1. התובעת, אשר ביצעה חלק מעבודות בניה על-פי הסכם בינה לבין הנתבעים, הגישה נגדם תביעה לתשלום יתרת החוב הכספי. לטענת הנתבעים, הם שילמו את מלוא החוב לנציג התובעת, אף כאשר חדל לפעול מטעמה, וזאת על-פי הסכם שנכרת בין התובעת לבין אותו נציג-לשעבר, ובו נקבע כי הם ישלמו לו את יתרת החוב, כשם שעשו בטרם הוא חל לייצגה. במחלוקת זו עוסק פסק דין זה.

כתב התביעה

2. התובעת, חברה לביצוע עבודות תשתית, הגישה ביום 10.3.2010 תביעה לתשלום 30,908 ₪ אשר, לטענתה, נותרו הנתבעים חייבים לה בגין עבודות בניה שביצעה עבורם. בכתב התביעה תוארה המסכת העובדתית כדלקמן: בשנת 2009 סוכם בין הצדדים כי התובעת תבצע עבור הנתבעים עבודות הקמת מבנה בסמוך לביתם במושב רמת נפתלי. ראשיתה של ההתקשרות בפניית הנתבעים אל מנהל בתובעת בשם ואיל חג'אזי (להלן: ואיל), והמשכה בפגישה בין מנהל בתובעת בשם תומר גולן (להלן: תומר) לבין איציק אלון (להלן: איציק), בנם של הנתבעים ומי שפעל בשמם, שלאחריה שיגר ביום 16.7.2009 תומר אל איציק הסכם בכתב (להלן: ההסכם הראשון). על אף שההסכם לא נחתם על-ידי הנתבעים, אישר איציק בעל-פה את הסכמתם לתוכנו. התובעת ביצעה את השלב הראשון של העבודות שפורטו בהסכם הראשון, וכן עבודות חריגות שנתבקשו על-ידי הנתבעים - יציקת בטון נוספת והוצאת קו ביוב מהמבנה (להלן: העבודות החריגות).

ביום 26.7.2009, מעמד מסירת האתר לנתבעים, עם השלמת השלב הראשון של העבודות וביצוע העבודות החריגות, שילמו הנתבעים לתובעת 48,500 ₪ - מהם 40,000 ש"ח עבור העבודות נשוא ההסכם הראשון ו-8,500 ₪ עבור חלק מהעבודות החריגות.

ביום 5.8.2009 שלחה התובעת לנתבעים הסכם נוסף (להלן: ההסכם השני), אשר שיקף את השינויים במפרט העבודות לעומת ההסכם הראשון. התובעת מצידה החלה עוד ביום 2.8.2009 בביצוע השלב הראשון של העבודות שפורטו בהסכם השני, אולם הפסיקה לבצע את שאר העבודות על-פי אותו הסכם כאשר הנתבעים סירבו לחתום עליו, לא השלימו התשלום עבור כל העבודות החריגות ולאחר שאיציק ביקש לשנות את תוכנו של ההסכם השני ודרש כי התובעת תבצע שינויים ותוספות שנראו בעיניה כבלתי סבירים ובלתי רווחיים.

מאחר והנתבעים סירבו לשלם את יתרת התמורה - 29,000 ₪ על-פי ההסכמים ו-1,740 ש"ח בגין העבודות החריגות - הוגשה התביעה הכספית.

כתב ההגנה

3. בכתב ההגנה פירטו הנתבעים את גרסתם העובדתית כדלקמן: התקשרות הנתבעים להקמה של מבנה במושב לא נעשתה עם התובעת, אלא עם אלן ביסמוט (להלן: אלן), וָאיל ותומר (שלושתם ייקראו להלן: הקבלנים). ההסכם הראשון נכרת ביום 16.7.2009 בין הנתבעים לבין וָאיל ותומר, שהציגו עצמם כשותפות. לאחר שוָאיל יצק את היסודות והרצפה, והשותפות קיבלה מהנתבעים את התשלום המוסכם, הסכימו הצדדים על עריכת שינויים בביצוע העבודות, אשר קיבלו ביטוי בהסכם השני מיום 5.8.2009. הנתבעים הכינו מסמך מסודר המשקף את ההסכמות, אולם הקבלנים לא חתמו עליו. ביום 12.8.2009 הוחל בביצוע עבודות יציקה מבלי להודיע על כך מראש לנתבעים, בניגוד למוסכם. נוצרו חילוקי דעות בין הצדדים, שהובילו בסופו של דבר לסיכום שהועלה על הכתב ביום 20.8.2009 (להלן: הסכם סיום ההתקשרות), ולפיו ימשיך וָאיל לבדו בביצוע העבודות, וכי עבור העבודות שבוצעו עד לאותו מועד ישלמו הנתבעים לואיל סך 10,000 ₪, לאחר שכבר שולם לוָאיל, כנציג הקבלנים, סך 15,000 ₪.

הנתבעים טענו כי הם לא נותרו חייבים כספים לקבלנים, וכי שילמו להם את התמורה המגיעה עבור ביצוע יסודות למבנה ותוספת יציקה. עוד נטען כי לא היה סיכום בין הצדדים על ביצוע הנחת קו ביוב, כעבודות חריגות, בתמורה לסך 1,740 ₪ המהווים חלק מסכום התביעה.

כתב תשובה

4. בכתב התשובה שהוגש באיחור הודתה התובעת בקיומו ובתקפותו של הסכם סיום ההתקשרות, וטענה כי הוא משקף ניסיון שלה לקבל את הכספים המגיעים לה ולצמצם את נזקיה. עוד היא טענה כי הנתבעים הפרו הסכם זה ולא שילמו לתובעת 10,000 ₪ נוספים, וכי ואיל לא קיים אף הוא את חלקו בהסכם ולא העביר לה סך 15,000 ₪ שקיבל מהנתבעים. סך זה, כך נטען, שולם לוָאיל בגין עבודה אחרת שהוא ביצע לבקשת הנתבעים ללא קשר לעבודות שבוצעו עבורם על-ידי התובעת.

ההסכם הראשון

5. ההסכם הראשון (נספח א' של ת/2 - תצהירו של תומר) הינו למעשה מכתב ששלח תומר אל איציק ואל הנתבע מס' 1 (להלן: הנתבע) באמצעות דואר אלקטרוני, ונושא תאריך 16.7.2009. בהסכם, שכותרתו: "מפרט והסכם לבניית מבנה בצימרים ברמת נפתלי - טיוטה 1 להערות", מצויה טבלה של "אבני דרך לביצוע העבודה, כולל מחיר על פי ההסכם שנערך בע"פ בין הצדדים":

בין ההערות שנרשמו מתחת לטבלה, כלולה הערה מס' 6 כדלקמן:

"אישור אבני הדרך - בתום כל אבן דרך תיבדק התכולה ותאושר בכתב על ידי הלקוח. אישור תכולה מהווה אישור לשביעות רצון הלקוח מאותה אבן דרך. מיד לאחר אישור התכולה תשולם התמורה עבור אותה אבן דרך במזומן. על מנת למנוע חילוקי דעות, העבודה לא תימשך עד לאישור אבן דרך".

6. כמצוין לעיל, בכתב התביעה טענה התובעת כי הסכם זה היה הראשון בו התקשרו הצדדים, וכי על אף שלא נחתם על-ידי הנתבעים, תכנו אושר בעל-פה על-ידי בנם איציק. בסעיף א-1 לכתב ההגנה נאמר כי הקבלנים העבירו לנתבעים את "הצעת מחיר לבניית שלד עם ציפוי אבן שצורפה לתביעה כנספח "א" (ההסכם הראשון - א"ג), וכי הנתבעים הסכימו לה. נאמר מפורשות כי ההסכם נכרת ביום 16.7.2009. כלומר, אין מחלוקת בין הצדדים כי ההסכם הראשון אכן נכרת ביניהם.

7. בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי "סוכם על כתב כמויות בו כל פריט מתומחר". כתב הכמויות (נספח א' של נ/4 - תצהירו של איציק) תואר על-ידי איציק בתצהירו כתרשומת בכתב יד שהגיש לו ואיל בעקבות פגישה שנערכה ביניהם ובין תומר, ובה סוכמו פרטי העסקה והוחלט כי תועבר לאיציק הצעת מחיר.

8. תומר ציין בתצהירו כי ביום 26.7.2009 הושלם על-ידי התובעת ביצוע שלב 1 בהסכם הראשון (יסודות למבנה ולעמודים), שתומחר בסכום של 40,000 ₪, וכן עבודות חריגות של יציקה נוספת של בטון והוצאת קו ביוב מהמבנה. בתצהירו נאמר כי הנתבע שילם 48,500 ₪ - מהם 40,000 ₪ עבור ביצוע שלב 1 בהסכם הראשון (סכום התואם את הרשום בטבלה שבאותו הסכם), ו-8,500 ₪ עבור העבודה החריגה של יציקה נוספת של בטון. בחקירתו הנגדית אמר כי "השותפות קיבלה מהנתבעים סך של 48,500 ₪ עבור אבן הדרך הראשונה" (עמ' 12). ביום 3.9.2009 הופקה על-ידי התובעת חשבונית-מס 0599 עבור הנתבעים בסכום כולל של 48,499 ₪ (נ/1).

9. לשיטתו ולטענתו של תומר, לא שולמו 1,740 ש"ח - שהינה התמורה המגיעה עבור ביצוע העבודה החריגה של הוצאת קו ביוב מהמבנה. האמור בהערה מס' 2 בהסכם הראשון, לפיה המחירים אינם כוללים עבודות אינסטלציה "למעט חיבור קו ראשי לביוב חיצוני", ובדברי תומר בחקירה הנגדית, לפיהם עבודה זו של קו הביוב נעשתה כ"חלק מהיסודות, ממש בסוף של שלב היסודות" (עמ' 10), שומט את הקרקע מתחת לטענה כי הוצאת קו הביוב הינה חלק מהעבודות החריגות. אין, איפוא, מקום לדרישה הכספית עבור ביצוע עבודה זו, בסך 1,740 ₪.

ההסכם השני

10. ההסכם השני (נספח ב' של ת/2) הינו מכתב מיום 5.8.2009 הממוען אל איציק, ואשר הודפס על גבי נייר מכתבים של התובעת (ובראשו הלוגו שלה) ומסתיים במלים "בברכה, תומר גולן טרהקום תשתיות תקשורת בע"מ. בהסכם זה, שכותרתו: "מפרט והסכם לבניית מבנה בצימרים ברמת נפתלי גרסה 3", מצויה טבלה של "אבני דרך לביצוע העבודה".

סעיפי ההערות כללו אף הערה הזהה להערה מס' 6 בהסכם הראשון, למעט השינוי שבמקום תשלום התמורה "במזומן" צוין "בשיק מזומן". כן צויין כי המחירים אינם כוללים מס-ערך-מוסף וכי "הסכם זה חתום מהווה הזמנת עבודה".

מהשוואת שני ההסכמים רואים כי בטבלה שבהסכם השני שוב לא נכלל שלב 1 שבטבלת ההסכם הראשון (אשר ביצועו הושלם ותמורתו שולמה), וחל שינוי בתימחורם של שאר השלבים.

11. בכתב התביעה צוין כי ההסכם השני מיום 5.8.2009 לא נחתם על-ידי הנתבעים, אולם הוא אושר וקוּבַּל בעל-פה. בסעיף א-2 לכתב ההגנה צוין כי "לאחר מו"מ, הצדדים הסכימו על כמה שינויים והבהרות בחוזה שקיבלו ביטוי במכתב מיום 5.8.2009 נספח ב' לכתב התביעה". אין, איפוא, מחלוקת כי ההסכם השני אכן נכרת בין הצדדים, וכי הם מחויבים לתכנו. מחויבות זו של הנתבעים להסכם השני אינה מתעמעמת אף לאור הנטען בכתב ההגנה לפיו הנתבעים הכינו "חוזה מסודר" לשם חתימה, אולם הקבלנים נמנעו מלחתום עליו. איציק צרף לתצהירו העתק של טיוטת החוזה שהוא הכין לחתימה (נספח ב' של נ/4), ועליה תיקונים בכתב יד. מהטיוטה עולה כי אבני הדרך שפורטו בה הינם זהים לאלו שבטבלה שבהסכם השני, וכך גם תימחורם (למעט חלוקה פנימית שונה במחירי שלב 2 ושלב 3 באותה טבלה).

12. בין 5.8.2009, מועד כריתת ההסכם השני, לבין 19.8.2009, הוא המועד בו שלח תומר מכתב נזעם אל איציק (נספח ג' של ת/2) אשר היווה "יריית הפתיחה" במלחמת האשמות הדדיות, השתבשו העניינים כליל. אלן, נציג התובעת, אישר כי התובעת "יצאה מהפרויקט" ביום 20.8.2009 (עמ' 25). כפי שנראה להלן, סלע המחלוקת נעוץ בשאלה - האם התובעת ביצעה את שלב 1 של ההסכם השני, והאם שולמה תמורה כלשהי בגינו. אין מחלוקת כי שאר חלקי אותו הסכם לא בוצעו על-ידה.

נדגיש כי התמורה המוסכמת של שלב 1 בהסכם השני, בסך 25,000 ₪, אשר בצירוף מס-ערך-מוסף שנהג באותה עת מסתכמת בסך 29,125 ₪, היא עיקרה של התביעה הכספית של התובעת. מכרטסת התובעת, נספח ה' של ת/2, עולה כי יתרת החוב של הנתבעים הורכבה מ-29,000 ₪ בגין "ביצוע שלב א' במבנה ע"פ מפרט שלב 1 הסכם מיום 5/8/09" ומ-1,740 ₪ בגין הנחת קו ביוב כעבודה חריגה.

האם התובעת ביצעה את שלב 1 של ההסכם השני

13. תומר טען בסעיפים 17-16 לתצהירו כי ביום 2.8.2009 התובעת החלה בביצוע שלב 1 של ההסכם השני, דהיינו - ביצוע בנייה עד גובה הקשתות, אשר תומחרה בסכום של 25,000 ₪ ובתוספת מס-ערך-מוסף. הוא ציין כי התובעת "הקפיאה את ביצוע העבודות לאחר סיום ביצוע שלב 1 בהסכם 2" מאחר ואיציק דרש כי היא תבצע שינויים ותוספות, וסירב לחתום על ההסכם השני.

14. איציק טען בסעיף ה' לתצהירו כי עבודת היציקה התבצעה מבלי שנמסרה לו הודעה על כך ובכך נמנע פיקוח שלו על העבודה:

"נודע לי על ביצוע היציקה מהורי שהיו גם מופתעים והכול לאחר שהיציקה בוצעה ללא פיקוח. התקשרתי לתומר וטענתי ששוב התבצעה יציקה ללא ידיעתי ושרק אתמול הסכמנו שלפני כל יציקה קוראים לי שאני יכול לבדוק את העבודה. בשלב זה של השיחה תומר אמר שהוא לא מסוגל לעמוד בדרישותיי ושהוא עוזב את העבודה באופן חד-צדדי".

15. כאשר נשאל איציק בחקירה הנגדית האם בוצע שלב 1 של ההסכם השני (בנייה עד גובה הקשתות) הוא השיב:

"הם לא סיימו את הקירות. עד גובה תחתית חלונות - בוצע חלקי" (עמ' 67);

"חלק ב' לא בוצע עד השלב שתומר ואלן יצאו מהתמונה. הם בנו עד גובה החלונות חלקית, העבודה לא הייתה גמורה. הם לא סיימו את השלב הזה" (שם);

"אחרי שהם הלכו ואיל המשיך" (שם);

מדברים אלו של איציק עולה כי לדעתו שלב 1 של ההסכם השני בוצע על-ידי התובעת באופן חלקי בלבד. הוא אישר כי אביו, הנתבע, סבר אחרת:

"לדעתי הם לא השלימו את השלב. אבא שלי ראה קירות ומבחינתו הסתיים השלב. מבחינתי לא אושר השלב" (עמ' 78).

ואכן, הנתבע הודה בסעיף א-3 לתצהירו (נ/5) כי -

"חוב הנתבעים לשותפות עבור כל העבודות עד שלב זה עמד על הסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ".

16. איציק התייחס אף לשוויה הכספי של העבודה שבוצעה. כאשר הוא נשאל מה נותר לבצע באותו שלב, הוא הסביר:

"מילוי פוגות בין האבנים ופינישים" (שם).

וכשהתבקש להעריך את שוויו הכספי של החֶסֶר, ענה:

"מעריך בסביבות 2,000 ₪" (שם).

למרות תשובתו זו, ממנה עולה כי לשיטתו היה צריך להפחית 2,000 ₪ מתוך הסכום של 25,000 ₪ שנקבע בתמורה של שלב 1 בהסכם השני, דבק איציק בדעתו כי לתובעת מגיע רק 15,000 ₪. מאלפים דבריו הבאים:

"כל השלב הזה לא שווה 25,000 ₪. התשלום נקבע ל-25,000 ₪. זה לא אומר שכל העבודה שווה את הסכום הזה" (שם);

".. עלות מה שהוא עשה שווה 15,000 ₪ ובגלל זה לא הסכמתי שישלמו יותר כי זה מה שהיה שווה השלב שהם ביצעו עד עכשיו" (עמ' 79).

דומה כי הדברים מצביעים על חוסר תום-לב, וניסיון התנערות מתוכן ההסכם השני, אשר - כאמור לעיל - הנתבעים הכירו בתקפותו.

כאמור, הנתבע סבר כי התובעת השלימה ביצוע שלב 1 של ההסכם השני, ואילו איציק בנו סבר כי היא ביצעה רק חלק משלב 1, ונותר לבצע חלק ששוויו כ-2,000 ₪. איציק שימש רק כיועץ מקצועי (כדברי הנתבע בעמ' 96), ואת עמדת הנתבעים יש לקבל מפי הנתבע עצמו. לפיכך, הנני קובע כי הוכח שהתובעת ביצעה בשלמותו את שלב 1 של ההסכם השני. היא הייתה זכאית לקבל את התמורה החוזית עבור שלב זה.

האם הנתבעים שילמו לתובעת את התמורה עבור ביצוע שלב 1 של ההסכם השני

17. איציק העיד כי הנתבעים שילמו לתובעת תמורה חלקית בגובה 15,000 ₪ ולא את מלוא התמורה בסך 25,000 ₪ בתוספת מס-ערך-מוסף, כפי שנקבע בהסכם השני. הוא אמר כי סכום זה שולם על-ידי הנתבעים לידיו של ואיל, אותו הם ראו כנציג הקבלנים.

בשאלת עיתוי ביצוע תשלום זה ואופן ביצועו השמיע איציק גרסאות מנוגדות. תחילה אמר:

"(כ)שתומר וְוָאיל עזבו את העבודה, עד השלב הזה שילמנו לואיל 15,000 ₪" (עמ' 68).

"ואיל קיבל 15,000 ₪ לפני שידענו שיש הפרדה ביניהם" (שם).

בהמשך חקירתו הנגדית נשאל מתי שולם סך 15,000 ₪ לידיו של ואיל, והשיב:

"באותו יום כשהוא אמר שהוא ממשיך ההורים שלי שילמו לו לדעתי בשיקים" (עמ' 76).

הוא לא ידע לפקודת מי נמשכו השיקים, על איזה חשבון נמשכו, והאם הם הוחלפו בתשלום מזומן, אך ידע לומר כי הומצאה לנתבעים קבלה עבור תשלום זה:

"לא מיד. אחרי שתומר התקשר אלי ואחרי כל הסיפור הזה" (עמ' 77).

בהמשך שינה גרסתו ואמר:

"לא קיבלתי מתומר חשבונית או קבלה. אני חושב שקיבלתי מואיל משהו, לא בטוח.... לשאלתך - לא זוכר" (שם).

ואחר כך:

"במעמד מסירת השיק כבר לא הייתי" (שם).

18. בעוד שאיציק גרס כי הגיע לתובעת 15,000 ₪ בלבד, וכי סכום זה שולם על-ידי הנתבעים לידיו של ואיל, הייתה לאביו, הנתבע, גרסה שונה. כזכור, הנתבע הודה כי הגיע לתובעת 25,000 ₪ - מלוא התמורה החוזית עבור שלב 1 של העבודה על-פי ההסכם השני. נאמן לשיטתו, המשיך הנתבע וטען בתצהירו כי סכום זה שולם במלואו. בסעיף א-3 לתצהירו נאמר:

"15,000 ₪ ומע"מ מחוב זה שולמו לשותפות באמצעות ואיל מיידית, והיתרה בסך 10,000 ₪ ומע"מ שולמה בהמשך ועל פי הסכמה בין הצדדים כפי שיפורט בהמשך".

בסעיף א-5 לתצהירו הוא הדגיש כי 10,000 ₪ הנותרים שולמו על-ידי הנתבעים לידי ואיל לאחר שנכרת הסכם גמר ההתקשרות, עליו ידובר להלן.

לסיכום, עדויות איציק והנתבע לא סיפקו ראיה משכנעת לכך שהנתבעים אכן שילמו לתובעת את התמורה או חלקה עבור שלב 1 של ההסכם השני.

הסכם סיום ההתקשרות והשלכותיו

19. הסכם זה (נ/2) הינו תרשומת בכתב יד, הנושאת את חתימותיהם של ואיל ושל אלן בלבד. מפאת חשיבותו הוא יובא להלן בשלמותו:

"הסכם שנערך בין הצדדים ואיל אל מול אלן מטרקום מול משפחת אלון שביום חמישי 20/8/09 מוצהר ומוסכם בזאת שפרוייקט הבניה עד היום היה באחריות חברת טרקום ומהיום ואילך הפרוייקט יהיה באחריות ונוהל חג'אזי בלבד ואין לחברת טרקום שום עניין מעכשיו. מבחינת כסף יש כרגע כ-15,000 ₪ אצל ואיל ומוסכם בזאת שביום ראשון 23/8/09 ברגע שואיל ממשיך לעבוד וואיל יעביר את ה-15,000 ₪ לחברת טרקום ואחרי כמה ימי עבודה עד 4 או חמישה המשפחה תעביר עוד כ-10,000 ₪ לואיל ווָאיל יעביר את הכסף לחברת טרקום, וכך יסגר הענין בין חברת טרקום למשפחת אלון".

20. מלשון ההסכם אנו למדים כי הוא נערך ביום 20.8.2009. על נסיבות עריכתו וכריתתו של ההסכם העיד הנתבע בחקירתו הנגדית:

"הם בעצם ישבו אצלי בבית, השותפים, והחליטו על דעת עצמם בצורה חד-צדדית לפרק את השותפות ביניהם ולמסור את העבודה לוָאיל. ואיל הוא השותף שלהם. היה אדם שלישי שכתב את זיכרון הדברים ביניהם, שוָאיל ממשיך לעבוד ואני משלם לוָאיל. ואיל היה צריך להעביר את הכסף אליהם" (עמ' 91).

מדברי הנתבע, כמו גם מדברי אלן בחקירתו הנגדית (בעמ' 22), עולה כי הנתבע ידע באופן אישי על הסכם הפסקת ההתקשרות, והסכים לתכנו. הנתבעים ידעו, איפוא, כי "קו פרשת המים" הינו מועד כריתת הסכם זה - 20.8.2009. עד לאותו מועד נחשב ואיל כעובד של התובעת, ומאותו מועד - שוב אין הוא מייצג אותה או רשאי לפעול בשמה.

21. לגבי תשלום 15,000 ₪ ניתן להסיק שתי מסקנות חשובות במישור הראייתי:

* כל עוד לא הובא הסכם סיום ההתקשרות כראיה, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי הם שילמו לתובעת סך של 15,000 ₪ כתמורה חלקית עבור ביצוע שלב 1 של ההסכם השני. משהובא הסכם סיום ההתקשרות כראיה, דומה שסוגיה זו באה על פתרונה. במסמך זה אישר למעשה אלן, כנציג התובעת, כי סך 15,000 ₪ שולם על-ידי הנתבעים לידי ואיל כתשלום על-חשבון תמורה נשוא עבודות בהסכם השני.

* משהוכח כי הנתבעים שילמו 15,000 ₪ לתובעת, באמצעות נציגה ואיל, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי במועד ביצוע התשלום ואיל כבר לא היה מורשה מטעמה, או, למצער, כי הנתבעים ידעו שוָאיל שוב אינו מורשה מטעמה. אינני מקבל את עמדת התובעת לפיה הנתבעים ידעו כי ואיל אינו מייצג את התובעת עוד בטרם הם שילמו לו 15,000 ₪. לא הומצאה ראיה לכך שעובר להסכם סיום ההתקשרות ידעו הנתבעים כי ואיל חדל מלייצג את התובעת. טענה זו הועלתה לראשונה במכתב תומר אל איציק (נספח ג' של ת/2), הנושא תאריך 23.12.2009 (אם כי אני מקבל את עדות תומר לפיה מדובר במכתב שנשלח ביום 19.8.2009, יום אחד לפני כריתת הסכם גמר ההתקשרות). לנוכח תכנו של הסכם סיום ההתקשרות ניתן אף לתהות: לוּ העברת הסך של 15,000 ₪ לידי ואיל הייתה לצנינים בעיני התובעת, אזי מדוע אלן - שהיה נציג התובעת במעמד יצירת הסכם סיום ההתקשרות, בביתו של הנתבע - הסכים לכך שאת הסכום שנותר לתשלום, בסך 10,000 ₪, ישלמו הנתבעים לוָאיל, במקום לתובעת?

22. לגבי התשלום העתידי של 10,000 ₪: הנתבע, שהיה עד ללידתו של הסכם סיום ההתקשרות מיום 20.8.2009, ידע והבין כי התובעת, מצד אחד, וְוָאיל, מצד שני, מצפים כי סכום זה (חוב של הנתבעים לתובעת!) ישולם על-ידי הנתבעים לידיו של ואיל, על אף ש הוא חדל מלייצג את התובעת ואינו מורשה מטעמה. ובמלים אחרות: הנתבעים למדו כי בעוד שתשלומים שהם שילמו לוָאיל עד לאותו מועד הינם תשלומים ששולמו לידיה של התובעת, הרי כל תשלום שישולם על-ידיהם בעתיד לידי ואיל - לא ייחשב כתשלום לידי התובעת, אלא אם כן נקבע אחרת. ואמנם, לעניין יתרת החוב הספציפי של הנתבעים לתובעת, נקבע אחרת: התובעת, שיוצגה בהסכם על-ידי אלן, הסכימה לכך שיתרת התמורה שהנתבעים נותרו חייבים לה תשולם על-ידיהם לידיו של ואיל. משמעות הדבר היא כי הנתבעים - על אף שלא חתמו על הסכם סיום ההתקשרות - ידעו כי רצון התובעת הינו שאת יתרת חובם לה הם יפרעו לידיו של וָאיל ולא לידי נציג שלה. ודוק: ידיעה זו של הנתבעים מבוססת על רצונה של התובעת, כפי שבא לידי ביטוי בהסכם שאין הנתבעים צד לו. לכאורה, אין ברצון זה כדי לחייב את הנתבעים (שאינם צד להסכם זה) לשלם את יתרת חובם לידיו של ואיל, אולם יש בידיעתם כדי להוות טענת הגנה מפני התובעת, במידה ותתבע מהם לשלם לידיה (ולא לוָאיל) בשנית חוב זה.

הכלל האמור לעיל עמד בתקפו עד לשלב בו התחוור לנתבעים כי רצונה של התובעת השתנה. התובעת הוכיחה כי עוד בטרם שילמו הנתבעים את הסכום של 10,000 ש"ח לידי ואיל, היא חזרה בה מההסכם שלה עם ואיל בכל הנוגע לסכום זה. רצונה החדש, לקבל את יתרת חובה ישירות מהנתבעים, ולא באמצעות ואיל, הובא לידיעת איציק, בנם של הנתבעים. מתמלילי שיחות הטלפון שניהלו אלן ואיציק (נספח ז' של ת/3 וגם נ/3) עולה כי לכל המאוחר ביום 31.8.2009 כבר ידע איציק כי התובעת מצויה בסכסוך עם ואיל וכי היא עומדת על כך שהנתבעים ישלמו ישירות לה, ולא לוָאיל, את יתרת חובם. אלן טען, בחקירתו הנגדית, כי פנה לאיציק בדרישה להימנע מלפעול בדרך שנקבעה בהסכם סיום ההתקשרות, ולא להעביר סכום זה לידי ואיל, אלא לידי התובעת. לדבריו, איציק - שכעס על התובעת והעסיק את ואיל בביצוע עבודות בניה - סירב לדרישתו (עמ' 26).

עולה מכך כי בתחילת ספטמבר 2009 ידעו הנתבעים (באמצעות איציק) כי התובעת עומדת על כך שהם ישלמו לה ישירות את הסך של 10,000 ₪. טענת ההגנה הנסמכת על תוכנו של הסכם סיום ההתקשרות שוב לא עומדת להם, במידה ועד לאותו מועד הם טרם שילמו לוָאיל סכום זה. לו היה עולה בידי הנתבעים להוכיח כי הם שילמו לוָאיל סכום זה עובר לידיעתם על עמדתה המעודכנת של התובעת - הייתה עומדת להם טענת הגנה זו.

הנטל להוכיח את עצם תשלום 10,000 ₪ ומועד תשלומו רובץ על הנתבעים. מהתצהירים ומהחקירות הנגדיות עולה כי הם לא הרימו נטל זה. תצהיריהם של איציק ושל הנתבע שותקים בנקודה זו. להוכחת ביצוע התשלום צורף לתצהירו של הנתבע (כנספח ב' של ת/5) העתק של חשבונית מס 0151 מיום 27.8.2009 שהפיקה חברת גי. סי. בי תשתיות בע"מ לנתבע בסכום של 25,000 ש"ח בצירוף מס-ערך-מוסף ובסך הכל - 29,125 ₪. אין בחשבונית מס זו כדי ללמד על תשלום כלשהו (שהרי חשבונית-מס זו איננה קבלה) ואין היא מעידה על תשלום כלשהו שנעשה לוָאיל. אף אם נקבל את טענת הנתבע כי חברת גי. סי. בי תשתיות בע"מ היא השם שוָאיל "קורא לעצמו" (עמ' 95), הרי יש לזכור כי באותה עת המשיך ואיל באופן עצמאי לבצע עבודות בניה עבור הנתבעים, והיה זכאי לתמורה בשל עבודות אלו, ללא קשר לחוב העבר של הנתבעים לתובעת. אף כי הנתבע טען בחקירתו הנגדית כי שילם לוָאיל כ-100,000 ₪ (עמ' 91), הוא לא הצביע על ייחוד של חלק כלשהו מהתשלומים להחזר החוב לתובעת ואף לא על המועד בו בוצע אותו תשלום של 10,000 ₪. בחקירה הנגדית הסביר הנתבע כי שילם לוָאיל 10,000 ₪ "עבור מה שהוא עשה" (עמ' 102), קרי - עבור עבודתו. כשנשאל פעם נוספת האם סכום זה שולם לוָאיל עבור עבודה שעשה לבדו, ענה: "אני לא זוכר" (עמ' 102). חקירתו של ואיל בענין זה לא הניבה מענה ברור בכל הקשור לסך 10,000 ₪ ששולם לו על-ידי הנתבעים. בשלב מסוים הוא אישר כי שולם לו סכום זה, בהמשך טען כי סכום זה שולם לעורך-דין (עמ' 50) ובכל הקשור למועדים הדגיש כי אינו זוכר תאריכים (עמ' 38).

משלא הוכיחו הנתבעים כי שילמו לוָאיל את יתרת חובם לתובעת בסך 10,000 ₪ עוד בטרם נודע להם כי התובעת חזרה בה מהאמור לגבי תשלום זה בהסכם סיום ההתקשרות, הרי שיש לקבוע כי הם נותרו חייבים לה סכום זה.

עוללות

23. הנתבעים טענו כי אין יריבות בינם לבין התובעת, וכי הם התקשרו עם שותפות של הקבלנים. דין טענה זו להידחות, לאור מסמכים רבים שהוגשו כראיות ומהם עולה כי הנתבעים ידעו כי התקשרותם העסקית הינה עם החברה התובעת. מסמכים אלו הינם ההסכם השני שנכתב על הלוגו של התובעת, טיוטת ההסכם שהכין איציק, בה ציין כי הצדדים המתקשרים הינם הנתבע והתובעת (נספח ב' של נ/4), מכתבו מיום 19.8.2009 של תומר אל איציק (נספח ג' של ת/2) המסתיים במלים "בברכה תומר גולן מנכ"ל טרהקום תשתיות תקשורת בע"מ, מכתבו מיום 20.8.2009 של איציק אל "תומר גולן מנכ"ל טרהקום בע"מ" (נספח ד' של ת/2), הסכם סיום ההתקשרות בו צוין כי הינו "בין הצדדים ואיל אל מול אלון מטרקום" (נ/2) וחשבונית 0599 מיום 3.9.2009 שהופקה עבור הנתבע על-ידי התובעת (נ/1).

24. אחת מטענות הנתבעים הייתה כי התובעת הפרה את ההסכם עמם, מאחר ולא הודיעה להם מבעוד מועד על כוונה לבצע יציקה ובכך סיכלה את האפשרות לבצע פיקוח על עבודתה. לא מצאתי לנכון להידרש לשאלה אם אמנם הפרה התובעת את ההסכם עם הנתבעים, מאחר והם לא העלו טענת קיזוז של בגין נזק שנגרם להם כתוצאה מהפרת הסכם, ואף לא הוכיחו קיומו של נזק כזה.

התוצאה

25. יתרת החוב בגינה הגישה התובעת את תביעתה הורכבה מיתרת חוב בגין עבודה חריגה ומתשלום עבור חלק 1 של ההסכם השני. כאמור בפסקה 9 - התובעת לא הוכיחה זכאותה לתשלום נוסף בגין עבודה חריגה. באשר לתמורה עבור חלק 1 של ההסכם השני - מהסכם סיום ההתקשרות עלה כי התובעת זנחה את תביעתה הכספית לתוספת בשיעור מס-ערך-מוסף לתמורה בסך 25,000 ₪. כמבואר לעיל, מהסכם זה עלה כי הנתבעים שילמו חלק מסכום זה - 15,000 ₪. המסקנה מהאמור בפסקה 22 לעיל הינה כי הם נותרו חייבים לתובעת את היתרה בסך 10,000 ₪.

26. אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעים (ביחד ולחוד) לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

(א) 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מיום 20.8.2009 ועד לתשלום המלא בפועל;

(ב) מחצית אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק ממועד תשלומה ועד לתשלום המלא בפועל;

(ג) שכר טרחת עורך-דין בסך 2,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק ממד תשלומה ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ג' אב תשע"ד, 30 יולי 2014, בהעדר הצדדים.