שני נערים (התובע והנתבע 1), כבני 16, באותה שכבת גיל בבית הספר, מתגוררים בסמיכות זה לזה, לשניהם אין רישיון נהיגה. ביום 05.08.09 נוטל הנתבע את מפתחות הרכב השייך לצד ג' (במחלוקת האם ברשות הבעלים אם לאו) והשניים נוסעים ברכב. אחד מהם נוהג והשני- יושב לצדו. סמוך לשעה 01:40 הנהג מאבד שליטה, סוטה מנתיב נסיעתו, פוגע בעמוד תאורה שנמצא במרכז אי תנועה. מעוצמת הפגיעה הרכב מתהפך, נגרר על פני הכביש ופוגע בשני רכבים חונים (להלן: "התאונה"). שני הנערים נפצעים, התובע באורח קשה בחוליות הצוואר, נותח ואושפז כחודשיים, בעוד הנתבע נפצע קל בידו ושוחרר לאחר מספר ימים. כל אחד מהנערים טוען כי האחר הוא זה שנהג ברכב.

במחלוקת העובדתית - מי מהנערים, ילידי 1993, נהג ברכב- האם היה זה התובע (להלן: "התובע"), או נתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע" ו/או "צוף"). האם נטל הנתבע ברשות צד ג' 2 (להלן: "צד ג' מס' 2" ו/או "אנה") את מפתחות הרכב או שלא ברשות; בהנחה שהתובע לא היה הנהג – האם ידע הוא שהנתבע, הנהג, נטל את המפתחות שלא ברשות או שהיה שותף לכך, כטענת הנתבע ונתבעת 2 (להלן: "קרנית").

במחלוקת המשפטית - האם חל החריג שבסעיף 7 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק") באופן הפוטר את קרנית מחבותה לתשלום פיצוי לנפגע, לתובע – זה עניינו של פסק הדין.

בפן הדיוני - בתחילה נתבררה התביעה על ידי כב' השופט בדימוס ש' שר. כב' השופט שר נתן פסק דין חלקי כנגד הנתבע והוציא נגדו צו הבאה. התובע ועדיו נשמעו בפני כב' השופט שר. לאחר פרישתו המשיכה התביעה להתברר בפני. הנתבע צד ג' ונציג הכבאות (מר עופר חזן) נחקרו בפני והצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

1. טענות התובע

1.1 הגרסה העובדתית - לטענת התובע, ביום 05.08.2009, בשעות הלילה המאוחרות (לערך 23:00) שהה במשך שעה-שעתיים בבית חברו, רון. לאחר מכן חזר לביתו, גלש באינטרנט כשעה, התכתב עם חברו תמיר אסרף באיי.סי.קיו. תמיר מסר לו כי אין אף אחד בביתו והם סיכמו כי התובע יגיע לביתו של תמיר הנמצא במרחק הליכה לא רב. בדרכו מביתו לבית חברו תמיר, פגש מספר חברים (בן, בר ועופר) ולאחר מכן עצר לידו צוף כשהוא נוהג ברכב והציע לו טרמפ. על אף שהיה התובע מרחק קצר מביתו של תמיר, כ-50 מ', שכנע צוף את התובע לעלות על הרכב "תעלה תעלה", והתובע עלה לרכב שנהג בו צוף. צוף האיץ בנהיגתו, סטה מהנתיב, סובב את ההגה לכיוונו וכתוצאה מכך- הרכב התהפך. משהתעורר התובע הוא מצא את עצמו לכוד בכיסא שליד הנהג ונזקק לחילוץ (ניסור הרכב על ידי שירותי הכבאות) ומאידך הנתבע, אשר נפצע קל בידו יצא מהרכב וברח ממקום התאונה. בעקבות התאונה נפצע התובע בכל חלקי גופו פגיעות משמעותיות, הובהל באמבולנס לבית החולים נהריה ומשם לבית החולים רמב"ם, נותח ואושפז במשך כחודשיים.

1.2 זהות הנהג והאם ידע שנוהג ללא רישיון נהיגה – הנתבע, צוף הוא זה שנהג ברכב. התובע לא ידע שלצוף אין רישיון נהיגה, מאחר שראה את צוף נוהג בעבר, וכן מאחר ובשכבת גילו יש גם תלמידים בגיל 17 ובעלי רישיון נהיגה. גרסתו המאוחרת של צוף, כי היה זה התובע שנהג ברכב, שעלתה לראשונה רק בחלוף 4 שנים, לאחר שניתן נגדו פסק דין והוצא צו הבאה, עומדת בסתירה לחקירתו במשטרת ישראל, שם טען צוף כי אינו זוכר מי היה הנהג. זאת ועוד, גרסת צוף כי התובע הוא זה שנהג ברכב אינה הגיונית. התובע נלכד ברכב ושירותי הכבאות חילצו אותו. על כך לימדו העדויות בתיק המשטרה, לרבות עדותו של מר רונן יפה, המתגורר בסמוך לזירת התאונה ואשר הגיע מיד למקום התאונה והעיד כי האדם שנלכד ברכב לא היה הנהג, אלא זה שישב בסמוך אליו. טענתו של צוף כי התובע התיר עצמו ממושב הנהג, בצורה אקרובטית, כשהוא פצוע קשה, טיפס מעלה למושב הנוסע וקשר עצמו ולאחר מכן נלכד ברכב עד ששירותי הכבאות חילצו אותו- אינה מתיישבת לא עם לוחות הזמנים ולא עם הגיונם של דברים.

1.3 בעלי הרכב, צד ג' 2 – לטענת התובע, אנה, שהייתה לעת ההיא בת זוגתו של קרוב משפחתו של צוף, נתנה לצוף את מפתחות רכבה; חלקה, לכל הפחות, הוא בידיעה. היא הניחה את מפתחות הרכב על השולחן באולם חתונות ומשכך, לא נקטה אמצעים יעילים למניעת השימוש ברכב. על פי הפסיקה, התנהלותה זו מעידה על הסכמה לשימוש ברכב. לטענת התובע, עדותה של אנה אינה אחידה, שכן קיימות סתירות בין עדותה בבימ"ש אל מול עדותה במשטרה: - באשר להשארת המפתחות (בתיק או על השולחן), באשר לשאלה מתי ומדוע נסעה לזירת התאונה לפני הגשת התלונה במשטרה, לוחות הזמנים, מידת היכרותה עם צוף, ועוד. כל אלה מובילים, לטענתו, למסקנה כי אנה הייתה שותפה בידיעה או שנתנה רשות מכללא לצוף ליטול את מפתחות הרכב. לחילופין, אם לא תתקבל טענתו זו ממילא הוא לא ידע שצוף נטל את המפתחות ללא הרשאה.

1.4 נטל ההוכחה – לטענת התובע הוא הניח שלצוף יש רישיון נהיגה, מאחר וראה אותו נוהג בפעמים קודמות. בוודאי שלא ידע, לטענתו, כי צוף נוהג ללא רשיון נהיגה. צוף והוא לא היו חברים קרובים. תשובותיו של צוף בחקירה הנגדית מלמדות על כך. הוא לא ידע להשיב על שאלה אחת הקשורה לחייו, מלבד שם אמו המופיע בתיק המשטרה. גם אם יוכח כי ידע שלצוף אין רישיון נהיגה, עדיין הוא לא ידע שהרכב ניטל על ידי צוף ללא רשות וזו הסוגיה העיקרית שבענייננו. לטענתו, הנטל להוכיח כי אין הוא זכאי לפיצוי מכוח סע' 7 לחוק, היינו, כי השימוש ברכב היה ללא רשות וכי התובע ידע על כך, מוטל על קרנית, והיא לא עמדה בנטל זה. קרנית לא הוכיחה שהתובע ידע על כך, ומכאן שלא חל החריג לחוק – סעיף 7(2) לחוק הפוטר את קרנית מתשלום פיצויים לנפגע תאונת דרכים.

2. טענות הנתבע 1 - צוף

2.1 הגרסה העובדתית – הנתבע טוען, כי הוא והתובע חברים מילדות; הנתבע הזמין את התובע להשתתף בחתונת קרוב משפחתו והתובע שכנע אותו לקחת מפתחות הרכב. הנתבע לקח את מפתחות הרכב של צד ג' ללא רשותה. לא הנתבע הוא זה שנהג ברכב אלא התובע, אשר לאחר התהפכות הרכב התיר עצמו ממושב הנהג ועבר למושב הנוסע. לטענת הנתבע אין לתת אמון בגרסת התובע ועדיו שכן אין היא הגיונית- לא מבחינת לוחות הזמנים ולא מבחינת המקום – התובע טוען כי יצא מביתו סמוך לשעה 24:00 והתאונה אירעה בשעה 01:40; המרחק בין בית התובע לבית חברו, על פי טענת התובע, הינו כ-20 דקות. זאת ועוד, התובע טען כי צוף אינו חברו. אם כך, מדוע עלה לרכב, במיוחד כאשר מרחק הנסיעה שטוען לו התובע קצר ביותר. התובע לא ביסס עדותו. לטענתו, הוא נפגש בדרך עם מספר חברים (בן, בר ועופר) אך נמנע מלזמנם למתן עדות. התובע בחר להעיד רק את חברו תמיר אסרף, איתו לא נפגש בסופו של דבר ואין כל תיעוד לשיחה הנטענת שהתקיימה ביניהם. גם את חברו רון, אצלו שהה התובע באותו ערב, לא זימן התובע למתן עדות. הימנעות התובע מלזמן עדים רלוונטיים משליכה על אמינותו ומחלישה את טענותיו. התובע בחר לזמן את נציג הכבאות, מר עופר חזן, אשר עדותו לא תרמה במאומה שהרי העד לא זכר לאיזה צד התהפך הרכב ולא יכול היה לדעת מי היה הנהג ברכב בזמן אמת, בעוד שעדות הנתבע סבירה והגיונית. הנתבע הודה בדברים הפועלים לרעתו:- שתיית אלכוהול, נטילת מפתחות ללא רשות והסכמה לנסיעה ברכב ללא רישיון. ההסבר שנתן הנתבע לשינויים בחקירתו במשטרה אל מול עדותו בבית המשפט הם בשל אובדן זיכרון כתוצאה מהתאונה וכן כי לא רצה 'להפיל' את התובע, שהיה אז חברו.

לטענת הנתבע, עדות צד ג' מחזקת את טענתו כי הוא לקח את מפתחות הרכב ללא רשות. עדותה של צד ג' לא נסתרה.

2.2 התובע ידע כי לנתבע אין רישיון נהיגה - טענת התובע כי חשב שהנתבע בן 17 שנה אף היא אינה מתיישבת עם השכל הישר – התובע והנתבע למדו יחדיו בבית ספר יסודי, באותה כיתה והתובע היה בעצמו בן 16 והיה גדול לכיתתו ולכן, אין ספק שידע כי לנתבע אין רישיון נהיגה. הכלל המשפטי בגין "עצימת עיניים" חל במישור האזרחי כפי שחל בפלילי. התובע טוען כי במהלך השנה לפני האירוע ראה את הנתבע נוהג ולא ייתכן שלא ידע כי אז לנתבע (בן 15) לא היה רישיון נהיגה ודבר זה אמור היה להדליק נורה אדומה – לא ייתכן כי החשד שאמור היה לזעוק אצל התובע לא התקיים, דבר המוכיח כי טענותיו שקריות וכי אכן היה שותף מלא ובהסכמה מודעת לנסיעה ברכב.

2.3 הטיעון המשפטי – לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה מכוח סע' 7(2) ו- 7(3) לחוק, שכן התובע נהג ברכב ללא רישיון וגם אם ייקבע כי הנתבע נהג ברכב, עדיין ניתן לראות בבירור כי קיננה אצל התובע ידיעה שהרכב ניטל ללא רשות וכי לאדם בן גילו לא היה רישיון נהיגה.

יש להבחין בין נטל השכנוע לחובת הראייה – נטל השכנוע מבטא את חובת התובע להוכיח טענותיו כלפי הנתבעת, אל מול חובת הראיה אשר מבטאת חובה נוספת. בתביעה דנן התובע לא עמד בנטל השכנוע שכן בחר שלא להעיד עדים רלוונטיים והסתפק בגרסתו ואילו הנתבע נתן הסבר מפורט על ההתרחשות טרם קרות האירוע והתובע לא הביא ראיות להפריך גרסה זו.

לאור סע' 8(א) לחוק (ייחוד העילה) אין התובע זכאי לתבוע לפי פקודת הנזיקין. לחילופין, גם אם יש לו זכות תביעה לפי פקודת הנזיקין, הרי שעליו להוכיח אשמו של אחר בכדי לקבל פיצויים, דבר שלא הוכח כלל ולא נטען כל טענה באשר לרשלנות הנתבע.

3. טענות הנתבעת 2 - קרנית

3.1 הגרסה העובדתית – התובע היה שותף לנטילת הרכב המעורב בתאונה, ללא קבלת היתר מבעליו, ולמצער ידע שצוף נוטל את הרכב ועושה שימוש ללא רשות בעליו. התובע טען כי נסע כטרמפיסט ואילו צוף טען כי שניהם נטלו את הרכב ללא רשות וכי התובע הוא שנהג ברכב. אין מחלוקת כי התובע והנתבע קטינים שלא החזיקו ברישיון נהיגה.

מטעם התובע העידו שלושה – התובע, מר תמיר אסרף ונציג שירותי הכבאות, מר עופר חזן. בעדותו של מר חזן לא היה בכדי לסייע משלא היה עד להתרחשות התאונה, לא זכר את הצד עליו עמד הרכב וטען לעובדות שלא נזכרו בדו"ח ונחזה כמי שתודרך.

ניכר כי גרסתו העובדתית של התובע לא באה אלא כדי להרחיק עצמו מכל קשר עם הנתבע וממילא לשלול נוכחותו בחתונה ועצם מעורבותו בנטילת הרכב ואילו היה בה גרעין של אמת, היינו מצפים כי התובע יזמן אחד מחבריו (בן, עופר, בר) בהם עפ"י הנטען פגש בדרך לבית חברו. גם הטענה כי עלה לרכב כאשר הוא מצוי מספר פסיעות מביתו של תמיר אינה הגיונית.

כבר בפתח חקירתו ניכר היה כי התובע מתקשה ליישב בין גרסתו בדבר היכרות רופפת עם הנתבע, עם העובדה כי למדו שש כיתות יחדיו ביסודי כך שהתובע ידע את גילו ואילו הייתה סברה אחרת באשר לגיל הרי זה דווקא בכיוון ההפוך, שכן התובע היה זה שנשאר כיתה.

קרנית מפנה לדוגמאות המעידות על תיאום היתר בין התובע לחברו תמיר וטוענת כי תשובותיו המוזמנות של העד גם בעניינים חיצוניים, רק העצימו את המלאכותיות של גרסת התובע.

גם טענת התובע כי ראה את הנתבע נוהג ברכבים אף שנה לפני התאונה, לא רק שלא הוכחה, אלא היא צריכה הייתה להגביר את חשדו של התובע בדבר נטילת הרכב ועשיית השימוש בו ללא רשות, ככל שלא היה מעורב באופן פעיל בנטילתו.

קרנית מצביעה עוד על פער הזמנים ה"חסר" בהשתלשלות הכרונולוגית כפי שזו עולה מגרסת התובע לעומת מועד אירוע התאונה (התובע טען כי יצא מביתו ב 12:00 בלילה, בעוד התאונה אירעה בשעה 1:40 לפנות בוקר) וברור, גם לפי סיפור המעשה שטווה התובע, כי נסע עם הנתבע זמן ממושך לפני התאונה ולא רק דקות אחדות.

סגירת התיק ע"י המשטרה אינה תומכת בגרסת התובע דווקא ואם לא די בכך, הרי שהתובע סירב להתעמת עם הנתבע, דבר שאומר דרשני.

התובע נמנע מלהביא עדים רלוונטיים ולעומת עדותו המופרכת ומלאת הסתירות של התובע, עדותו הבסיסית של הנתבע באשר להשתלשלות העניינים, הייתה קוהרנטית והשתלבה עם ההיגיון והשכל הישר ויש להעדיפה. הנתבע העיד בניגוד לעניינו כי הוא זה שנטל את מפתחות הרכב, דבר המוסיף נופך של אמינות ומהימנות לגרסתו. הנתבע גם הסביר כי בכדי להימנע מהפללת עצמו והפללת חברו, טען במשטרה כי הוא "לא זוכר", אך אין בכך בכדי לפגוע במהימנותו.

קרנית טוענת כי מדובר בתביעה בלתי מוצדקת לחלוטין ויש לדחותה – מכלל הראיות והעדויות שנפרשו בפני ביהמ"ש ניתן להסיק, במידת ודאות קרובה, כי התובע היה שותף לנטילת הרכב המעורב בתאונה ללא קבלת היתר מבעליו ולמצער, ידע שהנתבע נוטל הרכב ועושה שימוש בו ללא רשות בעליו.

3.2 הטיעון המשפטי – על מנת להוכיח את זכאותו לפי סע' 12 לחוק להיפרע מקרנית, על התובע להוכיח קיומה של תאונת דרכים עקב השימוש ברכב מנועי והעדר תחולה של סע' 7 לחוק, הקובע זהותם של נפגעים שאינם זכאים לפיצוי, כאשר הסע' הרלוונטי לענייננו הינו סע' 7(2), מי שנהג ברכב ללא רשות הבעלים.

באשר לנטל ההוכחה, קרנית מפנה לפסיקה אשר לטענתה קובעת, כי נטל הראייה מוטל על התובע להוכיח כי אינו נעדר זכאות ולא על קרנית וכי גם במקרים בהם נקבע כי מדובר בחריג שעל הנתבעת להוכיחו (כגון חברת ביטוח המבקשת להחריג תחולתה של פוליסה), נקבע כי ייתכן ובנסיבות שהן בידיעתו של התובע, יועבר נטל הבאת הראיות אל כתפיו.

גם אם תתקבל טענת התובע כי נטל ההוכחה מוטל על קרנית, הרי שמדובר בנטל מופחת, לאור העובדה כי מדובר בעובדות המצויות בידיעתו של התובע, וכי בכל מקרה קרנית עמדה בנטל זה, הרבה מעבר לעוצמת ודרגת ההוכחה הנדרשת.

קרנית טוענת עוד כי גם אם תתקבל טענת התובע שלא ידע כי השימוש ברכב נעשה ללא רשות, הרי שגם אי קיום בירור בנסיבות אלה באשר לבעלות ברכב, הרשות לעשות בו שימוש ו/או למצב רישיון הנהיגה של הנתבע, עולה כדי עצימת עיניים שעפ"י הפסיקה, כמוה כידיעה פוזיטיבית (ת.א (חיפה) 994/07 מרים ברכה נ' יהודה מזרחי וכן ת.א (מחוזי חיפה) 1028/06 מוחמד קאסם נ' קרנית).

בשים לב למכלול הנתונים ובכלל זה זהותם של המעורבים, גילם והיחסים ביניהם, יש לדחות את טענת התובע כי סבר כי השימוש ברכב הינו ברשות ולקבוע כי התובע נעדר זכאות לפיצוי מהקרן. לתוצאה זו ניתן להגיע גם משיקולים שב "תקנת הציבור" המגלמים הרתעה ומניעת התנהגות פסולה ו/או בלתי מוסרית.

3.3 זכות החזרה – ככל שביהמ"ש יקבע כי התובע זכאי לפיצוי, הרי שקביעה זו מגלמת בתוכה קביעה כי צד ג' 1 (צוף) נהג ברכב ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח ולפיכך לא יכולה להיות מחלוקת כי הוא חב בשיפוי קרנית.

באשר לצד ג' 2 (אנה) – הרי שזו כמו התובע נמנעה מלהביא עדים רלוונטיים וחיוניים ובראשם בן זוגה לשעבר או מי מבני המשפחה שנכחו באירוע. גם לגופו של עניין, עדותה באשר לתגובתה לאירוע "הגניבה" מעוררת תמיהות – עזיבתה את המקום ללא זימון משטרה או בירור עם בעלי המקום אם יש מצלמות אבטחה, שלוותה ואדישותה לגניבת רכבה והנסיעה העלומה לזירת התאונה, מעוררת תהיות ושאלות שצד ג' לא יישבה.

כך או כך, אין חולק כי אנה הותירה את המפתחות על השולחן וכי לא נקטה אמצעים למנוע נטילת המפתחות וממילא את השימוש ברכב ודי בכך בכדי לחייבה בשיבוב מלא, יחד ולחוד עם צוף.

לטענת קרנית קיימת חזקה לפיה הנוהג ברכב הוא בעליו או נוהגו ברשות והמבקש להוכיח כי השימוש נעשה ללא רשות עליו נטל ההוכחה, כאשר די ברשות מכללא, מקום שלא ננקטו אמצעים למניעת השימוש.

קרנית טוענת כי זכות החזרה כנגד הנוהג, המשתמש, המחזיק, הבעלים ומתיר השימוש, הינה זכות מוחלטת ומלאה ואינה תלויה באשם ואילו לעניין החלוקה בין צדדי ג', מיישם ביהמ"ש את סע' 9(ב) לחוק, בהתאם לתרומתו של כל אחד מיחידי צדדי ג' באירוע.

4. טענות צד ג' 2 - בעלת הרכב

4.1 הגרסה העובדתית - אנה טענה לכל אורך הדרך כי רכבה נגנב מחניית אולם האירועים "טופז" בעכו, ע"י גניבת מפתחות רכבה עת הייתה עסוקה באירוע חתונת אחיו של בן זוגה לשעבר וכי אינה יודעת מי גנב את המפתחות.

אנה אף טענה לכל אורך הדרך כי אינה מכירה את התובע וראתה אותו לראשונה בבית המשפט ולכן לא יכולה להעיד באשר לנוכחותו בחתונה. את הנתבע היא מכירה באופן שטחי כקרוב משפחה של בן זוגה לשעבר, שהיה בחתונה, אך לא ישב באותו שולחן.

בין אם הגנב או הנהג היה התובע או הנתבע, אין זה רלוונטי לצד ג', שהרי בסופו של דבר הרכב לא ניתן ברשות, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף. אנה מוסיפה כי קיבלה פיצוי מחברת הביטוח בגין גניבת רכבה, דבר המעיד כי הרכב אכן נגנב.

עדותה של אנה הייתה מהימנה, רציפה, משכנעת ואמתית ולא נסתרה, להבדיל משאר הצדדים.

התובע בחר שלא להגיש את תביעתו כנגד צד ג' 2 אלא כנגד קרנית והנתבע בלבד והוא מנוע עתה מלהרחיב חזית טיעוניו ולבקש בסיכומיו לחייב את צד ג' 2 בפיצוי. מסקנותיו של התובע הינן פרי דמיונו ואין להן כל בסיס – התובע ייחס 6 עמודים בשאלת מתן הרשות וניסה דרך ניתוחים ותיאוריות רחוקות מהמציאות, להביא למסקנה כי הרכב ניתן ברשות, כאשר בכך הוא שם עצמו בנעלי קרנית ו/או הנתבע , דבר אשר בא בסתירה לכתב תביעתו.

הנתבע 1 טען טענות הסותרות לחלוטין את טענות התובע באשר לזהות הנהג אך מטענותיו דבר אחד ברור – נטילת מפתחות הרכב נעשתה ללא ידיעת צד ג' 2 וללא רשותה.

4.2 האם ניתנה רשות או רשות מכללא – בענייננו לא ניתנה רשות מכל מין וסוג – התובע טוען כי לא היה בחתונה והנתבע 1 טוען כי נטל את המפתחות ללא רשות- שני הצדדים המעורבים בתואנה אינם מצביעים ולו ברמיזה על מתן רשות כלשהי ואף לא מכללא.

הפסיקה הנוגעת לרשות מכללא אליה הפנו התובע והנתבעים אינה רלוונטית –פסיקה זו מדברת על מקרים שונים לחלוטין, לרוב בתוך המשפחה או עובד שנטל רכב של מעבידו, כאשר ברקע היו ניסיונות בעבר שחזרו ונשנו ו/או חשדות רציניים לכך. בענייננו אין מדובר בהקלת ראש או עצימת עיניים מניסיונות עבר או ניסיונות קודמים של נטילת מפתחות רכב או הרכב עצמו. אין בפנינו מעשה שיכול להתפרש כהסכמה ומתן רשות מכללא או אף השלמה עם מעשיו של אותו נוטל הרכב שיכולה להתבטא כאי נקיטת אמצעים יעילים למניעת מעשה אותו נוטל הרכב, כאשר אנה מדגישה כי כלל לא ישבה באותו שולחן עם הנתבע 1 וכי הנתבע 1 מעולם לא נהג ברכבה.

אנה מוסיפה, כי השמועות שרצו בעיר הן כי הרכב נגנב ומפנה לצורך כך לעדותו של מר תמיר אסרף ולא שמענו כי רצו שמועות שאנה נתנה את הרכב לנהג כלשהו ביודעין וברשות.

4.3 קרנית ידעה כבר בשלב מוקדם כי הרכב ניטל ללא רשות (סע' 3ג לכתב הגנתה) ועדיין בחרה לצרף את צד ג' להליך ארוך ומייגע.

מאזן ההסתברויות נוטה בבירור לטובתה ועל כן, לא מתקיים בענייננו האמור בסע' 2(ב) לחוק ולכן, דין ההודעה להידחות, תוך חיוב קרנית בכל הוצאותיה ואף פסיקת הוצאות לדוגמא ושכ"ט ראוי והולם בגין כל הדיונים, ההופעות ודיוני ההוכחות הרבים.

5. הכרעה

לאחר שעיינתי בתיק המשטרה, במוצגים, בעדות התובע וחברו, תמיר אסרף (אשר, כאמור, נשמע בפני כב' השופט ש' שר) וכאשר התרשמתי ישירות מהנתבע, מצד ג' ומנציג שירותי הכבאות, הגעתי למסקנה כי התובע זכאי לפיצוי מכוח חוק הפלת"ד וכי אינו נכנס לגדר סע' 7 לחוק, המגדיר את משוללי הזכאות. מצאתי כי הנתבע הוא זה שנהג ברכב ולא שוכנעתי כי התובע ידע שהרכב ניטל ללא רשות מבעליו.

5.1 נטל ההוכחה

כאמור, התובע טוען כי הנטל להוכיח קיומו של חריג לפי סע' 7 לחוק חל על קרנית ואילו קרנית טוענת כי על המוציא מחברו, היינו התובע, להוכיח כי אינו נכלל ברשימת הנפגעים שאינם זכאים לפיצוי על פי החוק.

בשאלה זו – הדין עם התובע. אומנם, עיון בפסיקה מעלה כי על אף שניתן למצוא גישות שונות, בעיקר בבתי המשפט השלום, הרי שהגישה הרווחת כיום ולדידי אף נכונה, הינה כי הנטל להוכיח את התקיימות אחד החריגים המנויים בסע' 7 לחוק מוטל על קרנית ולא על התובע. יחד עם זאת, עסקינן בנטל מופחת ומידת הראיות הדרושות אינן גבוהות וזאת, לאור העובדה שמדובר בהיבט סובייקטיבי המצוי בעיקר בידיעת התובע.

הפסיקה אליה מפנה קרנית בסיכומיה הינה פסיקה ישנה של בתי משפט השלום בעיקרה ואילו הגישה הרווחת כיום גורסת כי יש להטיל את הנטל המופחת על קרנית להוכיח התקיימות אחד החריגים ולעניין זה ראה ת"א (מחוזי חיפה) 16976-07-09 אושר מויאל נ' דקל סבאח (20.9.10) וכן ת"א (מחוזי נצרת) 32969-04-11 טנוס ואח' נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (6.10.13) שם התייחס כבוד ביהמ"ש המחוזי לחילוקי הדעות באשר לנטל ההוכחה וקבע:

"עם זאת, נדמה כי כיום, הדעה הרווחת בפסיקה, ואשר אני עצמי רואה להעדיף, גורסת כי הנטל להוכיח קיומה של אחת החלופות המנויות בסעיף 7 לפלת"ד מוטל על קרנית [(ראה: י. אנגלרד "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" מהדורה רביעית, 2013, עמ' 274; א. ריבלין, תאונת הדרכים מהדורה 4, 2011, בעמ' 509; ת"א (חי') 895/91 שושן נ' פיטרו (11.11.93) ת"א 3272/09 מוחתסב נ' סאלח (05.05.11) כפי שאושר בע"א 4913/11 מוחתסב נ' אסמעיל (18.02.13) ובהתייחס לחריג בסעיף 7(2).

בהקשר זה גם יש לציין כי על רקע תכלית הפלת"ד, סעיף7 הינו חריג הרתעתי אשר את הוכחתו יש להטיל על הטוען לו. כמוכן, יש לפרשו בצמצום (ע"א (חי') ת"א 3042/04, פתפות נ' סאלח חולאד, (מיום 03.01.06), וככלל יש להימנע ממתן פרשנות השוללת פיצוי, כל עוד הדברים מתיישבים עם השכל הישר [ראה: בע"א (ת"א) 1063/01 מזור נ' קרנית (02.09.03) וברע"א 10334/03 מזור נ' קרנית (11.02.04) בה נדחתה בקשת רשות הערעור בעניין].

עם זאת, יובהר כי כמות הראיות שיהא על קרנית להביא על מנת להעביר את הנטל לצד השני (תובע הפיצויים), יהא פחוּת על פי רוב בשל כך שמדובר בנתונים עובדתיים המצויים בידי התובע (ראה ת"א (חי') 16976-07-09 ‏מויאל נ' סבאח, (24.03.10) וע"א 4913/11 הנ"ל)."

אשר על כן, אבחן עתה האם עמדה קרנית בנטל המופחת להוכיח כי התובע נכנס לגדר אחד החריגים המנויים בסע' 7 לחוק הפלת"ד, כאשר הסע' הרלוונטי לו טוענת קרנית הינו ס"ק 7(2) ואילו הנתבע 1 טוען גם כי התובע נהג ברכב, לאחר ששכנע את הנתבע ליטול את המפתחות ללא רשות ולכן טוען כי בעניינו, מתקיימים גם נסיבות סע' 7(3):

"7. נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה:

...

(2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שהנוהגים בו כאמור;

(3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;..."

5.2 זהות הנהג

למסקנה כי הנתבע הוא זה שנהג ברכב הגעתי על יסוד כל אחד מהנימוקים הבאים ומכולם במצטבר יחד:-

א. עדות השכן, מר רונן יפה, מתיק המשטרה:

"... בתאריך 05/08/07 בשעה 2:00 לפנות בוקר בזמן שהייתי בביתי שמעתי רעש חזק מאוד של פגיעת מתכת קמתי מהמיטה יצאתי החוצה ראיתי רכב מסוג דייהטסו סיריון הפוכה על הצד... אני יצאתי אולי דקה אחת אחר שמיעת הרעש ושיצאתי פנה אלי בחור צעיר וביקש ממני לעזור לחבר שלו שלכוד ברכב, לבחור הזה היה דם ביד. ניגשתי לרכב וראיתי שהרכב הפוך על הצד ומי שלכוד זה לא הנהג אלא אדם שישב לצד הנהג והיה חגור בחגורת בטיחות. שאני ראיתי את הרכב הנהג לא היה בתוכו יתכן שזה שדיבר איתי זה הנהג אני לא יודע, הודענו למד"א ולמכבי אש לגבי התאונה" (עדותו מיום 6.8.09, שורות 1-20).

ב. התנהגות הנתבע עובר לתאונה – הנתבע עזב את הרכב בהיותו פצוע והלך לדירת יצחק פרץ כאשר הוא מותיר את התובע לכוד ופצוע בתוך הרכב.

בדו"ח הבוחנים בתיק המשטרה נרשם בפרטי הטיפול כדלקמן:

"... כב"א חילץ את הבחור שהיה לכוד בתוך הרכב הדייהטסו שהתברר מאוחר בשם דולב ארמן בן 16 שגר ברחוב רמח"ל 10/40 הנ"ל פונה ע"י מד"א לבית חולים נהריה. הגיע אלי בחור בשם יצחק פרף (צ"ל- פרץ- א.א.) ומסר שבחור אחד שהיה בתוך הרכב נמצא אצלו בבית. עלינו לדירה הבחנו בבחור צעיר כבן 16 שחבול ביד שמאל נראה שכור ומשתולל במקום. התברר שמו מאוחר יותר בשם צוף גלילי שגר ברחוב בילו בעכו גם הנ"ל פונה ע"י מד"א..." (דו"ח פעולה מס' 1-004-0022-02)

הנתבע התנהל כעבריין נמלט. הוא הרחיק את עצמו ממקום האירוע והשאיר את התובע לכוד ברכב. הנתבע, על פי עדותו נחבל ביד. כך גם העיד השכן רונן "היה דם ביד" וכך גם יצחק פרץ- "חבול ביד שמאל". כך גם עולה מסיכום אשפוז "שפשופים עמוקים באמה שמאלית, שבר עם תזוזה מינימלית".

ג. עדות הנתבע במשטרה ובבית המשפט – במשטרה נחקר הנתבע פעמיים- ביום 28.8.09 (חודש התאונה) וביום 11.10.2009 (כחודשיים לאחר מכן). בעדותו הראשונה במשטרה הוא מכחיש שלקח את מפתחות הרכב (עמ' 2 שורות 38-39) וטוען כי התובע הנו חברו הטוב מילדות. הוא לא זוכר אם היה יחד עם התובע ושניהם נהגו ברכב "אני לא זוכר כלום" (שורות 69-71). באשר לשאר השאלות הוא אינו זוכר דבר. בעדותו השנייה במשטרה הוא טוען כי הוא לא זוכר שבאותו יום פגש את התובע ולא זוכר מי נהג ברכב. לגבי יחסיו עם התובע "שלום, שלום, מה העניינים" (ראה עדותו מיום 11.10.2009, עמ' 2).

לבית המשפט אין הוא מגיש כתב הגנה, ניתן פסק דין נגדו. רק משניתן צו הבאה נגדו הוא מגיש, בחלוף 4 שנים תצהיר עדות ראשית (20/4/2014) ושם טוען לראשונה כי התובע הוא זה שנהג ברכב. העובדה כי 'התעורר' רק בחלוף השנים, מתווספת לזיכרונו הסלקטיבי כאשר הוא משיב על שאלות התואמות גרסתו- כי לקח את המפתחות שלא ברשות אנה וכן כי התובע הוא זה שנהג ברכב, ואילו לשאלות שבהן הוא נדרש להתעמת- הוא פוטר את עצמו באובדן זיכרון. הוא אינו נותן שום הסבר מדוע הרחיק את עצמו מהרכב לאחר התאונה. כזכור, מדובר בנתבע שנפגע קלות:

"ש. מה קרה לך בתאונה?

ת. חבלה ביד ומכה בפנים, שפשוף.

ש. זאת אומרת לא הייתה לך פגיעה בראש?

ת. לא חזקה כמו דובב". (עמ' 47 שורות 2-6 לפרוטוקול מיום 24.4.14).

ההסבר שמוסר הנתבע לזיכרונו הסלקטיבי כי הוא היה אז תחת השפעת סמים/תרופות וכי עד היום סובל מטראומה אינו עולה בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים בתיק. גרסתו משתנה ואינה אחידה, ומכל מקום לא נתתי בו אמון. אזכיר כי הנתבע הכחיש את עברו הפלילי התעבורתי (עמ' 46 לפרוטוקול מיום 24.4.14) אך מעיון ברישום הפלילי שהוגש כמוצג לתיק עולה כי לנתבע עבר פלילי בתחום הסמים וכן הורשע ביום 27.6.2010 בגין נהיגת רכב ללא רישיון.

ד. גרסת התובע ועדיו – למקרא עדות התובע ועדות מר תמיר אסרף (פרוטוקול הדיון מיום 23/1/12 שהתקיים בפני כב' השופט בדימוס ש' שר) אכן עולות תהיות באשר לגרסתם. לגבי התובע, ישנם פערים בלוחות הזמנים בין גרסתו לבין מועד התאונה. באשר ללוחות הזמנים אצא מתוך הנחה כי התובע נסע עם הנתבע זמן רב יותר מגרסתו ומרחק גדול יותר, אך אין בכך כדי לשלול את המסקנה כי הנתבע היה זה שנהג. באשר לשאלה האם ידע התובע כי לנתבע אין רישיון נהיגה. ייתכן והגיוני יותר שהתובע אמור היה לדעת כי לנתבע אין רישיון נהיגה אך הוא בחר לעצום את עיניו בעניין זה. יחד עם זאת, וכפי שאבהיר להלן, ידיעתו לעניין היעדר רישיון הנהיגה, אינה מפקיעה חבות קרנית לתשלום פיצויים. קרנית והנתבע היו צריכים להוכיח כי התובע ידע שהנתבע לקח את הרכב ללא הרשאה.

באשר לעדות תמיר אסרף, שהיה חברו הטוב, גם התנהגותו ביום התאונה אינה ברורה- מדוע לא התקרב לרכב, מדוע לא ראה את מידת הפגיעה בתובע ועוד, אך יחד עם זאת, אין בתהיות אלו כדי לשלול את גרסתם כי הנתבע היה זה שנהג ברכב. מתוך עדות תמיר עולה הרושם כי הוא מבקש להרחיק את עצמו מהנתבע, או בשל חששו מהנתבע (נוכח עברו ואופיו של הנתבע), או בשל רצונו להמעיט מעורבותו.

כאשר אני בוחנת את גרסת התובע אל מול גרסת הנתבע, אני מוצאת שגרסת התובע הגיונית יותר ומתיישבת עם מארג הראיות בתיק. אין חולק כי התובע נלכד ברכב ואין חולק כי כאשר הגיעו העדים ושירותי הכבאות הם מצאו אותו לכוד וכבול בכיסא שליד הנהג. הנתבע, לעומת זאת, נפצע קל יותר, ולא היה בקרבת הרכב (ראה עדות רונן ופרץ).

הנתבע מבקש כי בית המשפט יאמץ גרסה ששונה מהגרסה המקורית ונמסרה 4 שנים לאחר מכן, לפיה לאחר שהנתבע יצא מהרכב, התובע, שהיה פצוע קשות, קם מכיסא הנהג, ועבר להתיישב בכיסא שלידו ובעודו פצוע קשה בחוליות הגב, הידק את חגורת הבטיחות באופן שאינו מאפשר חילוצו אלא על ידי סיוע כוחות הביטחון - ראה לעניין זה הגדרת לכוד מפיו של מר עופר חזן: "מונח לכוד, אדם שלא יכול לצאת בכוחות עצמו והוא צריך סיוע שלנו כדי לצאת מהרכב" (ש'27, עמ' 66 לפרוטוקול מיום 12.6.14) – וכל זאת תוך דקות ספורות, עד שהגיע השכן, מר יפה. גרסה זו בעליל אינה הגיונית ובוודאי שאינה מתיישבת עם העדויות בתיק (יפה ופרץ).

5.3 האם היה התובע שותף לנטילת מפתחות הרכב?

הצדדים הפליגו בסיכומיהם לשאלה האם היה התובע נוכח בחתונה אם לאו, אך לא אחד מהם בחר להביא עדים רלוונטיים לסוגיה זו. התובע לא זימן את חבריו עמם נפגש, לטענתו, בדרך מביתו לבית חברו תמיר (בן, בר ועופר). עדותם הייתה משליכה לעניין הבגדים שלבש במועד התאונה ('בגדי חתונה' או 'בגדי יום יום') וכן לגבי הזמן והדרך שעשה מביתו לבית חברו תמיר. מנגד, גם הנתבע לא הביא כל תימוכין לעדותו שהינה עדות יחידה. הנתבע יכול היה להביא את קרובי משפחתו ו/או את מוזמני החתונה להוכחת טענתו. יצוין כי בעדויות שמסרו במשטרה אנה ובן זוגה דאז, יעקב (בן משפחתו של הנתבע) הם העידו כי אין הם מכירים את התובע ולא שמעו את שמו כלל. אנה גם לא ידעה לזהות האם התובע נוכח באולם בית המשפט:

"ש. האם את מכירה את ארמן דובב?

ת. אני לא מכירה ולא שמעתי את השם הזה". (שורות 66-67 לעדות אנה, גיליון מס' 3 מתיק המשטרה)

"ש. האם מוכר לך בחור בשם דובב ארמן?

ת. לא מוכר". (שורות 30-31 לעדות יעקב כהן, גליון מס' 2 מתיק המשטרה)

אציין כי התרשמתי שמערכת היחסים ביניהם – בין הנתבע לבין התובע – לא הייתה קרובה והדוקה כפי שניסה הנתבע לצייר בבית המשפט. התובע לא הביא תמונות משותפות, לא ידע איך קוראים לאבי התובע, במה עובד אביו ו/או איפה עבד האב, לא ידע היכן עובדת אם התובע, השיב כי הם לא הזמינו אחד את השני לאירועים משפחתיים האחד של השני, לא זכר מה לבש התובע לחתונה ולא סתר טענת ב"כ התובע כי עת פונה ע"י מד"א היה לבוש במכנס קצר וטי-שרט (ראה עדותו מיום 24/4/14, עמ' 41-43) וכן לא הלך לבקר את התובע בבית החולים:-

"ש. אתם חברים טובים מילדות. למה לא הלכתם לבקר אותו?

ת. לא יודע

ש. מתי ראית פעם אחרונה את ארמן דובב

ת. לא זוכר". (שורות 61-64 לעדות צוף מיום 27.8.09, מתיק המשטרה).

אומנם הנתבע ידע את שם אמו של הנתבע (רחל) וכי לתובע אחות קטנה, אך מדובר בפרטים שאינם מעידים על קרבה של ממש אלא סביר שהיו ידועים, הן בשל העובדה ששם האם רשום בעדויות בתיק המשטרה והן בשל היותם גרים בסמיכות זה לזה ובאותה שכבת גיל ומכאן אני מגיעה למסקנה כי לא הוכח שהתובע היה נוכח בחתונה.

לא הונחה בפני תשתית ראייתית כדי להוביל למסקנה כי התובע היה שותף לנטילת הרכב ללא רשות.

5.4 האם מפתחות הרכב ניטלו ללא רשות

משקבעתי כי התובע לא נכח בחתונה ובשים לב להודאתו של הנתבע, כי הוא זה שנטל את מפתחות רכבה של צד ג' אבחן האם יש ממש בטענת התובע, אליה מצטרפת גם קרנית ולפיה, צד ג' נתנה רשות לנתבע לנהוג ברכבה או שמא מדובר ברשות מכללא.

התשובה לכך היא שלילית. התרשמתי לחיוב מעדותה של צד ג'. היא דיווחה למשטרת ישראל ולחברת הביטוח על גניבת הרכב ואף קיבלה פיצוי כספי מחברת הביטוח. טענות התובע וקרנית כי קיימות סתירות בעדותה וחוסר היגיון בפעולותיה לאחר שגילתה את דבר גניבת רכבה (כגון נסיעה לזירת התאונה במקום לגשת ישירות למשטרה) ו/או האם היו מפתחות הרכב בתוך התיק או שהונחו על שולחן בחתונה, אין בהן כדי לקעקע אמינותה. יש לזכור כי מקום התאונה היה קרוב יותר לאולמי 'טופז', שם נערכה החתונה וכי סמוך לסיום החתונה התרוצצה שמועה כי מוזמנים מהחתונה היו מעורבים בתאונה. התובעת נסעה יחד עם קרובי משפחתו של בן זוגה דאז, שאך טבעי שנזעקו לברר האם מי מקרובי המשפחה היה מעורב בתאונה והיא הצטרפה אליהם. מכל מקום, צד ג' נחקרה פעמיים במשטרה, כך גם אמה. טענת התובע וקרנית כי צד ג', בעלת הרכב, רימתה את חברת הביטוח, רקחה עלילה של גניבת הרכב בכדי לקבל את תגמולי הביטוח וכן להתחמק מתביעת השיפוי – כל זאת במהלך אותן דקות שעברו בין גילוי דבר התאונה לבין הגעתה לזירת התאונה ומסירת עדותה לשוטר שנכח שם, לא הוכחה ואף לא כך התרשמתי מצד ג' ואני דוחה הטענה כי צד ג' נתנה את הרכב ברשות לנתבע.

למעלה מן הצורך אוסיף כי לא השתכנעתי כי ניתן להסיק מהתנהגות התובעת רשות מכללא. קרנית מבקשת כי בית המשפט יסיק כי כל אימת שמניח אדם את מפתחות רכבו על שולחן, הוא נותן רשות מכללא לכל דיכפין ליטול את המפתחות ולהשתמש ברכב. אינני סבורה כך. השארת המפתחות על השולחן אינה מובילה למתן רשות מפורשת ו/או מכללא לעשות שימוש ברכב. הטענה כי צוף נהג באותו רכב בעבר לא הוכחה ולו ברמז ואין בסתירות כביכול באשר לקשר (שטחי או הדוק) בין צוף לבין בן זוגה של הנתבעת, בכדי להוכיח זאת. לא השתכנעתי כי עסקינן במקרה המצדיק החלת תורת הרשות מכללא. הפסיקה המצוטטת ע"י התובע וקרנית, דנים בנסיבות שונות בתכלית, כאשר בכל אחד מהמקרים הוכח קיומו של קשר (קשרי משפחה, קשרי עבודה וכו') והיסטוריה של שימושים חוזרים ברכב בידיעת בעל הרכב ונקבע, כי גם אם לא הוכח מתן רשות מפורשת לאותו שימוש במהלכו אירעה התאונה, עדיין יש לראות בבעל הרכב כמי שלא פעל למניעת הישנות השימוש ע"י מי שאינו בעל רישיון ו/או ביטוח.

לאור כל אלה, הנני קובעת כי הנתבע, עפ"י הודאתו, נטל את מפתחות הרכב של צד ג' 2 ללא רשות מצידה וכי אין לראות בהתנהגותה, כמתן רשות מכללא.

5.5 האם התובע ידע כי לנתבע אין רשות לנהוג ברכב

קרנית והנתבע טוענים כי טענות התובע באשר לנסיבות עלייתו לרכב אינן הגיוניות והוכחו כשקריות ונועדו להרחיקו מהנתבע ומכל היכרות איתו. מכך הם מבקשים ללמוד כי התובע הכיר היטב את הנתבע, ידע כי אין לו רישיון, ידע כי הינו נוהג ברכב לא שלו וללא רשות ולכן ניסה להמציא סיפור שהיה בדרכו לחברו והסכים לעלות לרכב עם הנתבע, אותו הכיר בשטחיות בלבד, מספר מטרים מבית חברו. לכל הפחות, טוענים הנתבעים, נהג התובע ב"עצימת עיניים" השקולה לידיעה.

באשר לנסיבות העלייה לרכב, אומנם, תהיות רבות עולות באשר לסיבה שהתובע עלה לרכב מספר מטרים מבית חברו וכן באשר לטענתו כי סבר שלנתבע יש רישיון נהיגה. תהיות אלו מתחזקות נוכח אי ההתאמה בין עדותו במשטרה באשר לשעת יציאתו מהבית (בסביבות 12) ובין שעת קרות התאונה (1:41), כאשר לטענתו הוא זמן ההליכה מביתו לבית חברו הינו כ- 20 דקות.

יחד עם זאת – יש בתהיות אלו לכל היותר בכדי להצביע על שיקול דעת מוטעה, של בחור צעיר בן 16. הניסיון להתחקות אחר הסיבה שעלה לרכב כאשר היה כבר כה קרוב ליעד הינו בבחינת חוכמה בדיעבד. אין בחוסר ההיגיון שעולה עתה מבחינת מעשיו בכדי להצביע, כי לא כך היו פני הדברים. מעבר לכך וכאמור, גם אם אניח כי נסע ברכב זמן רב יותר מהנטען על ידו, אין בכך בכדי להוכיח כי ידע שהנתבע נוהג ברכב ללא רשות בעליו.

באשר לידיעה כי לנתבע אין רישיון נהיגה ולכן גם אין רשות לנהוג ברכב – גם טענה זו אינני מקבלת. אכן, ייתכן וראוי היה כי גילו של הנאשם ידליק נורה אדומה באשר להעדר רישיון ואולם, התובע שב וטען כי ראה את הנתבע נוהג גם בעבר ולכן סבר כי יש לו רישיון נהיגה. כך גם העיד במשטרה. על אף ניסיונות הנתבעים להצביע על העדר כל סבירות והגיון בסברה זו של התובע, הרי שלא מצאתי כי הצליחו לסתור את טענתו.

כאמור, הנתבע בעצמו טען כי התובע התכוון ללכת לחברו והמסקנה היא כי התכוון לנהוג בחזרה לאולם ומכך ניתן ללמוד על נכונותו של הנתבע לנהוג ללא רישיון. גם מגיליון הרישום הפלילי עולה כי הנתבע הואשם בנהיגה ללא רישיון, כשנה לאחר האירוע. די בכך בכדי לסתור את טענתו של הנתבע כי לא נהג מעולם ללא רישיון: "אז אתה אומר שעד היום מעולם לא עלית על רכב? ת. כן." (ש' 29-30, עמ' 46).

אף אם תאמר, כי ראוי היה שהתובע יחשוד באותם רגעים בהם עלה לרכב כי לנתבע שהוא בן גילו אין רישיון נהיגה, עדיין, מכאן ועד למסקנה כי התובע ידע שהנתבע נהג ברכב ללא רשות בעליו – הדרך עוד ארוכה.

המקרה אליו מפנה קרנית בסיכומיה באשר לעצימת עיניים, שונה מהמקרה דנן (ת.א (חיפה) 994/07 מרים ברכה נ' יהודה מזרחי). שם דובר על בת זוגו של הנהג, ונקבע שלא סביר כי היא ראתה לפתע אצל בן זוגה הנרקומן, קטנוע וקסדה, כשזה שנים לא נהג וכן לא ייתכן שלא הבחינה שהקטנוע אינו מופעל על ידי מפתחות. להבדיל מהמקרה שם, כאן שוכנעתי כי התובע ראה את הנתבע נוהג בעבר ולכן לא חשש שמא מדובר ברכב גנוב או שאין לנתבע רישיון נהיגה. העובדה שלא חשב על כך שהנתבע חייב להיות צעיר ממנו ולכן בוודאות אין לו רישיון נהיגה, אינה מוכיחה דבר.

כאמור, הטענה כי התובע ראה את הנתבע נוהג גם בעבר לא נסתרה ולכן המסקנה כי הנתבע נוהג ברכבים ברשות בעליהם, היא מסקנה סבירה ומתיישבת היא עם חזקת הרשות, לפיה רשאי התובע להניח כי הנתבע נוהג ברכב ברשות בעליו, חזקה עליה מסתמכת גם קרנית בטענותיה כלפי צד ג' 2.

אשר על כן הנני קובעת, כי אף אם ראוי היה כי התובע יימנע מלעלות לרכב עם בן גילו (בן 16) , עדיין אין בכך בכדי לקבוע כי התובע ידע שהוא עולה לרכב עם מי שאין לו רשות לנהוג באותו רכב.

ואדגיש – על אף החשיבות הרבה שהעניקו הנתבעים לשאלה אם ידע התובע כי לנתבע אין רישיון, אם לאו, הרי שלצורך החלת החריג שבסע' 7(2), על קרנית להוכיח כי התובע ידע על נהיגה ברכב ללא רשות בעליו וכאמור לעיל, טענה זו לא הוכחה.

6. סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי הנתבע הוא זה שנהג ברכב, התובע לא היה שותף לנטילת המפתחות ללא רשות וכי צד ג' לא נתנה רשות לנתבע לנהוג ברכב.

בענייננו לא חל הפטור המחריג את קרנית מאחריותה ולפיכך, היא חבה בתשלום פיצויים בגין נזקי התובע מתאונת הדרכים.

6.1 אני מחייבת את קרנית לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

6.2 פסק הדין החלקי שניתן כנגד הנתבע (הנתבע 2 וצד ג' 1) ביום 23.1.2012– יישאר על כנו, קרי, הנתבע ישפה את קרנית בכל סכום שיפסק ושתשלם קרנית לתובע במסגרת תיק זה.

6.3 הנתבע יישא בהוצאות משפט לטובת התובע בסך של 15,000 ₪. חייבתי את הנתבע בכפל הוצאות משחויבה קרנית, וזאת בהתאם לסמכותי לפי תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984- הארכת דיון שלא לצורך. התנהלות הנתבע הביאה להארכת ההליך שלא לצורך- מתן שני צווי הבאה נגדו, הגשת כתב הגנה רק ביום 31.3.2014, בעוד שהתביעה הוגשה ביום 10.3.2010, בקשה להחלפת ייצוג סמוך לישיבת ההוכחות והחלפת ייצוג בעת הגשת הסיכומים.

6.4 הודעת צד ג' כנגד צד ג' 2, אנה וולקוב, נדחית.

קרנית תישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לצד ג' 2, בסך של 10,000 ₪.

6.5 כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, ולא, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

7. נקבע לקדם משפט ליום 30/6/15 שעה 10:30 (בשאלת הנזק/מינוי מומחים).

המזכירות תמציא פסק הדין (החלקי) לצדדים ותמחק את צד ג' מס' 2.

ניתן היום, י"א ניסן תשע"ה, 31 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.