תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבת סחורה מבית אריזה לפרחים שבבעלות התובע.

ההליך

1. התובע, חקלאי המתגורר במושב ניצני עוז, ביטח את המשק שבבעלותו אצל הנתבעת (להלן: "חברת הביטוח" או "הנתבעת") בפוליסת "אלומה לחבר מושב" (נספח א לתצהיר עדותו הראשית של התובע; להלן: "הפוליסה"). במסגרת אותה פוליסה בוטח גם בית אריזה לפרחים המצוי בחצר הבית (להלן: "המבנה"). באחד הבקרים, עת נכנס התובע למבנה, הוא גילה שנגנבו מהמבנה כלי עבודה ובלונים המכילים חומר חיטוי לקרקע. התובע פנה לנתבעת בדרישה לשלם לו תגמולי ביטוח בגין נזקיו, דרישתו נדחתה, ומכאן התביעה.

2. לטענת הנתבעת אין כיסוי ביטוחי לאירוע, מאחר והרכוש נגנב במהלך גניבה רגילה, ולא עקב פריצה. הפוליסה שרכש התובע מכסה רק סיכון של פריצה, על כן אין כיסוי ביטוחי לאירוע. התובע טוען שהחפצים נגנבו במהלך פריצה, ועל הנתבעת לשלם לו את מלוא תגמולי הביטוח.

3. מטעם התובע העיד התובע לבדו; מטעם הנתבעת העיד השמאי שערך את חוות דעת השמאי. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא בשאלה אם אירע מקרה "פריצה" כהגדרתו של מונח זה בפוליסה. מחלוקת נוספת מתייחסת להיקף הנזק שנגרם.

אבחן טענות אלו כסדרן, ותחילה לעובדות.

העובדות והעדויות

4. בבוקר יום 01.09.09 גילה התובע שמתוך מבנה שבחצר ביתו, נגנבו כלי עבודה ובלונים המכילים חומר חיטוי לקרקע מסוג מטיל ברומייד. התובע אינו יכול לומר בוודאות מתי נגנב הרכוש ובאיזה אופן, ומה שידוע לו הוא שדבר הגניבה נתגלה לו באותו הבוקר. התובע פנה למשטרה והגיש תלונה בגין התפרצות (נספח ה' לתצהיר התובע), ערך רשימה של הסחורה שנגנבה, וביקש הצעת מחיר לרכישת סחורה חדשה (נספח ב' לתצהיר).

הנתבעת שלחה מטעמה שמאי לבחינת נסיבות האירוע, וזה ביקר במקום למחרת היום, 02.09.09, בחן את המבנה שנפרץ כמו גם את הנזק, צילם תמונות, וערך חוות דעת מסכמת (נספח ג' לתצהיר התובע; נ/9). מסקנת השמאי היא שמדובר באירוע של גניבה פשוטה ולא בפריצה, מאחר והחדירה לבית העסק בוצעה ללא הותרת סימני פריצה באלימות ובכוח, בנסיבות שאינן ידועות בוודאות, וגם לא ברור אם מדובר באירוע אחד או במספר אירועים.

5. התובע טוען שבניגוד לחוות דעת השמאי, נותרו במקום סימני פריצה, והוא מצביע על שני סימנים עיקריים: האחד, על גבי מנעול הדלת נותרו עיוותים המעידים על ניסיון פריצה (סעיף 8 לתצהיר), והשני, אחד החלונות נותר שבור בעקבות הפריצה, והשמאי התעלם מכך (סעיפים 9, 19 לתצהיר). בחקירתו הנגדית הבהיר התובע כי כוונתו אינה שהחלון עצמו, היינו שימשת החלון, נשבר, אלא שרפפות התריס שבאחד החלונות נמצאו שבורות (עמ' 15 שורה 16), אף שיום קודם לכן, הן היו תקינות (עמ' 14 שורות 11 – 13; עמ' 15 שורות 21 – 22).

השמאי טוען כי לא הבחין בסימנים האמורים, ובאשר לתריס, אין מדובר בתריס שבור אלא בתריס בו חסרות מספר רפפות, ואלו היו חסרות עוד קודם למועד האירוע וללא כל קשר אליו (עמ' 54 שורות 11 – 30; עמ' 56 שורה 4). זאת ועוד, התובע עצמו אישר שלא נותרו במקום כל סימני פריצה, וזאת בחתימה שחתם על גבי תרשומת בכתב יד שנערכה על ידי השמאי עת ביקר במקום, ובה נכתב שלא נותרו במקום סימנים לפריצה בכוח ובאלימות (נ/7). השמאי העיד שכל המידע הכלול באותה תרשומת, לרבות האישור שלא נותרו במקום סימני פריצה, נמסר לו בזמנו מתובע (עמ' 57 שורה 9 – עמ' 58 שורה 28). יש להעיר שכתב היד כמעט אינו קריא, ובמהלך חקירתו הנגדית הקריא השמאי לפרוטוקול את שכתב (עמ' 53 ואילך).

דיון

6. המונח פריצה הוגדר בפוליסה כך: "גניבה מתוך מבנה מסיבי ומתוך לול שבוצעה לאחר חדירה לתוך המבנה ובתנאי שהחדירה או היציאה בוצעה בכוח ובאלימות ונשאו סימנים הנראים לעין המעידים על כך, או שהחדירה נעשתה תוך שימוש במפתחות המבנה שהושגו הועתקו או הותאמו שלא כדין....". (פרק א' לפרקי הכיסוי, רכוש כללי, תת פרק הרחבות כלליות לפרק א', סעיף 6.2). מכאן שבהתאם לתנאי הפוליסה, כדי שאירוע של גניבה ייחשב כאירוע פריצה, יש צורך שיוותרו סימנים המעידים על כך שהכניסה למבנה או היציאה ממנו, בוצעו בכוח ובאלימות.

הכלל הוא שעל המבוטח מוטל הנטל להוכיח את התקיימותו של מקרה הביטוח (ראה לאחרונה רע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' אליהו סלוצקי; והאסמכתאות שם). על כן על התובע הנטל להוכיח כי הגניבה אירעה תוך כדי פריצה כהגדרתו של מונח זה בפוליסה. לענייננו, על התובע להוכיח שנותרו במבנה סימנים המעידים על שימוש באלימות ובכוח, בעת הכניסה למבנה או היציאה ממנו.

כאמור, התובע מצביע על שני סימנים, חלון שבור ועיוותים במנעול הדלת.

החלון השבור

7. אין למעשה מחלוקת שבחלק התחתון של אחד התריסים חסרות כל הרפפות, כפי שגם נראה היטב בתמונות שצילם השמאי (נ/1, נ/2). באותן תמונות נראים חלונות המבנה, או חלקם, בכולם מותקנים תריסי רפפות על כל מפתח החלון, כאשר חלק מהרפפות סגורות וחלקן פתוחות. ואולם באחד החלונות המצב שונה, ובחלק התחתון של התריס חסרות כל הרפפות, כך שפתח החלון נותר פרוץ לחלוטין (תמונות נ/1 – נ/2).

על פניו, מדובר בסימן היכול להעיד שהרכוש נגנב תוך שהכניסה למבנה או היציאה ממנו נעשו באלימות ובכוח, ולא תוך כדי גניבה רגילה. יתרה מזאת, מהתמונות עולה שלא מדובר רק ברפפות חסרות, אלא שגם חלק מתופסני הצד להם מחוברות הרפפות, שבורים. גם בכך ניתן לראות סימני פריצה (וראה עדות השמאי, לפיה חלק מתופסני הצד שבורים, ונראים כאילו מישהו חיבל בהם; עמ' 56 שורות 29 – 31; עמ' 59 שורות 27 - 31).

8. אלא שהנתבעת טוענת שהתריס היה שבור עוד קודם לאירוע וללא כל קשר אליו, על כן התריס השבור אינו יכול להוות סימן לפריצה. בתגובה לכך טוען התובע שיום קודם למועד גילוי הפריצה על ידו, התריס היה שלם ותקין (עמ' 14 שורות 8 – 13), ובנוסף לכך, הוא מצא במקום שיברי רפפות וגם בכך הוכחה שמדובר בנזק טרי (עמ' 14 – 15). לטענה אחרונה זו משיבה הנתבעת וטוענת שמדובר בגרסה חדשה המהווה הרחבת חזית אסורה, וגם לגופה הגרסה אינה סבירה ואינה עקבית. השמאי מטעמה העיד שהוא לא מצא במקום חלקי תריס שבורים, ויש לקבל עדותו הנתמכת גם בתמונות שצילם, בהן לא נראים שיברי רפפות (עדות השמאי עמ' 54 שורות 27 – 30; תמונות נ/1 – נ/2).

בטרם ייבחנו הטענות, יש להדגיש. טענות הנתבעת משמען, כי יש סימן לפריצה באלימות ובכוח, בדמות תריס שבור, אלא שסימן זה, אין מקורו באירוע הפריצה אלא בסיבה אחרת. מכאן שהמחלוקת בין הצדדים, אינה בשאלה אם נמצאו במבנה סימנים לפריצה בכוח ובאלימות, אלא אם הסימנים שנמצאו נגרמו באירוע הפריצה. במחלוקת זו, אני מעדיפה את גרסת התובע, ושלושה נימוקים עיקריים לכך.

ראשית, התובע העיד שיום לפני הפריצה, החלון לא היה שבור (עמ' 14 שורות 8 – 13). עדותו לא נסתרה, והיא עומדת לבדה, ללא קשר למחלוקת אם לאחר הפריצה נמצאו או לא נמצאו במקום שברי רפפות.

שנית, מתברר שחוות דעת השמאי לעניין התריס השבור חסרה ובלתי מדוייקת. השמאי תאר בחוות דעתו את הממצאים שמצא עת ביקר במקום, ובחלק של תיאור המבנה הוא כתב כך: "בחלק מקירות המבנה תריסי רפפות שחלקם פתוחים" (נ/9, עמ' 2). תיאור זה, לפיו חלק מתריסי הרפפות פתוחים, אינו מדוייק. כאמור, מהתמונות שצולמו עולה שחלק מהתריסים שבורים. ולא רק שחלק מהרפפות שבורות, לא פתוחות, אלא שכל הרפפות השבורות מצויות באותו חלון, והיעדרן יוצר חלל אחד, ומותיר את החלון פרוץ. זו התמונה שעמדה בפני השמאי, ולא כפי שתיאר בחוות דעתו. שעה שהשמאי אינו מדייק בתיאור התריס השבור, לא ניתן לקבל את מסקנתו, כי אותו תריס - אליו לא מצא לנכון להתייחס - היה שבור טרם האירוע וללא קשר אליו. זאת ועוד. לא רק שחוות הדעת אינה משקפת נאמנה את הממצאים במקום, אלא שהיא שונה באופן מהותי מתיאור המקום כמופיע בתרשומת הידנית שערך השמאי (נ/7). באותה תרשומת נכתב כך: "... בחלק מהחלונות תריסי רפפות, בחלקם שבורים...". המילה "שבורים" המופיעה בתרשומת, הוחלפה בחוות הדעת במילה "פתוחים". למותר לציין כי תריס שבור, אינו תריס פתוח, ושעה ששאלת הכיסוי הביטוחי נחתכת לפי סימני פריצה שנמצאו או לא נמצאו במקום, השינוי שהוכנס מהותי עוד יותר.

שלישית, הנתבעת לא הצביעה על כל ראייה שיש בה כדי לבסס טענתה כי התריס היה שבור קודם לאירוע הפריצה, ולמעשה, היא מבססת טענתה על כך שלא נמצאו במקום רפפות שבורות. אלא שגם אם לא נמצאו במקום שברי רפפות, אין בכך כדי לחייב את המסקנה שמדובר בשבר ישן. ייתכן והרפפות לא נמצאו מאחר והן נפלו אל מחוץ למבנה, יתכן והן נזרקו על ידי הפורץ למרחק, ויתכנו אפשרויות רבות אחרות. לא ניתן לבסס טיעון לפיו אין מדובר בסימני פריצה טריים, רק משום שלא נמצאו במקום שברי רפפות.

9. טענה נוספת על יסודה מבקשת הנתבעת לקבוע שמדובר בנזק ישן, היא חוסר האמון שיש לטענתה ליתן בעדות התובע. הנתבעת טוענת שעדות התובע אינה סבירה, רצופת סתירות, הטענה כי נמצאו שברי תריס על הרצפה היא בגדר שינוי חזית אסור ואין לקבלה, והשמאי מטעמה לא הבחין בהם. מאחר ויש לדחות את טענת התובע כי מצא במקום שברי תריס, יש גם לדחות את הטענה שמדובר באירוע פריצה.

אינני מקבלת מכלול טענות אלו. הטענה כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, שגוייה. לא רק שהטענה כי החלון היה שבור נטענה כבר בכתב התביעה (סעיף 11 לכתב התביעה), אלא שהנתבעת היא שפתחה חזית זו בחקירתה הנגדית. ובאשר לסתירות בעדות. התובע נחקר חקירה נגדית ממושכת, והוא נשאל לגבי מכלול של פרטים, ופרטי פרטים. גם אם לא תמיד היתה העדות עקבית, הרושם שהתקבל הוא שהתובע אינו זוכר את כל הפרטים לגביהם הוא נשאל, ולמרות זאת הוא מתאמץ לתת תשובות לכל שאלה ושאלה. אין מקום להיתפס לכל שינוי או אי דיוק בעדות, ולא בגין כך יש לקבוע שהתובע אינו דובר אמת.

עם זאת, טענת התובע כי מצא במקום שברי רפפות, נטענה על ידו לראשונה על דוכן העדים, והיא לא נטענה לא בכתב התביעה ולא בתצהיר עדותו הראשית, למרות חשיבותה להוכחת גרסתו. בנסיבות אלו, משקל העדות בנקודה זו, נמוך. מאידך, גם משקל עדות השמאי לפיה הוא לא הבחין ברפפות השבורות (עמ' 54 שורות 19 – 30), אינו רב. כמבואר, השמאי לא מצא לנכון להתייחס בחוות הדעת לתריס השבור. בנסיבות אלו, קשה לקבל עדותו כי לא מצא במקום שברי תריס, ולא מן הנמנע כי שברים שכאלו נמצאו מתחת לשולחן הסמוך לחלון (כטענת התובע), והשמאי, שלא בדק את התריס ולא התייחס אליו, לא הבחין בהם. לאור זאת, לו נדרשתי לבסס מסקנתי אך ורק על השאלה אם נמצאו במקום שברי רפפות, הייתי מתקשה לקבוע שהתובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את האירוע הביטוחי, ולעניין זה כפות המאזניים מעויינות.

אלא שהשאלה אינה אם נמצאו ליד החלון שברי רפפות, השאלה היא אם נותרו במבנה סימנים לפריצה באלימות ובכוח. כמבואר, גם אם לא נמצאו שברי רפפות, אין זה אומר שלא נמצאו סימנים שכאלו. סימנים אלו קיימים בדמות תריס שבור, לגביו העיד התובע כי טרם הפריצה הוא לא היה שבור.

10. טענה נוספת בידי הנתבעת, והיא שהתובע הודה בפני השמאי שלא נמצאו במקום סימנים לפריצה באלימות ובכוח, ואף אימת זאת בחתימת ידו על גבי התרשומת נ/7. מקובלת עלי טענת ב"כ התובע כי קשה להניח שהתובע השתמש במונחים השאובים מהגדרות הפוליסה. התובע הוא חקלאי, הוא עוסק בגידולים חקלאיים ואינו מצוי בנבכי הגדרות הפוליסה. והנה בעמ' 2 לתרשומת, נכתב כך: "אופן החדירה: לא בוצעה חדירה תוך הותרת סימני פריצה באלימות וכוח, מדובר בגניבה פשוטה..." (ראה עמ' 57 לפרוטוקול שורות 9 – 13, שם הקריא השמאי לפרוטוקול את שכתב בכתב ידו). השימוש באותם מונחים מקצועיים בהם נקטה הפוליסה אינו מתיישב עם טענת השמאי לפיה התובע הוא שמסר את המידע שנכתב על ידו בתרשומת. לאור האמור, אינני מקבלת את הטענה כי יש לראות בחתימת התובע על גבי התרשומת, משום הודאה בהיעדרם של סימני פריצה.

אוסיף כי במהלך העדות עשה התובע לא אחד שימוש במונח "סימנים", ומתוך ההקשר עולה שהתובע סבור שמדובר בסימנים האמורים להעיד על היקף הסחורה שנגנבה, ולא בסימנים האמורים להעיד שהמבנה נפרץ בכוח ובאלימות (ראה עדות התובע בעמ' 32 שורה 28 ואיל; עמ' 40 שורות 27 - 30).

11. סיכומם של דברים. אני קובעת שנותרו במקום סימנים המעידים שהחדירה למבנה או היציאה ממנו, נעשו בכוח ובאלימות, וסימנים אלו הם הרפפות השבורות שבאחד התריסים.

המנעול

12. סימן פריצה נוסף לו טוען התובע, הם עיוותים שנמצאו על גבי מנעול הדלת. נוכח מסקנתי האמורה, ניתן לקצר בטענה זו, על כן אציין רק כי התובע לא הוכיח טענתו, ואכן בסיכומיו חזר על טענה זו רק בשפה רפה.

בתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי הבחין שהמנעול בכניסה למחסן שרוט ומעוך, דבר המעיד על ניסיון פריצה (סעיף 3 לתצהיר). לתמיכה בטענה זו צרף התובע לתצהירו אישור של מנעולן (נספח ו' לתצהיר), אולם, בשלב שמיעת הראיות, חזר בו התובע מכוונתו להגיש את המסמך (עמ' 10 שורה 4). המנעול עצמו, לא הוצג וככל הנראה הושלך (עדות התובע בעמ' 26 שורות 4 – 19), לא הוצגו תמונות מהן ניתן יהא להסיק כי המנעול נפגע וגם לא הובאה כל ראיה אחרת על יסודה ניתן יהא להגיע למסקנה זו. בנסיבות אלו, נותרה טענת התובע כטענה בעלמא, והיא לא הוכחה.

הנזק

13. התובע תמך תביעתו בהצעת מחיר (נספח ב' לתצהיר עדותו הראשית). נותן הצעת המחיר לא זומן להעיד ובנסיבות אלו, התקבל המסמך אך ורק לצורך הוכחת העובדה שהתובע קיבלו, לא לצורך הוכחת תוכנו (עמ' 12 – 13 לפרוטוקול). פרט לרשימה זו, לא הוגשו כל ראיות לביסוס הנזק, למעט צירופה של חוות דעת שמאי הנתבעת כנספח ג' לתצהיר. גם הנתבעת הגישה את אותה חוות הדעת, נ/9.

שמאי הנתבעת העריך את הנזק שנגרם, כשהערכתו נסמכת למעשה על הצעת המחיר שהגיש התובע, תוך הפחתת סכומים מסויימים, בהיעדר אסמכתאות. לדעת השמאי, הערכות המחיר המפורטות בהצעת המחיר, סבירות, אך לגבי הכמות, יש לנכות סכום מסויים בשל אי דיוק אפשרי (עמ' 3 סיפא לחוות הדעת, נ/9).

בהיעדר חוות דעת או מסמך קביל אחר מטעם התובע להוכחת נזקיו, אני מקבלת את חוות דעת שמאי הנתבעת, ושיעור הנזק שנגרם לתובע ייקבע בהתאם לאמור בחוות דעת זו. השמאי הבחין בין פיצוי בערכי כינון, בסך 46,902 ₪, ופיצוי בערכי שיפוי בסך 43,434 ₪. התובע לא הוכיח כי כונן נזקיו, על כן ייפסק פיצוי בערכי שיפוי, ומסכום זה יש לנכות את דמי ההשתתפות העצמית בסך 4,000 ₪ (ראה הרשימה לפוליסה, נספח א' לתצהיר התובע).

התוצאה

14. בשולי סיכומיה העלתה הנתבעת טענה חדשה לפיה התובע לא הוכיח כי אמצעי המיגון, היינו האזעקה, הותקנה והופעלה כנדרש. אין מקום לקבל טענה זו, ולו מהטעם שטענה זו אינה נזכרת לא בכתב ההגנה ולא במכתב הדחייה.

התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש, לא הוכחה, ובנסיבות, אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה, להבדיל מפסיקת הוצאות.

15. התוצאה היא שאני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 39,434 ₪ צמוד ונושא ריבית מיום 02.09.09 בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה, ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכום הפסוק בתוספת מע"מ. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, י"ח חשון תשע"ד, 22 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.