בבעלות הנתבע שלושה נכסים בעיר אשקלון עליהם רובצים חובות בגין ארנונה כללית ומים. התביעה הוגשה בגין יתרות חוב לשנת המס 2009 ושנים קודמות. בפירוט החוב כלול גם חוב בגין המחאות חוזרות. המחלוקת עוסקת בטענות ההגנה של הנתבע הנוגעות להתיישנות, הנחה לה זכאי בגין נכותו וטענת קיזוז בגין היטל השבחה ששולם.

רקע וטענות הצדדים

1. התביעה הוגשה בגין שלושה נכסים באשקלון: נכס ברחוב נועה 4 (להלן: בית המגורים), נכס עסקי ברחוב הגדוד העברי 17 (להלן: הנכס הריק) ונכס בשדרות דרום אפריקה 11 ב'. סכום התביעה מורכב מחובות ארנונה ומים בסכום כולל של 117,630 ₪ נכון ליום 24.2.10. בגין בית המגורים נתבע סך של 87,330 ₪, בגין הנכס הריק נתבע סך של 15,681 ₪ ועבור הנכס הנוסף סך של 12,308 ₪ (הפער בסכומים נובע משערוך החובות למועד הגשת התביעה ביחס לתדפיסים שצורפו לכתב התביעה). בתצהירי התובעת הודתה כי החוב בגין הנכס בשדרות דרום אפריקה התיישן ולכן אין צורך לדון בחוב זה, אשר יאוזכר רק ביחס לטענת ההתיישנות.

2. התובעת נסמכת על תדפיסי העירייה ומעמדם מכוח סעיף 318 לפקודת העיריות. לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת, שנערך על ידי מנהלת יחידת אכיפה במחלקת הכנסות בעיריית אשקלון, גב' פלורה אוחיון, צורפו מעבר לתדפיסים המסכמים עליהם נסמך כתב התביעה, גם תדפיסים מפורטים לכל נכס לשנים 2003 – 2009. בנוסף צורפו העתקי שיקים שונים שנמסרו מטעם הנתבע על חשבון חובותיו השונים. השיקים צורפו כדי להעיד על הסדרי חוב שונים שערך הנתבע מול התובעת ולצורך הדיפת טענת ההתיישנות של הנתבע.

3. הנתבע סומך הגנתו על תצהיר בנו, חלפון יוסף (להלן: יוסף), אשר הוגש בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן המהווה את הגנתו. תצהיר העדות הראשית של יוסף זהה בעיקרו לטענותיו בשלב הרשות להתגונן. הנתבע התגונן בשלוש טענות שונות: טענת התיישנות ביחס לחלק הארי של התביעה, טענה כנגד שיעור החוב בנוגע להנחה לה זכאי הנתבע בגין נכותו וטענת קיזוז ביחס להיטל השבחה ששולם בשנת 1997 עבור היתר בניה למרתף, שלא נבנה בפועל. אדון להלן בשיעור החוב ומועד התגבשותו ובטענות הנתבע.

דיון והכרעה

שיעור החוב ומועד התגבשותו

4. התובעת נסמכת כאמור על פנקסי העירייה הכוללים פירוט של יתרות החוב. סעיף 318 לפקודת העיריות קובע את מעמדם הראייתי של פנקסי העירייה:

"פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת – כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן."

בע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי, 21.8.02, הבהיר כב' השופט א' ריבלין, פסקאות 31-32 לפסק דינו כי די בהגשת התדפיסים לצורך הוכחת גובה החוב. על הנתבע להגיש ראיות הסותרות את האמור בתדפיסי החיוב ולהציג חלופה משלו לגובה החוב. בהעדר חלופה כאמור יקבל בית המשפט את האמור בתדפיסים להוכחת שיעור החוב.

הנתבע לא הציג כל תחשיב נגדי והסתפק בטענות כלליות אודות אי קבלת הנחות, שידונו להלן. בסיכומיו לא כפר הנתבע בחישוב החוב על בסיס התדפיסים, אולם טען כי לא ניתן לסמוך על הנתונים המופיעים בהם ביחס לתשלומים כבסיס לטיעוני התובעת כנגד טענת ההתיישנות. אין בידי לקבל טענת הנתבע. בקביעת מעמד התדפיסים לצורך שיעור החוב נכללת הקביעה כי רישומי העירייה אודות חיובים ותשלומים מהווים ראיה לכאורה. לא ניתן לנתק חלק מהנתונים מכוחם נרשמה יתרת החוב ממעמדם הראייתי של תדפיסי החיוב.

5. מתצהיר התובעת ונספחיו ועדותה הבהירה והמפורטת של גב' אוחיון עולה כי הנתונים בתדפיסים נרשמו בזמן אמת ומשקפים נאמנה את התשלומים שבוצעו והחיובים בכרטיס הנכס. העדה הבהירה כי כל תשלום שבוצע בשיק דחוי עבור נכס מסוים נרשם בכרטיס אותו נכס ובא לידי ביטוי בתדפיסים שהוגשו. כך ניתן לראות כי שיקים שנמסרו תחת רכיב החיוב הרלבנטי, בין אם מים או ארנונה שוטפת, מקטינים את יתרת החוב. במידה ואותם שיקים חוללו, מופיעים הם תחת סעיף המחאות חוזרות.

בחינת תצהיר התובעת ונספחיו מלמדת כי לבית המגורים נצבר חוב בשיעור כולל של 87,330 ₪ נכון לתדפיס שהופק ביום 23.11.09. חוב זה כולל את רכיבי החיוב הבאים:

חיוב מים שוטף לשנת 2009 – 1,475.20 ₪.

חיוב ארנונה שוטפת לשנת 2009 – 6,187.30 ₪.

היטל צריכת מים – 1,151 ₪.

ארנונה עד שנת 2003 – 15,797.90 ₪

ארנונה לשנת 2005 – 1,763.60 ₪.

ארנונה לשנת 2006 – 1,354.80 ₪

ארנונה לשנת 2007 – 12,729.50 ₪

ארנונה לשנת 2008 – 6,958.80 ₪

המחאות חוזרות – 38,829.70 ₪.

בנוסף צורף תדפיס מצב חשבון לכל שנת כספים לשנים 2003 – 2009. מתדפיסים אלו ניתן לראות כי כל שנה ניתנו שיקים בגין חובות קודמים, אשר חלקם חוללו, ונצברו תחת חוב שכותרתו המחאות חוזרות.

פירוט דומה ניתן ביחס לנכס הריק בו יתרת החוב הכוללת בסך 15,681.90 ₪ מורכבת מיתרות חוב בגין ארנונה וצריכת מים שוטפת, חובות ארנונה ומים לשנים 2005 ואילך והמחאות חוזרות בסך של 4462 ₪. עיון בתדפיסי מצב החשבון לנכס הריק לשנים 2005 – 2009 מלמד כי ישנו חוב בגין המחאות חוזרות בשנת הכספים 2005 בגין שיק שניתן ביום 14.6.05. החוב בגין ההמחאות החוזרות מופיע כל שנה וצובר הפרשי הצמדה וריבית.

לפיכך הוכיחה התובעת את שיעור החובות ואופן צבירתם. צורפו תדפיסים מפורטים המעידים על מועד התגבשות החובות ואופן חישובם. על בסיס נתונים אלו ייבחנו להלן טענות הנתבע.

הנחה לבית המגורים בשל נכות רפואית

6. למרות שמתצהיר התובעת ונספחיו עולה בבירור כי הנתבע זכה לקבל הנחה בגין נכותו בכל השנים בגינן נתבע, למעט שנת 2007, לא פירט יוסף טענותיו בתצהירו. הנתבע הסתפק בטענה כי זכאי לקזז הנחת נכה שלא קיבל. הטענה לא פורטה בתצהיר ודי בטעם זה כדי לדחותה. כאמור, לטענה אין כל בסיס, זולת הודאת התובעת כי לא הוענקה הנחה בשנת 2007.

לעניין זה טענה התובעת כי לפי נהליה, הנחה בגין נכות נסמכת על קבלת אישורים מעודכנים מהמוסד לביטוח לאומי, אחת לשנתיים. לטענת התובעת לא נמסרו לה מסמכים הנוגעים לשנת 2007 ולכן לא קיבל הנתבע הנחה בשנה זו. התובעת לא הציגה את המסמכים מכוחם העניקה לנתבע הנחה בגין נכותו במשך השנים. אין חולק כי הנתבע הוכר כנכה לצמיתות לפי קביעת ועדה רפואית מיום 14.10.04, וזאת לאחור החל מיום 25.11.99. גם אם קיים נוהל מעין זה, שלא הוצג, לא מצאתי מניעה להכיר לאחור בזכות הנתבע להנחה. עלה מהדיון כי הנציגה המוסמכת מטעם התובעת, גב' אוחיון, הייתה נכונה להכיר גם היום בזכות הנתבע להנחה בגין שנת 2007. ב"כ התובעת סרב להכיר בהנחה זו שכן לשיטתו הנכונות למתן ההנחה (המשתקפת בנ/5) נולדה רק לצרכי המשא ומתן בין הצדדים ואין להעניק את ההנחה שעה שלא הגיעו הצדדים להסדר. אין בידי לקבל עמדה זו משני טעמים, ראשית הסמכות להגדיר את שיעור החוב מוקנית לנציגת העירייה ולא לבא כוחה. לפי תדפיס ההנחות (נ/5) עולה כי התובעת הכירה בהנחה בגין נכות לשנת 2007. הנחה זו מעידה על שיעור החוב המעודכן בספרי העירייה ומקנה לנתבע הנחה בשיעור של 5,143 ₪ נכון ליום 31.12.14. אין מקום למנוע מהנתבע הנחה זו המעודכנת היום בספרי התובעת.

התיישנות

7. טענת ההגנה העיקרית של הנתבע הינה כי חלק ניכר מהחובות בגין צריכת מים וארנונה התיישנו. התביעה הוגשה ביום 9.3.10 לכן לכאורה כל חוב שהתגבש לפני 9.3.03 התיישן. התובעת בתצהירה הודתה כי החוב ביחס לנכס בשדרות דרום אפריקה התיישן, שכן מתדפיס החוב ביחס לנכס זה עולה כי כל החוב בו הינו בגין חוב מים עד לשנת 2003. לא הוצג תדפיס המעיד כי נערכו ביחס לנכס זה הסדרי חוב ולכן לא טענה התובעת כי זכאית לגבות חוב זה. לא מצאתי כי הודאת התובעת בהתיישנות חוב זה משליכה על טענתה כי החוב בגין שני הנכסים האחרים לא התיישן.

טענת ההתיישנות של הנתבע ביחס לבית המגורים מתייחסת לחוב בגין המחאות חוזרות וחובות ארנונה עד לשנת 2003, (54,627 ₪ מתוך הסכום שנתבע בגין נכס זה). ביחס לנכס הריק מתייחסת הטענה לחוב בגין המחאות חוזרות בסך 4,462 ₪.

התובעת מנגד נסמכת על תצהירה של גב' אוחיון ונספחיו מהם עולה כי הנתבע הגיע, פעם אחר פעם, להסדרי חוב בגין שני הנכסים ושילם בשנים 2005 – 2007 תשלומים בשיקים, שחלקם חוללו. לטענת התובעת התשלומים על חשבון החוב מהווים הודאה בקיום זכות התובעת, כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. סעיף זה קובע כי: "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה".

בע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, 19.4.12, הבהיר כב' השופט י' עמית מהי אותה "זכות", שאם מודה הנתבע בקיומה, יש בכך כדי לאפס את מרוץ תקופת ההתיישנות:

"סיכומו של דבר, כי הנתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות,ודי לו שיודה בעובדות המבססות את זכותו הקונקרטית של התובע. כאשר נתבע מודה כי הפר את חוזהו עם התובע, הריהו מודה מניה וביה בזכותו הקונקרטית של התובע לקבל את הסעד בו הוא חפץ, וממילא מודה הוא בעובדות המבססות אותה. " (שם, פסקה 30).

8. ביצוע תשלומים על חשבון החוב מהווה הודאה מטעם הנתבע כי הפר חיוביו כלפי התובעת וכל תשלום מפסיק את מרוץ ההתיישנות. אמנם התובעת לא הציגה פירוט מלא של כל המועדים בהם הגיע הנתבע להסדרי פריסת חובות, ואף לא פירטה אילו שיקים מסר בכל פעם, אולם מצאתי כי די בתשתית העובדתית שהציגה התובעת כדי להראות שמרוץ ההתיישנות בגין שני הנכסים התאפס בשנת 2005 ובמועד כל תשלום המאוחר לה. בראשית עדותו אישר יוסף כי הסדיר את החובות בגין הנכסים בשיקים שחלקם לא כובדו. די בהודאה זו כדי לשמוט את הקרקע תחת טענת ההתיישנות של הנתבע.

לפי עדות התובעת ונספחי תצהירה עולה כי משנת 2005 מסר הנתבע שיקים שחוללו בגין שני הנכסים. הנתבע לא טרח לפרט אילו שיקים מסר עבור איזה נכס ובמועד מסירתם לא ביקש לזקוף את התשלום לנכס מסוים (ראה סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי)). לא נסתרה טענת התובעת כי בגין שני הנכסים שילם הנתבע על חשבון חובות בשיקים שחלקם חוללו, משנת 2005 ואילך. גם בהעדר פירוט מלא אודות מקור החוב בגינו נצבר חוב של המחאות חוזרות, די בביצוע תשלומים על חשבון חובות העבר בשנת 2005 ואילך כדי להדוף את טענת ההתיישנות. חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם – 1980, קובע את אופן זקיפת התשלומים תחילה כנגד תשלום חובה שמועד החיוב שלו הוא המוקדם ביותר. לפיכך כל תשלום שביצע הנתבע על חשבון חובותיו, או מסר שיק שחולל, הפסיק את מרוץ ההתיישנות.

חקירת ב"כ הנתבע בעניין זה לא הובילה לקריסת הטענה ולא מצאתי כי יש יסוד לטענת הנתבע כי החוב בגין השיקים החוזרים הוסדר או נתבע בכפל. הישענותו על הסדרי תשלום בגין המחאות חוזרות (נ/2, נ/1) חסרת בסיס וגב' אוחיון הבהירה בעדותה כי לא מדובר בהסדר בגין אותו חוב. כך לא מצאתי יסוד לטענה כי אותם שיקים היוו בסיס להדיפת טענת ההתיישנות בהליך אחר (ת"א 16777-03-10 שהסתיים בסכם פשרה). התובעת פירטה בנספחי תצהירה שיקים שנמסרו על חשבון החובות לנכסים הנדונים וגב' אוחיון הבהירה כי לא ניתן לרשום את אותו שיק בגין שני נכסים שונים. לפיכך, העובדה כי צורפו העתקי המחאות שחזרו, בשני הליכים שונים, תוך כפילות מסוימת, אין בה כדי לסתור את טענת התובעת. בעדותה של גב' אוחיון הבהירה אילו המחאות שייכות להליך האחר וממילא לא צורפו העתקי כל ההמחאות שחזרו אלא רק חלקן לצורך הדגמת ביצוע תשלומים המהווים הודאה בקיום זכות התובעת.

מהאמור לעיל עולה כי התובעת הוכיחה כי הנתבע ביצע משנת 2005 ואילך תשלומים שונים על חשבון חובות העבר, במסירת שיקים שחלקם נפרעו, המהווים הודאה בקיום זכותה של התובעת המאפסת את מירוץ ההתיישנות. לפיכך לא התיישנו החובות בגין בית המגורים והנכס הריק.

קיזוז

9. הנתבע עותר לקיזוז היטל השבחה בסך 10,066 ₪ ששולם על ידו ביום 27.7.95, המשוערך לטענתו לסך של 41,706 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. הנתבע נסמך על תחשיב אגף ההנדסה מיום 22.8.96 ממנו עולה כי חלק מהיטל ההשבחה בו חויב הנתבע בגין היתר בניה, היה סך של 10,066 ש"ח עבור בניית מרתף. מנספח לבקשת הרשות להתגונן עולה כי התבקש היתר בניה עבור שיפוץ חנות עם תוספת גלריה וקומת מרתף. לטענת הנתבע, בסופו של יום לא נבנה המרתף ולכן זכאי להשבת היטל ההשבחה ששילם, על דרך קיזוז שיעור ההשבה מחובו לתובעת.

התובעת כופרת בזכותו העקרונית של הנתבע לקזז חובות של העירייה לתושב כנגד חובות ארנונה. בסיכומיה טענה כי מאחר ולא הוכח כי היתר הבניה בוטל, ממילא לא קמה זכות הנתבע להשבה.

10. בשאלה העקרונית האם ניתן לקזז חובות של העירייה כלפי התושב מול חובתו לשלם ארנונה, אין בידי לקבל את טענתה העקרונית של התובעת. התובעת הפנתה לת"א (שלום י-ם) 709445/02 עיריית ירושלים נ' נאורם – לפיתוח ובניה בע"מ, 31.10.06, אולם לא מצאתי כי די באסמכתא זו כדי לתמוך בטענתה להעדר זכות קיזוז עקרונית מעין זו. עיון בפסיקה מלמד כי אין הכרעה השוללת את הזכות להעלות טענת קיזוז כנגד חוב ארנונה, להבחין מטענה כי לא ניתן שירות מספיק תמורת תשלומה. (ראה ה"פ (מחוזי חי') 18682-01-13 כרמון נ' מעינות העמקים בע"מ, 13.6.13, ת"א (שלום צפת) 3000/01 עיריית קרית שמונה נ' גני אל קמפו בע"מ, 1.12.03).

דווקא מע"א 8189/09 שנדון עם ע"א 8417/09 הנ"ל, עולה כי יש לבחון לגופה את טענת הקיזוז אשר יכולה לעלות כנגד חיוב ארנונה. שם הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי, ת"א (מחוזי י-ם) 6448/04 עיריית ירושלים נ' לוי, 5.5.13, שדן בטענת הקיזוז לגופה ולא קבע כי אין זכות עקרונית לקיזוז. מבין הגישות השונות מעדיף אני את זו המאפשרת להעלות טענת קיזוז כנגד חוב ארנונה. עם זאת, קבלת הטענה העקרונית אינה מובילה כשלעצמה לקבלת טענת הקיזוז לגופה.

טיבו של חיוב בהיטל השבחה הובהר בת"א (מחוזי י-ם) 6448/04 הנ"ל, פסקה 49:

"היטל השבחה הוא תשלום חובה אשר מוטל מכוח חוק התכנון והבניה ...ההיטל משולם בגין אישור תכנית, מתן הקלה, או התרת שימוש חורג – והכל, כאשר כרוכה בהם עליה של שווי המקרקעין. החבות בהיטל ההשבחה נוצרת עם קרות האירוע הגורם לעליית שווי המקרקעין, אך התשלום אינו חייב להיות מיידי: יש לשלם את ההיטל לא יאוחר ממועד ה"מימוש" של זכות המקרקעין שהושבחה... " מימוש זכויות" במקרקעין, לעניין זה, משמעו קבלת היתר לבניה או לשימוש במקרקעין שלא ניתן היה לתיתו אלמלא אישור התכנית; או התחלת שימוש במקרקעין בפועל בעקבות אישור התכנית; או העברת הזכויות במקרקעין במכירה או בהחכרה לדורות"

במקרה הנדון ניתן שירות תמורת ההיטל, הוא היתר הבניה שניתן בפועל. למעט עדותו של יוסף אין תמיכה לטענה כי לא נבנה המרתף בפועל. לא נטען כי היתר הבניה בוטל או שונה. כל עוד לא בוטל היתר הבניה אין יסוד לדרישה להשבת חלק מהתשלום בגין היטל ההשבחה. ההיטל שולם במועד בו קמה החובה לשלמו, עם מתן ההיתר, ואי מימוש מלוא קיבולת הבניה שמתיר ההיתר אינה מקנה זכאות להשבת חלק מהיטל ההשבחה. לפיכך, לא עומדת לנתבע זכות לקיזוז בגין היטל ההשבחה.

11. בעדותו העלה יוסף טענות נוספות, המהוות הרחבת חזית, שאין בידי לקבלן הן מחמת הרחבת החזית והן בהעדר פירוט מספיק. לא נמצא בסיס לטענה כי חלק מחוב המים הנתבע בהליך זה הוסדר על ידי יוסף במסגרת נ/1. הוא הדין ביחס לטענה כי הנכס הריק הינו נכס הרוס המקנה לנתבע פטור מארנונה. לא ניתן להעלות טענה מעין זו בחקירה הנגדית וממילא לפי סעיף 330 לפקודת העיריות הזכאות לפטור קמה רק ממועד מתן ההודעה לעירייה (ראה ע"א 8417/09 הנ"ל, פסקאות 29 – 30), ולא נטען כי נמסרה הודעה מעין זו לעירייה.

סוף דבר

12. הוכח חובו של הנתבע בגין בית המגורים והנכס הריק. הנתבע העלה טענת קיזוז, אולם נוכח תשלומים ששילם על חשבון חובותיו, אינו זכאי להתגונן בטענה זו. לא נמצא בסיס גם לטענתו לקיזוז. זכותו להנחה בגין נכותו ניתנה לו על ידי התובעת וזכאי לקבלה גם בגין שנת 2007 בה לא קיבל את ההנחה.

בגין בית המגורים, הנכס ברחוב נועה 4/1, מספר חשבון פיזי 1057004001000 , הוכח שיעור החוב, על בסיס תדפיס חוב נכון ליום 23.11.09 בסכום כולל של 87,330 ₪. הנתבע ישלם לתובעת 87,330 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם – 1980, מיום 23.11.09 ועד לתשלום המלא בפועל. מסכום זה יש לקזז 5,143 ₪ נכון ליום 31.12.14, בגין הנחת נכה.

בגין הנכס הריק, הנכס ברחוב הגדוד העברי 17, מספר חשבון פיזי 2256030000000 , הוכח

שיעור החוב, על בסיס תדפיס חוב נכון ליום 23.11.09 בסכום כולל של 15,682 ₪. הנתבע ישלם לתובעת 15,682 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), מיום 23.11.09 ועד לתשלום המלא בפועל.

הנתבע יישא בהוצאות התובעת ובנוסף יישא בשכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪.

ניתן היום, ו' סיוון תשע"ה, 24 מאי 2015, בהעדר הצדדים.