1. התובע, יליד 1974, הגיש תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו בעת שעבד כמחסנאי ומלגזן אצל הנתבעת 1 - חברה להובלה, אריזה ושיווק של כימיקלים שונים (להלן: "הנתבעת"), אשר ביטחה עצמה באמצעות נתבעת 2 – מנורה חברה לביטוח בע"מ.

על פי המתואר בכתב התביעה, ביום 6.9.06 הוטל על התובע לשאוב כלור ממיכל "קוביה", הוא היטה את המיכל על מנת להשלים את פעולת השאיבה, ואז החליק תחתיו, המיכל נפל על רגליו וגופו נחבט ברצפה (להלן: "התאונה").

לטענת התובע, כתוצאה מהתאונה נגרמו לו נזקי גוף, ונותרה לו נכות לצמיתות בתחום האורתופדי והפסיכיאטרי, עד כדי כך שאיבד באופן מוחלט את כושר עבודתו, הכל בהתאם לחוות דעת רפואיות שצירף.

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, כאשר ועדה רפואית מטעם המוסד העמידה את נכותו הכוללת של התובע בשיעור 50%, כשמתוכם 30% בקשר לתאונה, ולאחר הפעלת תקנה 15 הועמדה נכותו על 68%.

2. הנתבעת הכחישה את נסיבות האירוע, את גובה הנזק ואת אחריותה לפיצוי התובע בגין נזקיו, וצירפה גם חוות דעת רפואיות מטעמה, ובהן נשללה קיומה של נכות אורתופדית, כמו גם קיומו של קשר סיבתי בין הנכות הנפשית ממנה סובל התובע לבין התאונה.

3. בעקבות המחלוקת המתוארת, ולצורך הערכת היקף נזקיו של התובע והקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים לבין התאונה, מונו בהסכמת הצדדים שני מומחים מטעם בית המשפט, שהגישו את חוות דעתם כדלקמן:

בתחום האורטופדי מונה פרופ' משה סלעי, שקבע בחוות דעתו (מיום 26.8.11) כי בעקבות התאונה סובל התובע מהגבלה מזערית בתנועות עמוד השדרה המתני, והעמיד את נכותו בשיעור 2.5% ובהתאם לסעיף 37 (7) א' לתקנות הביטוח הלאומי (מותאם);

בתחום הפסיכיאטרי מונה פרופ' משה קוטלר, שקבע בחוות דעתו (מיום 14.11.11) כי התובע סובל ממחלה פסיכוטית ומנכות בשיעור 50% בהתאם לסעיף 34 ה' לתקנות, אולם המומחה שלל את הקשר הסיבתי בין נכות זו לבין התאונה, תוך שציין כי התובע נפגע בתאונת עבודה קודמת שארעה בשנת 1994, ובה נגרמה לו חבלת ראש משמעותית, ואילו בתאונה זו אין עדות לכל חבלת ראש, אשר עלולה היתה לגרום לנכותו הנטענת.

הראיות והעדים שנשמעו במסגרת ההליך

4. התובע תיאר את נסיבות האירוע בתצהיר מטעמו, וכן הפנה לתצהיר של אחיו, חשב ווליד, ולתצהיריהם של מי שעבדו איתו באותה עת אצל הנתבעת - אהרון לוי, מיכאל גגולשווילי ומסראווה סלאח (ת/2-ת/6). עוד הפנה התובע לדו"ח מד"א, למסמכים רפואיים ולקביעה של ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי בדבר מחלתו הנפשית (ת/1, ת/7).

מנגד, הגישה הנתבעת תצהיר של המנכ"ל שרון קסטלבאום, וכן מסמכים רפואיים, מסמכי המוסד לביטוח לאומי בעניין תאונות קודמות שהיו לתובע, וחוות דעת אקטוארית (נ/1 ו-נ/8), לגבי שיעור תגמולי המל"ל שמקבל התובע בעקבות התאונה.

כך, במסגרת שמיעת הראיות ומלבד המצהירים, העידו גם חובש מד"א - שרון קלי, ד"ר עזרא לוי - רופא בכיר בבית חולים הלל יפה, וב"כ התובע אף זימן לחקירה מומחה בית המשפט, פרופ' משה קוטלר.

מטעם הנתבעת נשמעה עדותו של המנכ"ל, שרון קסטלבאום.

5. עיקר המחלוקת בין הצדדים היא שאלת נכותו הצמיתה של התובע כתוצאה מהתאונה, והאם קיים קשר סיבתי בינה לבין המחלה הנפשית והנכות הפסיכיאטרית ממנה הוא סובל, כאשר הצדדים חלוקים גם בשאלת אחריותה של הנתבעת לתאונה, ועל שיעור הפיצוי המגיע לתובע בגין הנזקים שנגרמו לו.

הנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטרי ושאלת הקשר הסיבתי בינה לבין התאונה

6. כעולה מטענות הצדדים, אין חולק כי התובע נפגע בגבו כתוצאה מהתאונה ואין חולק כי התובע סובל כיום ממחלת נפש, אשר אובחנה על ידי המומחים השונים כהפרעה פסיכוטית על רקע אורגני (סיכומי הנתבעת, עמוד 2 רישא, עמוד 11, חוות דעת פרופ' קוטלר מטעם בימ"ש, חוות דעת ד"ר שם דוד מטעם הנתבעת, חוות דעת ד"ר ג'מאל נאסר מטעם התובע, קביעות הועדה של המוסד לביטוח לאומי, ת/7).

עיקר המחלוקת כאמור, נסבה על שאלת הקשר בין המחלה הנפשית לבין התאונה, ובמסגרת זו עולה גם שאלה עובדתית מהותית - האם נחבל התובע בראשו, וזאת לאור קביעת המומחה הפסיכאטרי, פרופ' משה קוטלר, כי מדובר בגורם משמעותי אשר עשוי להשפיע על התפרצות מחלתו של התובע:

"למרות הקושי בקביעת אבחנה דפנטיבית, אני נוטה להעריך כי אכן מדובר במחלה פסיכוטית... איני סבור שתאונת העבודה בספטמבר 2006 הינה הגורם להתפרצות ההפרעה הנפשית ממנה סובל הנבדק כיום.

בראש ובראשונה מדובר בפגיעה מינורית, המתוארת בצורה בהירה בתעודת חדר המיון, בה מודגש כי לא נגרמו חבלות ראש, אובדן הכרה, הקאות או תסמינים נוירולוגיים. שנית, ההתפרצות הפסיכוטית מתועדת רק כשמונה חודשים לאחר תאונת העבודה המינורית. פרק זמן זה אינו תומך, להערכתי, בקשר סובב ומסובב" (עמוד 6 לחוות הדעת, וראה גם מסקנות מומחה הנתבעת שציין בחוות דעתו את אותם טעמים: "על פי התיעוד הקרוב לאירוע הנדון... – לא מוזכר איבוד הכרה או חבלת ראש [...] וזאת בנוסף לעיתוי הופעת התסמינים – חודשים רבים לאחר התאונה לכאורה וללא עדות לפגיעה מוחית בבדיקות הדמייה שונות"; ההדגשה במקור – ג.צ.).

כעולה מחוות הדעת, פרופ' קוטלר שלל את הקשר בין מחלתו הנפשית של התובע לבין התאונה משני טעמים; האחד - אין עדות לחבלה מוחית כתוצאה מהתאונה, והשני - קיומו של פער זמנים בין התאונה לבין תחילת התלונות הקשורות בהתפרצות המחלה הנפשית.

7. פרופ' קוטלר נחקר על חוות דעתו והסביר את הלבטים שהיו לו באבחון מחלתו של התובע, אולם לאחר שבחן את כל הנתונים, את התיעוד הרפואי והתסמינים שפורטו בו, כמו גם קביעת המוסד לביטוח לאומי כי התובע סובל מפסיכוזה אורגנית, הגיע למסקנה כי התובע סובל ממחלה בספקטרום הפסיכוטי: "המחלה שלו מאד לא ברורה, המל"ל קבע פסיכוזה אורגנית... דנתי בטיב האבחנה עם הלבטים לפה ולשם, גיבשתי בסוף עמדה שגם הרופאים התלבטו שהמחלה בספקטרום הפסיכוטי".

כך, כשנשאל המומחה על הגורמים הקשורים במחלתו של התובע, השיב: "הגורמים לסכיזופרניה יכולים להיות גנטים, התפתחותיים מגיל מאוד רך, ויכולים להיות על רקע של פגיעה מוחית", והגם שקיימת אי בהירות בדבר הגורם שהוביל להתפרצות מחלתו של התובע, מתקבל יותר על הדעת כי פגיעה מוחית היוותה גורם משמעותי ומכריע למחלה, ומתקבל על הדעת כי דווקא תאונת העבודה האחרת בה היה מעורב התובע בשנת 1994, שבעקבותיה אף הושתל נקז בראשו, היא זו שקשורה בהתפרצות הפסיכוזה, להבדיל מהתאונה הזו בה אין כל עדות לחבלת ראש:

"אם היתה בשנת 94' פגיעה מוחית עם דימום מוחית (צ"ל מוחי) שהצריך השתלה של נקז ז"א שהמח היה במצב של לחץ מוגבר, מה שיכול להסביר פגיעה בתאי המח. זה הדבר היחידי", ובהמשך: "אני לא סברתי שיהיה נכון ואירוע של חבלה בלי עדות לפחות אוביקטיבית, לחבלת ראש, שיכולה להסביר את המצב שהתפתח בשנת 2006, 2007. שמונה חודשים אחרי האירוע יש רישום ראשון של סימנים. ולכן אני לא יכול לקבוע קשר סיבתי" (עמוד 36).

פרופ' קוטלר הוסיף, כי יתכן וקביעתו היתה שונה אילו היה מוצג בפניו רישום בדבר חבלת ראש לאחר התאונה: "הייתי מייחס לזה משקל", אולם חזר והדגיש כי לא הוצג בפניו תיעוד כזה: "אין עדות לפגיעה בראש... אם לא היתה חבלת ראש, הופעה פסיכוזה שמונה חודשים אחרי חבלת גב לא הגיוני" (ההדגש הוסף – ג.צ., עמודים 37-38).

פרופ' קוטלר התייחס בעדותו גם לרישום בדבר תלונות על כאבי ראש שהיו לתובע לאחר התאונה, אולם שלל תסמינים אלה כקשורים לתהליך התפתחות של פסיכוזה: "פסיכוזה מתאפיינת בפגיעה בבוחן המציאות ועמודי היסוד שלה זה מחשבות שווא והזיות. כאבי ראש, מתח נפשי, חרדות, כל סימן אחר הם סימנים שלא קשורים לפסיכוזה... לא המהות שלה וגם לא ספיציפיים" (עמוד 37, וראה גם תשובות לשאלות ההבהרה בהן תיקן כי קיים תיעוד לכאבי ראש סמוך לאחר התאונה, אולם אין בכך כדי לשנות את קביעותיו, משום שתלונות כאלו היו קיימות גם עובר לתאונה).

8. לאחר שבחנתי את חוות הדעת, את ההשלמה לחוות הדעת במסגרת התשובות לשאלות ההבהרה, ואת עדותו של המומחה, אני מקבלת את קביעותיו בדבר מצבו הנפשי של התובע והעדר הקשר בינו לבין התאונה.

התרשמתי כי המומחה ערך את אבחנתו באופן מקצועי ומקיף, תוך התבססות על פרקטיקה רפואית מקובלת, על חומר רפואי שקשור בתובע ועל התרשמות ישירה ממנו ומבדיקות שערך לו, וקביעותיו עולות בקנה אחד עם האמור בחומר הרפואי.

כך, הקביעה שלא היתה חבלת ראש עולה מכל המסמכים שנערכו בסמוך לאחר התאונה - כשבדו"ח מד"א נרשמו רק "כאבים ברגל שמאל, הגב והצוואר", ואילו בדו"ח חדר מיון תועדו כאבים בגב תחתון ובכף רגל, ובהמשך במקום המתייחס לבדיקת כירורג נשללה באופן מפורש חבלת ראש - "ללא חבלת ראש".

גם בטופס בדיקת רופא שנערך מספר ימים לאחר התאונה, אין כל התייחסות לפגיעה בראש: "בדיקה רגישות וכאבים חזקים בגב תחתון ברך שמאל ורגל שמאל", כשבטופס ביקור רופא מיום 19.9.06 ובו אזכור לתלונות בדבר כאבי ראש יש רק תיאור כללי של "חבלות בגוף" (מוצגי הנתבעת).

גם קביעת המומחה בדבר קיומו של פער זמנים בין התיעוד הראשוני באשר להתפרצות המחלה לבין התאונה, עולה בקנה אחד עם החומר הרפואי, כשמסמך ראשון מבית חולים שלוותא הוצא ביום 19.5.07 - כשמונה חודשים לאחר התאונה.

המומחה נחקר ארוכות על חוות דעתו ומסר תשובות ענייניות, מקצועיות ומניחות את הדעת בכל הקשור להתפתחות מצבו הנפשי של התובע והקשר בינו לבין התאונה. פרופ' קוטלר התייחס לכל המסמכים שהוצגו בפניו, ושב וחזר באופן עקבי על עמדתו לפיה הוא שולל קשר בין הנכות ובין התאונה.

התובע לא השלים עם קביעתו של המומחה בדבר העדר קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות הנפשית, וטען שלמרות האמור במסמכים הרפואיים, הרי שבפועל הוא נפגע בראשו בעת התאונה, והפנה לעדויותיהם של העובדים שהיו עימו במקום התאונה.

9. מאחר והמומחה אישר כי אילו עמדה בפניו ראיה ממשית לכך שהתובע נחבל בראשו, היתה עשויה להיות לכך השפעה על קביעתו בדבר הקשר הסיבתי האפשרי בין הנכות לבין התאונה - יש לבחון האם הוכיח התובע שהוא נחבל בראשו כתוצאה מהתאונה.

נסיבות התאונה

10. התובע סיפר בתצהירו, כי בעת ששאב כלור ממיכל "קוביה" בגודל של קוב הוא החליק לפתע, שכן משטח העבודה שעליו בוצעה השאיבה היה מחליק, כיוון שנצבע כחודשיים קודם לכן בצבע מיוחד, אשר הקטין את החיכוך עם מגפי העבודה מגומי שנעל.

התובע מסר שעל מנת לשאוב את כל תכולתה של "הקוביה" הוא נדרש להטות אותה: "לא ניתן לשאוב אותה במצב אופקי עד תום ובמצב זה היו נשארים בקוביה כ-100 ליטר, ואז היינו מפסיקים לשאוב על מנת שלא ייכנס אוויר למשאבה שאז היה צריך לבצע תהליך האורך כ-5 דקות על מנת לאפשר שאיבה מחדש. על מנת לנסות לשאוב את הקוביה עד תום היה המחסנאי צריך להטות את הקוביה על צידה", ובפעם הזו, כשהיטה את הקוביה היא החליקה קדימה על המשטח החלק, ואז תוך כדי כך שהתובע ניסה לדחוק אותה בשנית, הוא החליק תחתיה והיא נפלה על רגליו, והוא נחבט בחלק האחורי של גופו, ראשו פגע במשטח, והוא איבד את הכרתו ושכב בתוך הכלור שנשפך על המשטח. בהמשך פונה באמבולנס לבית החולים.

לדברי התובע, הוא היה מחוסר הכרה עד שהגיע לבית חולים, ובעדותו הדגיש כי לא ידע שנפגע בראשו, אלא רק לאחר שסאלח מסארווה סיפר לו על כך כשהתעורר בבית החולים: "התעוררתי רק בבית חולים... לא יודע איך ומה היה, סלח אמר שנשכבתי על חומר... מה שסלח אמר זה מה שהיה" (ת/5, עמודים 20-21).

כלומר, התובע אינו יודע מה קרה ואיך בדיוק נפגע, ובודאי אינו יכול להעיד שנפגע בראשו. דו"ח מד"א אינו מפרט סיפור של אובדן הכרה או של אדם שאינו מתקשר כלל, ומדברי התובע לא ברור מתי שמע מסלאח על הפגיעה ומה בדיוק הבין ממנו, ומדוע לא תועדה חבלת הראש במסמכי בית החולים או במסמכים אחרים שנערכו בסמוך לאחר התאונה.

התובע נחקר על כך והשיב כי אינו זוכר מה מסר לרופא, ותשובה זו מותירה את העמימות הקיימת לגבי מצבו, וסביר להניח שאילו היה התובע במצב של בלבול והעדר התמצאות, מן הסתם היה לכך ביטוי ברשומה הרפואית.

ואוסיף, כי התרשמתי שהתובע העיד באופן מגמתי, ומתוך הבנה שעליו לקשר בין מצבו הנפשי לבין התאונה, והדבר ניכר בתשובותיו המתחמקות. כך, כשנשאל על מצבו הבריאותי עובר לתאונה, הכחיש שסבל מבעיות בתחום הנפשי וטען כי המטופל היתה אישתו: "אני אומר לך שאשתי היתה (בטיפול פסיכיאטרי)...", ובהמשך, כאשר עומת עם חוות דעת שהציג בפני ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי שדנה בתאונת העבודה הקודמת, ועם מסמכים רפואיים אחרים, שינה את גירסתו והשיב שאינו זוכר, ואחר כך שוב תיקן ואישר כי אכן היו לו בעיות קודמות אך הן חלפו: "זה היה מזמן ואני לא זוכר", וכן: "נגיד אם היה לי את זה הלכתי לעבודה, זה היה ועבר", ולא ניתן לסמוך על גירסתו או לבסס עליה ממצאים כלשהם, באשר לפגיעה ולחבלה הנטענת (עמוד 21-22).

11. כאמור, התובע טען שהמסמכים הרפואיים אינם אמינים ואינם משקפים את מצבו הרפואי האמיתי ואת הדברים שנאמרו לרופאים שטיפלו בו.

התובע הפנה לכך שבדו"ח חדר המיון אין אזכור לכך שהוא הובל באמצעות לוח גב וצווארון, וכי בעת ששהה במיון נעשו לו גם בדיקות בצוואר, ובדומה לכך הושמטו מהמסמכים גם תלונותיו בדבר פגיעה בראש ותלונות ביחס לברכיים – שלגביהם בוצעו צילומים רבים, באופן הממחיש כי גם ממצאים אחרים שנוגעים לתאונה לא תועדו כנדרש.

עוד טען התובע, כי מאחר והוא היה מטושטש לאחר איבוד ההכרה, מסארווה מסר במקומו את התלונות לרופאים, ולמרות שאמר להם שהתובע נפגע בראשו, הדברים לא נרשמו ולכן אין במסמכים ביטוי מלא לפגיעותיו.

אלא שאין בידי לקבל טענות אלה. מדובר במסמכים שנערכו על ידי גורמים בלתי תלויים, שפגשו בתובע מיד לאחר התאונה, ואין כל הגיון שיבחרו לתעד נתון אחד ולהמנע מלעשות כן לגבי נתון אחר, בעיקר כשמדובר בנתון מהותי וחשוב כחבלת ראש, איבוד הכרה וטשטוש.

על הפרטים שבדו"ח חדר המיון נחקר ד"ר עזרא לוי, שהדגיש כי הוא זוכר את פרטי המקרה: "אורטופד טיפל בו, האיש נפגע בעיקר בגב", כשלדבריו התובע התקבל בבית החולים בהכרה מלאה וללא חבלה בראש: "מתפקידי לבדוק אם אין חבלת ראש... אם הוא בהכרה אני מקבל אותו... אין שום סימנים לדמם תוך גולגולתי, חבלת ראש או איזה שהוא זעזוע מח... האיש הזה דיבר איתי ואני אפילו זוכר, נזכר במקרה הזה... האיש בא עם התלונות על גב וכף רגל". ובאשר לטענת התובע כי הדו"ח אינו כולל רישום בדבר הצווארון, מסר שמדובר בהליך שיגרתי, ומכל מקום העדר התיעוד אינו מלמד כי התובע לא נבדק כנדרש: "אנשי מד"א פועלים באופן אוטומטי, גם אם מישהו נופל ברחוב שמים לו באופן אוטומטי צווארון, שבמידה ויכול להיות שבר הם לא לוקחים אחריות ואנו מורידים את הצווארון בחדר מיון. עושה את זה האורטופד... אם הוא לא כתב זה עניין שלו... אבל אין מצב שחולה מגיע עם צווארון ולא בודקים את הצוואר" (עמודים 11-14).

חובש מד"א, שרון קלי, מסר כי אינו זוכר את פרטי האירוע, ועפ"י הדו"ח שנרשם על ידי מתנדבת או בת שירות, נראה כי התובע קיבל טיפול של "צווארון ולוח גב", ובסופו של הטיפול ולאחר שהוא הועבר לבית החולים, יתכן שהציוד הושאר שם או נלקח בחזרה על ידי החובשים: "או שזה נשאר אצל החולה אם הוא צריך את זה, ואנו לוקחים מארון צדדי ציוד חלופי או שלוקחים את זה חזרה מהחולה", כך שקיימת אפשרות שהתובע התקבל לחדר המיון ללא צווארון, ואין לדעת האם זו הסיבה שהדבר לא תועד במסמכים הרפואיים.

12. התובע הוסיף וטען כי פגיעה בראשו מתחייבת מעצם הנפילה על אחוריו, ומכך שבמבנה האנטומי של הגוף הראש נמוך יותר מהצוואר. אלא שטענה זו היא בגדר השערה ובחירה במנגנון נפילה מסוים התואם למסקנה אליה מבקש התובע להגיע, ולאו דווקא זה שהתרחש במציאות, ואין זה סביר לטעמי שפגיעה מהותית באיבר חיוני כמו ראש נותרה ללא תיעוד פוזיטיבי בשרשרת הטיפולית שעבר התובע.

13. ביום האירוע ובזמן התאונה נכחו במקום מיכאל גגולשווילי וסלאח מסארווה, אשר עבדו כמחסנאים אצל הנתבעת, והם תיארו באופן זהה בתצהירים כיצד נפל התובע: "נחבט בכל חלקי גופו האחורי במשטח וגם ראשו פגע במשטח... איבד את ההכרה וגופו היה מונח על חלקו האחורי במלואו על הקרקע בתוך הכלור שנשפך" (ת/3, ת/6).

על פניו תומכים העדים בגירסת התובע, אולם בחינה מדוקדקת יותר של הדברים מעלה סתירות לגבי פרטים חיוניים שקשורים בנפילה.

כך, מיכאל שינה מהאמור בתצהירו, כשהעיד כי ביצע את השאיבה של אותה קוביה ביחד עם התובע: "עמדנו משני הצדדים, אני בצד אחד והוא בצד שני, החזקנו בצינור של 2 צול ששמים בתוך הקוביה... היינו צריכים להרים אותה מהצד... כשעמדתי הוא ניסה להרים אותה... הוא החליק מתחת לקרוביה והיא נפלה עליו". כשנשאל מדוע לא תיאר את העובדות הללו בתצהירו, השיב: "אצל העו"ד נשאלתי שאלות והם כתבו לידי וחתמתי להם במשרד", והסבר זה אינו מניח את הדעת, וקשה לקבל שלא מצא לנכון לבדוק מה נכתב בתצהיר שעליו חתם, מה גם שהתובע עצמו כלל לא סיפר כי מיכאל סייע לו בהרמת הקוביה, ובהחלט יש לתמוה על כך. כמו כן, אני מתקשה לקבל כי בדיוק בזמן הנפילה – שזהו הרגע בו נחבט ראשו של התובע בריצפה, הביטו לכיוונו גם סלאח וגם מיכאל, הגם שבאותה עת הם עסקו בעצמם בשאיבת כלור מקוביות – ולא סביר כי בדיוק שניהם הפסיקו עבודתם והבחינו במהלך הנפילה, מה גם שמעדותו של סלאח עולה כי לא היה קרוב מאוד אל התובע, אלא במרחק "כאורך האולם של בימ"ש", כשבמסמך "רישום הודעה" של המוסד לביטוח לאומי, שנערך כחצי שנה לאחר התאונה, מסר סלאח שעסק בהרמת קוביות (ולא בשאיבה).

זאת ועוד, העדים סיפרו כי התובע היה בהכרה בטרם הגיע האמבולנס של מד"א למקום, וזאת בניגוד לגירסת התובע – לפיה איבד את ההכרה עד השלב בו הגיע לבית החולים, כך שאם היה אובדן הכרה לאורך זמן, לא יתכן שצוות מד"א לא ציין זאת, ואם היה בהכרה מדוע לא נמסר על ידו דבר המכה שקיבל בראשו.

בסיכומו של דבר התרשמתי שהעדים בוודאי ראו חלק מהאירוע, הם סייעו לתובע אז ורצו לסייע לו גם לבסס את גירסתו כי הוא נפגע בראשו, אלא שקיימת בעייתיות לסמוך על גירסתם לאור הסתירות שנמצאו בעדויותיהם.

14. אציין, כי גם יתר העדים שהגישו תצהיר ועדותם נשמעה – לא הוסיפו דבר באשר לנסיבות התאונה הנטענות על ידי התובע.

מנכ"ל הנתבעת, שרון קסטנבאום, מסר בתצהיר כי לא היה עד ראיה לאירוע, ובעדות הוסיף כי לא ראה מה התרחש בנפילה עצמה, והוא אינו זוכר מה בדיוק אירע (נ/7 עמוד 30).

כך גם אחיו של התובע, ווליד חשב, וסוכן הביטוח שלו, אהרון לוי – שתיארו בתצהיר את מצבו של התובע לאחר התאונה: "מאז התאונה החל חשב להסתגר... התאונה היוותה קו שבר בין אדם בריא... לאדם החולה שהפך לאחריה" (תצהיר הסוכן אהרון לוי); "מיד לאחר התאונה חדל חשב לתפקד והחל להתלונן על כאבי גב, רגליים, כאבי ראש, סחרחורות ובעיות אחרות" (תצהיר האח ווליד חשב), אך סייגו את הדברים בעדותם, ואישרו כי לא מודעים לבעיות בריאות שהיו לתובע עובר לתאונה – ומכל מקום גירסתם אינה מעלה או מורידה לעניין קיומה של תשתית ראייתית המבססת חבלת ראש (ת/2, ת/4, עמודים 10-11).

15. לאחר שבחנתי כלל הראיות והעדויות, אני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל הנדרש ולא הוכיח כי כתוצאה מהתאונה נפגע בראשו ונגרמה לו חבלת ראש, ומשכך לא הוכח קשר סיבתי בין מחלתו הנפשית לבין התאונה.

16. לא כך ביחס לנכות האורטופדית, אשר אין חולק כי נגרמה לתובע עקב התאונה, ויש לבחון את אחריותה של הנתבעת לאירוע, ואם תמצא אחראית - יקבע הפיצוי המגיע לתובע.

אחריות הנתבעת לקרות התאונה

17. ההלכה הפסוקה מטילה על מעביד חובת זהירות מושגית, ואחריות מוגברת לבטיחות עובדיו, ובין היתר לספק סביבת עבודה בטוחה, להדריך בדבר שיטת העבודה והסיכונים הטמונים בה, לפקח על יישום כללי הזהירות הנדרשים ולנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות (ראו ע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592).

על המעביד אף מוטלת החובה להגן על העובד מפני רשלנותו הוא, והוא אינו רשאי להניח כי העובד ינקוט מיוזמתו אמצעים למניעת תאונות (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415).

18. התובע טען כי הנפילה נגרמה בעקבות שיטת העבודה הלקויה הקיימת אצל הנתבעת, אשר חייבה את העובדים לשאוב חומרים ממיכלים על פני משטח חלק ורטוב, במהירות ותוך השקעת כוח רב במטרה למנוע כניסה של אויר למיכלים וזליגה של כימיקלים לקרקע. התובע והעדים העידו על שיטת העבודה: "אמרתי את זה שזה חלק... שאתה ממלא קוביות היה חומר בכלור, עם המים היו שוטפים, ויש עוד חומרים שהם מחליקים, כמו כלור, חומצה, סודה קאוסטיק..." (עדות התובע בעמוד 20); "היה על הרצפה חומר ומים", "מים על הרצפה תמיד היו, זה חלק מהעבודה, היו שם חומרים שונים שאסור היו שיפגשו, יום יום שוטפים" (עדותם של סלאח ומיכאל בעמודים 16, 27).

מנגד טענה הנתבעת, שהיא השקיעה משאבים בהקמת משטח מצופה בחומר בידוד אקרילי אדום אשר נועד למנוע החלקה, העבירה הדרכות בטיחות באשר לסיכונים הקשורים בסוג העבודה, ואף סיפקה לעובדים ציוד מגן אישי, כאשר התובע – שהינו עובד ותיק ומיומן, היה מודע להימצאותם של נוזלים על הקרקע ולסכנת ההחלקה שבמקום – ולמרות זאת ביצע את השאיבה במהירות ובפזיזות, ולא נזהר כנדרש.

מכאן, שגם לנתבעת היה ברור כי במקום קיימת סכנת החלקה וכי יש צורך בנקיטת אמצעים למניעתה, אלא שהנתבעת לא פירטה מה כללו ההדרכות ואיזה ציוד או אמצעי סיפקה על מנת למנוע את סכנת ההחלקה שהיתה במקום, ואפילו טענתה כי ציפתה את המשטח בבידוד מיוחד שנועד למנוע החלקה – לא נתמכה בכל ראיה שניתן להסתמך עליה לצורך הקביעה שהבידוד אכן מנע את סכנת ההחלקה. (ויוער, כי עיינתי במוצגי הנתבעת לעניין הדרכות שעבר התובע במסגרת עבודתו, אלא שאין לדעת מה היה תוכן ההדרכה ומהן ההנחיות שקיבלו העובדים במסגרת זו).

כך, המנכ"ל שרון העיד שהעבודה כללה שטיפה של המיכלים, וחייבה את העובדים להטות מיכל במשקל של כ- 120 ק"ג, וגם אישר שההטיה היתה צריכה להתבצע באופן מיידי כדי למנוע כניסה של אויר: "ההנחיות שלי זה לשטוף את הקוביות ולעביר את הנוזלים מקוביה לקוביה, קוביה של 1000 ליטרים שוקלת בין 60-70 קג' וההוראה היתה לרוקן את התחתית של הקוביה כדי לצבור מיכל מלא וקוביות ריקות... צריך להטות את הקוביה כדי שהחומר יעבור בברז ויתרוקן וזה מה שעושה העובד... צריך להטות משקל של כ- 120 קג... אין שום בעיה שהמשאבה תעבוד על ריק, אבל זה פוגע בתהליך העבודה ואם נכנס אויר צריך להמתין עד שהאויר יצא'". שרון הוסיף, כי הוא היה אחראי על ביצוע העבודה בשטח, ולמרות זאת הוא לא פיקח מקרוב אלא ישב במשרד ולא ראה את המתרחש: "אני הייתי המנהל הישיר של התובע, באותו שבוע המנהל עבודה נסע לאילת ואני תפסתי את הפיקוד.... המשרד שלי הוא פונה לעבר רחבת העבודה, הדלת שלי תמיד פתוחה, לא ראיתי מה התרחש ומה קרה בנפילה עצמה.... הגעתי החוצה וראיתי שמוחמד שוכב על משטח העבודה נאנק מכאבים..." (עמודים 30-31).

19. מכאן ברור כי עבודת השאיבה בוצעה בהנחיית הנתבעת, וחייבה את העובדים לבוא במגע עם מים ונוזלים אחרים, שהתנקזו באופן קבוע על פני משטח העבודה, ומשהובהר כי העובדים נדרשו להטות את אותם מיכלים כבדים ולעשות זאת במהירות, על מנת למנוע כניסה של אויר – היה על הנתבעת לנקוט באמצעי זהירות ממשיים, לספק אחיזת קרקע טובה וציוד עזר, על מנת שפגיעה כמו זו שנגרמה לתובע לא תתרחש.

(וראה גם סיכומי הנתבעת ביחס להימצאות נוזלים בשטח המפעל, בסעיף 53: "מדובר במקום אשר מטבעו אינו סטירלי אשר בו מצויים מים בתדירות גבוהה" ובהמשך: "קיימת סכנת החלקה וכי מים על משטח העבודה הינם סיכון טבעי" – ההדגשה במקור, ג.צ.).

20. לא מצאתי כי זהו המקרה בו יש לייחס לתובע אשר תורם, במיוחד לאור עדותו של שרון כי במועד התאונה מנהל העבודה לא נכח במקום, והוא שהחליף את מקומו לא היה באיזור העבודה אלא ישב בחדרו, ובמובן זה לא ניתן לומר כי היה פיקוח על עבודתם של העובדים, ומכל מקום לא הוכח כי התובע סטה מהנחיות שניתנו לו או פעל בפזיזות או בחוסר תשומת לב.

לאור כל האמור, אני קובעת כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע, והיא אחראית לפצותו על הנזק שנגרם לו כתוצאה מכך.

נזקיו של התובע

21. פגיעתו האורטופדית של התובע הוערכה על ידי מומחה בית משפט, פרופ' משה סלעי, בשיעור 2.5% לצמיתות, וזאת בשל הגבלה מזערית בתנועות עמוד השדרה המתני. עוד קבע המומחה, כי התובע היה באי כושר מלא למשך ארבעה עד שישה שבועות לאחר התאונה, וכן באי כושר חלקי למשך שבועיים עד שלושה שבועות נוספים.

בכל הקשור להפסדים לעבר, לאור קביעת המומחה בדבר הנכות הזמנית במשך כחודשיים, ובהתחשב בתלושי השכר שצורפו ולפיהם שכרו הממוצע של התובע עמד על כ- 12,000 ₪ לחודש (משוערך), אני מעמידה את פיצוי בגין ראש נזק זה על סך 24,000 ₪.

באשר לראשי הנזק של הפסד השתכרות לעתיד, הוצאות ועזרת צד ג' (עבר ועתיד) - הרי שמדובר בנכות מזערית, שהשפעתה על התפקוד היא זניחה, ועל פניו לא היה מקום לפסוק פיצוי משמעותי (בודאי לא בגין הוצאות המכוסות על ידי המל"ל במסגרת תאונת עבודה). אלא שב"כ הנתבעת בסיכומים הציע פיצוי בגין ראשי נזק אלו ואף נקב בסכומים, ולפיכך יועמד סכום הפיצוי באופן גלובלי על סך 25,000 ₪.

הפיצוי בגין כאב וסבל יועמד על סך 16,000 ₪, וזאת בהתחשב בגילו של התובע, בשיעור הנכות ובחומר הרפואי שצורף לעניין הטיפולים ומשך ההחלמה.

סוף דבר

22. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור 2.5% בתחום האורטופדי.

הנכות בתחום הפסיכיאטרי אינה קשורה לתאונה.

הנתבעת נמצאה אחראית לקרות התאונה, ועליה לפצות את התובע בגין נזקיו כדלקמן:

א. הפסד השתכרות לעבר – 24,000 ₪;

ב. הפסדים והוצאות שונות עבר ועתיד – 25,000 ₪;

ג. כאב וסבל – 16,000 ₪;

סה"כ: 65,000 ₪

23. ניכוי גמלאות המל"ל - כעולה מהמסמכים שצורפו, שולמו גמלאות המל"ל בגין הנכות הנפשית בלבד, ולאור הפסיקה הקובעת שניכוי ייעשה רק בגין הנכות שנגרמה לתובע כתוצאה מהתאונה – הרי שאין לנכות סכומים אלו מסכום הפיצויים שנפסק (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ פ"ד נז (4) 350).

24. לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בסך 65,000 ₪.

לסכום הפיצויים יתווספו מחצית ההוצאות שנגרמו לתובע בשל ניהול ההליך, ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך 12,000 ₪ בצירוף מע"מ.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, ולאחר מכן יהיו צמודים ויישאו ריבית כחוק עד לתשלום בפועל.

ניתן היום, י"ט חשוון תשע"ו, 01 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.