רקע

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המיחס לו עבירות של היזק לרכוש, תקיפה ואיומים.

על פי כתב האשום, ביום 5.6.09 הגיע הנאשם למוסד חינוכי תורני, המשתייך לזרם החרדי (להלן: המוסד) בו למדו ילדיו הקטינים (שהיו אז בני 7-11). לנאשם היו אותה העת חילוקי דיעות עם הנהלת המוסד, בשל איסור שהוטל על כניסתו למוסד. כשהיה במקום, איים הנאשם על רב המוסד, עד התביעה יונה אייכלר (להלן: אייכלר), כי ישבור את משקפיו. כאשר הוריד אייכלר את משקפיו, שבר הנאשם את המשקפיים, הכה את אייכלר באגרופים בפניו ואיים עליו כי יכה אותו מכות רצח וידקור אותו.

לאחר מכן, על פי האשום, איים הנאשם על עובד אחר במקום, נתן לוי (להלן: לוי), כי "יראה לו מיהו" ואז נכנס לרכבו והחל בנסיעה, תוך שהוא מאיץ לעברו של לוי, אשר ברח וניצל.

הנאשם כפר במיוחס לו. לטענתו, אכן היה מעורב בארוע אלים באותו היום, אך לדבריו הוא זה שהותקף על ידי אייכלר בצרחות ואיומים ולבסוף אייכלר אף שבר את משקפיו בעצמו. לשיטת הנאשם, אנשי המוסד העלילו עליו עלילת שוא, וזאת בשל סכסוך שהתגלע בינו ובין המוסד סביב מחלוקות על חינוך ילדיו ותלונות אותן הגיש הנאשם נגד המוסד ועובדיו.

להשלמת התמונה אציין, כי ההגנה ניסתה להרחיב היריעה במהלך שמיעת התיק, למחוזות רחוקים הנוגעים להליכי הגירושין בין הנאשם ובין אשתו, לתלונות שהגיש נגד הנאשם נגד עובדי המוסד בשל התעללות לכאורה בילדיו ועוד. בדיונים קודמים שהתנהלו בפני עלה, כי ההגנה ראתה תיק זה כחלק ממכלול של תיקים נוספים אשר הוגשו נגד הנאשם והנוגעים ליחסיו עם אשתו לשעבר. במסגרת זו הוגשה באחד התיקים הללו בקשה לקבלת חומרי חקירה אשר נדונה בפני כב' הנשיאה דותן (בע"ח 56291-11-10). בשל רצונה של ההגנה להמתין להחלטת הנשיאה בבקשה התבקשתי מספר פעמים ע"י ב"כ הנאשם לדחות את מועד ההוכחות. התייחסתי לענין זה בהחלטותי מימים 13.11.12 ו- 26.11.12. בסופו של דבר נדחתה הבקשה לקבל חומר הנוגע לאישום שבפני, קודם לישיבת ההוכחות. עם זאת, הנשיאה דותן קבעה בהחלטה האמורה, כי יש להעמיד לעיון להגנה חומר הנוגע לתיק אחר אשר היה קבוע לשמיעת הוכחות היום. הדיון בתיק זה נדחה לבקשת ההגנה. ר' החלטה מיום 3.12.12.

בסופו של דבר נשמעו בפני במועד אשר נקבע מראש, 4.12.12, פרשת התביעה, ההגנה והסיכומים.

ראיות התביעה

מטעם המאשימה העידו אייכלר ולוי וכן שני עדי ראיה נוספים לארוע, מנחם מנדל חשין (להלן: חשין) ומשה אליעזר זולדן (להלן: זולדן).

מטעם ההגנה העידו הנאשם ושנים מילדיו, נתן וירון (אשר נקרא בעבר נחמן וכך התיחסו אליו העדים).

יונה אייכלר

העד אייכלר טען בפני כי אינו זוכר מאומה מאותו ארוע. העד הדגיש בעדותו פעמים רבות כי הוא מוחל לנאשם על כל אשר קרה. אמרותיו הוגשו מכח סעיף 10א לפקודת הראיות (ת/3 ו- ת/4). גם לאחר שהוגשו אמרותיו, התעקש העד כי אינו זוכר מאומה מהארוע, שכן חלף מאז זמן רב ודברים רבים קרו לו. העד גם לא זכר אם נחקר בעצמו במשטרה בשל תלונות שהוגשו נגדו.

משה זולדן

העד זולדן העיד בפני. גם עד זה טען בתחילה כי אינו זוכר דבר מהארוע, מלבד נסיון הדריסה. לאחר שהוצגו לו הודעתו במשטרה (ת/5) וכן דו"ח רפואי שערך הפסיכיאטר (ת/6), אישר, טיפין טיפין, את האמור שם. בעדותו ניכר, כי עשה מאמץ ניכר ללכת בין הטיפות – מחד, לא רצה לסבך הנאשם, אך לא היה מוכן לומר כי מסר במשטרה דברי שקר, ועל כן ברח למחוזות השכחה כל אימת שהתבקש לאשר עובדות מפורשות מתוך אמרותיו.

חשוב לציין, כי כאשר נשאל העד על הנאשם בפתח עדותו, הדגיש כי אין לו כל סכסוך עם הנאשם, כי מדובר ב"אדם מתוק" (ר' ע' 22, ש' 15) וטוב אשר ילדיו מקסימים (ע' 25, ש' 4).

העד טען, במהלך עדותו (ע' 25 ש' 2) כי לא ראה את הנאשם מכה את אייכלר. זאת בניגוד לדבריו בפני חוקר המשטרה (ת/5, ש' 4), שם אמר כי ראה את הנאשם נותן לאייכלר שני אגרופים, ובפני הפסיכיאטור (ת/6, סע' ב) שם צוין כי לדבריו ראה את הנאשם "מכה נמרצות" את אייכלר.

מנחם מנדל חשין

עדותו של העד חשין לא היתה שונה מעדותו של זולדן. העד עשה כל מאמץ שלא להעיד עדות מפורשת נגד הנאשם, אך אישר את אמרות החוץ שלו (ת/7-ת/9). העד טען מספר פעמים כי אינו זוכר את הארוע, אך לדבריו עדותו במשטרה היתה אמת. בפתח עדותו ציין העד, כי בתחילה פחד להעיד, אך משראה את הנאשם מחייך אליו באולם בית המשפט, סרו פחדיו.

מחקירתו הנגדית של העד עלה, כי העד לכאורה לא ראה את הדריסה, אלא אנשים אחרים אמרו לו לציין זאת בפני החוקר. עם זאת, בחקירה החוזרת הבהיר העד, כי ראה את הנאשם נוסע במהירות, והבהיר כי אינו זוכר כיום מה ראה, ואינו יכול לומר מה נאמר לו על ידי אחרים.

כן יש לציין, מת/7, ש' 8 עלה, כי העד מסר שראה את הנאשם מנסה לפגוע במכוניתו בלוי ובזולדן (בניגוד ליתר העדים אשר מסרו כי הנאשם ניסה לפגוע בלוי בלבד).

נתן לוי

העד לוי היה היחיד מעדי התביעה אשר לדבריו זכר את הארוע והעיד עליו בצורה חופשית. העד מסר, כי בהיותו בכיתה קראו לו תלמידים לצאת, כי הנאשם מכה את אייכלר. העד יצא וראה את הנאשם מתגושש עם אייכלר, אך לא ראה את תחילת הארוע. לדברי העד, הנאשם ביקש לעזוב את המקום עם ילדיו, שכן הוא (לוי) הזמין משטרה. לוי העיד כי עמד לפני מכוניתו של הנאשם על מנת למנוע ממנו להמלט ואז הנאשם איים עליו כי "יראה לו מיהו" האיץ לעברו בנסיון לפגוע בו, ואלמלא היה העד זז הצידה, לבטח היה נפגע.

העד מסר, כי הנאשם נהג להגיע למוסד ולעורר שם מהומות חדשות לבקרים, בשל צו הרחקה שהוצא נגדו על ידי גרושתו, וכן נהג לקלל ואיים.

עדי ההגנה:

הנאשם

הנאשם העיד. אציין מראש, כי עדותו השתרעה הרחק מעבר ליריעת המחלוקת, ועסקה בהשגותיו על המוסד החינוכי וטענות שהיו לו כלפי צוות המוסד בשל התעללות לכאורה בילדיו. בית המשפט נאלץ להעיר לנאשם יותר מפעם אחד למקד עדותו בנושאים שרלוונטיים לאישום.

לטענת הנאשם, ביום הארוע הוא הגיע למוסד על מנת לקחת את ילדיו. כשהגיע למקום, התפרץ לעברו העד אייכלר בקללות שונות, בשל היותו ציוני רשע ונאצי ועל כך שיהודי טוב צריך לגדל זקן ופיאות. הנאשם מסר כי צעק בחזרה על אייכלר ואז אייכלר תקף אותו באגרופים והעד החזיר לו אגרוף, לדבריו כהגנה עצמית. בשלב זה משקפיו של אייכלר נפלו ולדברי הנאשם, הוא איים על אייכלר כי ישבור את משקפיו ואז אייכלר בזעמו שבר את משקפיו שלו.

יצויין, כי העד לבוש בגדים רגילים, מגולח וחובש כיפה סרוגה, ואילו עדי התביעה לבושים בסגנון הנהוג בעדה החרדית. הנאשם מסר, כי בעבר השתייך לזרם החרדי, אך שינה טעמו בתקופה שסבבה את הארועים הנוגעים לכתב האשום. לא הייתי מתייחס לנושא לבושם של המעורבים בארוע או השקפותיהם הדתיות, אלמלא ייחס הנאשם משקל לנושא זה, וטען כי השינוי בהשקפת העולם והפערים בינו ובין עדי התביעה הם העומדים בבסיס הארועים כולם.

מלבד הנאשם העידו גם ילדיו נתן וירון.

נתן אדרי

נתן העיד, כי אביו הגיע לתלמוד תורה ואז הותקף על ידי אייכלר, אשר לבסוף שבר את משקפיו שלו. עדותו חפפה את עדות הנאשם, כמעט מילה במילה.

ירון אדרי

בנו השני של הנאשם, ירון, אשר על פי הטענה היה עד ראיה לארוע, לא זכר מאומה.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את כלל העדים ועיינתי במוצגים שהוגשו על ידי הצדדים, בחרתי להעדיף את אמרות החוץ של העדים אייכלר, זולדן וחשין על פני עדויותיהם בפני. כמו כן אני מקבל את דבריו של העד לוי. מנגד, לא ראיתי לתת משקל לעדויותיהם של הנאשם ושל בנו נתן. אנמק:

מעדותו של העד אייכלר עלה רושם ברור, כי אין לו כל רצון לפגוע בנאשם או להזיק לו. התשכנעתי משמיעת עדותו, כי הוא אכן מחל לנאשם על הארוע וכי אין לו כל ענין או רצון לפגוע בנאשם. עם זאת, העד מסר במשטרה ביום הארוע, כי הנאשם איים עליו, תקף אותו באגרופים ושבר את משקפיו. לא ראיתי הגיון מדוע העד יעליל על הנאשם עלילת כזב במשטרה, ושנים לאחר מכן ינסה לסייע לו להחלץ מאותה עלילה. למעשה, אינני נדרש לבחור בין שתי גרסאות שונות של העד, אלא בין גרסה ברורה אותה מסר במשטרה (ת/3 ות/4) ובין העדר גרסה בפני. אני רחוק מלקבל דברי העד, כי אינו זוכר מאומה מאותו ארוע. קשה לקבל שאדם לא יזכור ארוע, כפי שתואר בת/3 (או אף ארוע כפי שתואר על ידי הנאשם). הרושם אשר התקבל אצלי הוא, כי העד בחר בטענת חוסר הזכרון כמוצא בין חוסר הרצון לסבך את הנאשם ובין חוסר הרצון להעיד עדות שקר.

כך גם באשר לעדים זולדן וחשין. עדים אלו "דילגו" בין טענת חוסר הזכרון ובין נסיון לשחוק את אמרות החוץ שלהם (ת/5-ת/9). אני מעדיף בבירור את אמרות החוץ של עדים אלו על פני עדויותיהם בפני.

העד חשין אמר מפורשות, כי חשש בתחילה להעיד נגד הנאשם ומאופן מסירת עדותו ניכר היה בו כי המעמד אינו נוח לו. כן היה ברור כי אין לו כל רצון לסבך הנאשם בפלילים.

העד זולדן העיד כי פנה לפסיכיאטור בעקבות הארוע וכי הוא מקבל תרופות פסיכיאטריות. גם הוא הבהיר מספר פעמים כי אין בלבו על הנאשם.

התרשמותי מהעדים אייכלר, זולדן וחשין דומה. נראה כי שלושתם התיחסו לארוע בסלחנות ולא ראו הצדקה כי הנאשם ינזק בשלו, בין בשל חלוף הזמן מאז, בין בשל סלחנות שבאופים, בין בשל יחסם הכללי להליכים בבית משפט אזרחי. נראה, כי שלושתם מסרו הודעות במשטרה בסמוך לארוע ובלהט הדברים, וכיום עמדתם לענין שונה.

לאור זאת, קביעתי היא, כי הודעותיהם במשטרה שיקפו את אשר קרה ואני מעדיף אותן על פני גרסתם בפני (או נכון יותר, העדר גרסתם בפני).

העד לוי היה היחיד אשר מסר בפני גרסה של ממש. מעדותו ברור, כי הוא טעון כלפי הנאשם וזכרון הארוע קשה לו. כן נראה כי העד שיווה לארועים מימד דרמטי יותר מאשר היה להם והגזים במספר נקודות לחובת הנאשם.

אכן, בניתוח גרסאות עדי התביעה, ניתן למצוא קשיים שונים בכל אחת מהעדויות. אעיר, כי לוּ הייתי נדרש לקבוע משקלן של עדויותיהם של העדים בעמדן בדד, אפשר והייתי מתקשה לקבוע לפיהן ממצאים במידת הודאות הנדרשת בפלילים. עם זאת, העדויות אינם עומדות לבדן, אלא יש לקראן יחדיו. בקריאת מכלול עדויות המאשימה, עולה כי העדויות משתלבות זו בזו וניתן להרכיב מהן תמונה שלמה, במידת הודאות הנדרשת בפלילים.

לא מצאתי ממש בהבדלים בין גרסאות העדים, אליהם הפנה אותי ב"כ הנאשם, כך ביחס למספר האגרופים שנתן הנאשם לאייכלר, או לשאלה האם מכוניתו כמעט פגעה בלוי לבדו או בלוי וזולדן וכיוצא בזה. מדובר בהבדלים אותם תמיד ניתן למצוא, כאשר מנתחים גרסאות של אנשים שונים, המתארים את אותו ארוע מנקודות מבט שונות.

מנגד, לא ראיתי לתת כל משקל לגרסת הנאשם.

ראשית, על פי התרשמותי הבלתי אמצעית מהנאשם ומהאופן בו העיד בפני, התקשיתי לקבל דבריו. גרסתו היתה מוגזמת ובלתי אמינה בעליל. כך למשל, טענתו כי אייכלר שבר בעצמו את משקפיו בשל כעסו על הנאשם נשמעת מופרכת ונשללה על ידי אייכלר. כך גם טענתו, כי 15 חרדים ביקשו לבצע בו לינץ', נשמעת מופרכת, במיוחד לנוכח העובדה כי אנשי תלמוד התורה הם שהזעיקו את המשטרה. קשה לקבל שמי שמנסה לבצע לינץ באדם גם מזמין משטרה למקום.

הנאשם טען כי יחסיו עם מנהל המוסד, קניג, היו מעולים. חרף זאת, ראה לנכון להקליט את שיחותיו עמו.

הנאשם טען כי התנהגותו של אייכלר כלפיו הפתיעה אותו, שכן לא היתה לא קודם לאותו היום כל בעיה עם אנשי הצוות – והדבר עמד בסתירה מלאה לגרסאות כל עדי התביעה, אשר העידו כי היה צו הרחקה כלפי הנאשם.

התרשמתי מעדותו של הנאשם, כי הנאשם טעון בכעסים כלפי המוסד ואנשי הסגל וכי תחושותיו אלו הן שעמדו בבסיס הארוע מושא כתב האשום. הנאשם וילדיו אף טענו בפני, כי הילדים סבלו מהתעללות מצד עדי התביעה.

עדותו של בנו של הנאשם, נתן, לא עוררה כל אמון. ניכר היה בו, כי הוא מדקלם סיפור אשר הוכתב לו ושינן אותו היטב. העד טען כי הוכה על ידי כל אנשי הצוות אשר העידו בפני, אך מלבדם לא זכר אף אחד מהמורים. גם כאשר התבקש על ידי לציין ארוע כלשהו מעברו, בחר לציין דוקא ארועים שליליים הנוגעים לאמו.

התמיהה כיצד זכר נער בן 11 ארועים מלפני למעלה משלוש שנים בצורה כה חדה, התעצמה מכך שלא זכר שמותיהם של חבריו הטובים מאותה תקופה. אם בכך לא די, העד ידע לספר כי לפני בדיוק שלוש וחצי שנים נחקר במרכז הגנה לילד – והתקשיתי לקבל כי נער בגילו הכיר את המונח המקצועי המדויק, וזכר המועד, בלתי אם הודרך והוכן מראש.

כך גם ידע העד נתן לצטט את המילה "ציוני" כמילת גנאי אותה הטיח אייכלר בנאשם, למרות שאת המילה עצמה ואת משמעותה לא ידע. העד אף ביטא את המילה "ציוני" בהגיה אידישאית, בדיוק כפי שהנאשם ביטאה בעדותו.

אם בכל אלה לא די, במהלך עדותו של העד הוא נשאל לגילו בעת הארוע ובנקודה זו הנאשם לחש דבר מה לאזנו והוצא מן האולם.

משכך, לא ראיתי לתת כל משקל לגרסתו של נתן. לא בלב קל אעיר, כי קשה היה שלא להתרשם, שהיה מי שטרח ללמד נער בן 11 גרסת בדים וגרם לו לחזור עליה באולם בית משפט.

סיכום

לנוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי הארועים התרחשו כמתואר בכתב האשום: הנאשם הגיע למוסד התורני בו למדו ילדיו, כשהוא טעון וכעוס, ואז התעמת עם אייכלר ולבסוף שבר את משקפיו, הכה אותו בפני באגרופים ואיים עליו כי יכה אותו וידקור אותו. לאחר מכן, הנאשם איים על לוי כי "יראה לו מיהו" ואז נכנס למכוניתו והחל בנסיעה תוך שהוא מאיץ לעברו של לוי.

המסקנה המשפטית העולה מכך היא, כי הנאשם עבר עבירות של איומים, תקיפה והיזק בזדון ואני מרשיעו בכל המיוחס לו בכתב האשום.

ניתנה היום, י"א טבת תשע"ג, 24 דצמבר 2012, במעמד הצדדים.