1. לפניי תביעה כספית מיום 29.3.10 ע"ס 24,633 ₪, בסדר דין מהיר, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים. במסגרת הדיון תיקנה התובעת את סכום התביעה לסך של 20,008 ₪.
2. נערכה לפניי ישיבה מקדמית, שבה נשמעו ראיות הצדדים, ובכללן עדויות הנהגים המעורבים.
3. במסגרת הישיבה שתקיימה הושג בין הצדדים הסדר, כמפורט בפרוטוקול הדיון, על פיו, בין השאר, הסמיכוני הצדדים לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה ועל פי שיקול דעתי, ללא גבולות, ותוך מתן הנמקה קצרה ובסיסית בלבד, בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.
4. על סמך כל החומר שלפני, לרבות ממצאי חקירות העדים, תוך שאני נותן משקל להסכמה בין הצדדים, ותוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, אני פוסק כי לסילוק סופי ומוחלט של התביעה והסכסוך על הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
   1. סך של 18,072 ₪ בגין הנזקים, בצירוף הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה, 29.3.10, ועד ליום התשלום המלא בפועל.
   2. החזר אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 29.3.10, ועד ליום התשלום המלא בפועל.
   3. סך של 350 ₪, בגין שכר העדים הפסוק בו חויב הצד התובע.
   4. סך של 2,133 ₪, בצירוף מע"מ כחוק, בגין שכר טרחת עורך-דין.
5. הנמקה קצרה ובסיסית לפסיקתי האמורה:
   1. מצאתי להעדיף את גרסת נהג רכב התובעת על פני גרסת נהג רכב הנתבעים, ולקבוע כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה.
   2. עדותו של נהג רכב התובעת הייתה מהימנה עלי יותר מעדותו של נהג רכב הנתבעים, וזאת אף בהתחשב ברושם הבלתי אמצעי מהעדים ומאותות האמת שעלו מהעדות. כן, עדות נהג רכב התובעת הייתה מפורטת, ברורה, עקבית ומשכנעת, ואין חולק, כי הנהג הציג גרסה זו כבר בזירת האירוע מיד לאחר התאונה.
   3. גרסת התובעת הנה הגיונית וסבירה יותר מגרסת הנתבעים:
6. הנתבעים אינם טוענים לפגיעת חזית-אחור "קלאסית", בשל עצירת פתע ואי-שמירת מרחק.
7. אין היגיון בטענת הנתבעים, לפיה רכב התובעת המשיך ישר ופגע ברכב הנתבעים מאחור, כאשר זה היה בעצירה מלאה לפני גדר אבנים, במשך כעשר שניות. זאת, מכיוון שאין חולק שרכב התובעת הגיע במהירות איטית, שרכב הנתבעים הנו רכב בולט למדי, שהיה אור יום מלא בזמן התאונה, ושנהג רכב התובעת מכיר את הכביש והמקום מתוקף עבודתו.
8. גרסת התובעת הנה סבירה, שכן נראה כי בשל גבוהו של רכב הנתבעים לא שם הנתבע 1 ליבו להימצאות רכב התובעת מאחוריו.
   1. מצאתי לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 10% לקרות התאונה, מכיוון שרכב התובעת נעצר מאחורי רכב הנתבעים וחסם את דרכו, כאשר הנהג והנוסע ברכב התובעת נמנמו ולא שמו ליבם למתרחש לפניהם.

יש להניח כי אילו היו השניים ערניים יותר, היו הם מבחינים מבעוד מועד בהגעתו של הנתבע 1 לרכבו ומזיזים את רכבם, או מתריעים בפניו על הימצאותם במקום, וכך התאונה יכולה הייתה להימנע.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, י"ג שבט תשע"ד, 14 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.