1. בפניי תביעה כספית בסדר דין מהיר על סך של 4,901 ₪, שבבסיסה שטר חוב שהוגש על ידי התובעת לביצוע במסגרת הליכי הוצאה לפועל.

2. התובעת, חברת גלקונטרול, הינה חברה פרטית שעסקה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה במיחשוב ותקשורת, ובמהלך שנות ה – 90 הייתה משווק מורשה של המפעילה הסלולארית הראשונה בארץ, היא חברת מוטורולה ועסקה, בין היתר, במתן שירותי השכרה של טלפונים סלולאריים (להלן: "התובעת").

3. הנתבעים, ניהלו שותפות משרד תיווך נדל"ן, וביום 16.5.91 התקשרו עם התובעת בהסכם שכירות למכשיר טלפון נייד לתקופה של שנה (ת/3), (להלן: הסכם השכירות"). להבטחת הסכם השכירות חתמו הנתבעים על שטר חוב על סך של 4,000 ₪ (ת/4), (להלן: "שטר החוב"), מבלי שהוגדר בו מלכתחילה מועד ההתחייבות לתשלום.

4. הסכם השכירות קובע מספר הוראות הרלוונטיות לענייננו. סעיף 3 להסכם השכירות קובע, כי מסירת הציוד תעשה בתאריך משוער 20.5.91, כאשר בשורה מתחת צוין מועד נוסף, 20.5.92.

סעיף 4(ה) להסכם השכירות מתייחס למסירת הציוד וקובע כדלקמן:

"מסירת הפלאפון והחזרתו יהיו במשרדי גלקונטרול והאחריות לכך חלה על הלקוח בכל מקרה אף אם מסירת הציוד נעשתה במסגרת שירות אצל הלקוח". (ההדגשה אינה במקור – א.ל.ע.)

ואילו סעיף ז' להסכם השכירות, שכותרתו "תשלומים וערבויות", קובע כדלקמן:

"1. תשלום דמי השכירות לתקופת ההשכרה המוסכמת הינו מראש.

2. להבטחת תשלום עבור שיחות, דמי החזקה וביטוח תפעולי מתחייב הלקוח לחתום על הרשאה לחיוב חשבון עבור חיובים חודשיים על ידי חברת ההפעלה (מתת בע"מ).

3. מתן ערבות אישית על ערך הציוד על גבי שטר חוב, שיוחזר בתום העסקה". (ההדגשה אינה במקור – א.ל.ע.)

5. לטענת התובעת, כפי שהיא מופיעה בתצהירו של מנהלה, הנתבעים לא השיבו את הציוד בתום שנת השכירות הראשונה שחלה ביום 20.5.92, ואז התברר למנהל התובעת כי בכוונתם להאריך את הסכם השכירות בשנה נוספת. לפיכך, ביום 16.8.92 הוצאה לנתבעים חשבונית בגין שנת שכירות נוספת, בצירוף מכתב מלווה, המאשר את הארכת השכירות בשנה נוספת.

עוד נטען, כי גם בתום תקופת השכירות השניה שחלה ביום 20.5.93, לא השיבו הנתבעים את הציוד, וזאת על אף שהיו מחויבים לעשות כן על פי הסכם השכירות. מנהל התובעת פנה פעם נוספת אל הנתבעים ואז הובהר לו על ידי הנתבע 1 כי בכוונת הנתבעים להאריך את הסכם השכירות למשך חמש שנים נוספות, כשבסופן יועבר הציוד לבעלותם בערך מופחת. כפועל יוצא מכך, הוצאה לנתבעים ביום 8.9.93 חשבונית בגין שנת שכירות נוספת, כאשר באותו מועד השלים מנהל התובעת גם את מועד הפירעון של שטר החוב וקבע אותו ליום 15.7.98, וזאת בהתאם להבנתו את הסכמת הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בשיחה ביניהם ובהתנהגותם של הנתבעים.

גם בתום שנת שכירות שלישית, שחלה ביום 20.5.94, לא השיבו הנתבעים את הציוד. התובעת נקלעה לקשיים באותה תקופה, וכתוצאה מכך ומטעות אנוש נשמט המשך הטיפול והמעקב היזום מצדה אחר השבת הציוד, והדבר התגלה לתובעת רק בתחילת שנת 2000, בעקבות טיפול של רואה חשבון במאזנים של החברה. או אז פנתה התובעת אל הנתבעים מספר פעמים במכתבים רשומים, ומשלא נענתה, פתחה את תיק ההוצאה לפועל.

6. לטענת התובעת, נגרמו לה הנזקים הבאים: האחד, בגין אי תשלום דמי שכירות לשנים
1994 - 1997 בסך כולל של 4,500 ₪; והשני בגין אי השבת ציוד מושכר בסך של 4,000 ₪ כערכו בשנת 1991. בפועל, עתרה התובעת לחייב את הנתבעים בתשלום על אי השבת הציוד בלבד, בעלות של 4,000 ₪ נכון ליום הגשת שטר החוב לביצוע בשנת 2001.

7. מאחר והנתבעים לא עמדו בהסכם ולא השיבו את הציוד, הגישה התובעת את השטר לביצוע, ומכאן התביעה.

8. יצוין כי אף שבכתב התביעה צוין כי התובעת דורשת גם את דמי השכירות בגין המכשיר, הרי שהתביעה הינה לתשלום בגין הציוד בלבד, ועל כן הסכום הנתבע הוא זה המופיע בשטר החוב בלבד, ואשר נועד להבטיח אך ורק את הציוד. יצוין כי מנהל התובעת חזר על כך היום בפניי.

9. לטענת הנתבעים, הם השיבו את הציוד לידי התובעת, ומכאן שלא חלה עליהם כל חובה לשלם לתובעת לסכום כלשהו בגין ציוד זה. באשר לדמי השימוש, נטען כי אין עליהם חובה לשלמם, בשל כך שהשיבו את המכשיר ולא עשו בו כל שימוש.

10. עוד נטען על ידי הנתבעים, כי מועד הפירעון שננקב בשטר החוב הוסף על ידי התובעת תוך זיוף, שלא כדין, וללא הסכמתם, הכל כמפורט בתצהיר, וכי אין הם חבים לתובעת דבר. בנוסף לטענות אלה, העלה נתבע 1 בעדותו היום טענות שלא נטענו בתצהירו, ולפיהן ניתן לראות כי על גבי שטר החוב צוין בכתב יד של הנתבעים ובחתימת הצדדים כי הוא "בתוקף" עד 15.6.92, ולאחר מכן "הוארך תוקפו" עד 15.7.93.

11. עוד נטען על ידי הנתבעים כי התובעת פתחה נגדם בהליכים באיחור רב, כעבור שנים רבות, באופן שהגדיל את סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל ללא הצדקה.

12. לנתבעים ניתנה רשות להתגונן, התיק הועבר למסלול של סדר דין מהיר, ובהמשך הוגשו תצהירים, והתיק נקבע להוכחות.

13. הצדדים נחקרו בפניי היום. תחילה נחקרו הנתבעים.

הנתבע 1, בעדותו ובחקירתו, לא הוכיח כי השיב את הציוד, לא הראה אישור על השבתו, ואף לא הראה כי קיבל לידיו את שטר החוב כפי שנובע מההסכם בין הצדדים, הקובע כי לאחר השבת הציוד, השטר יושב לידיו. הנתבע 1 גם לא ציין בתצהירו או בחקירתו למי השיב את הציוד ואף לא יכול היה להציג אישור על כך שהשיב אותו. כמו כן, לא היה בפיו הסבר לכך שחברת מוטורולה אישרה במכתבה מיום 23.5.11 (ת/5), כי מספר המנוי הנ"ל היה רשום על שם הנתבעים משנת 1991 ועד לשנת 2001, ולכך שצוין כי המנוי נותק ביום 16.4.97 וכי קיימים דמי שימוש בגין תקופה זו, היינו, כי נעשה שימוש בציוד בתקופה זו.

באופן דומה, נחקר גם נתבע 2 ולא יכול היה להוכיח כי השיב את הציוד.

14. מנגד, מנהל התובעת חזר על גרסתו לפיה הנתבעים לא השיבו לו את הציוד, ועל אף שנחקר ארוכות על ידי הנתבע 1, לא נשאל ולו שאלה אחת לעניין זה. לפיכך, אני מקבלת את טענת התובעת, לפיה הציוד לא הושב לה, וזאת לאחר שגרסתו של מנהל התובעת לא הופרכה, והיא אף נתמכת בכך שהתובעת מחזיקה בשטר החוב המקורי, ובאמור בת/5.

15. אשר על כן, אני מעדיפה את גרסתו של מנהל התובעת, וקובעת כי הנתבעים לא הוכיחו כי השיבו לתובעת את הציוד המופיע בהסכם.

16. כעת יש לבחון האם הפרה זו של ההסכם על ידי הנתבעים באי השבת הציוד, מזכה את התובעת לקבלת הכספים בהתאם לשטר החוב.

17. בהקשר זה יצוין, כי עיקר טענת הנתבעים היא כי אין לחייב אותם על פי השטר מאחר והשיבו את הציוד. מכאן, משנדחתה טענה זו, ניתן היה לקבל את התביעה. יחד עם זאת, ומאחר ונטען על ידי הנתבעים, כאמור, כי מועד פרעונו של שטר החוב הוסף לו תוך כדי זיוף על ידי התובעת, וללא הסכמתם של הנתבעים, וכן לאחר שנטען על-ידם היום כי השטר היה "בתוקף" אך ורק עד ליום 15.7.93, סברתי כי יש להתייחס גם לטענה זו.

18. יאמר כבר, כי אין בידי לקבל טענה זו.

סעיף 84 לפקודת השטרות [נוסח חדש], שכותרתו "שטר חוב - מהו", קובע כדלקמן:

"(א) שטר חוב הוא הבטחה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם לחברו, חתומה בידי עושה השטר, בה הוא מתחייב לפרוע לאדם פלוני או לפקודתו, או למוכ"ז, עם דרישה, או בזמן עתיד קבוע או ניתן לקביעה, סכום מסויים בכסף" (ההדגשה אינה במקור – א.ל.ע.)

מכאן עולה, כי המחוקק איפשר הוספת זמן פירעון לשטר החוב גם בעתיד.

באשר להוספת מועד הפירעון, יצוין כי סעיף 19(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת השטרות") קובע כי המוציא תחת ידיו מסמך סחיר, החוק מטיל עליו את כל הסיכון הנובע מן האפשרות שהמסמך יושלם שלא כדין. הטענה לפיה המסמך הושלם ללא רשות אין כוחה יפה כלפי אוחז כשורה. אוחז כשורה רשאי להפרע כאילו נחתם השטר כשהוא שלם. (ראו: י. זוסמן, דיני שטרות, מהדורה שישית עמ' 171).

19. כפי שצוין לעיל, אני מקבלת את גרסתו של מנהל התובעת, לפיה התוספת הוספה על-ידו על בסיס הסכמות בין הצדדים, כפי שהעיד עליהן בפניי, וכפי שאף עולה מתצהירו. מהעדויות שבאו בפניי עולה כי הסכמות אלה מצאו חיזוק בהתנהגותם של הנתבעים, אשר לא השיבו את הציוד לידי התובעת וביקשו להאריך את תקופת השכירות מעת לעת, כפי שבא לידי ביטוי בתוכנו של נ/2.

הנתבעים, כאמור, לא הראו כי השיבו את הציוד לתובעת, לא הראו כי קיבלו לידיהם את שטר החוב כפי שנובע מההסכם, ולא סיפקו הסבר מניח את הדעת לכך שנעשה שימוש בציוד במשך תקופה ארוכה לאחר שההסכם בין הצדדים הסתיים לכאורה. גם אם צוין על גבי שטר החוב בכתב-ידו של מי מהם כי השטר הוארך עד למועד מסוים, אין בכך כדי לגרוע מהסכמתם הראשונית להותיר את מועד השטר "פתוח" ובהמשך להאריך את ההסכם באותם תנאים. מכאן, שיש לקבל גרסת התובעת לפיה ההסכם בין הצדדים הוארך בהסכמה בעל-פה ומכח התנהגות הצדדים. (ראו גם סעיף 3 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א – 1971).

20. זאת ועוד, ככל שהנתבעים טוענים כי הגבילו את חבותם על פי השטר, היה עליהם להראות כי נרשמה התניה מפורשת כזאת ביניהם, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, ואין כך הדברים, כפי שעולה משטר החוב.

הפסיקה קבעה, כי נטל ההוכחה על מושך השיק לסתור כי השיקים נמסרו ללא תנאי כאמור בסעיף 20(ג) לפקודת השטרות:

"שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר".

הנתבעים לא עמדו לטעמי בנטל המוטל עליהם בסעיף זה, ולפיכך, במאזן ההסתברויות הכולל, יש בכך כדי לפעול לטובת האוחז בשטר. (ראו והשוו: ע"א 358/80 קדש נפתלי נ' מושב שאר ישוב לז(3)830; וכן ע"א 1794/09 אלומיניום החזקות (א.ה.) בע"מ נ' דוד אפל (פורסם במאגרים)).

21. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה במלואה, כערכו של הציוד בשטר החוב, היינו 4,000₪ במועד הגשת שטר החוב לביצוע.

22. בשולי הדברים יצוין, כי הנתבעים העלו טענות נוספות בנוגע לכך שהתובעת ציינה במכתביה סכומים שונים המתייחסים גם לדמי השכירות, אלא שכאמור, אלה לא נתבעו על ידה, ועל כן לא מצאתי להתייחס אליהן.

23. כמו כן, נטענו שתי טענות ביחס למועד שבו קיבלו הנתבעים את האזהרה מההוצאה לפועל, שאז נודע להם על החוב הנטען כלפיהם: האחת, כי התובעת "נזכרה" באיחור רב להגיש את תביעתה, וכי יש מקום שהיא תישא בגין תוצאות השיהוי הנ"ל; והשניה, כי מעולם לא נמסרו להם אזהרות או מכתבים לפני שנת 2010. בהקשר זה יצוין כי אני מקבלת את עמדת התובעת, לפיה החוסר בציוד התגלה לה רק בעקבות בדיקה של רואה חשבון בשנת 2000. מנהל התובעת לא נחקר לעניין זה ואני מקבלת את עמדתו בתצהיר כפי שהיא. מכאן, שהשיהוי לא נעשה על-ידי התובעת בזדון, כנטען על-ידי הנתבעים. באשר לטענה השניה, התובעת הראתה כי שלחה שלושה מכתבים רשומים לכתובות הנתבעים כפי שהם הצהירו עליהן גם בפניי, ומשמכתבים אלה לא נדרשו והנתבעים טענו כי לא עזבו את מענם, חזקה היא כי העיכוב בפתיחת ההליכים נובע גם מהתעלמותם של הנתבעים ממכתבים שנשלחו אליהם לכתובתם הרשומה (ראו בהקשר זה תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984). מכל מקום, מאחר ושטר החוב הוגש לביצוע על סכום של 4,000 ₪ כערכם ביום פתיחת התיק בשנת 2001, ועל מנת להפיס דעתם של הנתבעים, הרי שבחישוב פשוט, סך זה כשהוא נושא הצמדה וריבית נכון ליום 20.5.94 (הוא המועד שבו היו הנתבעים אמורים להשיב את הציוד מיוזמתם ולא עשו כן), עומד נכון להיום על סך של 15,241 ש"ח, סכום הגבוה מזה המופיע היום בתיק ההוצאה לפועל.

מכאן, שפתיחת התיק בשנת 2001 לא גרמה לתפיחת החוב.

24. להשלמת התמונה, יצוין כי טענת הנתבע 1, לפיה החזיק במספרי טלפון אחרים בשנים
1997 – 2001, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן, כאמור, הנתבעים לא הראו כי השיבו את הציוד, ואין זה מן הנמנע כי עשו בו שימוש בנוסף למכשירים אחרים שהיו ברשותם.

25. אשר על כן, התביעה מתקבלת.

בהתחשב בכך שבתיק ההוצאה לפועל נקבע שכר טרחה לבא כוח התובעת, אני מחייבת את הנתבעים בשכר טרחה נוסף בסך 1,500 ₪ כל אחד.

26. מורה על שפעול ההליכים בתיק הוצאה לפועל שמספרו 21-00861-01-9.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, ז' תשרי תשע"ג, 23 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.