לפניי בקשת המבקשת (הנתבעת ולהלן: המועצה) לסילוקה על הסף של תובענה אותה הגיש כנגדה התובע (ולהלן: המשיב) בתאריך 9.3.2010.

רקע עובדתי :

עסקינן בתובענה כספית שהוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, בגדרה עתר המשיב לחייב את המועצה לשלם לו סך של 1,317,916 ₪.

לטענת המשיב, חובה הכספי של המועצה כלפיו נובע מהמחאת זכות מיום 13.6.09, אותה קיבל מידי עו"ד חוסיין מחמיד (ולהלן: עו"ד מחמיד) שהיה יועצה המשפטי של המועצה, ושהאחרונה חבה לו כספים בעקבות שירותים משפטיים שסיפק לה.

תביעתו של המשיב נסמכת על מסמך שכותרתו "הסכם פשרה ותשלומים" שנעשה בין המועצה לבין עו"ד מחמיד (להלן: הסכם הפשרה), במסגרתו מאשרת המועצה כי היא חבה לעו"ד מחמיד סך של 200,000 דולר. התביעה שלפניי הוגשה על הסך הנ"ל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

סכום הסכם הפשרה, כעולה מרקע הדברים ומלשון ההסכם עצמו, מקורו בהסדר שנעשה בעקבות פסק בוררות שניתן בין עו"ד מחמיד למועצה, לאחר שהלה נקט כנגדה בהליכים משפטיים לגביית שכרו (להלן: פסק הבוררות).

בראשית ההליך בתיק זה, ביקשה המועצה לדחות את התביעה, כאשר עיקר טענותיה מופנות כלפי ממחה הזכות, עו"ד מחמיד, על יסוד סע' 2 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט – 1969 (להלן: חוק המחאת חיובים).

בבקשת רשות להתגונן שהגישה המועצה היא מגוללת את סיפור הפרשה. ברקע הדברים, כאמור, ההתקשרות עם עו"ד מחמיד והתביעות שהוגשו על ידו לתשלום שכר טרחתו, ובהמשך פניות הצדדים (המועצה ועו"ד מחמיד) להליך של  בוררות בפני רוה"ח מר עלא גנטוס.

לטענת המועצה, נציגי המועצה לא השלימו עם פסק הבורר אשר ניתן ביום 4.1.13, וביקשו לפנות לביהמ"ש בבקשה לפוסלו מטעמים שונים. יחד עם זאת, במהלך חודש אפריל 2003, הציע ראש המועצה לעו"ד מחמיד הצעת פשרה לפיה, לסילוק מלא ומוחלט של טענותיו ותביעותיו, המועצה תשלם לו 200,000 דולר.

המועצה מוסיפה וטוענת, כי עו"ד מחמיד לא הסכים לפשרה שהיום מבקש המשיב בהליך זה לסמוך תביעתו עליה, וההסכם לא נשתכלל כדי הסכם מחייב.

בחודש דצמבר 2012, הגיש עו"ד מחמיד בקשה לבית משפט השלום בחיפה לאישור פסק הבורר. בקשה זו, שהועברה לבית המשפט המחוזי, נתקבלה בהחלטתו של כב' השופט קיסרי ביום 3.5.11, ופסק הבורר אושר וקיבל תוקף מחייב.

כאן המקום לציין, כי ביום  29.6.11 התקיים דיון בבקשת הרשות להתגונן שהגישה המועצה. בשלב כלשהו הופסק הדיון (והטעמים לכך בהחלטה מאותו מועד). לאחר מכן הוגשה בקשה זו לסילוק התביעה על הסף.

טענות המועצה

ביום 17.8.11, לאחר קבלת פסק הדין המאשר את פסק הבוררות, פתחה המועצה כנגד עצמה כחייבת, תיק הוצל"פ שמספרו 09-05716-11-6 ביחס לחובותיה כלפי עו"ד מחמיד וכלפי המשיב בהליך זה.

ביחס לעו"ד מחמיד - מכוח אישור פסק הבורר, וביחס למשיב כאן - מכוח המחאת הזכות שניתנה לו.

לאחר פתיחת התיק, פנתה המועצה מספר פעמים לעו"ד מחמיד (המייצג את התובע בהליך זה) בבקשה לסגור את התיק וכן תיק נוסף המתנהל בבימ"ש זה (17374-03-10), שכן הליך ההוצאה לפועל בו נקטה לאחר אישור פסק הבורר, מייתר את ההליך דנן. תגובה לגופו של עניין, לא קיבלה המועצה.

המועצה טוענת, כי משאושר פסק הבורר ונפתח תיק הוצל"פ לטובת המשיב ועו"ד מחמיד, הרי שהמשיב קיבל ומקבל את הסעד בגין תביעתו, ובכך נשמט הבסיס תחתיה.

יתרה מכך, בבקשו לאשר את פסק הבורר, ביטל למעשה עו"ד מחמיד את תוקפו של אותו הסכם פשרה שנולד מכוח פסק הבורר עליו נסמכת תביעה זו.

טענות המשיב

כאמור, עילת התביעה נסמכת על המחאת הזכות שנעשתה לטובתו ע"י עו"ד מחמיד וזו הושלמה ביום השלמת הסכם ההמחאה. 

הוראת סע' 1 לחוק המחאת חיובים קובעת את זכותו של הממחה להמחות זכותו, אף ללא הסכמת החייב.

מרגע שהומצא הסכם ההמחאה למועצה, הפך המשיב לנושה שלה ע"ס 1,287,765 ₪, ועל זו היה לשלם את החוב בתוספת הפרשי ריבית והצמדה.

אין שני בעלי זכות אלא אחד, ומשמעות המחאת הזכות הינה העברת הזכויות לנמחה, כאשר הממחה חדל להיות בעל החוב.

על המועצה לשלם את החוב למשיב ללא קשר למערכת היחסים המשפטיים בינה לבין עו"ד מחמיד, והמועצה עצמה מודה בחוב.

בהתחשב באמור, על המועצה היה להסכים למתן פסק דין כנגדה, ובקשה זו הינה ההיפך מהודאתה בקיומה של הזכות.

אין בידי המשיב עדיין פסק דין, ועל כן הוא לא יכול לנקוט הליכי הוצל"פ כנגד המועצה. זאת, גם בהנחה שהמועצה יכולה הייתה לפתוח תיק הוצל"פ כנגד עצמה כלפי שני נושים, וגם מתוך הנחה שהיא פעלה בהתאם להוראות חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו.

פסק הדין  על יסודו נפתח תיק ההוצל"פ אינו פסק דין הנושא חיוב כספי כלפי המשיב בהליך זה, שאף אינו צד לאותו עניין ולא היה בעל דין במסגרתו.

אין שום הכרעה עובדתית או משפטית לפיה הומחו למשיב סך של 200,000 דולר. הסכומים המגולמים בפסק הבורר גבוהים יותר  ואין שום קביעה שהמועצה חייבת כלפיו.

הדברים אמורים על אחת כמה וכמה, נוכח העובדה שהתביעה מגלה עילה וכאשר הבקשה מוגשת בשיהוי כה ניכר.

המועצה אינה זכאית לסעד של סילוק על הסף. אומנם, פסק הבורר מהווה מעשה בית דין בין הצדדים (המועצה ועו"ד מחמיד). אולם, לתובע לא הומחתה זכות מתוך פסק הבורר, אלא מתוך חוב המועצה כלפי עו"ד מחמיד.

מדובר בהמחאת זכות מחודש יוני 2009, וממועד זה הזכות הינה של המשיב ולא של הממחה. מעשה בית דין שיצר פסק הבורר אינו חוסם את תביעת המשיב כנגד המועצה ויש ליתן בה פסק דין.

כמו כן, למשיב ידועות טענות הממחה כי נתן לנתבעת שירותים משפטיים גם לפני פסק הבורר וגם לאחריו, ובנושאים שאינם קשורים לבוררות. מאז 2007 גם נחתמו הסכמי עבודה עם עו"ד מחמיד שאינם קשורים לנושאים המעוגנים בפסק הבוררות. המחאת הזכות היא מחודש יוני 2009 ומתוך כלל חובות המועצה לממחה, והיא על סכום מוגדר שהתובע נושה בו ובעל הזכות לתובעו.

מעשה בית דין יווצר בין הצדדים עם מתן פסק הדין בתובענה דנן.

תשובה לתגובה

בתשובתה לתגובת המשיב מציינת המבקשת לעניין זה האחרון כי מדובר בבקשה מוסוות לתיקון התביעה. שכן טענות אלה בדבר מתן שירותים נוספים ע"י ממחה הזכות אינן נזכרות בתביעה. טענות אלה באופן בו הושמעו יש לדחות. ממילא, אפילו היו מוגשות בדרך של בקשה לתיקון התביעה, הרי שהיו נדחות מפאת התיישנותן.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי יש להיעתר לבקשה ולהורות על מחיקתה של התביעה על הסף, זאת בהעדר עילה ויריבות.

סבורני, כי אין למשיב עילת תביעה כנגד המועצה. מכל מקום, אף אם הייתה בידו עילה כזו בראשית ההליך, הרי שעילה זו מוצתה בפסק הבורר שניתן ושסתם את הגולל על מחלוקות הצדדים לעניין עצם החיוב וגובהו.

אנמק החלטתי.

למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים בדבר זכויותיו הכספיות של המשיב כנמחה.

טענות המועצה במסגרת בקשת הרשות להתגונן נסובו כולן סביב עצם החיוב כלפי עו"ד מחמיד, כמו גם על גובהו. כן חלקה המועצה על תוקפו של הסכם הפשרה אשר לא נחתם על ידי עוה"ד כמסמך שיש בו כדי לחייבה.

טענות אלה, הבאות מכוח הוראת סע' 2 לחוק המחאת חיובים, היו רלוונטיות גם כלפי הנמחה (המשיב) בראשית הדרך. כזכור, מקור זכותו של המשיב הינה בזכותו עו"ד מחמיד לגבות כספים מהמועצה. משזו הייתה במחלוקת, הרי שגם זכות המשיב הקמה מכוחה, מצויה במחלוקת.

חרף האמור, מחלוקות אלה כולן באו לידי סיום משהכריע בית המשפט המחוזי בפסק דין חלוט כי יש לאשר את פסק הבורר. בהחלטתו זו קבע למעשה בית המשפט את חיוב המועצה על כל היבטיו כלפי עו"ד מחמיד.

אף המשיב עצמו מסכים בתגובה שהגיש כי מדובר במעשה בית דין בין עו"ד מחמיד ובין המועצה (וראה בהקשר זה פסק הדין שניתן בת.א. 17374-03-10 מחמיד נ' כפר מנדא, מפי כב' השופטת נאשף אבו אחמד).

במאמר מוסגר (שכן אין בכך צורך ממשי להליך שלפניי) יוער, כי אין עוד כל צורך בהסכם הפשרה שבין הצדדים שממילא קיימת מחלוקת על תוקפו (ואשר אפשר שגם בעניין זה קיים השתק פלוגתא משאושר פסק הבורר), שכן המחאת הזכות אינה קמה מכוחו. המחאת הזכות על פי לשונה אינה מזכירה כלל את אותו הסכם פשרה נטען, אלא אך את חיובי המועצה כלפי עו"ד מחמיד. נוכח העובדה שהמשיב הגיש את הסכם הפשרה ומכוחו ביקש לגבות את הסכום הנקוב בו, הרי שניתן לומר כי הסכם זה נבלע בפסק הבורר שאושר, וממילא אין מקום עוד לדון בתוקפו.

כאמור, נוכח העובדה כי אין עוד מחלוקת על עצם החיוב וגובהו, ולפי שמלכתחילה לא הייתה כל מחלוקת על המחאת הזכות ותוקפה, אין תועלת בהמשך קיומו של ההליך.

זכויות המשיב מכוח המחאת הזכות משולמות במסגרת הליכי הוצל"פ בהם נקטה המועצה, והמשיב אינו זקוק לפסק דין לשם כך.

המשיב עצמו לא השמיע בתגובתו כל טענה בדבר גובה החוב שננקב בתיק ההוצאה לפועל על ידי המועצה, על עצם תשלומו וכיוצא באלה טענות המקימות מחלוקת עניינית שיש צורך לשומעה.

עיינתי גם בבקשת הביצוע ואף בה לא מצאתי טענות קיזוז כאלה ואחרות שהשמיעה המועצה בראשית ההליך. מדובר אם כן, בהודאת בעל דין בקיומו של החוב כנקוב שם.

טענות שטען המשיב בהקשר לגובה החוב נשמעו לראשונה בתגובה שהוגשה לבקשת המועצה לצרף את פסק הדין שניתן בעניינו של עו"ד מחמיד לתיק זה, והן נעדרות פירוט מספיק. מכל מקום המקום להשמעתן הינו במסגרת הליך ההוצאה לפועל.

כאמור, ביחס לזכות המוכחת של עו"ד מחמיד (זו שאושרה במסגרת פסק הבורר), הרי שאין המשיב זקוק לפסק דין. חיוב זה מוצה על ידי הוספת שמו של המשיב לתיק ההוצאה לפועל כזוכה כלפי המועצה.

אשר לטענת המשיב בדבר חובות נוספים שחבה המועצה לעו"ד מחמיד כביכול גם מכוחם עומדת לו זכות לגבות כספים מהמועצה, הרי שטענות אלה אינן נזכרות בתביעה ויפה לעניין זה טענת ב"כ המועצה כי מדובר בניסיון מוסווה לתיקון התביעה.

חרף האמור, בקשה לתיקון כתב תביעה לא הוגשה עד למועד זה ולא הונחה ולו ראשיתה של תשתית עובדתית לנטען בתגובה שאף תצהיר לא צורף אליה.

כזכור תביעה זו הוגשה בדרך של סדר דין מקוצר כאשר ביסודה מסמך בכתב הוא הסכם הפשרה, טענות נוספות לא נזכרו ולא נתבקשה גם לאחר מכן הוספתן.

על יסוד האמור לעיל, אני מורה על מחיקת התביעה.

נוכח העובדה שהבקשה נתקבלה על יסוד טענות שנולדו לאחר פתיחת ההליך, ולפי שלא נקבע כי לא היה להליך צידוק בראשית דרכו, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, י' אדר תשע"ד, 10 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.