1. התובעת היא תאגיד והיא עוסקת בין היתר בתחום שיווק ציוד אלקטרוניקה ומחשבים (להלן: "הספק"). בינה לבין הנתבע מס' 3 התקיים קשר עסקי על פני זמן כאשר הנתבע מס' 3 עוסק מורשה. ביום 8.3.07 פתח הנתבע מס' 1 חברה בע"מ והעביר את עיסוקו לחברה, היא הנתבעת מס' 1 (מוצגים 4א-4ב למוצגי הנתבע מס' 3). לטענת הספק, הוא לא ידע זאת אלא בדיעבד, כאשר עבור הסחורה שסופקה, 10 טלוויזיות, ניתנו שיקים של הנתבעת מס' 1 (להלן: "כפיר"). התביעה הוגשה כי שקים של כפיר חוללו בשווי נומינלי של 73,934 ₪. מועדי השקים הם 30.11.07-2.2.08 (להלן: "החוב המקורי"). לגביית השקים המקוריים נפתח תיק הוצאה לפועל, מס' 01-16369-09-9. נטען כי בניסיון גבייה של החוב בהליך של עיקול, לפני המצאת האזהרה, התברר כי כפיר שינתה את שמה והעתיקה את מקום העסק לכתובת אחרת. בכתובת האחרת, ברחוב יוהנה ז'בוטינסקי 11/8 באר-שבע, נמצא שילוט של כפיר. אבל בכתובת האמורה מתנהל עסק בשם: "כפיר שירותי מחשב (נווה זאב) בע"מ", היא הנתבעת מס' 2 (להלן: "כפיר נווה זאב").

ביום 28.3.111 ניתן פסק דין נגד הנתבעת מס' 1 בהעדר הגנה.

2. נטען, כי הנתבע מס' 3, בעל מניות ומנהל של כפיר, הקים מראש את כפיר נווה זאב כבטוחה לקריסה כלכלית כאשר בעלת המניות היא הנתבעת מס' 4, אשתו, וכאשר הקריסה קרתה נעשו מעשי מרמה של הברחת כספים ו/או נכסים ו/או סחורות בין כפיר לכפיר נווה זאב. התביעה הוגשה על סכום החוב העדכני בלשכת ההוצאה לפועל, למועד פתיחת התיק, 10.3.10, שעמד על 118,475 ₪, כנגד כפיר, כפיר נווה זאב וכן בעלי המניות/מנהלי כל אחד מהתאגידים.

עילות התביעה הן:

• הרמת מסך בין כפיר לכפיר נווה זאב לבין הנתבעים 3 ו-4;
• נטען כי כל אחד מהנתבעים הפר במעשיו ו/או במחדליו את חובת הזהירות הקבועה בסעיפים 252 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999, וסעיפים 35-36 לפקנ"ז;
• נטען כלפי הנתבעים 3 ו-4 כי הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית לפי סעיף 253 לחוק החברות;
• נטען כלפי הנתבעים 3 ו-4 כי הפרו במעשיהם ו/או מחדליהם את חובת האמונים המוטלת על נושא משרה לפי סעיף 254(א) לחוק החברות;
• נטען כי הנתבעים הפרו את חובת תום הלב לפי סעיף 193(א) לחוק החברות;
• נטען כי על הנתבעים לשלם את החוב מכוח דיני חוזים ו/או דיני החברות ו/או דיני עשיית עושר ולא במשפט ו/או לפי כל דין.

3. אין מחלוקת כי הנתבעים 3 ו-4 הם בני זוג, נשואים, ואין מחלוקת כי כפיר נווה זאב הוקמה בחודש יולי 2007, כ-4 חודשים לאחר שהוקמה כפיר. אין מחלוקת שלאחר שכפיר קרסה הנתבע מס' 3 עבר לעבוד בכפיר נווה זאב. הוכח כי כפיר נווה זאב הוקמה ע"י הנתבעת מס' 4 כדי לתת שירות לשכונת נווה זאב. לפי עדותה של הנתבעת מס' 4, היא בבית אחר הצהריים ומטפלת בילדיה ומנהלת את העסק מרחוק. אין מחלוקת כי כפיר נווה זאב משתמשת ברכב של כפיר. לפי גרסת הנתבעים 3 ו-4, הרכב נמכר לכפיר נווה זאב. לא הובאו ראיות מטעם הספק לסחורה שסופקה לכפיר אשר בגינה ניתנו השקים נשוא תיק ההוצאה לפועל. גם לא הובאו ראיות להוכיח שהסחורה הועברה לכפיר נווה זאב ונמכרה.

הנתבע מס' 3 העיד בחקירה נגדית, כי השקים האחרונים, לחודשים ינואר ופברואר 2008, ניתנו בגין העסקה שבה רכש סחורה של טלוויזיות סוג ב' שנעשתה בחודש אוקטובר (עמ' 14-15 לפרוטוקול). הוא התבקש גם לאשר שנתן שקים של כפיר בידיעה שהם יחוללו והשיב שבגין הסחורה הוא נתן שקים של הלקוחות שלו שחוללו (עמ' 15 לפרוטוקול). לגרסתו, פריסת השקים נעשתה על פי התנאים המוסכמים. הנתבע מס' 3 נשאל מדוע שנכח בקריסת עסקו הוא לא הזמין את הספק לקחת חזרה את הסחורה שלו והשיב שהוא פנה לספקים שסחורתם הייתה בעסק, והסחורה של הספק כבר נמכרה (עמ' 13 לפרוטוקול).

4. הביסוס הראייתי של התובעת, הספק, כנגד הנתבעים 2-4, מתבסס על הנתונים שפורטו בכתב התביעה והצרופות לכתב התביעה. לתובעת לא הותר להעיד את עדיה ולהגיש את ראיותיה על פי תקנה 168(ב) לתקסד"א (החלטה מיום 13.6.11).

הנספחים לכתב התביעה אינם מעבים את החסר הבסיסי של התביעה בהתייחס לנתבעים 2-4, כי נקודת המוצא בתביעה היא שהיסודות הבאים מבססים לכאורה, את התביעה:

1. היות הנתבעים 3 ו-4 בני זוג, כאשר הידע של הנתבעת מס' 4 נרכש כאשר עבדה אצל כפיר, שם גם יש לחמה מעבדה;
2. הניהול של הנתבעת מס' 4 את כפיר נווה זאב נשען למעשה על כך שבעלה, הנתבע מס' 3, עובד בעסק, לפחות מראשית ינואר 2008;
3. העסק כפיר נווה זאב מפורסם באותו אתר אינטרנט שפורסם העסק כפיר;
4. כפיר נווה זאב השתמשה בשילוט של העסק "כפיר" (למועד ביקור קבלן ההוצאה לפועל בשנת 2005);
5. את כפיר נווה זאב משמש רכב של כפיר ואין אסמכתא לעסקה של מכר בין החברות.

בנוסף הוסכם, כי יש הסכם זיכיון המאפשר לכפיר נווה זאב להשתמש בלוגו של הנתבע מס' 3 (עמ' 16 לפרוטוקול – הודעת ב"כ הנתבעים). הנתבעת מס' 4 גם אישרה שהשתמשה במוניטין של בעלה להשגת אשראי מספקים (עמ' 17 לפרוטוקול). כמו כן, על פי הסכם הזיכיון, התמורה ממכירת סחורה ע"י כפיר נווה זאב מועברת לכפיר (עמ' 17 לפרוטוקול). אבל בהתייחס לסחורה של הספק שנמכרה ע"י כפיר נווה זאב, העידה הנתבעת מס' 4, כי היא רכשה את הסחורה מ"דיקל" בבאר-שבע, שהוא גם בן דוד של בעלה (עמ' 17 לפרוטוקול).

4. עילת התביעה של הרמת מסך מעוגנת בחוב של כפיר כלפי הספק על הסחורה שנרכשה מהספק בחודש אוקטובר 2007 ולא שולמה. לא הוכח שסחורה זו הועברה לכפיר נווה זאב ונמכרה דרכה ללקוחות. בקדם המשפט הראשון, ביום 22.11.10, הודיע בא כוח התובעת, כי ההליכים המקדמיים הסתיימו ואין צורך בהליכים מקדמיים נוספים, כאשר הנתבעים הופיעו ללא ייצוג. באותו מעמד, נקבע התיק להוכחות. התובעת מבססת את תביעתה על כך שבשנת 2009 היא גילתה שלא תוכל לגבות את החוב מכפיר בהליכי עיקול והוצאה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. העדרם של הליכי גילוי נרחבים לא אפשרו לתובעת לברר האם הסחורה שלה נמכרה ללקוחות ע"י כפיר או הועברה לכפיר נווה זאב. העדרם של הליכים אלה גם לא אפשרו לבחון את הניהול הכלכלי של התאגיד, כפיר, והאם הניהול מבסס את עילת התביעה להרמת מסך בין התאגיד לבעל המניות של התאגיד (סעיף 6 לחוק החברות).

הרמת מסך בין כפיר לבין הנתבע מס' 3 –

הקמת כפיר, דהיינו, המעבר לעיסוק באמצעות חברה, נעשה בעצת רואה חשבון (עמ' 11 לפרוטוקול). מדובר בחברה שלה בעל מניות אחד שהוא היה לפני כן העוסק המורשה. בכתב ההגנה נטען, שהנתבע מס' 3 לא ערב כלפי הספק לחובות כפיר, ולא הוגש שטר חוב, ולכן לא ניתן לבסס עילת תביעה נגד בעל המניות (סעיף 5 לכתב ההגנה של הנתבע מס' 3). בכתב ההגנה הוכחש כי הנתבע מס' 3 פעל בחוסר תום לב (סעיף 8 לכתב ההגנה). באשר לטיעון של עשיית עושר נטען, כי הנתבע מס' 3 משך משכורת מזערית (4,000 ₪ לחודש – מוצג ג' 4 לתיק מוצגיו). עם התדרדרות החברה הוא עצר את המפולת כדי שהחובות לא יגדלו ופנה לחברת גבייה לגביית השקים של הלקוחות, אך היא נעלמה עם השקים ולא העבירה כל תמורה (סעיף 9 לכתב ההגנה).

אין מחלוקת אפוא, כי הנתבע מס' 3 ניהל את עסקו כעוסק מורשה ואח"כ העסק, כפי שהוא, עבר לניהול ע"י חברה, כאשר הוא נותר בעל המניות היחיד והמנהל היחיד.

אולם, לטענת ב"כ הנתבע מס' 3, עו"ד דניאל כהן, מאחר ומדובר באירועים משנת 2007-2008 הדין החל הוא על פי התיקון לפי סעיף 6 לחוק החברות (תיקון מס' 3, תשס"ה – 2005) שצמצם את האפשרויות להרים מסך בין התאגיד לבעל המניות שלו לנסיבות החריגות והקיצוניות של שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת, כגון לצורך הונאה וקיפוח נושה ו/או נטילת סיכון בלתי סביר, או מימון דק, וזאת בכפוף גם לתנאים המצטברים הבאים:

1. יש צורך במקרה חריג, שבו צודק ונכון לעשות כן;
2. כאשר קיים יסוד נפשי או עצימת עיניים;
3. הפרת חובות ההגינות ותום הלב של בעל המניות וכאשר החברה נעדרת יכולת פירעון [ע"ע 1435/04 י.ס. תעשיות בע"מ נ' חטיב (טרם פורסם, 25.5.06 – פורסם באתר נבו)].

בתשובה הפנתה באת כוח התובעת לפסיקה בת.א. 3190/01 (ללא הפניה למראה מקום – מ' ו') ולע"א 10582/02 [בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (להלן: "עניין – דלתות חמדיה") (טרם פורסם, 16.10.05, פורסם באתר נבו)].

בא כוח הנתבע מס' 3 מוסיף, כי גם לא הוכח קיום החוב לאור שהשיק השישי לא הוצג לפירעון. אבל, השיק כלול בתיק ההוצל"פ שנפתח כנגד כפיר לגביית כל השקים, והנתבע מס' 3 אמר לביהמ"ש, כמנהל ובעל מניות הנתבעת מס' 1, שאין לו מחלוקת עם החוב (עמ' 2 לפרוטוקול). הנתבע אינו יכול להודות בחוב הנתבעת מס' 1 ולחלוק על החוב שהוא נתבע לשלמו בעילות נשוא התביעה. לכן טענה זו נדחית.

בא כוח הנתבע מס' 3 גם טוען, כי מחמת התקלה של התובעת, נמנע ממנה להציג ראיות זולת השקים. פסק הדין ניתן על בסיס התשתית הראייתית שהונחה בפניו על ידי כל הצדדים. אבל, כמפורט לעיל, החסר הראייתי של התובעת לא נובע מההחלטות הנוגעות לתצהיר עדות ראשית ותוך המוצגים של התובעת.

הנתבע מס' 3 פרס בפני ביהמ"ש ובאי כוח התובעת את האסמכתאות המתארות את הטעמים לקריסת העסק (מוצגים 16-28 לתיק מוצגיו), אך הוא לא נחקר עליהם. להוכחת התביעה בעילה של הרמת מסך, לא די להוכיח את התוצאה של הקריסה ואת קיומה של חברה משפחתית (עניין – דלתות חמדיה).

מהראיות של הנתבע מס' 3 השתכנעתי, שהחברה סבלה מבעיית גבייה של חובות שלא שולמו לה בהיקף של 323,094.07 ₪ (מוצג 13 למוצגי הנתבע מס' 3) שהוא בערך הפער בין הכנסות והוצאות לפי מאזן בוחן (מוצג 8ב' למוצגי הנתבע מס' 3), תוך השנה שהייתה פעילה. לא מצאתי בראיות הנתבע מס' 3 התנהלות שניתן לסווג אותה כרשלנית, הברחת רכוש, הפרת חובת אמון, התנהלות בחוסר תום לב כלפי הספקים ובפרט כלפי הספק, או עשיית עושר ולא במשפט.

לגבי הנתבעות 2 ו-4 – מאחר וכפיר נווה זאב אינה בעלת מניות בכפיר, אין היא מושא לבחינת הדוקטרינות של הרמת מסך. הדוקטרינה של הרמת מסך עוסקת בפן שבין התאגיד לבעלי המניות שלו.

ייחוס מעמד של בעל מניות לבן הזוג של בעל המניות, כאשר אין מחלוקת שמדובר במשפחה אחת, לא מעלה ולא מוריד מבחינת התוצאה ברמה האישית, על פי נתוני המוצא של התביעה והתשתית הראייתית. על פי מוצגי הנתבע מס' 3 בוצע עיקול בבית בני הזוג ולא הועלתה טענה מצד הנתבעת מס' 4 (מוצג 15 לתיק המוצגים של הנתבע מס' 3).

כמו כן, בתביעה לא נטען לפסק דין הצהרתי המצהיר כי הנתבעת מס' 4 חייבת לשאת בחוב מחמת היותה בת זוג של הנתבע מס' 3.

5. הוכח כי הנתבעת מס' 2 אינה הנתבעת מס' 1 והוקמה לפני עסקת רכישת הסחורה מהספק. לא הונחה תשתית ראייתית ממנה ניתן לבסס חובת זהירות מושגית או קונקרטית של הנתבעות מס' 2 או 4 כלפי הספק. לא הוכח שהיה קשר עסקי ישיר או עקיף ביניהם וכאמור, לא הוכח שהסחורה שבגינה ניתנו השקים שלא כובדו נמכרה על ידי הנתבעת מס' 2 או נמצא אצלה או בשליטתה. מכאן שגם לא הוכחה עשיית עושר ולא במשפט על ידי הנתבעות מס' 2 או 4.

העילה של הפרת חובת אמונים של נושא משרה בנסיבות נשוא תיק זה, לא ברורה לי בהקשר לנתבעות 2 ו-4.

מאחר ולא הוכח שהסחורה נשוא החוב הועברה לנתבעת מס' 2, גם אין רלבנטיות לתנאי הסכם הזיכיון בינה לבין כפיר (מוצג 5ב למוצגי הנתבעת מס' 3).

מכל המקובץ, לא מצאתי כי הוכחה איזו שהיא עילת תביעה כנגד הנתבעות 2 ו/או 4.

6. בהתייחס ליתר העילות נגד הנתבע מס' 3, טען ב"כ התובעת, עו"ד תומר יפת, כי הנתבע מס' 3 בחר למכור את הסחורה ללקוחות במקום לקרוא לספק לקחת את הסחורה חזרה, כאשר נוכח לדעת שלנתבעת מס' 1 קשיי נזילות. לא הונחה לטענה זו תשתית ראייתית, למעט שהנתבע מס' 3 העיד שלחלק מהספקים הוחזרה סחורה. אבל הוא נימק זאת שבעת זו שהחזיר סחורה לא הייתה סחורה של ספק בעסק (עמ' 13 לפרוטוקול), ולגבי מסכים חדשים שהיו במלאי, הוא התקשר ל"ניופאן" שלקחו אותם.

נטען כי דוקטרינת "חובת הזהירות הראויה" מחייבת את הנתבע מס' 3 כנושא משרה כלפי כל מי שבא במגע עם החברה. נטען שבמועד רכישת הסחורה מהספק, הנתבע מס' 3 ידע שכפיר לא יכולה לשלם עבור הסחורה. על פי מסמכי הנתבע מס 3. הוא אישית והחברה יזמו פניות לספקים ויידעו על בעיית תזרים מזומנים בינואר 2008 (מוצג 10 למוצגי הנתבע מס' 3).

הנתבעת מס' 1 לא נכנסה לפירוק בין מרצון ובין ע"י ביהמ"ש. הנתבע מס' 3 הגיש כמוצג את דף החשבון של הנתבעת מס' 1 בבנק דיסקונט מינואר 2009 ועד נובמבר 2009, ממנו עולה כי החברה בתהליך תשלום חובותיה לבנק, כאשר יתרת הפתיחה בינואר 2009 עומדת על מינוס 41,784.31 ₪ ונכון ל-30.11.09 החוב עומד על 22,161.92 ₪ (מוצג 16 למוצגי הנתבעת מסד 3). תהליך זה קודם את הגשת התביעה, ומכאן אמיתות התהליך.

7. אכן לא ניתן להתעלם מהנסיבות החיצוניות שהצביע עליהם בא כוח התובעת בסיכומיו, כפי שפורטו לעיל. אוסיף, כי הנתבעת מס' 2 החליפה בינתיים את שמה ל"שבע מחשבים" בגלל ש"הגיעו עיקולים בטעות לחברה החדשה" (עמ' 9 לפרוטוקול). הפעולה של "סגירת העסק" של כפיר היה "אי חידוש הסכם השכירות" בסוף דצמבר 2007, אבל המקום לא נסגר, כי אביו המשיך לנהל במקום את מעבדת כפיר הקיימת מאז 1987 (עמ' 9 ו-14 לפרוטוקול). כמו כן, כפיר נווה זאב, לפי נתוני אתר האינטרנט (נספח י' לכתב התביעה) והנתונים במוצג 6א' למוצגי הנתבע מס' 3, צילומים של כרטיסי ביקור, היא "סניף נווה זאב" וכפיר היא "סניף ראשי", שניהם מקבוצת "מעבדת כפיר (1987)". המצג שנוצר וכפי שעולה מהתשתית הראייתית היא לפחות של "בעל בית" אחד. השתכנעתי כי מקור "המצג" הוא הנתבע מס' 3 וכי בהתנהלותו זו לאורך הקשר העסקי עם הספק, יש כדי לבסס את עילת התביעה החוזית של חוסר תום לב, לפי הוראות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973, בכך שפעל בשורה של פעילויות חד צדדית ללא יידוע מראש את הספק.

הנתבע מס' 3 הקים את החברה ועבר לפעול באמצעות החברה עפ"י המלצת רואה החשבון שלו מטעמי מיסוי. הנתבע מס' 3 לא הציג ראיות, כי פנה לכל ספקיו ויידע אותם על כך, ומכאן ניתן להסיק כי הניח, וספקיו הניחו, שהוא עומד מאחורי התאגיד ושאין בהקמתו התנערות מהקשר העסקי הקודם. בהמשך, כאשר השיק הראשון מנובמבר 2007 לא נפרע, הנתבע מס' 3 לא פונה לספק וגם, על פניו, לא בוחן את המצב הכלכלי של החברה.

כי מתוך רשימת חובות הלקוחות (מוצג 13 למוצגי הנתבעת מס' 3) עולה, כי מדובר בלקוחות חוזרים, ולאו דווקא מזדמנים, שפתחו חובות כבר חודשים ספורים אחרי פתיחת העסק כחברה. הרושם הוא שהחסר בעסק היה של מי שייקח על עצמו את גביית החובות השוטפים, ולא מחסור בלקוחות.

מטעמים של קריסת העסק ואי חידוש הסכם שכירות (לכאורה בעסק של אביו), עובר הנתבע מס' 3 לגרסתו להיות עובד שכיר של כפיר נווה זאב, והוא מיידע ספקים מסוימים על סחורה שניתן לקחת חזרה, אך הוא לא מיידע את הספק. הטעם לכך הוא שלא היה בכפיר את הסחורה של התובעת. אך בתשובה זו אין לתת תמונה מלאה האם רוכשי הטלוויזיות שילמו עבורם ואם לא, האם בידי כפיר שקים שניתן להמחות, חלף הסחורה לספק או זכות שניתן להמחות (גרסת השקים שאבדו עם גובה השקים ). הנתבע מס' 3 גם לא מיידע את הספק שהחברה עוברת לכתובת אחרת, שכן בגלל שהוא בעל המניות והמנהל היחיד שלה זה מה שקרה בפועל בהעדר הליך פירוק. מראשית שנת 2008 פועל הנתבע מס' 3 במישור של נושים ושל ספקים, אך לא של הספק, התובעת. לבסוף, לשיטת הנתבעים 3 ו-4 רכב כפיר נמכר לכפיר נווה זאב, אך לא הוצגו אסמכתאות לכך. הנתבע מס' 3 מונע במעשיו ובמחדליו על פני רצף של זמן מהספק אפשרויות בין שלא לעשות עמו את העסקה מלכתחילה ובין לגבות את החוב במישרין או בעקיפין.

לפיכך, מצאתי מטעמים אלה, כי על הנתבע מס' 3 לפצות את הספק, התובעת על חוסר תום הלב בניהול עסקיו מולה.

סוף דבר

8. התביעה היא על סכום החוב בתיק הוצל"פ. לא מצאתי לחייב את הנתבע מס' 3 בחוב כפי שהוא בתיק ההוצאה לפועל, אך כן מצאתי לחייב כפיצוי בחוב הנומינאלי משוערך ליום הגשת התביעה.

על כן, התביעה נגד הנתבעות מס' 2 ו-4 נדחית. התביעה נגד הנתבע מס' 3 מתקבלת.

הנתבע מס' 3 ישלם לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 73,934 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה, 10.3.10, ועד ליום התשלום המלא בפועל, וכן הוצאות משפט שיחושבו לפי הסכום האמור, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההוצאה ועד ליום התשלום המלא בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 9,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

התובעת תשלם הוצאות משפט לנתבעות 2 ו-4, ביחד ולחוד, בסך של 9,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ה' תשרי תשע"ג, 21 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.