בתיק זה נקבע דיון הוכחות ליום 12.09.2012 לאחר שדיון קודם בוטל בשל מחדליו של התובע. כמה ימים לפני הדיון הגיש התובע "הודעה על אי הגעה לדיון". אותה הודעה היא במהותה בקשה וכך התייחס אליה בית המשפט. ביום 05.09.12 ניתנה החלטה בה נקבע, כי על התובע להתייצב לחקירה על תצהירו במועד שנקבע.

כאשר הגיע מועד הדיון והתובע לא התייצב, ניתן פסק דין הדוחה את התובענה.

ביום 15.11.2012 הגיש התובע שתי בקשות. האחת כותרתה "בקשה נחרצת לביטול פס"ד שניתן בהעדר" והשנייה ל"מתן פס"ד בהעדר" בה מבקש התובע כי יינתן פסק דין נגד הנתבעת.

בבקשתו לביטול פסק הדין טוען התובע, כי לא קיבל מעולם את החלטת בית המשפט מיום 05.09.12 וכי בכל מקרה, "ביהמ"ש פעל בניגוד לחוק, כאשר התייחס להודעת התובע כאל בקשה" (סעיף 18 לבקשת הביטול).

בבסיס בקשתו של התובע עומדת ההנחה המוטעית, כי שאלת התייצבותו לדיון הוכחות נתונה לשיקול דעתו וכי הוא יכול "להודיע" לבית המשפט אם יגיע אם לאו וכדבריו של התובע, "החלטת בית המשפט הייתה בלתי סבירה כאשר כב' השופט התייחס להודעת התובע כאל בקשה". הנחה זו מנוגדת לאמור בסעיף 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 לפיו אי-התייצבות לדיון מצדו של התובע יכולה לגרור אחריה מחיקה או דחייה של התובענה.

התובע טוען אמנם, כי לא קיבל את ההחלטה הדוחה את הודעתו/בקשתו, אך מועד דיון ההוכחות היה ידוע היטב לתובע ומשלא קיבל החלטה הפוטרת אותו מהתייצבות לדיון היה עליו להתייצב במועד שנקבע. משלא עשה כן, נדחתה תביעתו.

סיכומו של דבר, הבקשה לביטול פסק הדין נדחית. משכך, אין מקום לדון בבקשתו השנייה של התובע. פסק הדין יוותר על כנו.

ניתנה היום, ד' טבת תשע"ג, 17 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.