תביעה כלפי עירייה לפיצוי בגין נזקי גוף.

המחלוקת על החבות ועל הנזק.

רקע ועובדות שאינן במחלוקת

1. התובעת, ילידת 1950, חצתה ביום 16.7.08 את רחוב ביאליק בחולון שלא במעבר חצייה, בדרכה לבית חברתה גב' מרים סאלי [להלן – "מרים"]. כאשר ביקשה לעלות מן הכביש אל המדרכה ובמרחק של כ – 10 ס"מ מאבן השפה של המדרכה, מעדה, נפלה ארצה ושברה את פיקת ברכה הימנית [להלן – "התאונה"].

2. המטפלת של אימה של מרים, גב' פרטיבה קטרי [להלן – "פרטיבה"], שצעדה מאחורי התובעת עובר לתאונה, הבחינה במעידתה, הרימה אותה והזעיקה את מרים לעזרה. מרים הגיעה ובתושייתה הושיבה את התובעת על כיסא גלגלים של אימה והכניסה אותה לביתה. משם הזעיקה אמבולנס שפינה את התובעת לבית חולים וולפסון. התובעת אושפזה בבית החולים למשך 6 ימים, במהלכם נותחה בברכה. בהמשך טופלה בקהילה.

3. טרם הכניסה את התובעת לביתה, צילמה מרים בנייד שלה את "הבור" עליו מעדה התובעת לדבריה ובמקביל הודיעה לעיריית חולון, הנתבעת [להלן – "הדיווח"].

4. תוך יומיים מקליטת הדיווח בעירייה, נשלח והגיע למקום מר יובל אוזן, מנהל עבודה בצוות דרכים בעירייה, מילא את "הבור" באספלט ושיטח אותו [להלן – "אוזן" וה - "התיקון"].

5. כעבור כשבוע הגיעו למקום התאונה בנה של התובעת, מר יצחק אלחנתי, ביחד עם מרים. יצחק צילם את התיקון לפי הצבעת מרים על מיקום ה"בור" טרם התיקון.

6. מומחה התובעת ד"ר דוד, העמיד את נכותה האורטופדית על 37%. מומחה הנתבעת ד"ר ששון העמיד את נכותה זו על 5%.

7. מומחה בית המשפט פרופ' גנאל, העמיד את נכותה זו על 10% בגין הגבלות בעקבות השבר ובנוסף על 5% בגין צלקת ניתוחית – אסתטית. כמו כן אישר לה נכות זמנית מלאה למשך 3 חודשים + שבוע ובנוסף נכות זמנית בשיעור של 25% למשך חודשיים ושבוע. להערכתו יתכן שתזדקק בעתיד לניתוח להוצאת הקיבוע הפנימי וייתכן שיהיה צורך לכרות את הפיקה בשלמותה. ניתוחים אלה נעשים במסגרת סל הבריאות .

8. התובעת לא עבדה עובר לתאונה. היא פרשה מעבודתה בבנק דיסקונט במרץ שנת 2006. טרם פרישתה השתכרה כ – 20,000 ₪ ברוטו לחודש. בעת התאונה למדה הנהלת חשבונות במכללה והתעתדה להבחן במבחן של משרד העבודה ביום 3.9.08. לאחר התאונה הפסיקה את לימודיה, ניגשה אמנם למבחן אך נכשלה בו ולא חידשה לאחר מכן את לימודיה, אף לא ניגשה למבחן נוסף.

9. בין 1.3.10 ל - 15.11.10 טיפלה התובעת בתיקי לקוחות עבור בנק לאומי לפי שכר של 40 ₪ לשעה, והשתכרה בממוצע לחודש כ - 5,800 ₪.

המחלוקות

10. לטענת התובעת נגרמה התאונה עקב מפגע – "בור" בכביש, שעומקו כ – 10ס"מ וקוטרו כ – 40 ס"מ. לטענת העירייה אין מדובר ב"בור" אלא ב"שקערורית" ומכל מקום ואין מדובר במפגע: התובעת לא הוכיחה את מימדי ה"בור" או ה"שקערורית" ולחילופין מימדי עומק מזעריים בסדר גודל של 3 ס"מ, אינם מייצרים מפגע, וודאי לא כשהם מצויים בכביש ולא על מדרכה. התובעת משיבה שלא התאפשר לה למדוד את המימדים שכן העירייה נחפזה לתקנו ועצם התיקון יש בו משום הודאת העירייה באחריותה. על כך משיבה העירייה מצידה, ששירות מהיר ומיטבי לציבור אינו צריך לפעול נגדה ואין בו משום הודאה. מכל מקום אוזן חזר והעיד על כך שתיקן משום שהתבקש וכשירות עירוני לציבור והוא לא ראה במקום מפגע.

11. מחלוקות שגורות באשר לאשם תורם ולהיקף הנזק, בפרט הפסדי השתכרות להם טוענת התובעת.

הדיון והראיות

12. היום העידו: מטעם התובעת היא עצמה, פרטיבה, מרים ויצחק. כמו כן הוגשו התמונות שצילמה מרים [1 – 4] והתמונות שצילם יצחק [5 – 8]. מטעם העירייה העיד אוזן. הצדדים הגישו מוצגים.

13. חוות דעת המומחים הוגשו ללא חקירה.

בהיעדר טענה כלפי חוות דעתו של מומחה בית המשפט ולאור המימד האובייקטיבי המיוחס לחוות דעתו, נמצא כבר עתה שחוות דעתו במקומה עומדת ומחייבת את הצדדים ואת בית המשפט.

14. ב"כ הצדדים סיכמו בעל פה והפנו באישור בית המשפט לתחשיבי הנזק שהגישו בזמנו.

דיון

האם הוכח "מפגע"?

15. ה"בור" הנטען ממוקם בכביש, במרחק של כ – 10 ס"מ מאבן השפה של המדרכה. התובעת לא הוכיחה את המרחק בין הכביש לבין מעבר חצייה קרוב ולא הוכיחה כי נמנע ממנה להלך אל המעבר ולחצות דרכו את הכביש. התובעת ועדיה לא יכולים היו להעיד על עומק ה"בור". מעיון בתמונות 1 – 4, שצולמו כאמור בידי מרים עובר לתיקון, עולה שמדובר בשקערורית. מהתמונות עולות שנגרמה עקב בלאי ולא עקב מכה או חבלה פתאומית. מכל מקום לא הוגשה חוות דעת מומחה הסותרת תפיסה זו. לבקשת ב"כ התובעת התבוננתי בתמונות כפי שמופיעות במחשבו האישי וגם שם לא נגלים מימדים שונים. יחד עם זאת העריך היום אוזן בחקירתו, שמדובר בעומק של כ – 3 ס"מ ובקוטר ש"יכול להיות שהוא 40 או 30 ס"מ" [עמ' 14]. אלו לכל היותר מימדי השקערורית. אני מוכנה לעצב עבור התובעת את טענתה כמעין "היזק ראייתי" לאור התיקון התכוף, מה שמנע ממנה למדוד לאחר החלמתה את מימדי השקערורית. אך דינה של הטענה, גם בצורניות זו, להידחות. אזרחי ישראל, וודאי מרים חברתה של התובעת, מצוידים במצלמות ונכונים לצלם כל מפגע וכל גורם תאונה במדרכה ובכביש. מרים עמדה במקום בזמן אמת. כפי שדאגה לצלם את השקערורית, יכולה הייתה גם למדוד את מימדיה. והיא לא עשתה כן. אין לייחס לעירייה כוונה רעה או כוונת הסתרה, כאשר שלחה את אוזן לתיקון תכוף של המצב. על כן, עדיין היעדר מידע על מימדי השקערורית פועל לחובת התובעת.

16. העירייה דאגה לתיקון הדרוש על ידי מילוי השקערורית באספלט. בכך אין כדי להגדיל את מימדיה מעבר למה שהוכח ואין כדי להעיד על הודאה באחריות.

נמצא שמימדי ה"בור" בכביש הינם לכל היותר 3 ס"מ X 40 ס"מ.

17. בהינתן כל אלה ניגש לבדוק האם על פי ההלכה הפסוקה מדובר ב"מפגע". פסק הדין המוביל ניתן על ידי השופט זיילר בע"א 4344/97, ג'ני כהן נ' עיריית רמת גן ואח' [פורסם בנבו] והוא מתייחס להפרש גובה של כ – 3 ס"מ במדרכה. הערכאות הראשונות אימצו אותו לרוב [ראו למשל ע"א 1391-08-07, כפיר נ' המועצה המקומית גני תקווה, פורסם בנבו]. החלק המצוטט ממנו תדיר אומר כך:

רחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך שכפי שהועד בבית משפט קמא, מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על-ידי עשרות אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו.

"מצרך המוני" כזה נועד להקל על מעבר אנשים, סחורות וכלי רכב ממקום למקום, ולא להיות מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס. "גלים" שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעא פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות (כפי שהיה המקרה בענין קא עסקינן) הם פועל יוצא של עצם השימוש ההמוני בדרכים שמדובר בהם, בצרוף לארועי טבע, של הבדלי טמפרטורות, של לחות, גשם, יובש וכל כיוצא בזה. כל אלו הם מהמפורסמות שאינן צריכות ראיה. אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה, ואולם לא כל סטיה "מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים הוא מפגע. ציבור המשתמשים ער ויודע ש"יושר" כזה אינו קיים ואינו יכול להיות קיים במציאות, והוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות, לבל יינזק מ"אי-יושר" של מה בכך.

בענייננו היה מדובר ב"אי-יושר" של כמחצית עוביה של מרצפת, ואי אפשר לבוא בטענות על העירייה על ש"אי-יושר" זה לא תוקן. לחילופין ואפילו יש מידה של רשלנות ב"אי-יושר" זה, הרי הרשלנות התורמת של המערערת באי תשומת לב לנעשה תדירות בדרכים, היא תרומה של %.100"

18. אם כך הדברים לגבי מדרכה, שמטיבה נועדה למדרך רגלו של הולך רגל, קל וחומר שיפים הם לגבי כביש, החשוף לתנועת כלי רכב ולבלאי מסוגים שונים, לא כל שכן כביש ראשי כמו הכביש בו אירעה התאונה. והנה, בת.א. 869/91, קליינמן נ' עיריית תל אביב ובת.א. 556/92, בוסקילה נ' עיריית ירושלים, פסק השופט זיילר כי ההנחה שכביש הוא משטח חלק דמוי ראי היא הנחה לא נכונה. הרציונאל הוא הבלאי הגבוה לו נתון הכביש ובנוסף, העובדה שמלכתחילה לא נועד לתחזוקה מוגברת כלפי הולכי רגל. על כן שקערוריות קטנות הנובעות בין היתר ממבנה הכביש או מחפצים הינן בעצם חלק אינטגראלי ממבנה של כל דרך.

19. מבחינה עיונית, דומני שאין חולק על חובתה המושגית של רשות מקומית כלפי המהלכים בשטחיה, כבישיה ומדרכותיה. אלא שבמסגרת החובה הקונקרטית או אם תמצא שקיימת חובה כזו, מבחינת סבירות האמצעים על מנת לקיימה, אין מקום להטיל על הרשות המקומית חובת פילוס של כבישים, 24/7. מדיניות שיפוטית ראויה, תימנע מהטלת חובות כאלה, חובות שעלותן העקרונית כבדה, שואבת משאבים וכספי ציבור למטרות אותן יכול הציבור להשיג על ידי התנהגות סבירה וזהירה ומונעת ניצול של אותם משאבים למטרות ציבוריות ראויות וחשובות, אותן לא ניתן להשיג אלא בכספי הקופה. במילים אחרות, ככל שנחייב את הרשויות המקומיות להשקיע כספי ציבור בפילוס כבישים, נמנע את הניצול של כספים אלה למטרות חשובות אחרות, אותן לא ניתן להשיג באמצעים עצמיים של הציבור, כגון תאורה, חינוך, תרבות, קהילה וכד'. אעיר כי מדי יום נדונות בבתי המשפט תביעות רבות של אזרחים שנפגעו כתוצאה מאי יושר במדרכות ובכבישים, הרשויות המקומיות מפעילות לרוב את הביטוח שלהן, ניתן להניח כי הן משקיעות כספים בפרמיות ובהשתתפות עצמית ועל כן יש לבחון ואולי אף לגדר היטב את אותם מקרים הראויים באמת להשקעות אלו. מכל מקום, אבחנה רציונאלית בין כביש למדרכה, בין מעבר חצייה לבין מעבר ספונטאני בכביש שאינו מעבר חצייה, בין שקערוריות לבין מפגעים של ממש, הינה כורח המציאות לטעמי.

20. התובעת הפנתה לפסיקת ערכאות ראשונות אך לא מצאתי שיש בה כדי לשנות את הניתוח לעיל. בין שמדובר במפגע ממשי, בין שמדובר בדרך המשמשת ומיועדת למעבר, כגון מעבר חצייה מוכר או דרך המשמשת בפועל להולכי רגל, אין בה בפסיקה זו כדי להטיל חובות פילוס בכבישים המיועדים לפי טיבם למעבר כלי רכב ולא למעבר הולכי רגל.

התוצאה היא כי דין התביעה להידחות מאחר שהתובעת לא הוכיחה מפגע ובהתאם לא הוכיחה הפרת חובה של העירייה כלפיה.

המשך הדיון הינו מעבר לנדרש.

אשם תורם

21. הנטל להוכחת אשם תורם מוטל על העירייה. העירייה הוכיחה ולמעשה אין מחלוקת, שהתובעת חצתה את הכביש במקום שאינו מיועד לכך. התובעת מצידה לא הוכיחה אילוץ מעשי לכך. אדם החוצה כביש במקום שאינו מיועד לכך, נדרש להפעיל את מלוא חושיו ולזהירות של ממש, לא רק מפני רכבים חולפים, אלא גם ביחס לתנאי הכביש. הוא אינו יכול ליהנות מהנחת מצב שהכביש בנוי לצרכיו של הולך רגל ולצעוד בשאננות [להבדיל מהפסיקה בע"א 2004/92, עיריית קרית אונו נ' שחם, פורסם בנבו]. התובעת לא שתה ליבה אל השקערורית וכתוצאה מכך מעדה. על כן יש לייחס לה אשם תורם במידה משמעותית.

לו נדרשתי, הייתי מטילה על התובעת אשם תורם בשיעור של 80%.

הנזק

נזק מיוחד

הפסדי השתכרות לעבר

22. התובעת לא עבדה בעת התאונה ולא הייתה בידה הבטחה לעבודה בהנהלת חשבונות לאחר סיום לימודיה במכללה. לטענתה, גרמה התאונה להפסקת לימודיה ולהפסקת הכשרתה.

23. התובעת אמנם ניגשה לאחר התאונה למבחן של משרד העבודה לאחר התאונה, אך לפי אישור המכללה, החסירה שיעורים קודם לכן ונכשלה. התובעת לא הסבירה ולו לכאורה, מה מנע ממנה להשלים שיעורים ולגשת למבחן חוזר לאחר החלמתה. פגיעותיה הרפואיות והתפקודיות בעקבות התאונה, אין ולא היה להן דבר עם יכולתה להשלים את לימודיה ואת המבחן. לראיה, בשנת 2010 טיפלה בתיקי לקוחות עבור בל"ל והשתכרה תוך הפעלת כישורים שאינם מצריכים מאמץ פיסי.

טענתה זו נדחית.

עזרת הזולת לעבר

24. התובעת הגישה אישור של גב' אבוקה על טיפול בה בתקופת אי הכושר תמורת שכר של 3,500 ₪. גב' אבוקה לא זומנה לעדות על ידי התובעת. אני מוכנה לקבל כי נוכח מצבה של התובעת בתקופת אי הכושר, נזקקה לעזרה. על כן לו נדרשתי, הייתי פוסקת לה סכום של 3,500 ₪.

הוצאות [רפואיות, נסיעות, שונות] לעבר

25. להוצאות רפואיות קיים כיסוי במסגרת חקיקה סוציאלית והסדרי המשק. התובעת צירפה אסמכתאות חלקיות בלבד. לו נדרשתי הייתי מכירה בצרכיה הלא – מכוסים בסכום של 3,000 ₪.

נזק כללי

הפסדי השתכרות לעתיד

26. התובעת מסיבותיה, לא השלימה את הכשרתה בהנהלת חשבונות. לא מצאתי בנסיבות העניין כי התאונה ומגבלותיה פגעו ביכולת ההשתכרות של התובעת ואיני פוסקת לה סכום כלשהו במסגרת ראש נזק זה.

הוצאות ועזרה לעתיד

27. התובעת עלולה להיזקק לעזרה ולהוצאות במידה שתיאלץ לעבור ניתו בעתיד, כפי קביעת מומחה בית המשפט. על כן לו נדרשתי, הייתי פוסקת לה סכום גלובלי של 10,000 ₪.

כאב וסבל

28. לו נדרשתי הייתי פוסקת לתובעת בגין סבלה בעבר ולאור אפשרות של סבל בעתיד, סכום של 40,000 ₪.

סוף דבר

התביעה נדחית. התובעת תשא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ח חשון תשע"ג, 13 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.