בתיק זה נקבע היפוך סדר הבאת הראיות. מדובר בהגנה מסוג "הודאה והדחה", שכן הנתבע אינו מכחיש את תוקפו של הסכם שכר הטרחה (להלן: "ההסכם") שבגינו הוגשה התביעה. ההסכם נחתם ביום 04/07/02 ובו התחייב הנתבע (להלן: "עשת") לשלם לתובע (להלן: "עו"ד קמר") סך של 7,500$ בצירוף מס ערך מוסף. זאת, בגין טיפולו בהגשת ערעור לבית המשפט העליון ביחס להחלטה שניתנה בבית המשפט המחוזי המוחקת תביעה שהוגשה על ידי עשת ואשתו מפאת אי הגשת תצהירי עדות ראשית.

עשת טוען בהגנתו, כי הולך שולל על ידי עו"ד קמר בהסכמתו לחתום על הסכם שכר הטרחה. לפי טענתו של עשת, לא היה צורך בהגשת הערעור ולא היה כל סיכוי ולו הקלוש ביותר לזכייה בערעור, כך שהגשתו נעשתה ממניעים לא ענייניים ומגישו, עו"ד קמר, אינו זכאי לשכרו על פי ההסכם.

נקדים ונציין בהקשר זה, כי בקשת הרשות להגן שהוגשה מטעמו של עשת נדחתה בשלב ראשון על ידי בית המשפט (כבוד השופטת ערקובי) שקבע, כי טענת הרשלנות לא הוכחה. עשת ערער על החלטה זו בבית המשפט המחוזי ושם הגיעו הצדדים להסכם בהמלצת בית המשפט. בהסכמה נקבע, כי תינתן הרשות להגן מוגבלת לטענה לפיה, לא היה מקום להגשת הערעור לאור זאת שהיתה הצעה אלטרנטיבית להפסקת התובענה שלא הובאה לידיעתו של עשת.

בסיכומיו, חזר עשת על טענותיו בעניין קיומה של הטעייה מצידו של עו"ד קמר. הטענה לפיה הוטעה עשת להסכים להגשת הערעור מבוססת על הטענה לפיה שגה עו"ד קמר כשסרב להצעת בית המשפט המחוזי להפסיק את התובענה לפי תקנה 154. עשת חרג בסיכומיו ממסגרת הדיון שהתוותה בבית המשפט המחוזי בערעור על החלטת כב' השופטת ערקובי בכך שהעלה טיעונים נוספים (כמו סעיף ב.1.א לסיכומיו) מהם בדעתי להתעלם.

לגופם של דברים, לא הוצגו מצד עשת ראיות לכך שעצם הגשת הערעור היתה בגדר מהלך שגוי הנדון מראש לכישלון ובעניין זה עומדת הצהרתו גרידא ותוצאת ההליך בבית המשפט העליון. באלה לבדם אין כדי להוות בסיס לקביעה המתבקשת מצידו של עשת. גם אם נבחן את הדברים בהקשרם הרחב יותר, הנוגע להתנהלותו של עו"ד קמר בבית המשפט המחוזי, גם בכך לא יהא כדי להועיל לעשת. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין מחיקת התביעה עליו מסתמך עשת ניתן ביום 23/05/02. ההסכם נעשה ביום 04/07/02. משמע, כי בידיו של עשת היה אותו המידע עליו הוא מסתמך כיום בעניין אופן ניהול ההליך מצד בא כוחו באותה העת, עו"ד יוסף קמר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בציטוט המוצג על ידיו מתוך החלטת בית המשפט המחוזי (עמוד 5 שורות 10-22). עשת איננו טוען, כי תוכן ההחלטה בבית המשפט המחוזי הוסתר ממנו, כך שלו היו לו טרוניות בעניין זה, מן הסתם, רשאי היה, באותה מידה של היגיון, שלא להמשיך בהליך הערעור שנועד למעשה להשליט את אותה עמדה שעשת כיום חולק עליה. קשה לחדור בראייה לאחור את מעטפת היחסים והדינמיקה המתנהלת בין עורך דין ללקוח במיוחד ברגעים משבריים כמו אלה העומדים בבסיס ניהול ההליך כאן. הרושם העולה מהאופן שבו נפרשים העניינים בדיעבד הינו, כי עשת הוא זה שהתרשל ועיכב בידיו של עו"ד קמר מלייצגו כיאות. עו"ד קמר עמד בחזית המאבק לשמר הליך שנגרר בחוסר תוחלת עד להחלטה הדרמטית בדבר מחיקתו שנעשתה בבית המשפט המחוזי. הגשת הערעור היתה נדבך נוסף בשרשרת המישגים שאפפו את ניהול התיק. ואולם, בחומר הראיות אין כל בסיס לקביעה בדבר הפרת יחסי האמון מצד עו"ד קמר כלפי עשת. מידת ההיגיון שבהגשת הערעור היא שאלה שיכולה להיות שנויה במחלוקת ואולם, אין היא מגיעה כדי הטלת אשם ברמה כזו שתאפשר ללקוח להתנער מחובתו לתשלום שכר טרחה שבו התחייב לשאת.

קיימים לא מעט מיקרים שבהם מוגשות עתירות שסיכוייהן נמוכים או קלושים והחלטות כאלה נעשות במציאות, כדבר שבשגרה. אשר על כן, אסכם ואומר, כי מנקודת מבטי לא נמצא כל בסיס בהגנתו של עשת כלפי עו"ד קמר וזו נדחית. התוצאה היא, כי התביעה הוכחה על פי מאזן ההסתברות כנדרש במשפט האזרחי והתובע ראשי ליטול פסק דין על פי תביעתו.

בשולי הדברים אציין, כי פסק הדין כולל בתוכו התייחסות לכל הבקשות ההדדיות שהוגשו על ידי הצדדים בעניין היקף הסיכומים והחריגה ממסגרת הדיון.

בעניין היקף הסיכומים לא מצאתי, כי קיים פער שיש בו כדי להשליך על מידת הנגישות של מי מהצדדים לבית המשפט.

סוף דבר

התביעה התקבלה במלואה.

הנתבע ישלם לתובע סך של 7,500$ כפי שערם היציג במועד כל תשלום ותשלום על פי הסכם שכר הטרחה ומאותו מועד יישא כל תשלום הפרשי הצמדה וריבת כדין עד למועד התשלום בפועל.

בנוסף יחויב הנתבע בהוצאות משפט (אגרה, שכר עדים) ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.

עותק פסק הדין יישלח בדואר רשום לצדדים על ידי המזכירות.

ניתן היום, ל' כסלו תשע"ד, 03 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.