הגיש בקשה להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל בנוגע לשיעור נכותו או למועד בו התגבשה נכותו. הבקשה להתיר הבאת ראיות לסתור הוגשה על ידי הנתבעת מס' 3 לאור המחלוקת בשאלה האם הנכות אשר נקבעה לתובע כשש שנים לאחר התאונה, אחרי שבמשך שנים נקבעה לו נכות בשיעור 0%, נובעת מהתאונה או ממחלה ממנה סובל התובע.
4. המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בעקבות התאונה. קביעה זו עולה בקנה אחד עם קביעתה של וועדת המל"ל מיום 17.1.10. התובע נבדק על ידי המומחה מטעם בית המשפט לאחר שהתגבשה נכותו הצמיתה בהתאם לוועדת המל"ל. אין מחלוקת, כי בשנת 2014 במועד בו נבדק התובע על ידי המומחה מטעם בית משפט, נכותו הצמיתה של התובע בעקבות התאונה הייתה בשיעור 10% אף בהתאם להכרעת המל"ל. חוות דעתו של המומחה אישרה, כי נכותו של התובע, כפי שהייתה קיימת במועד בו נבדק על ידי המומחה, נובעת מהתאונה בה עסקינן ולא ממחלת גאוט שממנה סברה הנתבעת מס' 3 כי התובע סובל. אין בקביעת המומחה בכדי ללמד, כי נכותו הצמיתה של התובע התגבשה לפני יום 7.12.09.
5. ממועד התאונה ועד למועד בו נקבעה נכותו הצמיתה של התובע על ידי המל"ל הוא נבדק על ידי מספר וועדות רפואיות של המל"ל אשר קבעו, כי לא נותרה לו נכות צמיתה בעקבות התאונה. קביעת המומחה בשנת 2014 באשר לנכותו הצמיתה של התובע, לאחר שחלה החמרה במצבו של התובע ונקבעה לו נכות על ידי המל"ל, אינה סותרת את קביעת המל"ל באשר למועד בו התגבשה נכותו הצמיתה של התובע. בנוגע לתקופה האמורה קיימת נכות אשר נקבעה על פי דין על ידי וועדות המל"ל אשר בדקו את התובע במועדים הרלוונטיים.
6. בנסיבות אלו, מצאתי, כי יש לחשב את נזקיו של התובע בהתאם לנכות הזמנית אשר נקבעה לו על ידי המל"ל ולאחר מכן נכות בשיעור 0% עד ליום 6.12.09 ונכות צמיתה בשיעור 10% החל מיום 7.12.09.
7. אציין עוד, כי לא עלה בידי מי מהצדדים להוכיח, כי נכותו התפקודית של התובע שונה מנכותו הרפואית. התובע העיד, כי הוא לא הגיש החמרת מצב לאחר שנקבעו לו 10 אחוזי נכות (עמ' 14 ש' 29-30). נטען בפניו, כי בשנים 2005 עד 2009 הוא הגיש החמרת מצב מידי שנה ובתגובה טען, כי זה לא היה נכון כשקבעו לו אפס אחוזי נכות. בהמשך הוסיף, כי לא הגיש החמרת מצב אולם הוא רוצה להגיש (עמ' 14 ש' 31-32). לטענתו, הוא לא השלים עם ההחלטה לפיה נקבעו לו 10% נכות ובכוונתו לערר והוא רוצה להגיש החמרת מצב (עמ' 15 ש' 1-6). נכותו הצמיתה של התובע נקבעה לפני מספר שנים ומהמועד האמור לא פעל התובע בכדי לערער על החלטת הוועדה ולא הגיש החמרת מצב אף שלטענתו הוא אינו מסוגל לעבוד ומתהלך עם מקל. סבורני, כי יש בכך בכדי לתמוך בטענה, כי הנכות אשר נקבעה לתובע, על ידי המל"ל והמומחה מטעם בית המשפט, משקפת באופן נכון אף את נכותו התפקודית. אוסיף, כי בתחילה מונה בתיק מומחה אחר מטעם בית משפט שאף הוא קבע, כי לתובע נכות בשיעור 10% לצמיתות בעקבות התאונה. מינויו בוטל ובהמשך כאמור, גם ד"ר גרינטל קבע אף הוא לתובע נכות לצמיתות בשיעור 10% וזאת מבלי שעיין במסמכי המל"ל או בחוות דעתו של ד"ר קליגמן.
8. לאור שיעור נכותו של התובע כפי שנקבעה על ידי מספר גורמים, מצאתי את עדותו של התובע לעניין היקף מגבלותיו ואי יכולתו לעבוד כלא אמינה ואינה עומדת ביחס ישר לקביעת הנכות על ידי כל המומחים הרפואיים שבדקו את התובע.
9. התובע העיד, כי הוא בחופשת מחלה עד היום משום שהוא פנה למפעל בכדי לקבל עבודה מתאימה ופיטרו אותו. הוא טען, כי אין לו את מכתב הפיטורים (עמ' 13 ש' 1-6). התובע נשאל מה עשה משנת 2003 עד לשנת 2013 והשיב, כי הוא מוגבל בתנועות ברגל ויש לו כאבים (עמ' 13 ש' 7-8). לטענתו, כאשר קבעו במל"ל, עד שנת 2009, כי לא נותרה לו נכות זה לא היה נכון. הוא נשאל מדוע לא עבד כל עוד היו לו אפס אחוזי נכות והשיב, כי לא היה בידו לעבוד בכלום וכי הוא לא משכיל. התובע העיד, כי פנה ללשכת התעסוקה ולשיקום ואמרו לו שישיגו לו עבודה בישיבה. הוא הוסיף, כי חיפש עבודה אולם מאחר והוא משתמש במקל להליכה לא מקבלים אותו (עמ' 13 ש' 9-16).
10. התובע טוען, כי מאז התאונה הוא נמצא באי כושר מלא ומוחלט (ת/2 סעיף 14). הוא העיד, כי הוא לא יכול לעבוד בעבודה פיזית (עמ' 14 ש' 24). נטען בפניו, כי בוועדה שקבעה לו 10% ציין הרופא, כי אין שום השפעה על התפקוד שלו ועל העבודה שלו וכי הוא יכול לעבוד בתגובה שאל התובע באיזו עבודה הוא יכול לעבוד והוסיף, כי הוא אינו יכול לעמוד יותר מחמש דקות ואינו יכול להרים דברים (עמ' 14 ש' 25-28). כאמור, מצאתי עדותו זו של התובע כלא אמינה ולא נתמכת בממצא רפואי כלשהו או בחוות דעת רפואית.
11. עד למועד בו נקבעה לתובע נכות בשיעור 10% בגין החמרה, נכותו הייתה בשיעור 0%. לא ברור מדוע במשך תקופה בת כשש שנים ממועד התאונה ועד למועד בו התגבשה נכותו של התובע לא היה בידו לעבוד. כמו כן, לא ברור מדוע נזקק התובע למקל הליכה בתקופה בה טרם נקבעה לו נכות. אוסיף ואומר, כי נכותו הצמיתה של התובע, אשר הינה כאמור בשיעור 10%, אין בה בכדי למנוע מהתובע לשוב ולהשתלב במעגל העבודה. אין בנכותו של התובע בכדי ליתן הסבר לעובדה שהתובע לא שב לעבוד לאחר התאונה ואין זה סביר בעיניי, כי אין בידו לשוב לעבוד בשל נכותו. אוסיף ואומר, כי התובע לא הוכיח, כי פעל על מנת לשוב למעגל העבודה ולא הוכיח, כי עשה ניסיונות בכדי לחפש עבודה.
12. ממסמכי המל"ל (נ/4) עולה, כי שכרו הרבע שנתי של התובע טרם התאונה עמד על סך של 15,573 ₪. לפיכך, שכרו החודשי עמד על סך של 5,191 ₪ סכום זה משוערך להיום בתוספת הצמדה בלבד עומד על סך של 6,569 ₪.
13. אי לכך, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי מלא עבור שלושה חודשי אי כושר לאחר התאונה בסך של 6,569 X 3 = 19,707 ₪ בתוספת ריבית מאמצע תקופה הסכום הינו 27,416 ₪. לאחר תום תקופת אי הכושר, התובע יכול היה לשוב לעבוד ואם לא עשה כן מצאתי, כי לא עלה בידו להוכיח, כי לא עבד בשל התאונה לאור קביעת הוועדות השונות בעניינו. בהמשך החל מיום 7.12.09, אז נקבעה לתובע נכות לצמיתות בשיעור 10%. לאחר שהתרשמתי כאמור שהסיבה בשלה התובע לא עבד במהלך השנים לא נעוצה בתאונה אלא בשיקולים שונים של התובע וכי לא היה במצבו הרפואי כדי למנוע ממנו להשתלב במעגל העבודה גם מכוח עיקרון הקטנת הנזק, מצאתי אף לאור גובה הנכות לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין ראש נזק זה בשיעור 75% מחישוב אריתמטי. אי לכך, הנזק של התובע בגין הפסד שכר לעבר בעבור 66 חודשים הינו 6,569 X 10% X 66 X 75% = 32,517 ₪ בתוספת ריבית מאמצע תקופה הפיצוי הינו 33,137₪. על סכום זה מצאתי להוסיף סך של 2,700 ₪ בגין פגיעה בתנאים סוציאליים ופנסיה לעבר. סך הפיצוי לתובע לעבר הינו 63,253 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד

1. כאמור מצאתי, כי אין בנכותו של התובע בכדי למנוע ממנו להשתלב במעגל העבודה. עדותו באשר לאי יכולתו לשוב לעבוד לא הותירה עלי רושם אמין וכאמור עומדת בסתירה לחוות הדעת הרפואיות בעניינו של התובע. לפיכך, העובדה שהתובע בוחר שלא לעבוד אינה קשורה לתאונה בה עסקינן אלא נובעת ממניעים אחרים הנוגעים לתובע בלבד. לאור גובה הנכות ולאחר שכאמור לא הוכח לי שהתובע אינו עובד בשל התאונה נשוא תיק זה ולאחר שהתרשמתי, כי אין כל מניעה שהתובע ישוב למעגל העבודה, מצאתי לקבוע לתובע פיצוי בראש הנזק שבכותרת על דרך האומדנא המהווה 75% מחישוב אריתמטי. לפיכך, פוסקת לתובע פיצוי בסך 85,500 ₪ בראש הנזק שבכותרת. בתוספת סכום של 10,260 ₪ בגין הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות לעתיד.

הוצאות רפואיות והוצאות נלוות לעבר ולעתיד

1. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק). התובע לא צירף קבלות ולא הוכיח, כי הוא נזקק לטיפולים אשר עלותם אינה מכוסה בהתאם להוראות החוק. אציין עוד, כי מדובר בתאונת דרכים אשר הוכרה כתאונת עבודה ומשכך הרי שהמוסד לביטוח לאומי נושא בעלויות הרפואיות. עם זאת, מהמסמכים המצורפים עולה, כי התובע עבר טיפולים רפואיים בעקבות התאונה וסביר, כי בגינם נגרמו לו הוצאות נסיעה. על דרך האומדנא פוסקת לתובע פיצוי בסך 2,000 ₪ בראש הנזק שבכותרת.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

1. התובע טוען, כי בעקבות התאונה הוא נזקק ועתיד להיזקק לעזרת צד שלישי (ת/2 סעיף 16). התובע לא פירט לאיזו עזרה הוא נזקק. כמו כן, הוא לא צירף ראייה כלשהי בעניין זה ולא זימן לעדות עד אשר יכול לתמוך בטענתו האמורה. בשים לב לשיעור נכותו של התובע מצאתי לפסוק לו, על דרך האומדנא, פיצוי בסך 8,500 ₪ בראש הנזק שבכותרת.
2. הנה כי כן, בעקבות התאונה נגרם ועתיד להיגרם לתובע נזק בסך 191,773 ₪.

ניכויי מל"ל

1. לתובע שולמו דמי פגיעה וגמלת נכות מעבודה בגין התאונה בה עסקינן. מנ/4 עולה, כי בשנת 2003 שולמו לתובע דמי פגיעה בסך של 11,336 ₪ סכום זה משוערך להיום הינו 14,514 ₪. כן שולמה גמלת נכות בסך 1,855 ₪. סכום זה משוערך להיום הינו 2,382 ₪. בשנת 2004 שולם לתובע סך של 20,595 ומשוערך להיום סך של 25,537 ₪. בשנת 2010 שולם לתובע סך של 31,220 ₪ ומשוערך להיום סך של 33,584 ₪.
2. סך הכל שולם לתובע סך של 76,017 ₪, משוערך להיום, על ידי המל"ל. את הסכום האמור יש לנכות מסך הנזק אשר נגרם לתובע, כמפורט לעיל.

התוצאה

1. הנה כי כן, התובע נפגע בתאונת דרכים בה הייתה מעורבת מלגזה מס' 1 בלבד. כאמור, מצאתי, כי מלגזה מס' 2 איננה בגדר רכב מעורב בתאונה שכן בעת התאונה לא נעשה שימוש במלגזה זו למטרות תחבורה. בעקבות התאונה נגרם ועתיד להיגרם לתובע נזק בסך 191,773 ₪ ולאחר ניכוי תגמולי מל"ל סך של 115,756 ₪.
2. בנסיבות אלו, נעתרת לתובענה אשר הוגשה נגד הנתבעים מס' 1 ו-2 ומחייבת אותם, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 115,756 ₪. התביעה נגד הנתבעת מס' 3 נדחית. בנוסף, מחייבת את הנתבעים 1-2 בשכר טירחת עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ כחוק וכן החזר אגרה. הנתבעים מס' 1-2 יישאו אף בהוצאות הנתבעת מס' 3 לאחר שהתביעה נגדה נדחתה בסך 10,000 ₪.
3. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, כ"ז סיוון תשע"ה, 14 יוני 2015, בהעדר הצדדים.