1. תביעה כספית בגין חובם הנטען של הנתבעים מתבררת בתיק זה בין התובע לאחרונים וצדדי ג' עת התנהל במקביל הליך בין חלק מהאחרונים לבין עצמם בביהמ"ש המחוזי (מרכז).

לאחר השלמת בירורו של ההליך בתיק זה ניתן פסק דינו של כב' ביהמ"ש המחוזי מיום 7.6.15 והשלכתו למחלוקת בתיק זה היא בלתי נמנעת.

2. לאחר ישיבת ההוכחות וביום 16.9.15 ניתן ע"י כב' בית משפט המחוזי (מרכז) כנגד צד ג' 1 צו כינוס במסגרת תיק פש"ר (3238-09-15), משכך לא הוגש מטעמו כתב סיכומים אלא ע"י צדדי ג 2-3, ולכן תוכרע ההודעה לצד ג' רק כנגדם.

רקע

3. הנתבע ניהל אצל התובע שני חשבונות עו"ש-האחד (מס' 553604) שנפתח ביום 22.11.06 ע"ש "מאפיית צדמן שיווק מוצרי מאפה" (להלן: "החשבון העסקי"), והשני (מס' 70796) על שמו שלו (להלן: "החשבון הפרטי"). בנוסף לכך, הנתבע קיבל מהבנק 3 הלוואות בסך כולל של 320,000 ₪, האחת מדצמבר 06' ע"ס 100,000 ₪, השנייה מיום 1.11.07 ע"ס 120,000 ₪ והשלישית ע"ס 100,000 ₪ מיום 3.11.08 לה ערבה הנתבעת סולידרית לסילוקה.

4. בהתאם לכתבי ההתחייבות וערבות להחזרת ההלוואות התחייב הנתבע לשאת בפירעון מידי של יתרתן במקרה שלא יעמוד בהחזרי ההלוואות ויתרה זו תחויב בריבית פיגורים, אשר בעת הגשת התביעה עמדה על שיעור של 14.35% לשנה ומחושבת לתקופות בנות 3 חודשים ומצטברת לקרן מדי 3 חודשים.

5. עוד קודם לפתיחת החשבונות הנ"ל התקשר הנתבע בעסקי מאפייה עם צד ג' 1 (להלן: "צלוליחין"). ההיכרות ביניהם נרקמה על רקע העובדה שלנתבע היה קו חלוקה של ממכר דברי מאפה מאזור מודיעין ועד רעננה ואילו לצלולוחין הייתה מאפיה בשם "צדמן" שהתמחתה בשיטת אפיה מיוחדת של דברי מאפה ממחמצות. מערכת עסקית שנקשרה בין השניים הביאה לפתיחת החשבונות הנ"ל אצל התובע. מערכת זו עמדה ביסוד ההתדיינות בין הנתבע לצדדי ג' בביהמ"ש המחוזי ( מרכז) אשר לא הכיר בה כשותפות.

החשבון העסקי שימש את המאפייה, אם כי נפתח ע"י הנתבע הואיל והגבלות אשר הוטלו על צלוליחין מנעו ממנו פתיחת חשבון . עם זאת, בעוד שחשבון הבנק של המאפייה נפתח על שם הנתבע, המאפייה עצמה נוהלה על שמו של צלוליחין כעוסק מורשה.

6. הנתבע ייפה את כוחו של צלולוחין לפעול בחשבון העסקי ומכוחו פעל האחרון מול התובע בהפקדת כספים לחשבון ומשיכתם.

אין חולק כי ביום 25.2.07 נתן התובע גם הלוואה לנתבע ולצלולחין (לאחר שהמגבלות שהוטלו על האחרון הוסרו) בסך של 350,000 ₪ למטרת רכישת ציוד למאפיה, (להלן- "ההלוואה הנוספת" )ושאינה כלולה בתביעה זו משסולקה באמצעות מימוש פיקדונות של הנתבע.

7. ביום 28.5.09 סולק הנתבע ע"י צלולוחין מהמאפייה, שהפסיקה מלהפקיד כספים בחשבון העסקי, והנתבע פיגר בתשלום ההלוואות בסכום של 48,802 ₪ .

בהמשך מכר הנתבע את הזכויות במאפייה על כל ציודה לצד ג' 2 שבבעלות הנתבע 3.

8. לאחר שהנתבע לא פרע חיובים שונים בחשבונות הנ"ל לרבות שיקים וחיובי ישראכרט ופיגר בתשלומי ההלוואות ולאחר חילוט פיקדונות בחשבונו הפרטי האחד בסך של 40,000 ₪ והשני בסך של 370,805 ₪ , נותרו יתרת חוב ( נכון ליום 26.2.10 ) על סך של 201,128 ₪ בחשבון העסקי וסך של 98,224 ₪ ובסה"כ 299,352 ₪.

במאמר מוסגר יצוין כי סכומים אלו פורטו בתצהיר מטעם התובע לאחר אי דיוקים שצוינו בכתב התביעה שבו צוין כי יש להוסיף עליהם ריבית הסכמית.

מתוך הסך הנ"ל חובה של הנתבעת בגין ערבותה מסתכם בסך של - 27,388 ₪ ( נכון ליום 26.2.10 ) .

9. בהחלטת כב' הרשם הבכיר צ. לרנר מיום 13.2.12 ניתנה לנתבעים הרשות להגן בטענות שאותן סיכם כך (פסקה 11):

"בחינה מדוקדקת של הגנת הנתבעים מלמדת, כי למעשה בפיהם טענה אחת, והיא כי התובע פעל בחוסר תום לב בתקופה שבין תחילת הקשיים בחשבון הנתבע אצלו לבין הגשת התביעה, וזאת במספר דרכים: אי מתן שהות לנתבע לגרום לתשלום החוב על ידי השותף, על פי פסיקת בית המשפט המחוזי; חילוט בטחונות בלא התראה; ושימוש בבטחונות אלה לסילוק הלוואות באופן שרירותי, תוך העדפת הלוואות בהן חשוף לתביעה גם השותף, על פני ההלוואות בהן חשוף הנתבע לבדו (או ביחד עם הנתבעת, בהלוואה הבודדת שלפירעונה ערבה)."

כב' הרשם סבור היה כי לא די היה בהעלאת טענות אלה, כדי ליצור תשתית מפורטת של התנהגות שהיא אכן חסרת תום-לב בהעדר אסמכתאות תומכות ועל כן התנה את הרשות להתגונן בהפקדה כספית.

10. לאחר קבלת הרשות להגן בקשו הנתבעים במסגרת ההודעה לצד ג' לחייב את צדדי ג' בחיובים הנ"ל כלפי התובע וטענו במסגרת ההודעה הנ"ל כי על צלולוחין רובץ אשם לחוב המצטבר בהפעילו כנגדם תרגיל "עוקץ" בניצול יחסי חברות לנישולו של הנתבע מהשותפות שביניהם. מזימה זו נרקחה לטענתם יחד עם צד ג' 3, שהוא בעליה של צד ג' 2 אשר הפעילה והחזיקה במאפיה. מזימה זו כללה את הרחקת הנתבע מהמאפייה, נישולו מחלקו בנכסי השותפות ורווחיה, התחמקות מהתחייבויות השותפות כלפי נושיה, השתלטות על נכסי השותפות והעברת נכסיה. כמו כן הרסו את שמו העסקי הטוב של הנתבע באמצעות מכתבי דיבה בהם ביקשו לבטל המחאות אשר הופקדו בחשבון המאפייה לצורך כיסוי התחייבויות השותפות וזאת בטענה הכוזבת כי הנתבע הינו רמאי שברח הארץ. עוד נטען כי צדדי ג' רקחו לנכס את קו החלוקה של הנתבע ללא תשלום תמורה הוגנת, תוך הימנעות מחלוקת הכנסות השותפות עם הנתבע.

טענות הצדדים

11. לטענת התובע הוכחה חבותם של הנתבעים שנטלו הימנו אשראים לצורך פעילותם העסקית והפרטית. חתימתם על מסמכי האשראי, וקבלת האשראים יוצרים חזית ישירה מולו ואין

לו כל עניין וחלק בניסיונותיהם "לגלגל" את החבות לצדדי ג'.

למעשה לא הייתה לנתבעים כל טענה ביחס לחשבון הפרטי, אלא שכל טענותיהם התייחסו לחשבון העסקי של המאפייה ואילו לנתבעת, בת זוגו של הנתבע, כלל לא היה באמתחתה ולו טענת הגנה אחת כנגד חבותה כערבה.

באשר לטענת הנתבעים המרכזית לגבי מימוש הביטחונות ללא התראה או תוך העדפת פירעון אשראים, נטען ע"י התובע כי הנתבע הודה בקבלת התראות בטרם מימוש פיקדונות וממילא היקנה לתובע זכות קיזוז, זקיפה ושעבוד של כל כספי הנתבע אצלו על פי שיקול דעתו ומכוחה פעל התובע כשורה.

12. הנתבעים טענו להעדר יריבות בכל הנוגע לחשבון העסקי שאת החובות שנצטברו בו יש לטענתם להשית על צדדי ג', ואילו ככל שנותר חוב בחשבון הפרטי של הנתבע, הרי לנוכח התנהלותו הכושלת של התובע בחילוט הכספים האישיים של הנתבעים לצורך פירעון ההלוואות הנ"ל, די בהם כדי לכסות את כל החוב הנ"ל.

הנתבעים ייחסו לתובע ידיעה על אודות היותו של חשבון המאפיה בגדר חשבון עסקי של השותפות לרבות מלשון מסמכי פתיחת החשבון והסכמי ההלוואה ומהתנהלות כל הצדדים, ועל כן כשל לטענתם בהגשת התביעה כנגד הנתבעים בלבד. על התובע היה לפעול כנגד שני השותפים ביחד ולחוד ומשלא נקט בהליך הנכון יש לדחות את התביעה כנגדם.

כמו כן לטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיה אומד דעת הצדדים כפי שנלמד מכלל הראיות מצביע על כוונתם לנהל חשבון עסקי של שותפות, ואילו התובע הסיח דעתם של הנתבע לעניין עדכון זהות בעלי החשבון בחלוף המכשול הזמני של צלולוחין לפתח חשבון לנוכח הגבלתו.

עוד הוסיפה ב"כ הנתבעים וטענה כי התובע הפר את חובת האמון הנובעת מחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, שכן לא ניתן להעלות על הדעת שהנתבע היה מסכים לחשיפתו הבלעדית למלוא התחייבויותיה של השותפות, אילו היה ער לעובדה שחשיפה זו תיעשה על דרך קבע וללא עדכון זהות בעלי החשבון, ובעוד צלוליחין נשאר במעמד מיופה כוח שאינו נושא באחריות.

טענות צדדי ג'

13. טענות צלוליחין בתמצית היו כי הנתבעים מנסים לזרות חול בעיני בית המשפט עת שניסו להטיל את יתרת החוב בחשבונם הפרטי על כתפי צדדי ג', וזאת על אף שחשבון זה מעולם לא שימש את המאפייה- מעולם לא נלקחו במסגרתו הלוואות לטובת המאפייה ולא נעשתה בו כל פעולה לטובת המאפייה. שנית, החוב הנטען בכתב התביעה ביחס לחשבון העסקי, שאין חולק כי אכן שימש את המאפייה, שולם זה מכבר במסגרת החלטת כב' בית המשפט המחוזי (מרכז) בהליך המקביל (בת"א 17292-06-09 מיום 1.11.09) בה חויבו צדדי ג' לשלם את חוב הפיגורים וכן את תשלומי החזרי ההלוואות השוטפים במסגרת החשבון העסקי, אלא שלמצער הנתבע פעל בסתר, בעורמה ובניגוד להוראות בית המשפט המחוזי- ובמקום לפרוע באמצעות הכספים את יתרת החובה ואת החזרי ההלוואות בחשבון העסקי, בחר ליטול את הכספים לכיסו.

על טענה אחרונה זו ביססו גם צדדי צד ג' 2-3 את הגנתם ולטענתם מששולמו הכספים לנתבע בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי (מרכז) מיום 6.6.10 מסולקת כלפיהם ההודעה לצד ג'. לגישתם, עצם הגשת הודעת צד ג' כנגדם מעידה על חוסר תום לבו של הנתבע- שהרי הכספים שולמו לו בעבור פירעון החוב לתובע, אך הוא לא עשה שימוש בכספים אלו לסילוק התביעה דכאן והעדיף לשלוח הודעת צד ג' במועד מאוחר יותר.

דיון

14. אין חולק כי שני החשבונות נשוא התביעה נוהלו אצל התובע בשם הנתבע. גם החלוקה המהותית ביניהם הייתה ברורה בהיות האחד -חשבון עסקי שבו פועל עסק המאפייה והשני -חשבון פרטי.

המסגרת העובדתית שאינה שנויה במחלוקת מעידה, כי אין חולק על גובה החוב ועל ההתקשרות הבסיסית של הנתבעים מול התובע על פי מסמכי יסוד ההתקשרות הנ"ל.

15. טענת ההגנה המרכזית של הנתבעים שלטענתם פוטרת אותם מכל חיוב שהוא כלפי התובע מבוססת כאמור על התנהלות כושלת מצדו של האחרון הכוללת מספר רבדים וביניהם העדר מתן שהות מספקת מצד התובע ע"מ שיגרמו לצדדי ג' לשלם את החוב, העמדת החוב לפירעון מידי בלא מתן התראה, וחילוט הפיקדונות של הנתבע לטובת פירעון כל האשראי לרבות ההלוואות.

כאן המקום לציין, כי יש לדחות ניסיון ב"כ הנתבעים להעלות טענות נוספות בסיכומיה אשר חרגו מחזית המחלוקת כמוגדר לעיל.

16. הצדדים נדרשו במסגרת סיכומיהם לפסק הדין שניתן ביום 7.6.15 ע"י כב' בית המשפט המחוזי (מרכז) בהליך המקביל (שהוגש כראיה) ואין ספק כי ממצאיו מחייבים את הנתבעים וצדדי ג' בהתאמה בבחינת מעשה בית דין, הינם בעלי חשיבות מרבית ביחסים שביניהם וכוללים ממצאים המשתיקים את הנתבעים מלטעון אחרת.

מפאת חשיבות הקביעות והמסקנות הנ"ל יוצגו אלו תחילה כדלקמן:

א. ביהמ"ש המחוזי קבע באופן חד משמעי כי הנתבע לא היה שותף במאפייה ולא היה אחד מבעליה ו/או אחד מבעלי הציוד שבה. מתוך כלל הראיות והעדויות שהוצגו בפניו הגיע למסקנה כי שותפות כנ"ל לא הוכחה. מכאן נשמט חלק נכבד מטעוני הנתבעים בנוגע למהות היחסים בין הנתבע לבין צלולוחין.

ב. נקבע כי צלולוחין פעל בחשבון המאפיה אצל התובע, משך ממנו שיקים, העביר ממנו כספים והיה ער לנעשה בחשבון לרבות בבדיקת היתרות בעת שהגיע לסניף התובע לעיתים תכופות. בנסיבות אלו נשללה המסקנה כי הנתבע רימה או "גנב" מצלולוחין בדרך של העברות כספים לחשבונות אחרים.

ג. צלולוחין סילק את הנתבע מתפקידו כמשווק בלעדי ומפיץ של המאפיה ללא כל הצדקה ועל לא עוול בכפו.

ד. הנתבע שיעבד שני פיקדונות שהיו לו בחשבון הפרטי שלו להבטחת הלוואות שקיבלה המאפייה לצורך רכישת ציוד. לאחר חילוט הפיקדונות זכאי הנתבע להשבה מצלולוחין של הסכומים שחולטו בסך של 410,805 ש"ח, שאותם שילם מחשבונו הפרטי בניכוי סך של 300,000₪ ששולם בגין ההלוואות הנ"ל, על ידי צדדי ג' 2-3, עפ"י החלטת ביניים של ביהמ"ש המחוזי (מרכז), והתקבל אצל הנתבע או באת כוחו בסמוך ליום 6/6/10.

כמו כן הנתבע זכאי להשבה בגין תשלומים שונים ששילם עבור צלולוחין או המאפייה.

ה. אין להטיל על צדדי ג' 2-3 לשלם לנתבע את הסכום שחולט בחשבונו באשר אלו שילמו כבר את ערכו של מחצית הציוד שרכשו מצלולוחין.

ביהמ"ש המחוזי חזר וצמצם את קביעותיו למישור היחסים שבין הנתבע לצדדי ג' בהטילו חבות על צלולוחין משום שהיה בעל המאפיה שהחשבון העסקי נשוא התביעה שימש אותה.

17. ליבת המחלוקת כאמור נוגעת להתנהלותו של התובע עת חילט את פיקדונות הנתבע והעמיד את ההלוואות לפירעון מידי. התנהלות זו נפרשה על פני שלשה קטעי זמן רלבנטיים על פי טעוני הנתבעים למן ההודעה על הכוונה לפעול להפסקת האשראי ,חילוט הפיקדונות והעמדת ההלוואות לפירעון מידי.

משהעלתה ב"כ הנתבעים טענת העדר יריבות בנוגע לחובות המאפיה יש להידרש תחילה לשאלת זיהוי בעל החשבון העסקי.

זהות בעל החשבון העסקי

18. אין חולק כי החשבון העסקי נפתח ע"ש מאפיית צדמן והנתבע חתם על הבקשה לפתיחת החשבון ותנאיה וכי הלוואות שניתנו לו יועדו לעסק המאפיה על פי מטרתן ונקבו בשמו כלווה. רק על אחת מההלוואות הנ"ל חתמה הנתבעת כערבה לפירעונה. ההלוואה הנוספת כאמור אינה נושא התביעה דנן.

ב"כ התובע נצמד למסמכי ההתקשרות והתחייבויות הנתבעים, כמו גם הודאת הנתבע כי פתח את החשבון משום ההגבלות של צלולוחין וטען כי יש ללמוד מכך שהנתבע נטל על עצמו את ההתחייבות והסיכון לחוּב בכל האשראים שניתנו לו. יתר על כן (כפי שהיפנה בסיכומי התשובה) לאור פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי (מרכז) ממילא נדחתה הטענה בדבר קיומה של שותפות בין הנתבע לצלולוחין, ולכן ניסיונות הנתבעים לטעון אחרת, גם בדרך של הסתמכות על ראיות שהוגשו בהליך האחר, דינן להידחות.

ב"כ הנתבעים מנגד עשתה שימוש בפרשנות מדיני חוזים לביסוס טענת הנתבעים בדבר אומד דעת משותף לנתבע ולצלולוחין לפתח חשבון עסקי של שותפות בת 2 שותפים. על כוונת הצדדים למדה הן ממסמכי פתיחת החשבון והסכמי ההלוואה והן מהנסיבות החיצוניות למסמכים אלו, לרבות התנהלות הצדדים במהלך הפעילות העסקית גם למול התובע.

בהסתמך על עדות התובע בהליך האחר, ביקשו הנתבעים להוכיח את ידיעתו של התובע כי מדובר בשני שותפים עסקיים, וכי נציגת התובע בעצמה הכירה בכך, כי מדובר בשני שותפים במעמד שווה, כשצלולוחין צורף כמיופה כח בחשבון ונהג בו בפועל כאחד מבעליו.

19. אין ספק שקביעות ביהמ"ש המחוזי מחייבות את הצדדים בבחינת השתק פלוגתא ועל כן משלא הוכחה שותפות בין הנתבע לצלולוחין אין לגלגל על התובע את החובה לנקוט הליכים כנגד צלולוחין בלבד . למותר לציין, כי טענה זו לא נטענה כלל במסגרת בקשת הרשות להגן ואף אינה יכולה לפטור את הנתבעים מחיובם כלפי התובע, שהרי, גם אם הוכחה שותפות לא בטל חיובו של הנתבע כלפי התובע ואילו זכות החזרה אל שותפו ( אם אכן היה ) כדי חלקו בהנחה שהייתה קיימת, הייתה עומדת לו בכל מקרה. הדברים נכונים שבעתיים עת שביהמ"ש חייב את צלולוחין בתשלום כלפי הנתבע.

כאן המקום לציין, כי רק במסגרת הסיכומים הועלתה ע"י הנתבעים טענה חדשה על פיה התובע הפר חובת אמון כלפיהם בהיסח הדעת ובהתעלם מחובתו לעדכון בעלי החשבון העסקי בחלוף המכשול שעמד מעצם הגבלתו של צלולוחין וזאת שעה שהועמדה לרשות המאפיה ההלוואה הנוספת ביום 25.2.07. מלבד הרחבת החזית בהעלתה בשלב הנ"ל לא לוותה הטענה בתשתית עובדתית תומכת, לרבות בתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים ולכן לא די בהפניה לאמירת נציגת התובע בהליך האחר לעניין זה.

הפסקת האשראי /העמדה לפרעון

20. טענתם המרכזית של הנתבעים נוגעת להתנהלות התובע בהפסקת האשראי הגבוה שניתן והשלכותיה.

המישור הנורמטיבי

21. סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א 1981 מלמד כי הבנק אינו חייב להעניק שירות מתן אשראי ללקוח ויש בידו להפעיל שיקול דעת עסקי, רלבנטי, אם להעניק אשראי ואם לא.

בת.א. (חי) 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ (פסקה 28) (26.3.07) מסביר ביהמ"ש המחוזי בחיפה מפי כב' השופט עמית:

"שיקולי הבנק אם להעניק אשראי או לחדשו, או לצמצם או להפסיק את האשראי שניתן ללקוח, הם שיקולים עסקיים טהורים שבבסיסם היחסים עם הלקוח הספציפי. שיקולים אלו יכולים להשתנות מעת לעת, בהתאם להערכת הבנק את מצבו של הלקוח בכל זמן נתון. הערכה זו מורכבת משיקולים רבים ומגוונים שהבנק משקלל: עברו העיסקי של הלקוח, תזרים המזומנים ו"המחזור" של העסק, הערכת מצבו של הלקוח בהווה והצפי באשר לעתיד, טיבו של העסק ומצב השוק הרלוונטי, גובה האשראי המבוקש, רצון לסייע ללקוח הנמצא בקשיים זמניים, גביית ריבית גבוהה יותר בגין חריגה ממסגרת אשראי, היקפם וטיבם של הביטחונות שהלקוח העמיד או יכול להעמיד לזכות הבנק וכיו"ב שיקולים .....ברגיל, היקף התערבות בית המשפט בשיקול הדעת הבנקאי, אם "בזמן אמת" ואם בדיעבד, תהא על דרך הצמצום, ותיעשה כאשר הבנק פעל בניגוד בולט לדרך הבנקאית המקובלת ובהיעדר הגיון עסקי-בנקאי."

הפסיקה צמצמה את היקפו של שיקול הדעת הבנקאי בהקשר זה, כך שאין עסקינן בשיקול דעת ללא הגבלה ונקבע כי על בנק לכבד את התחייבותו למסגרת אשראי, אלא אם כן התרחשה אחת ההתרחשויות המזכות אותו בביטולה או בהפחתתה.

[ראה ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (18.2.10)]

משכך נפסק , כי בנק אינו רשאי להפסיק את האשראי כפי חפצו בלא סיבה מוצדקת, וכי זכות הביטול הנ"ל כפופה לחובת תום הלב ולקיום ההסכם בדרך מקובלת.

[ראה ע"א 459/13 אלמודן בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (25.6.14)]

22. חובת ההודעה על הפסקת מתן אשראי לא הייתה נתונה במחלוקת ועל כן אינני נדרשת למקור החובה הנ"ל, הגם שבדר"כ הוא נובע מהוראה הסכמית.

ביהמ"ש העליון בע"א 459/13 הנ"ל עומד על חשיבותה של מתן הודעה המוקדמת שמטרתה ליתן שהות קצרה לחייב שיש הצדקה להפסיק לו את האשראי, וזאת לצרכי התארגנות, ואומר:

"העמדת אשראי לפרעון עלולה לגרום לעיתים נזק רב ללקוח. כך למשל, כאשר מדובר בבעל עסק אשר עושה שימוש שוטף באשראי לקיום היומיומי של עסקו. בנסיבות שכאלה הפסקת האשראי עלולה למוטט את עסקו .....(מתן הודעה מוקדמת עשוי להקטין את הנזקים המתרגשים לבוא, ולעיתים יש בו כדי להביא לתיקון ההפרה, לכיסוי החריגה או למציאת חלופות נוספות בדרכים שונות (אם כי יש להניח שהודעה מוקדמת דוגמת זו שבענייננו תינתן כאשר היחסים החוזיים מגיעים אל "נקודת הקצה" כך שהיא נדרשת לשם התארגנות חירום של החייב ומזעור נזקים)."

בפסק הדין הנ"ל נותן ביהמ"ש פרשנות להסכם האשראי שנדון שם על פיה הואיל וחלה על בנק מכח חובת האמון ללקוח, חובה למסור הודעה מוקדמת על הפסקת האשראי יהיה ויתור על כך אפשרי רק עת הוכח סיכון ממשי מבחינת הבנק במצב שבו נדרשת הפסקת האשראי באופן מיידי.

בגישת ביהמ"ש שם, להעדיף פרשנות המאפשרת ללקוח להתכונן לקראת הפסקת האשראי כאשר לא קיים סיכון מיידי לכספו של הבנק, מוצא ביהמ"ש תימוכין בחובת הבנק לקיים הסכם בתום לב וחובת האמון הייחודית החלה עליו כלפי לקוחו.

23. הנתבעים לא חלקו על עצם זכותו של התובע להפסיק את מתן האשראי בחשבון העסקי , כי אם נהפוך הוא. הנתבע תיאר את מעשה הבריונות לדידו של צללוחין, עת שסילקו מהמאפיה, עת שהורה ללקוחות המאפיה לבטל שיקים שהיו במשמרת ועת שהעסק חדל מלהפקיד כספים בחשבון העסקי.

יחד עם זאת, השלכותיה של הפסקת האשראי על הנתבעים ונתיבותיה הן שעומדות למבחן.

ההודעה

24. בפועל לא היה חולק על אודות חובתו החוזית של התובע לידוע הנתבעים בטרם יפעל להפסיק את האשראי שניתן להם.

סעיף 17.2 להסכם פתיחת החשבון קובע:

"הבנק יהיה רשאי בכל עת ועת , לפי שיקול דעתו, לסרב להקצות או להמשיך להקצות לנו את מסגרת האשראי או להקטין את מסגרת האשראי שאושרה או להעמיד את מסגרת האשראי על יתרת האשראי המנוצלת בפועל, לפי יתרת החובה בחשבון, או לבטל את מסגרת האשראי, כולה או מקצתה ,בין שנוצלה או לא ,ובלבד שהבנק ישלח לנו הודעה על כך שלשים ימים מראש, או באופן מיידי וללא הודעה מוקדמת במקרים כמפורט בבקשה הרלבנטית. עם כניסת ההודעה לתוקף לא נהיה זכאים לאשראי או למסגרת אשראי מעבר למתחייב מהאמור בהודעה."

לטענת התובע משאישר הנתבע (בדיון בבקשת הרשות להתגונן ביום 13.9.11) כי בטרם מימוש הפיקדונות קיבל מכתב דרישה מהתובע לביתו, וכי ביום 19.9.09 התקיימה פגישה בינו לבין נציג הבנק, מר שלום לביא, בה הובהר לו כי במידה ולא יכסה את הפיגורים בהחזרי ההלוואות- יתבע ויפרעו הפיקדונות, הופרכה טענתו בדבר העדר ידוע על כוונת התובע לפעול, כפי זכותו בהתאם להסכמי ההתקשרות בין הצדדים.

אכן, הנתבעים אישרו כי התובע מילא אחר חובתו הבסיסית ליידעם אודות הכוונה להפסיק האשראי ועל העמדת ההלוואות לפירעון. יחד עם זאת טענו כי למרות השיג ושיח שהתפתח בין הצדדים בעדכנם את התובע על אודות המצב שנוצר, שחייב אותם לנקוט הליכים כנגד צדדי ג', והסכמתו להשהות את ההליכים כנגדם עד להכרעה בסעדים אופרטיביים, בחר התובע מבלי לתת התראה נוספת להעמיד את החוב לפירעון מידי וחילוט הפיקדונות. לדידם, התנהלות זו מהווה התנהגות בחוסר תום לב בשימוש בזכויות חוזיות גם אם הן עומדות לתובע מכח הסכמי ההתקשרות.

25. טענת הנתבעים כנגד מתן ההודעה המוקדמת להעמדת החוב לפירעון כורכת 3 טענות עובדתיות, שרק חלקן הוכח, ובכלל אלו הטענות על פיהן התנהלה הדברות בין הצדדים הנ"ל לקראת פרעון החוב והשהיית גבייתו, ניתנה הסכמה להשהיית הטיפול בגבייה, ולמרות זאת הופסק האשראי בפעולה אקטיבית ללא מתן הודעה נוספת.

אדון בכל אחת מהן בנפרד.

מדברי נציג התובע, מר לביא, בחקירתו עלה כי התובע לא מיהר לנקוט בהליכים דרסטיים כנגד הנתבעים ומשום המוניטין הטוב שהיה לנתבע הזמינו למפגש בסניף והתרה בו לפרע את חוב הפיגורים ומשלא עמד בפירעון החל התובע במימוש הפיקדונות.

כדבריו (עמ' 25 לפר'):

"הוא אמר שיש בעיה. הוא לא אמר לי, הוא אמר לסניף. גם ראו שהיו פיגורים בהלוואות, אמרנו שננסה להסדיר את החוב. החוב היה כ-700,000 ₪ ומשהו. היו יתרות חובה ופיגורים שלא נפרעו כסדרם. בגלל שהוא היה לקוח טוב, אנו לא מזמנים כל לקוח לפגישת טרום, חשבנו להסדיר את החוב, הבהרנו לו באותו המעמד שאם יהיו פיגורים בתשלומים, אנו נאלץ לפרוע את החוב. הוא לא הצליח להתארגן על הכסף בגלל התקלות, פרענו לו את הפיקדונות, ולאחר מכן נוצרה יתרת חובה של כ-300,000 ₪, והגשנו אותו לתביעה. חלק מההלוואות נותרו עם פיגור של 48,000 ₪."

26. השאלה אם כן היא האם היה על התובע להמציא הודעה נוספת טרם הפסקת האשראי בפועל ומימוש הפיקדונות לאחר המפגש הנ"ל.

יצוין, כי הואיל והתובע קיים חובתו למסירת הודעה טרם הפסקת האשראי אין מקור משפטי להטיל עליו חובת ידוע חוזרת ונוספת, אלא אם חלף פרק זמן ארוך מאז מסירת ההודעה ועד הפסקת האשראי או חל שינוי נסיבות משמעותי.

הוכח ,כי פרק הזמן שחלף מאז מסירת ההודעה ע"י התובע לנתבע ועד למימוש הפיקדונות עמד על כחודש וחצי , כפי חובתו החוזית של התובע . נציג התובע לא ידע אמנם למקד מועד מדויק של הפגישה בסניף התובע ולא הצליח להפריך את גרסת הנתבע בדבר מועד קיומה.

לאור הודאת הנתבע כי קיבל הודעה על כוונה לממש את הפיקדונות ואלו מומשו ביום 19.10.09 כעבור כחודש וחצי מאז המפגש, נראה כי פרק זמן זה לא מחייב מסירת הודעה נוספת על זו שנמסרה לנתבע אלא אם הוכחה הסכמה אחרת בין הצדדים.

27. מעדויות הצדדים עלה כי נערכה הדברות בנוגע להסדרת החוב ע"י הנתבע.

לטענת הנתבע במסגרת המפגש הנ"ל שהתקיים בינו לבין נציג התובע הודיע לו הנתבע כי בחודש יוני 09' הגיש תביעה כנגד צדדי ג' לרבות בקשה לסעדים אופרטיביים.

אמנם אני נותנת אמון בגרסת הנתבע כי יידע את התובע על כוונתו לפעול מול צדדי ג', אולם לא הוכח על ידו כי שיתף את התובע בכל מהלך ההליך המשפטי שהתנהל בביהמ"ש המחוזי או כי הגיע להסכמה עם התובע להמתין ולהשהות הליכי מימוש לפרק זמן כלשהו. למעשה הנתבע הניח, מבלי שיהיה לכך יסוד עובדתי מעוגן בהתנהלות התובע, כי לאור המאמצים שעשה מול צדדי ג' התובע ימתין בנקיטת ההליכים כנגדו.

מהותה של ציפיה זו התבססה לטענתו על היותו לקוח טוב ואמין של התובע (עמ' 42 לפר'):

"ציפיתי מהבנק שיתן את היד הטובה והמבינה במקרה שלי ספציפי, שזה לא מקרה שאני לא החלטתי לשלם, פשוט זרקו אותי מהעסק, ומיד פניתי לביהמ"ש המחוזי בפ"ת, גם הבהרתי את זה לבנק, הייתה אז פגישה עם שלום לביא ...."

ב"כ התובע הצביע על העדרו של הגיון בטעון הנתבעים על פיהם על התובע היה להמתין לסיומו של ההליך המשפטי בין הנתבעים לצדדי ג',שלבסופו של דבר התנהל במשך כ 5 שנים.

בחינת העדויות מעידה כי לא הוכחה הסכמה בין הצדדים להשהות נקיטת הליכים לרבות הליכי מימוש הפיקדונות אלא שהנתבע ציפה להתנהלות מתחשבת יותר של התובע בצרכיו ובקשייו. מסקנה זו מתחזקת בהודעת ב"כ הנתבע במכתבה מיום 1.11.09 (שהתובע חלק על קבלתו ) בו הודיעה לתובע על החלטת ביניים של כב' ביהמ"ש המחוזי לחייב את צדדי ג' לשלם את כספי ההלוואות לתובע. מכתב זה נשלח לאחר שהתובע מימש את הפיקדונות ובו דובר רק על הנחת הנתבע כי התובע ממתין בלא שנטען כי הושגה הסכמה מפורשת לכך.

הנתבע בעצמו לא ידע לתאר פרטי הסכמה לרבות מסוימות של הסכמה כנ"ל הואיל וגם לדבריו לא יכול היה לתחום את ציפיותיו לעיכוב הליכי הגביה לפרק זמן מוסכם.

העובדה שהנתבע לא סבר כי קיימת דחיפות המחייבת הגשת בקשה לסעדים זמניים כנגד התובע טרם הפסקת האשראי ,לא יכולה לסייע לו בנסיבות המתוארות ובעניין זה אין לו להלין אלא על עצמו.

יתר על כן ,בהעדר שיתופו של התובע בנבכי ההליך המשפטי בראשיתו אלא בדיעבד, לא הוכח כי פעילותו חרגה מחובת האמון שחב כלפי הנתבעים ,אך משום שלא המתין לתוצאת ההליך.

כמו כן אינני סבורה כי התובע חרג מהתנהלות סבירה עת שב"כ הנתבעים ביקשה במכתבה, שספק אם הוכחה קבלתו אצל התובע ,להשיב את המצב לקדמותו לאחר מעשה (מימוש הפקדונות) . עם זאת , ניתן להניח כי לו היה טורח הנתבע להפקיד הכספים שנתנו בידיו צדדי ג' עפ"י החלטת ביהמ"ש, גם אם לא חויב לעשות כן בהחלטה מפורשת באותה עת , יכול היה להניע מהלך כנ"ל בדיעבד במטרה לשמר את האינטרסים של שני הצדדים.

במאמר מוסגר יצוין כי הנתבע חזר וטען כי לא הייתה עליו חובה בהחלטת ביהמ"ש המחוזי בהליך הביניים לפעול לפרעון ההלוואות באמצעות תשלומי צדדי ג' ,אולם ספק אם לא הבין כי התשלום נועד בין היתר לכיסוין ,כפי שנקבע לבסופו של דבר בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.

28. הנתבעים הוסיפו וטענו לאחר שניתנה הרשות להגן (ולא במסגרתה) כי התובע חרג מהתנהלות בתום לב שעה שדחה את ניסיונם של צדדי ג' לבצע תשלום חדשי של ההלוואות וביכר את חילוט הפיקדונות על פני התשלום הנ"ל.

בהפנותם למכתב ב"כ צדדי ג' 2, 3 ביקשו הנתבעים לשכנע כי התובע דחה את ניסיונם של האחרונים לבצע תשלום חדשי כפי החלטת ביהמ"ש המחוזי.

גרסת הנתבעים נתמכה חלקית במכתבי ב"כ צדדי ג ולא הופרכה ע"י התובע ,שאף לא התנגד להגשת המכתב בלא עדות תומכת. דא עקא שאין בתכתובת שהוצגה משום ראיה כי התובע סרב לקבל כספים וסירובו למסור פרטי החוב לא היווה חריגה מנורמה התנהלות סבירה ומתחייבת מהיחסים החוזיים מול לקוחותיו, ומכל מקום לא הוכח כי הנתבע פעל לוודא ביצוע התשלום ע"י צדדי ג' ואין חולק כי תשלום שבוצע ע"י האחרונים לידיו מכח החלטת ביהמ"ש המחוזי לא הגיע אל התובע.

חילוט הפיקדונות

29. לטענת הנתבעים בחר התובע באמצעות חילוט הפיקדונות מכספיו האישיים לכסות את חובות המאפייה וחובותיו של צצלוחין באופן שרירותי תוך העדפת פירעון ההלוואה הנוספת בה שימש צלולוחין כחייב ובלא לקיים דרישה מינימלית ממנו לפרעונה.

30. התובע מנגד מסתמך על מסמכי פתיחת החשבון ולטענתו הואיל ובקשת פתיחת החשבון עליה חתם הנתבע כוללת תנייה המתירה לו לקזז כל חבות של הנתבע בחשבונותיו ומעניקה לו זכויות חזקה, עיכבון, קיזוז ושעבוד ביחס לנכסי הנתבע אצלו, הרי פעל כדין. בנוסף הוסכם בין הצדדים כי לבנק זכות זקיפה של כל סכום כסף על פי דעתו ולכן טענת הנתבעים מהווה טענה בעל פה הנטענת כנגד מסמך בכתב- ומשכך דינה להידחות. סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני אוסר על הבאת עדות בעל פה כנגד תוכנו של מסמך, ובכך מעיד על גישת הדין- כי הכתב מסכם את הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם. עפ"י הסכמי ההתקשרות עם הנתבע עמדה לתובע זכות קיזוז וזקיפת כספים של הנתבע לטובת כל אשראי שלא נפרע ועל פי שיקול דעתו הבלעדי.

עוד מציין התובע כי הפיקדונות אשר מומשו על ידו היו משועבדים ישירות כנגד אשראים ספציפיים, עליהם הוסכם בהסכמים חתומים כדין, ולכן פעל התובע עפ"י זכותו החוזית.

כמו כן, יש לטענתו לדחות ניסיון לייחס לתובע קנוניה בינו לבין צלולוחין עת פרע את ההלוואה הנוספת שנטל יחד עם הנתבע. הטענה ממילא חסרת הגיון ואף נוגדת אינטרס התובע לפרוע תחילה הלוואות שאין בהם לווים נוספים.

31. זכות קיזוז וזקיפת הכספים של התובע ע"ח חוב בחשבון שואבת כוחה הן מהסכם ההתקשרות בין הצדדים והן מסעיפים 50 ו- 53 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973.

סעיף 7 לבקשה לפתיחת החשבון קובע:

" 7.1 לבנק מוקנים זכויות חזקה, עיכבון, קיזוז ושיעבוד וזכויות כמפורט בסעיף זה וזאת בנוסף על כל זכות על פי דין ומבלי לגרע ממנה.

7.2 לבנק זכות קיזוז, ללא צורך בהודעה מוקדמת , על כל זכות שלנו כלפי הבנק כנגד כל חבות שלנו לבנק ובכלל זה זכות או חבות ,שתמצא בחשבון ו/או בשאר חשבונותינו, או בחשבון של מי מאתנו...

7.3 לבנק זכות קיזוז ,כאמור, בכל עת ,אף אם טרם הגיע מועד פירעונה של זכות או חובה כלשהי בחשבון כלשהו שלנו , כולה או מקצתה לרבות במקרה שמדובר בחיוב מותנה וטרם התקיים התנאי או התנאים לחלותו."

למעשה זכות הקיזוז מקנה לתובע את הזכות לממש פיקדון או כספים העומדים לזכות הלקוח ולקזז תמורתו מחיוביו של האחרון כלפיו.

32. כבכל שימוש בזכות חוזית, יש לפעול בהפעלת זכות הקיזוז בתום לב, לא כל שכן שעה שעסקינן במערכת יחסי בנק-לקוח שהיא מערכת מיוחדת המקיימת יחסי נאמנות.

גם כאן, כפי שציינתי לעיל חזרה הפסיקה והטילה על הבנק חובת אמון מוגברת כלפי לקוחו שמכוחה למצער עליו לעמוד בחובת הפעלת זכויותיו בתום לב.

[ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז (3) 240 (1993) ]

הקביעה אם פעל הבנק כך תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה, ועל כן יש לבחנם לפי המסכת הראייתית שהובאה ע"י הנתבעים בהקשר של הפעלת זכות הקיזוז.

33. הנתבעים לא התכחשו לתנאי ההסכמים שנחתמו עם התובע, הגם שהנתבע ביקש "לשפר" טיעוניו במסגרת עדותו. האחרון הודה (בעמ' 41 לפר'):

"כשנכנסתי לשותף במאפיה עם גינאדי, לא התכוונתי לעשות משהו רע לבנק, רציתי פשוט להתנהל כמו שצריך, אז הסכמתי לכל דבר שהבנק רצה ממני, לשעבד את הכסף לטובת כלל האשראים, אז נתתי לו אפשרות כי אמרתי לו שזה מה שיש לי 430,000 ₪ ושישעבד. מזה קיבלתי לא רק 350,000 ₪ אלא כמו ששלום אמר שקיבלתי 700,000 ₪ כלל הלוואות לטובת העסק המשותף."

כמנהגו בעדותו, שלא לאשר עובדה הנוגדת אינטרס שלו, גם אם הייתה בידיעתו, לא אישר הנתבע כי ההלוואה הנוספת שנטל יחד עם צלולוחין עמדה בהלימה לסכום הפיקדון של 350,000 ₪ ולא זכר באם מדובר היה בפיקדון אחד או יותר.

טענה זו שרתה את הנתבעים בניסיון לשכנע כי הפיקדונות נועדו להבטיח את כלל האשראים. ברם, מלבד האמירה הכללית שלא נתמכה בתיעוד כלשהו, ולא התיישבה עם קביעת ביהמ"ש המחוזי ( מרכז) בפסק דינו ,הרי גם לשיטת הנתבע אין בשעבוד הפיקדונות לכלל האשראים כדי לפגוע בזכות הקיזוז של התובע ולכל היותר יש לבחון את אופן הפעלתה.

34. השאלה שלפני היא איפוא, האם תיעדוף חילוט כספי הפיקדונות לפירעון ההלוואה הנוספת ( שקיבלו הנתבע וצלולוחין ) חרגה מהתנהלות בתום לב של התובע.

כאמור נציג התובע העיד כי התובע מימש תחילה את הפיקדונות לפירעון ההלוואה הנ"ל. נציג התובע לא נתן נימוק להעדפה הנ"ל מלבד שיקול דעתו השרירותי של התובע, תוך שהודה כי כלל לא טרח לזמן לפניו את צלולוחין ולבדוק את אפשרויות הפירעון מצדו בטרם המימוש.

הרושם שעלה מעדות נציג התובע היה ניסיון מגמתי להתחמק ממסירת רב העובדות ולחלקן לא בא זכר בתצהירו למרות הזיקה למחלוקת. עם זאת אישר, כי התובע פעל לפירעון חוב ההלוואה הנ"ל מתוך הפיקדונות שבחשבונו של הנתבע.

כדבריו (עמ' 32 לפר'):

"ההלוואה זו לא היתה קיימת כשהוא הגיע אלי. כשהחשבון הגיע אלי ההלוואה נפרעה ע"י הסניף. זו הלוואה 2, ששניהם היו חתומים עליה. ההלוואה הזו נפרעה במלואה. ברגע שפרעו את הפיקדון בגובה של 350 אלף ₪, פרענו את ההלוואה שגם צלוליחין היה חתום עליה, אז לא היה טעם לפגוש אותו. זו הסיבה. ההלוואה לא היתה קיימת."

הוברר ,כי בשלב שבו נערך התובע למימוש הפיקדונות בחודש אוקטובר 09 היה מיודע מפי הנתבע עצמו על המחלוקת אליה נקלע מול צלולוחין. גם אם לא הוכח שיתופו המלא במידע על אודות ההליכים השוטפים שננקטו בביהמ"ש המחוזי, יכול היה התובע להניח כי פירעונה של הלוואה שמשחררת את צלולוחין מולו באופן מלא, בהתבסס על מימוש פיקדונות של הנתבע בחשבונו הפרטי, יכול להפר את האיזון שביחסי השניים הנ"ל לרעת הנתבע. במצב זה יש לקבוע כי פירעון ההלוואה הנוספת ,בלא שתפרענה הלוואות שהנתבע חב בהן לבדו, לא יכולה להיחשב כפעולה שנעשתה בתום לב ולמצער בפן הרשלני.

נציג התובע הסתפק בהפניה לשיקול דעתו הבלתי מוגבל של התובע להפעיל זכות הקיזוז והזקיפה באופן שרירותי. דא עקא שמקום ששיקול הדעת הנ"ל מוטה או גורר אחריו נזק ללקוח ואין לו הצדקה עניינית, אין לראות בו שיקול דעת משוחרר מביקורת.

בתי המשפט הטילו על בנק חובת זהירות כלפי הלקוח שבאה לידי ביטוי בהחמרת אמצעי זהירות שהוא מצופה לנקוט. ובנקודה זו קיימת התפתחות מתמדת בכיוון העצמת רמת הזהירות המוטלת עליו.

[ראה מ. רובינשטיין, ב. אוקון , הבנק כסוכנות חברתית , ספר שמגר חלק ג' ( תשס"ג -2003) עמ 831 ]

כאן המקום לציין, כי לא הוכחה מזימה או הטיה מצד התובע מחד גיסא, אך לא הוצג גם הצדק ענייני מטעמו לפעולה, מאידך גיסא. אכן ,התובע רשאי לשמור על האינטרס שלו שלא ידולדלו בטוחותיו, אולם שעה שאינטרס זה מתנגש עם זה של לקוחו ואינו פוגע באינטרס שלו, כי אם להיפך, כפי שהודה נציג התובע, אין התובע יכול להצדיק פעילות כנ"ל כפעולה בתום לב וביהמ"ש לא יכיר בה ככזו.

35. נפקותה של פעולה שנוקט בנק בחוסר תום לב תוך כדי קיום חובותיו החוזיות, תבחן בפריזמת דיני התרופות באשר התנהלות כנ"ל מהווה בראש ובראשונה הפרת חוזה.

תוצאותיה יכולות לכלול תרופות של ביטול הפעולה, פיצוי בגינה או אכיפה.

(ראה ג. נרקיס, מור, חובות החלות על הבנקים, כרך א' (תשס"ב – 2002 ) עמ' 154)

ודוק, אין הפרת ההסכם המיוחסת לתובע נוגעת לעצם הפעלת זכות הקיזוז, כי אם אופן הפעלתה. ולכן במצב שנוצר, יכול היה התובע לממש את הפיקדונות תחילה כנגד הלוואות הנתבעים ואח"כ לפעול לפירעון ההלוואה הנוספת שבה מעורב היה גם צלולוחין.

יחד עם זאת, אינני סבורה כי התרופה המתאימה למקרה שלפני, בהנתן הפרת ההסכם ע"י התובע בכל הנוגע למימוש הפיקדונות באופן הנ"ל ,תביא לבטלות כוללת של פעולת המימוש אלא יש לבחון הנזק בגין ההפרה.

הנזק

36. ב"כ הנתבעים טענה בסיכומיה כי כלל הנזק שנגרם לנתבעים מגיע לפחות לסכום הנתבע.

לחילופין טענה כי התובע לא זכאי לפירות הריבית ולכן יש לראות בחלק מכספי הפקדון שחולט מכסים את החוב.

ברם, לאמירה זו לא בא כל פירוט, לא נתמך בכל תיעוד שהוא, לרבות דפי החשבון, ועל כך התריע כבר כב' הרשם הבכיר בעת מתן רשות להתגונן מותנית.

אמנם לא נמצא יסוד עובדתי מוכח לקבוע, כי כל יתרת החוב בגין ההלוואות עומדת בזיקה ישירה לנזק שנגרם בפועל. שהרי, הנתבע, אף לפי הודאתו, חב היה עם צלולוחין ביחד ולחוד בפירעון ההלוואה הנוספת שנטלו שניהם מהתובע לטובת המאפיה.

37. למעשה, כדי לקבוע כי יש מקום לביטול כל חיובי הריבית או לפסוק ריבית בשיעור אחר מזו שנכללה בסכום הנתבע, ניתן להתבסס על הנמקה מכח חובת עיקרון הקטנת הנזק מצד התובע בהנתן ההנחה המשפטית כי ריבית ההפרה – היא ריבית הפיגורים, מהווה סעיף פיצוי מוסכם בגין ההפרה.

[ראה ע"א 8506/13 ‏זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (23.8.15)],

בנסיבות שתוארו, נראה כי יש מקום להורות על ביטול חיובי הריבית שנצטברו על קרן ההלוואות למן מימוש הפיקדונות ואילך. התובע יגיש תחשיב מתאים לצורך הפסיקה האופרטיבית.

38. בשונה מהחוב העסקי, לא היה בפי הנתבעים טענה שנתמכה בתשתית ראייתית סבירה ומהימנה בנוגע לטענותיהם כלפי החיוב בחשבון האישי. הנתבעים לא חלקו על החיובים שפורטו, אלא העלו טענה תיאורטית על פיה בהינתן בטלותה של פעולת מימוש הפיקדונות לכיסוי ההלוואות היה בהם כדי לפרוע כל חוב בחשבון האישי. טענות אלו לא עלו במסגרת הרשות להגן, ועל כן ספק אם היה להן מקום מלכתחילה. מכל מקום, נוכח התוצאה לעיל, נראה כי לא נסתרה כלל התביעה בגין יתרת החוב בחשבון הפרטי ובגינה זכאי התובע להיפרע.

ההודעה לצד ג'

39. הנתבעים וצד ג' לא נדרשו להצגת ראיותיהם למכביר בנוגע לחיוב צדדי ג' בתשלום כל חיוב שיושת עליהם ע"י התובע. הדבר נובע בעיקר משום ההתדיינות המקבילה ביניהם שהתנהלה בבימ"ש המחוזי (מרכז) ואשר פסה"ד שניתן על ידו מקים השתק עילה מובהק.

ב"כ צד ג' 2, 3 בסיכומיו טען להעדר יריבות וקשר בין הטענות הגלומות בכתב התביעה לצדדי ג' הנ"ל בכל הנוגע לנטילת ההלוואות ע"י הנתבע או צלולוחין. בצטטו את פסה"ד של בית המשפט המחוזי טען להעדר חבות בכלל כלפי הנתבע ובנוגע לעילות ההודעה לצד ג' בפרט. יתר על כן, לאור פסה"ד, ומשלא חזרו בהם הנתבעים מההודעה לצד ג' טרם הגשת הסיכומים, יש לחייבם בהוצאות.

40. לאור קיומה של הכרעה משפטית מחייבת ביחסים שבין הנתבעים לצדדי ג' 2, 3 ובהעדר הוכחת יריבות או אחריות מעבר לסכום שכבר סולק על ידם ,נראה שהמסקנה המתחייבת תהא דחיית התביעה כנגד צדדי ג' הנ"ל.

וכפי שקבע ביהמ"ש המחוזי:

"נראה לי כי אין להטיל החיוב על תורג'מן וג.ג. לחמים. תורג'מן, באמצעות ג.ג. לחמים, רכש בתמורה מלאה מחצית ממאפיית צדמן והציוד המצוי בה ..התמורה המוסכמת – 250,635₪ – שולמה....

את חילוט הפיקדונות של התובע אין "לגלגל" על תורג'מן/ג.ג. לחמים, שכאמור, שילמו תמורה מלאה בעד הציוד.

כפי שאמר תורג'מן בצדק בעדותו ...הוא/ג.ג. לחמים שילמו כבר שלש פעמים את מחירו של הציוד הזה:

"פעם אחת בהחלטה של בימ"ש 300,000₪ עבור הלוואות שנלקחו על ציודים; פעם שניה שולמו לא.ס. סוכנויות, שהוא הבעלים של הציודים, לפני עיקול (לא.ס. סוכנויות שילמה ג.ג. לחמים סך של 90,000₪, ..ופעם שלישית אני שילמתי לגנאדי עבור הכניסה שלי לעסקה הזו" (היינו, סך של 250,635₪, כאמור לעיל). בנסיבות אלה ולאור כל האמור, נראה לי כי אין מקום לחייב את תורג'מן/ג.ג. לחמים לשלם לתובע את הסכום שחולט בחשבונו."

לאור האמור, דין ההודעה לצד ג' כנגד צדדי ג' הנ"ל להידחות.

לסיכום

41. לאור האמור, אני קובעת כדלקמן:

א. התביעה בגין יתרת החוב בחשבון הפרטי מתקבלת במלואה, ועל פיה אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובע סך של 98,224₪ בצירוף ריבית עפ"י כתב התביעה, וכן סכומי קרן החוב בחשבון העסקי ללא ריבית פיגורים למן מועד חילוט הפיקדונות ועד לתשלום בפועל, כנקבע.

הנתבעת 2 תישא בהתאמה בגובה חוב הקרן בגין ההלוואה לה ערבה ,כדי חלקה ,ללא ריבית פיגורים למן מועד מימוש הפיקדונות ועד למועד התשלום בפועל.

בהתחשב בכל האמור ,לסכומים אלו יתווספו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

ב. התובע יגיש תחשיב יתרת החוב, עפ"י האמור בסעיף 37 לפסה"ד בתוך 10 ימים, שלאחריהם תחתם פסיקתא כוללת בהתאמה.

ג. ההודעה לצדדי ג' 3-2 תדחה ועל הנתבעים לשאת בהוצאות ושכ"ט עו"ד של האחרונים בסך של 5000 ₪.

המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים .

ניתן היום, כ"ב אדר א' תשע"ו, 02 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.

חתימה