רקע

1. הנאשם הודה בביצוע עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש כלפי בת זוג, לפי סעיפים 380 ו- 382 (ג) לחוק העונשין התשל"ז 1977, (להלן: "החוק") והיזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק.

מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי כחודש עובר ליום 25.9.09, בבית אמה של המתלוננת בעיר חולון, שבר הנאשם מכשיר "אייפון" השייך למתלוננת ותקפה, בעודה מחזיקה בבתם הפעוטה בת החודש, בכך שמשך בשערותיה.

ביום 24.9.09, תקף הנאשם את המתלוננת, בביתם שבעיר חולון, בכך שאחז בשערותיה וגרר אותה בעודה מחזיקה בבתם הפעוטה. כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נתלשו שערות מראשה של המתלוננת.

2. הנאשם יליד 1974 ואין בעברו הרשעות קודמות.

3. במוקד הדיון ניצבת סוגיית ההימנעות המתבקשת מהרשעת הנאשם.

לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, המלצות שירות מבחן ומכלול נסיבות העניין, נחה דעתי כי המקרה אינו כה קל ערך מחד-גיסא והפגיעה בנאשם בהינתן הרשעתו לא תהא כה כבדה מאידך גיסא - על מנת שניתן יהיה להתייחס לעניינו כמצוי בגדר "החריג שבחריגים" ולהימנע מהרשעתו.

4. שירות המבחן המליץ להימנע מהרשעת הנאשם, להשית עליו צו של"צ ולהעמידו בפיקוחו למשך שנה.

הובהרו נסיבות חייו של הנאשם, שלא ארחיב בעיקרן מחמת צנעת הפרט.

הנאשם שיתף את שירות המבחן בגרסתו לקרות אירועי האישום, כשברקע להם מצוקה כלכלית והעדר תעסוקת רעייתו באותה עת. להערכת שירות המבחן, הנאשם התקשה לנוכח אלו שהעצימו את תחושת חוסר האונים מטעמו וכן התקשה לשאת במטלותיו המשפחתיות כבעל וכאב והשליך את תחושותיו הקשות ובכללן כעס ואכזבה - על המתלוננת.

עוד שיתף הנאשם כי התקשה לשלוט בעצמו ופעל באופן אימפולסיבי ותוקפני.

שירות המבחן שוחח עם המתלוננת, אשר לדבריה, האירועים נשוא כתב האישום הינם חריגים על רקע נוף חייה המשותפים עם הנאשם וכי יחסיהם היו תקינים עובר לביצוע מעשיו הנדונים.

המתלוננת הוסיפה כי לאחר אירועי האישום, עזב הנאשם את ביתם המשותף למשך שנה, גר בשכירות ונהג לבקר אותה ואת בתם. לאחר מכן, שב להתגורר עמן תחת אותה קורת גג. עוד הוסיפה המתלוננת כי כיום, יחסיה עם הנאשם מאופיינים בסובלנות ותקשורת טובה יותר וכי קיימת להם נכונות להמשיך ולנהל חיי זוגיות משותפים.

שירות המבחן התרשם כי הנאשם אינו אוחז בדפוסים עבריינים, אולם הוא עלול לפעול באופן אימפולסיבי ופוגעני, במצבים בהם חש תחושות תסכול.

עוד התרשם שירות המבחן כי הנאשם עובד באופן יציב, ממוקד בהתפתחותו העצמית ומבקש להוכיח תפקוד תקין, לצד אורח חיים נורמטיבי. עם זאת, העריך שירות המבחן קיומם של גורמי סיכון, הבאים לידי ביטוי בחוסר יכולתו של הנאשם לווסת את דחפיו ובקשייו לשלוט בכעסיו. כך גם מחמת שנוכחות בתו התינוקת במהלך אירועי האישום, לא היוותה גורם מרתיע מפני התנהגות אלימה כלפי המתלוננת.

מהתסקיר השני שהוגש, עולה נכונותו של הנאשם לשקם את מערכת היחסים בינו לבין המתלוננת והחשיבות המיוחסת למערכת היחסים הזוגית והצורך ההדדי בחיזוקה.

לאור התרשמותו הקודמת של שירות המבחן באשר לסיכון הנובע מהנאשם לפעילות אימפולסיבית אלימה, הופנה הלה למרכז למניעת אלימות במשפחה, כגורם מפחית סיכון שכזה.

שירות המבחן שוחח עם העו"ס המטפל במרכז הנ"ל ועלה כי הנאשם הגיע לשתי פגישות לצורך אבחון, שיתף באופן כן ופתוח וניסה להיעזר בגורמי הטיפול על פי יכולתו. הובאה התרשמות מנכונות הנאשם לבחינה עצמית ולרכישת כלים מותאמים להתמודדות במצבי לחץ ומתח.

מכל אלו, שירות המבחן המליץ להשית על הנאשם ענישה בדמות צווי מבחן ושל"צ. באשר להמלצה להימנעות מהרשעה, הפנה שירות המבחן כי הנאשם עלה לישראל מרומניה בשנת 2000 כעובד זר, נישא למתלוננת ובמהלך השנים הוכר כתושב ארעי. הנאשם שיתף את שירות המבחן בדבר חששו כי הרשעתו בדין תשהה את תהליך הכרתו כאזרח ותגרום לעזיבתו את הארץ.

עוד התרשם שירות המבחן כי הרשעה בדין תחליש את הנאשם ותפגע ביכולתו להמשיך לחיות בארץ בהעדר אזרחות.

תמצית טיעוני הצדדים

5. ב"כ המאשימה עתר להרשיע את הנאשם בדין ולהשית עליו מאסר מותנה, צווי של"צ ומבחן.

הודגשו חומרת מעשי הנאשם וההשפלה שגרם למתלוננת.

6. ב"כ הנאשם עתרה לאימוץ המלצות שירות המבחן.

הודגשו הודיית הנאשם המשקפת נטילת אחריות מלאה על מעשיו, התיקון המשמעותי שהוכנס בכתב האישום, הנורמטיביות המאפיינת את מכלול חייו, שיקום התא המשפחתי על ידי בני הזוג, חלוף הזמן מאז קרות מעשי האישום מבלי שהנאשם הוסיף והסתבך בפלילים והחריגות שבהסתבכותו נשוא כתב האישום, על רקע התנהלותו הנורמטיבית במישורי חייו השונים.

הסנגורית העלתה אפשרות לבחינת הארכת צו המבחן שיושת על הנאשם, לצורך איזון בין חומרת מעשיו לבין העונש שיושת עליו.

7. במסגרת דברו האחרון, הביע הנאשם את צערו, מסר כי לסברתו, איבד שליטה על התנהגותו והפנה למערכת היחסים הנוכחית בינו לבין המתלוננת ולמחשבתם המשותפת על בתם ועל יחסיהם הזוגיים.

דיון וגזירת דין

8. כמצוות המחוקק בסעיף 40 ג' לחוק, בקביעת מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שביצע הנאשם, בהתאם לעיקרון המנחה הקבוע בסעיף 40 ב' לחוק, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות ומידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירות.

9. ערך חברתי משמעותי הוא לשמר תא משפחתי מוגן מפני אלימות פיזית. נשים מותקפות תדיר על ידי בני זוגן ויש להגן על שלומן מפני אלימות, המנוגדת לחוש צדק אנושי באשר הוא.

יפים הדברים שנקבעו בהקשר זה בע"פ 6758-07 – פלוני נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 11.10.07, לאמור:

"מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת...

הציפייה האנושית הטבעית הינה כי בתוך משפחה ישררו יחסי אהבה, הרמוניה וכבוד הדדי. הפרתה של ציפייה זו הופכת את השימוש באלימות במשפחה לתופעה העומדת בניגוד עמוק לחוש הצדק האנושי".

מידת הפגיעה של הנאשם בערך חברתי זה הינה גבוהה, בהתחשב בשני מופעי האלימות כלפי גופה של המתלוננת, בהשפלתה, כפי שגולמה במעשיו ובעובדה כי נוכחות בתם הפעוטה במקום ועל ידיה של המתלוננת, לא הרתיעה אותו מהתנהגות אלימה כלפי גופה של האחרונה.

10. בבחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, הנאשם התנהל באלימות בוטה כלפי גופה של המתלוננת, לא "הסתפק" בנזק שגרם לרכוש, עת שבר את מכשיר הטלפון הנייד שברשותה והוסיף ופגע בגופה בשני מקרים נפרדים, כשבאחד מהם, למצער, גרם לה למכאוב ולתלישת שערות.

חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירות עיקרי ומידת ההשפעה של מעשיו על המתלוננת משמעותית. הנאשם יכל להבין את הפסול שבמעשיו ולהימנע מהם נוכח שליטתו במהלכיו לכל אורך הדרך ואין להתעלם מפוטנציאל פגיעתו בנפשה של המתלוננת, לבד מפגיעתו בגופה.

לא נודעה מצוקתו הנפשית של הנאשם עקב התעללות המתלוננת בו, הוא אינו קרוב לסייג אחריות פלילית ויש לעשות כל שלאל יד על מנת למגר התייחסות אלימה לנשים בכלל ובנסיבות כגון דא בפרט.

11. מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בהן הורשע הנאשם, מתחשבת בצורך במאבק בנגע האלימות במשפחה. במסגרתו של מאבק זה, ראוי שבית המשפט ישדר את המסר החד- משמעי לפיו:

"...ידע כל גבר אלים כי הרמת יד על זוגתו, כמוה כחתימה עצמית על גזר דין חמור, השולל את חירותו. כחומרת התקיפה, כך חומרת הענישה, כשנסיבותיו האישיות מתגמדות, לנוכח חומרת העבירה" (ר' פ' 5002/06 - מ"י נ' אביטן (לא פורסם), ניתן ביום 27.3.2006).

נהרות של דיו נשפכו אודות ההחמרה הנדרשת בענישת גברים המבצעים עבירות אלימות כלפי בנות זוגם. יפים הדברים שנקבעו בע"פ 2037/92 – בן דוד נ' מ"י, תק-על 92(2), 2877, לאמור:

"בית המשפט מצווה לשרש את התופעה של אלימות שבתוככי המשפחה, שנעשית יותר ויותר למכת מדינה, וכן מצווה הוא להגן על הצד המוכה, שלא תמיד כוחו עומד לו להגן על עצמו. הרתעה זו צריך ויינתן לה ביטוי על ידי השתת עונש מאסר משמעותי, למען ישמעו וייראו, הן מי שהורשע במעשי האלימות והן עבריינים בכוח".

וכן:

"בתי המשפט חזרו לא אחת על הצורך להוקיע את מעשי האלימות ולשרש תופעות אלה ממחוזותינו. אין חמור מכך שאישה לא תהא מוגנת בביתה שאמור להיות מבצרה. העונש מטרתו להוקיע את המעשה וגם להרתיע עבריינים בכוח..." (ר' ע"פ 1191-04 – נורדיצקי נ' מ"י (לא פורסם)).

12. לנוכח עיון בגזרי דין שניתנו בעניינים דומים, בתוספת להתחשבות בערך החברתי בו פגע הנאשם, בנסיבות מעשיו ובמדיניות הענישה הנהוגה, אני קובע כי מתחם העונש ההולם למעשי העבירות שביצע הנאשם, הינו כדלקמן –

מאסר בפועל הנע בין 6 ל- 12 חודשים, מאסר מותנה, קנס ופיצוי בהיקפים של אלפי שקלים (ר' אף רע"פ 3629/11 - פלוני נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 18.5.11; רע"פ 6821/08 - מסרי נ' מ"י, ניתן ביום 18.8.08; רע"פ 1826/11 - סולומון נ' מ"י (לא פורסם), ביום 8.3.11; רע"פ 7951/10 - ניב נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 2.11.10). 

רכיב של אי הרשעה אינו נכלל בגדר מתחם זה וברע"פ 5062/12 - שרון נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 28/6/12, נקבע כי:

"...אין מנוס מהשרשת התודעה, כי למעשי אלימות במשפחה... מחיר שמטרתו גמול, לקח והרתעה, ובתי המשפט מצווים להילחם בהם".

13. כלל הוא כי משעבר הנאשם עבירות המיוחסות לו בכתב האישום, הוא יורשע וייענש על מנת להגשים את מטרות הענישה, תוך מתן משקל בכורה לאינטרס הציבורי.

בית המשפט משתמש בסמכותו שלא להרשיע נאשם במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין חומרת העבירה לבין הנזק שייגרם לנאשם כתוצאה מהרשעתו.

אם כך הוא בכלל המקרים, הרי שמקל וחומר שעה שעסקינן בעבירות הקשורות באלימות במשפחה. זוהי מסגרת בה האינטרס הציבורי הנעוץ בענישה מרתיעה ובכללה הרשעה בדין, גובר על שיקולים פרטניים של נאשם. החלטה בדבר העדר הרשעה בגין עבירות אלו הינה בגדר החריג והנדיר.

סוג העבירה מאפשר להימנע מהרשעה רק בהינתן מקרים חריגים וקיצוניים ביותר, בהם מדובר בנסיבות מעשים קלות ערך מצד אחד ובפגיעה קשה בנאשם, ככל שיורשע, מצד שני (ר' ע"פ 2037/92 – בן דוד נ' מ"י– לא פורסם; ע"פ 5013/09 – מ"י נ' ד.ש – לא פורסם; ע"פ 2498/07 – מ"י נ' ס.מ – לא פורסם; ע"פ 70650/04 – א.ב נ' מ"י – לא פורסם).

בע"פ 2513/96 מ"י נ' שמש, פד"י נ (3) 682, נפסק כי:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון לפני החוק" [שם בעמ' 638].

סברתי כי יש להטביע חותם פליליות על מעשי הנאשם בנסיבותיהם ובבחינת מידת אשמו, לבל ישוגר מסר הפוך מן המתחייב, משמע המדובר בעבירה שהיא נסלחת.

14. בע"פ 2083-96 כתב נ' מ"י, פד"י נ"ב (3), 337, נקבע כך:

"מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו, או הוקעת מעשי העבירה בצירוף מדיניות ענישה אחידה... כל אלו משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם...

הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" (שם, בעמ' 342).

לא שוכנעתי כי הרשעת הנאשם תגרום לפגיעה חמורה בשיקומו. בנוסף, חומרת המעשים אינה מאפשרת לוותר על ההרשעה, שכן ייפגעו שיקולי ענישה אחרים הקשורים לגמול והרתעת הנאשם ועבריינים כמותו. במכלול הנסיבות, שיקולים אלו ימצאו ביטויים בעצם הרשעת הנאשם ובמאסר מותנה שיושת עליו, שירחף כחרב מתהפכת מעל ראשו, לבל ישוב ויבצע עבירות נוספות בעת דחק עתידית. רכיב ענישה זה לא יהא אפשרי, ככל שלא יורשע הנאשם בדין.

נוכח התרשמויות שירות המבחן מהסיכון הנשקף מהנאשם להתנהגות אימפולסיבית בעת דחק עתידית כזו או אחרת ובהעדר אפשרות לברך על המוגמר בבחינת הליכי שיקומו - הסיכון הנובע מהנאשם כי יתנהג באלימות כלפי גוף בעתיד, טרם אוין. לפיכך, אין מי יתקע כף לידי כי הנאשם לא ישוב וינהג באלימות כלפי גופה של המתלוננת ויש להבטיח כי יימנע משיבה לסורו וזאת על דרך השתת מאסר מותנה כעתירת המאשימה.

אף בהתייחס ליתרת הקווים המנחים שפורטו בע"פ 2083/96 הנ"ל באשר להימנעות מהרשעה, לא נמצא המסד הנדרש לשם העדפת עתירת ההגנה.

אכן, המדובר בהסתבכותו הראשונה של הנאשם בפלילים, החריגה לנוף חייו, אך יש בחומרת מעשיו, שבוצעו בשני מופעים שונים, כדי לגבור על מקריות כלשהי שניתן היה לייחס להתנהגותו. אין המדובר בהתנהגות אלימה באבחה אחת כלפי גופה של המתלוננת והנאשם הוסיף ועלה מדרגה משמעותית בבחינת חומרת מעשיו, בהינתן אירוע האישום השני.

מעמדו ותפקידו של הנאשם בביצוע מעשיו היה מרכזי והוא לא נגרר לביצועם על ידי אחרים.

מידת הפגיעה של מעשי הנאשם במתלוננת ובציבור בכללותו גבוהה, בבחינת התייחסותו המזלזלת לזכותו היסודית של אדם לאוטונומיה על גופו. הדברים הם מקל וחומר שעה שמדובר ברעייתו ובאם בתו.

לא נטען כי הרשעה בדין תגרע מיכולתם של בני הזוג להמשיך ולכונן מערכת יחסים תקינה ביניהם.

באשר להשפעת ההרשעה על הליך אזרחותו של הנאשם, אך הוצגו אמירות כלליות בעניין, שאין בהן סגי לצרכי אמדנת פגיעתה של ההרשעה בנאשם.

מאלו, לא שוכנעתי מהעדר יחס סביר בין חומרת העבירות לבין הנזק הצפוי לנאשם מהרשעתו. לא מדובר במקרה "חריג שבחריגים" המצדיק הימנעות מהרשעה בעבירות אלמ"ב ולנוכח הודיית הנאשם בביצוע עבירת אלו כלפי המתלוננת ומן המקובץ, הרשעתיו בעבירות בהן הודה.

15. בגזירת העונש המתאים לנאשם שמלפניי וכמצוות המחוקק בסעיף 40 יא' לחוק, יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות, אשר אינן קשורות בביצוע העבירות. נסיבות אלה נלמדות מן האמור בתסקירי שירות המבחן ומטיעוני הסנגורית לעונש.

לבד מעתירת המאשימה לעונש, סברתי כי ראוי לחרוג ממתחם הענישה ההולם את מעשי העבירות, נוכח שהוצגו נתונים לפיהם קיים סיכוי ממשי כי הנאשם ישתקם בחסות צו מבחן שיושת עליו. לכן, ראוי לקבוע את עונשו לפי שיקולי שיקומו, כהוראת סעיף 40 ד' (א) לחוק.

נסיבות הזכות לנאשם כוללות את עברו הנקי, הודייתו המשקפת קבלת אחריות, הפנמת פסול מעשיו והימנעות משחזור הטראומה למתלוננת. בנוסף, הנאשם נמנע מהסתבכויות נוספות ומערכת היחסים בינו לבין המתלוננת תקינה.

יש להתחשב אף בתיקון שהוכנס בכתב האישום, בנורמטיביות המאפיינת את מישורי חייו השונים של הנאשם, בחלוף הזמן ובמאמציו לתיקון תוצאות העבירות וחזרתו למוטב. אלו ייפרטו אלי ענישת הנאשם בגדר צווי המבחן והשל"צ שיושתו עליו וכענישה מקלה החורגת לזכותו ממתחם העונש ההולם הנ"ל.

16. באשר להמלצת שירות המבחן, בית המשפט מייחס משקל משמעותי לאבחון שנערך, אך שיקוליו של שירות המבחן אינם חופפים בהכרח את שיקולי בית המשפט, המופקד על ראיית מכלול האינטרסים הנדרשים בענישה.

סוף דבר

17. לאחר שהרשעתי את הנאשם בדין, נחה דעתי כי יחס הולם בין חומרת מעשי העבירות בנסיבותיהם ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש שיוטל עליו, ימצא ביטויו בהשתת העונשים, כדלקמן –

צו של"צ – הנאשם יבצע צו של"צ בהיקף של 100 שעות וזאת בתיאום עם שירות המבחן. הובהר לנאשם כי הפרת צו השל"צ עשויה לגרום להפקעתו, לחידוש המשפט ולגזירת דינו מחדש.

צו מבחן – ניתן בזאת צו מבחן כלפי הנאשם למשך שנה. הנאשם ישתף פעולה עם שירות המבחן ומוזהר בזאת כי כל הפרה של צו המבחן תביא להפקעתו, לחידוש המשפט ולגזירת דינו מחדש.

מאסר על תנאי - לתקופה של 6 חודשים. הנאשם יישא בעונש זה אם בתקופה של 3 שנים מהיום יעבור על כל עבירת אלימות כלפי גוף, למעט תגרה.

מאסר על תנאי - לתקופה של 3 חודשים. הנאשם יישא בעונש זה אם בתקופה של 3 שנים מהיום יעבור על כל עבירה של היזק לרכוש בזדון.

זכות ערעור בתוך 45 ימים.

ניתן היום, ט"ו חשון תשע"ג, 31 אוקטובר 2012, במעמד הצדדים.