רקע עובדתי

1. הנאשם הורשע, כהודייתו, בעבירות של תקיפה חבלנית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") וקטטה, לפי סעיף 191 לחוק.

2. מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי הנאשם והמתלונן עובדים בחברת "בונדט" בנתב"ג. ביום 2.10.09 ובעקבות ויכוח ביניהם, נגח הנאשם בפניו של המתלונן וסדק את אפו שהתנפח ודימם. מיד ובסמוך התקוטטו השניים, המתלונן אחז בחולצת הנאשם, הם נפלו ארצה והנאשם ישב על המתלונן שהכהו בראשו.

כתוצאה מנפילתם, נתפסה רגלו של המתלונן בשולחן, הסתובבה ונגרם לו שבר בקרסול שהצריך ניתוח וגיבוס.

עתירות הצדדים ותמצית טענותיהם

3. במוקד הדיון ניצבות השאלות שבמחלוקת בין הצדדים, בדמות החזרה המתבקשת מהרשעת הנאשם וסוג העונש שיושת עליו.

ב"כ המאשימה עתרה להותיר את הרשעת הנאשם בעינה ולהשית עליו עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלונן.

הודגשו חומרת מעשיו של הנאשם, התרשמויות שירות המבחן, אמירות הנאשם מלפניו שאינן מתיישבות עם נוסח כתב האישום המתוקן והצורך להעדיף את אינטרס הציבור בענישתו.

4. ב"כ הנאשם עתר לאימוץ המלצות שירות המבחן לחזרה מהרשעת הנאשם והשתת צו של"צ והוסיף כי הוסכם על רכיב פיצוי בענישתו.

הודגשו עברו הנקי של הנאשם, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, הליך הגישור הפלילי שהתנהל והניב את ההסדר הדיוני בין הצדדים והתיקון המהותי שהוכנס בכתב האישום, ממנו נלמד כי החבלה החמורה שנגרמה למתלונן הינה תוצאת התגרה בינו לבין הנאשם.

עוד הפנה הסנגור להתרשמויות שירות המבחן ולהודיית הנאשם המשקפת חרטה כנה והפנמת פסול מעשיו.

הנאשם עובד כעמיל מכס בנתב"ג ונטען כי לנוכח רגישותו הבטחונית של המקום, הרשעה בפלילים תימנע המשך העסקתו. הסנגור הפנה לתכתובת בנושא וכן לתעודת הוקרה, מכתבי המלצה ותעודת שחרור בעניין הנאשם, שסומנו כדבוקה אחת כנ/1.

עוד ציין הסנגור את נסיבות חייו הקשות של הנאשם והדגיש את מחלת הסרטן שפקדה את אמו ואת תמיכת הנאשם בה.

בנוסף, טען הסנגור לסיכון קטן להתנהגות עתידית פורצת חוק מטעם הנאשם.

5. הנאשם ניצל את זכות המילה האחרונה, הביע התנצלות וחרטה על מעשיו, הבהיר כי אכן יכל לפעול אחרת והדגיש כי לעולם לא ישוב לסורו.

מתחם הענישה

6. כמצוות המחוקק בסעיף 40 ג' (א) לחוק, בקביעת מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שביצע הנאשם, בהתאם לעיקרון המנחה הקבוע בסעיף 40 ב' לחוק, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירות.

7. במעשיו, פגע הנאשם בזכותו היסודית של המתלונן לאוטונומיה על גופו. אין צריך להרחיב באשר למוגנות הנדרשת לכל אדם מפני מעשי אלימות ולנוכח החבלות שנגרמו למתלונן, מידת הפגיעה של הנאשם בערך חברתי זה גבוהה.

8. בחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות מעלה כי לנוכח ויכוח סתמי גרם הנאשם לשתי חבלות ממשיות למתלונן באפו וברגלו. הנאשם הוא זה שהחל בהתנהגות האלימה כלפי גופו של המתלונן, בכך שנגח בפניו. מהלך זה הוביל לקטטה בין השניים והתנהלותו של המתלונן מצויה בשוליה ומתמצה בתפיסת חולצת הנאשם ובהכאתו, עת האחרון יושב על גופו של הראשון. המתלונן יצא את התקרית האלימה, כשידו על התחתונה, כששבר ברגלו וסדק באפו, בעוד הנאשם עצמו - ללא כל פגע. המכה שספג הנאשם בראשו הינה תוצאה של בחירתו להתיישב על המתלונן במהלך אותה קטטה ולא ייחסתי לה משקל ממשי.

חלקו של הנאשם בביצוע העבירות היה מרכזי ועיקרי ומידת השפעת מעשיו על המתלונן משמעותית.

הנאשם יכל להבין את שעשה, על הפסול שבמעשיו ויכל להימנע מהם, נוכח שליטתו המלאה בהם. לא הוצגו נתונים באשר להתגרות המתלונן בנאשם, גם בהינתן הקטטה בה נטל המתלונן חלק מזערי. הדברים לא הגיעו כדי ראשיתה של מצוקה נפשית לנאשם והוא אינו קרוב לסייג האחריות הפלילית.

9. מדיניות הענישה בעבירות בהן הורשע הנאשם, מתחשבת בצורך במאבק בתופעת האלימות שהפכה לנגע של ממש ובתפקידו של בית המשפט בהעברת מסר צלול באמצעות השתת עונשים חמורים על מי שפוגע בהתנהלותו במאבק בנגע זה.

בהקשר זה נקבע בע"פ 5641-09 – מ"י נ' ברזנסקי (לא פורסם), ניתן ביום 22.3.10, כך:

"תופעה נוראה זו אשר פשתה בארצנו כאש בשדה קוצים מחייבת את כל הגורמים לתת ידם למלחמת חורמה באלימות המכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית. במסגרת זו שומה על בתי המשפט להכביד את הענישה על עבריינים אלו. "חברתנו הפכה להיות חברה אלימה, ותרומתו של בית-המשפט למלחמה באלימות היא בהטלת עונשים ראויים" (ע"פ 5753/04 מדינת ישראל נ' רייכמן (לא פורסם, 7.2.2005)), שישקפו ערכים של תגמול והרתעה... "יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להלחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד" (ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן (טרם פורסם, 10.11.2009))" .

בע"פ 6999/09 - שריתח נ' מ"י, תק-על (2010) 1385, נקבע כך:

"אל מול אלימות שכזו המכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית יש לנקוט בענישה מרתיעה מאחורי סורג ובריח. מצווים אנו ליתן ידנו למלחמה העיקשת בתופעת הבריונות שפשטה בארצנו, וידע כל מי שנוטל לעצמו את החרות לנהוג באלימות, כי הוא עלול לשלם על כך בחרותו. "יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להלחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד" (ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן (פורסם בנבו, 10.11.2009))".(ר' גם ע"פ 4173/07 פלוני נ' מ"י, (לא פורסם), ניתן ביום 16.8.07; בע"פ 8314/03 עווד נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 7.6.05; בג"צ 358/88 - האגודה לזכויות האזרח נ' אלוף פקמ"ז , פד"י מג(2), 529; ע"פ 3562/09 - פלוני נ' מ"י, (לא פורסם), 20.07.05).

עוד אציין אסמכתאות נוספות בהקשר לנסיבות דומות בהן נגזרו עונשים מקלים - ת"פ 3708-07 (ראשל"צ) מ"י נ' רסניאנסקי (לא פורסם), ניתן ביום 30.11.09; בת"פ (צפת) 110-10-07 מ"י נ' לחוד (לא פורסם), ניתן ביום 8.5.11; ת"פ (ראשל"צ) 3146-09 מ"י נ' אברמוביץ (לא פורסם), ניתן ביום 10.1.12; ת"פ (צפת) 11450-02-09 מ"י נ' פרי (לא פורסם), ניתן ביום 10.11.11.

מכל המפורט, אני קובע את מתחם העונש ההולם לאירוע האישום, כדלקמן –

מאסר בפועל הנע בין 3 חודשים ל – 12 חודשים, מאסר מותנה, קנס ופיצוי בהיקפים של אלפי שקלים.

10. במכלול נסיבות העושה והמעשה, שוכנעתי כי הימנעות מהרשעת הנאשם לא תשקף יחס הולם בין מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש שיושת עליו.

בעברו של הנאשם אין די לצורך הימנעות מהרשעתו. כלל הוא כי משעבר הנאשם עבירה המיוחסת לו בכתב האישום, הוא יורשע וייענש, על מנת להגשים את מטרות הענישה, תוך מתן משקל בכורה לאינטרס הציבורי.

בע"פ 5102/03 - מ"י נ' קליין, תק-על 2007(3), 3596, נקבע בהקשר זה, כך:

"...הרשעתו של מי שעבר עבירה פלילית היא פועל יוצא מהפרת הנורמה הפלילית, והיא חוליה טבעית הנובעת מהוכחת האשמה בהליך הפלילי. הרשעת נאשם בעקבות הוכחת אשמתו מממשת את אכיפת החוק באופן שוויוני, ומונעת איפה ואיפה בהחלת ההליך הפלילי...ההרשעה הפלילית של נאשם שאשמתו הוכחה ותוצאותיה הן מרכיב חיוני בהליך הפלילי; הן נועדו למצות את תכליותיו המגוונות: להעביר מסר של הרתעת היחיד והרבים, ולשוות למעשה העבירה תווית של מעשה פסול בעיני החברה שגמול עונשי בצידו. חברה המבקשת להפעיל את ההליך הפלילי בדרך אפקטיבית, שוויונית והוגנת תתקשה להשלים עם גישה שיפוטית הפוטרת נאשמים, חדשות לבקרים, מהרשעה פלילית אף שאחריותם הפלילית הוכחה. שהרי ההרשעה היא הביטוי השיפוטי לאחריות הפלילית שהוכחה, ובלעדיה נותרת קביעת האחריות הפלילית חסרה את החוליה האחרונה, המוסיפה לה את המשמעות המשפטית הנורמטיבית הנדרשת.

...יש גם לשקול במבט רחב את השפעת אי ההרשעה על ההליך הפלילי בכללו, ואת המסר החברתי שאי ההרשעה טומן בחובו בנסיבות העניין הספציפי."

11. בית המשפט משתמש בסמכותו שלא להרשיע נאשם במקרים יוצאי דופן, שעניינו של הנאשם אינו נמנה עליהם, בהם אין יחס סביר בין חומרת העבירות לבין הנזק שייגרם לנאשם כתוצאה מהרשעתו.

12. הימנעות מהרשעה הופכת לקשה יותר ככל שהעבירות בהן עסקינן חמורות יותר (ר' בר"ע 432/85 רומנו נ' מ"י תק-על 85 (3) 737). בנסיבות העבירה החמורה של תקיפה חבלנית בה הודה הנאשם, יש להטביע חותם פליליות על מעשיו, לבל ישוגר מסר הפוך מן המתחייב, משמע המדובר בעבירה שהיא נסלחת.

13. עוד אציין את שנקבע בע"פ 2513/96 מ"י נ' שמש, פד"י נ (3) 682, לאמור:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון לפני החוק" [שם בעמ' 638].

וכן את שנקבע בע"פ 2083-96 כתב נ' מ"י, פד"י נ"ב (3), 337, בזו הלשון:

"מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו, או הוקעת מעשי העבירה בצירוף מדיניות ענישה אחידה... כל אלו משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם...

הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" (שם, בעמ' 342).

שוכנעתי כי הרשעת הנאשם לא תגרום לפגיעה חמורה בשיקומו. כך גם בהינתן הנורמטיביות המאפיינת את מכלול חייו והפגיעה האפשרית בתעסוקתו - שלא תעלה כדי כריתת מטה לחמו.

חומרת מעשי הנאשם אינה מאפשרת לוותר על ההרשעה בנסיבות מעשיו, מבלי שייפגעו שיקולי הענישה הקשורים במקרה דנן לתגמול ולהרתעת הנאשם ועבריינים כמותו. שיקולים אלו ימצאו ביטויים בעצם הרשעתו ובמאסר מותנה ורכיב ענישה כלכלי שיושתו עליו, שאינם אפשריים אלמלא הרשעתו.

לא נמצא המסד הנדרש להעדפת עתירת ההגנה גם בהתייחס ליתרת הקווים המנחים שפורטו בע"פ 2083-96 הנ"ל באשר להימנעות מהרשעה.

להערכת שירות המבחן, הסתבכות הנאשם הינה חריג שאינו מבטא דפוס חוזר ואת אורחות חייו וההליכים היוו גורם מרתיע בעבורו, כך שקטן הסיכון שיבצע עבירות דומות.

אכן, המדובר בהסתבכות ראשונה של הנאשם, אך יש בחומרת העבירות ותוצאתן, כדי לגבור על מקריות כלשהי שניתן היה לייחס למעשיו. אין המדובר באלימות באבחה אחת ומקרית מטעמו לעבר המתלונן. הנאשם הגדיל ופעל אלימות בוטה, ללא מעצורים ואני מתקשה להתייחס למעשיו בסלחנות המתבקשת.

הנאשם אינו משולב בהליכי שיקום וטרם עובדה תעוזתו לעלות מדרגה משמעותית מנורמטיביות לשמה, לאלימות בוטה כלפי גופו של חברו לעבודה. דומה כי הוא ממעט מחומרת מעשיו ומתמקד ב "קטטה", בעוד שזו מאוחרת למעשה נגיחתו בפני המתלונן, כעובדות כתב האישום המתוקן.

גם לנוכח מכלול התרשמויות שירות המבחן, שוכנעתי כי טרם אוין הסיכון הקטן לבחירה עתידית של הנאשם בכוח הזרוע.

נטילת הנאשם אחריות לביצוע העבירות וחרטתו הכנה, אינן גוברות על חומרת מעשיו ועוצמת פגיעתם במתלונן. לשון דומה יש להפנות כלפי משמעות ההרשעה על דימויו העצמי של הנאשם.

באשר להשפעת ההרשעה על תחומי עיסוקו של הנאשם כעמיל מכס, שוכנעתי כי גם בהתקיים פגיעה קונקרטית במיקום תעסוקתו בו נדרש עבר ללא רבב, היא אינה מגעת כדי ביטול כל אפשרויות פרנסתו, בין במסגרת עבודתו הנוכחית ובין במסגרות אחרות.

האלימות בה נהג הנאשם התרחשה במסגרת עבודתו אל מול מי שהיה נתון למרותו המקצועית ובמסגרת חפיפה. אני מתקשה לקבל מצב על פיו הנאשם נוגח בפני המתלונן - עובד הנתון למרותו במסגרת חפיפה, כעולה מתסקיר שירות המבחן. חלף שייבהל הנאשם ממעשיו ויחדל מהם בזו נקודת היציאה הראשונה המתבקש , הוא מוסיף ומסתבך בקטטה שתוצאותיה קשות בעבור המתלונן דווקא.

קיים קושי מובנה לטעמי במתן מעין "גושפנקא" לנאשם הקשורה בזירת האישום והדבר נתון לשיקול דעתם של מעסיקיו, שוודאי לא יכחדו התייחסות מתבקשת למכלול נתוניו ולמכתבי ההמלצה המשבחים את תפקודו וכישוריו (ר' נ/1).

מאלו, לא התרשמתי מפגיעה חמורה בשיקום הנאשם ככל שתיוותר הרשעתו על כנה ולא שוכנעתי מהעדר יחס סביר בין חומרת העבירות לבין הנזק הצפוי לו מהרשעתו.

מן המקובץ, הותרתי את הרשעת הנאשם בעינה.

נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות

14. בגזירת העונש המתאים לנאשם שמלפניי וכמצוות המחוקק בסעיף 40 יא' לחוק, יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות, אשר אינן קשורות בביצוע העבירות. נסיבות אלה נלמדות מן האמור בתסקיר שירות המבחן ומטיעוני הסנגור לעונש.

הנאשם יליד 1979 , רווק ואין בעברו רישום פלילי.

לא ארחיב ברקע חייו של הנאשם כעולה מתסקיר שירות המבחן מחמת צנעת הפרט. אך אציין כי הנאשם מצוי בקשר קרוב ותומך עם בני משפחתו.

בהתייחסותו למעשיו נשוא הדיון, טען כי מדובר בקטטה שהתפרצה בינו לבין המתלונן והרקע לה הינו הוראה שנתן למתלונן, שהיה בחפיפה תחתיו כעובד חדש.

הנאשם נוטל אחריות מלאה על מעשיו ומביע בושה, צער וחרטה בגינם, כמו גם כעס עצמי על שנהג בדרך אלימה שאינה מתאימה לו. ניסיונות הנאשם להתנצל בפני המתלונן עלו בתוהו.

15. נסיבות הזכות לנאשם אינן מבוטלות ובכללן , עברו הנקי, הודייתו המשקפת קבלת אחריות, הפנמת פסול מעשיו, חרטה כנה והימנעות משחזור הטראומה למתלונן. הנאשם נמנע מהסתבכויות נוספות ויש להתחשב אף בתיקון שהוכנס בכתב האישום. כמו כן, הבאתי בחשבון שיקוליי את חלוף הזמן ואת הנורמטיביות המאפיינת את מישורי חייו השונים של הנאשם, את מצבה הרפואי של אמו ואת תמיכתו בה.

לבד מהנזק שנגרם לנאשם מביצוע העבירות ויכול ויגרם לו מהרשעתו, לא ראיתי לנכון להוסיף פגיעה ברורה של עונש מאסר בו ובמשפחתו. בהעדפתי השתת צו של"צ על הנאשם חלף מאסר לריצוי על דרך עבודות שירות, העמדתי כעיקר לנגד עיני את מבוקשי להימנע מקטיעה מחודדת ביתר של רצפי סיוע הנאשם לאימו החולה ותעסוקתו. ביכרתי לעניין זה את התרשמות שירות המבחן כי צו של"צ יהווה ענישה הרתעתית וחינוכית בעבור הנאשם ובמכלול הנסיבות, מצאתי בו די גם כתרומה לחברה שנפגעה ממעשיו.

אני בדעה כי נסיבותיו האישיות המצטברות של הנאשם, מאפשרות חריגה ממתחם הענישה ההולם, משאין לכחד אפשרות לסיכוי ממשי כי אורחותיו האלימות תשוקמנה. עם זאת, אין בהן את העוצמה הנדרשת כדי חזרה מהרשעתו. בהקשר זה המלצת שירות המבחן אינה אינה חופפת בהכרח את שיקולי בית המשפט, המופקד על ראיית מכלול האינטרסים בענישה.

16. סברתי כי האיזון בין עתירותיהם של הצדדים יימצא ביטויו על דרך אימוץ המלצת שירות המבחן לעניין צו השל"צ ולאור כל אלו, נחה דעתי כי יש להשית על הנאשם את העונשים, כדלקמן -

מאסר על תנאי - לתקופה של 6 חודשים. הנאשם יישא בעונש זה אם בתקופה של שלוש שנים מהיום יעבור על כל עבירת אלימות כלפי גוף למעט תגרה.

צו של"צ - הנאשם יבצע של"צ בהיקף של 140 שעות וזאת בתיאום עם שירות המבחן. הובהר לנאשם כי הפרת צו השל"צ עשויה לגרום להפקעתו, לחידוש המשפט ולגזירת דינו מחדש.

קנס - בסכום של 1,500 או מאסר הנאשם למשך 10 ימים תחתיו; הקנס ישולם בתוך 60 ימים.

פיצוי למתלונן – ע"ת 1 - בסכום של 10,000 ש"ח. סכום הפיצוי ישולם על דרך הפקדתו במזכירות בית משפט בתוך 60 ימים מהיום. המזכירות תעביר את סכום הפיצוי לידי המתלונן, בד בבד עם עותק מגזר הדין.

זכות ערעור בתוך 45 ימים.

ניתן היום, י"ט אלול תשע"ב, 06 ספטמבר 2012, במעמד הצדדים.