1. התביעה שבפניי עניינה תאונת דרכים שאירעה ביום 2.2.10 בין מונית לרכב פרטי באזור צומת יקום שבכביש 2 מתל אביב לכיוון נתניה (להלן: "התאונה" ו- "צומת יקום" בהתאמה).

2. הצדדים:

התובע היה הבעלים של המונית שנפגעה בתאונה (להלן: "התובע").

הנתבעת 1 הינה חברת הביטוח שביטחה את הרכב השני שהיה מעורב בתאונה (להלן: "כלל" ו-"הרכב השני" בהתאמה).

הנתבעת 2 הינה חברת ההשכרה שהייתה הבעלים של הרכב השני (להלן: "קרדן").

3. מלכתחילה, התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 בלבד. בהסכמת הצדדים, הוספה גם הנתבעת 2 כצד לתביעה. במהלך הדיונים שהתקיימו ביקש התובע לתקן את כתב התביעה ולצרף כנתבע 3 את מר ועקנין (להלן: "מר ועקנין"). נעניתי לבקשה זו, אך במועד דיון ההוכחות, ולאחר שמר ועקנין העיד, ביקש התובע למחוק אותו, כך שבסופו של דבר מר ועקנין איננו צד לתיק זה. עוד יצוין כי הנתבעות ביקשו להגיש כנגדו הודעת צד ג', לאחר שהתובע ביקש למחוק אותו מכתב התביעה המתוקן, לא נעניתי לבקשה זו בהחלטה מפורטת שניתנה ביום 30.12.13. בהחלטה זו קיבלתי את בקשת התובע למחיקת מר ועקנין כנתבע.

תמצית טענות הצדדים:

4. תמצית טענות התובע:

על התרחשות התאונה העיד נהג המונית מר מחמיד קייס (להלן: "הנהג"), אשר תיאר את התאונה כדלקמן: התאונה אירעה ביום 2.2.2010 כאשר היה בנסיעה מתל אביב לכיוון נתניה. באזור צומת יקום היה עומס תנועה ונוצר "פקק תנועה". לטענת הנהג, הוא נפגע מהרכב שהיה מאחוריו בזמן שהיה בעצירה כתוצאה מ"פקק התנועה", וזאת מאחר ונהג הנתבעות נסע במהירות שלא התאימה למצב התנועה במקום. כתוצאה מהפגיעה החזקה מאחור נהדפה המונית לעבר הרכב שמלפניה. נוסע שהיה במונית נפגע ונהג הרכב שפגע במונית ביקש לקחת אותו לביה"ח.

5. התובע עצמו העיד כי הוא הבעלים של הרכב ושמר מנשה ישראל, הרשום כבעלים, הוא מנהל המשרד במסגרתו פועל התובע. התובע ציין כי מר מנשה ישראל רשום כבעלים שני, "לצורך קבלת מספר מונית" (פרוטוקול עמ' 9 ש' 9). עוד יצוין כי עד למועד מתן העדות, המונית כבר נמכרה ע"י התובע.

6. לעניין גובה הנזק העיד השמאי, מר אהרוני אוריאל, שטען שניכה מהערך שקבע את כל הסכומים הנדרשים והעריך אותו בהתאם לשימוש שנעשה בו כמונית. יחד עם זאת, הוא הודה שלא בדק אם יש לרכב עבר תאונתי ואף לא בדק אותו לאחר התיקון.

תמצית טענות הנתבעים

7. הנתבעת 1 והנתבעת 2 (להלן: "הנתבעות):

לטענת כלל, סכום התביעה אינו מגיע לגובה ההשתתפות העצמית של המבוטחת, ולכן היה על התובע לתבוע את המבוטחת בלבד, דהיינו נתבעת 2.

הנתבעת 2 איננה מכחישה את עובדת היותה הבעלים של הרכב, אך לטענתה היא איננה אחראית לנזק כלפי התובע שכן הנזק שנגרם נעשה על ידי נהג שלא היה נהג מטעמה.

טענה נוספת הינה ששוכר הרכב לא שילם בגין ביטוח צד שלישי ולכן אין כיסוי ביטוחי.

8. לטענת הנתבעת 2 למשתמש ברכב בעת התאונה לא היה רישיון בר תוקף. השוכר שמשמש כשומר שכר מסר את הרכב לאחר מבלי שניתנה לו הרשות ע"י הנתבעת(סעיף 6 לכתב ההגנה).

שוכר הרכב לא דיווח על הנזק שנגרם לתובע, אך ממסמכי התובע עצמו עולה כי גם הוא איננו יודע מי היה מעורב בתאונה.

9. בנוסף טוענות הנתבעות כי התובע הוא זה שגרם לתאונה, או לפחות הייתה לו הרשלנות המכרעת שגרמה לתאונה.

10. מר ועקנין , כאמור אינו צד לתיק, אך לגרסתו יש השלכה הן לעניין האחריות לתאונה, והן לעניין החבות והכיסוי הביטוחי של הנתבעות. ניתן ללמוד על גרסתו מתוך עדותו בדיון שהתקיים. לטענת מר ועקנין הוא אמנם פגע במונית מאחור, אך לטענתו הוא שמר מרחק. בנוסף הוא טוען כי הנזק שנגרם למונית נמוך מהסכום הנתבע.

לגבי הטענה בדבר העדר חבות והעדר כסוי ביטוחי התייחס בעדותו כדלקמן: לטענתו, הוא היה הנהג ברכב והוא היה מבוטח, אך מיד לאחר התאונה היה עסוק בעיקר בהרגעת אשת חברו שהייתה בהיריון וחברו ראובן דאג להחלפת הפרטים. לטענתו, הוא הסכים לסגור את העניינים מבלי לערב את הביטוח, מתוך לחץ, אך חזר וטען שהוא היה הנהג ברכב.

דיון והכרעה:

11. האחריות לקרות התאונה:

מעדויות שני הנהגים עולה כי מדובר בתאונה בה הרכב הפרטי פגע במונית מאחור כאשר היה "פקק תנועה". הרכב הפרטי לא הצליח לעצור ופגע במונית והדף אותה לעבר הרכב שמלפניה. במקרה הנדון, אני רואה את הרכב הפרטי כמי שגרם לתאונה ולא מצאתי אף כי יש להטיל כל אשם תורם על המונית.

12. גובה הנזק הנתבע:

נזק ישיר על פי דו"ח שמאי בסך של 11,373 ₪.

שכר טרחת שמאי 771 ₪ .

ירידת ערך 7,111 ₪.

הפסד ימי עבודה סך של 1,200 ₪.

סך הכל 20,455 ₪.

הנתבעות טענו הן כנגד חוות דעת השמאי לנזק הישיר והן כנגד קביעתו בגין ירידת הערך. כמו כן, טענו שלא צורפו מסמכים המעידים על שכר טרחת השמאי והפסד ימי עבודה.

לאחר עיון בכתבי הטענות ובסיכומים, אני קובעת כדלקמן:

13. הנזק הישיר:

הרכב נבדק יום לאחר התאונה ולכן באופן עקרוני מדובר בהערכה שנעשתה מיד לאחר התאונה ושכזאת אני מקבלת אותה. תיאור הנזק תואם לתיאור התאונה. לאור האמור לעיל אני מקבלת את התביעה לעניין הנזק הממשי כפי שנקבע על ידי השמאי והעומד על סך של 11,373 ₪ ללא מע"מ.

14. שכר טרחת השמאי:

אמנם לא הוגשה קבלה אך הוגש חשבון התואם את הדרישה בתביעה ואני מקבלת רכיב זה על סך 771 ₪, בכפוף להמצאת קבלה או חשבונית המעידים על ביצוע התשלום.

15. ירידת ערך:

בעניין זה, הגעתי למסקנה כי השמאי לא לקח בחשבון את כל הנתונים הרלוונטיים הן להערכת ערך הרכב מלכתחילה, והן להערכתו לאחר התאונה. השמאי בחקירתו הודה כי לא בדק את העבר הביטוחי של הרכב ואשר מהווה נדבך חשוב לקביעת ירידת הערך לאחר תאונה. לעניין זה העיד השמאי:

"ש. ככל שהיית מגלה שמדובר ברכב עם עבר תאונתי, האם זה היה משפיע על ירידת הערך ?

ת. לא על האחוזים אלא על הערך הסופי כי ערך הבסיס יותר נמוך.

ש. לא בדקת את זה, נכון ?

ת. אין לי כלים.

ש. בדקת את הרכב גם לאחר התיקון ?

ת. לא אין צורך "

(פרוטוקול עמוד 13 שורות 1-6)

בשולי הדברים אעיר כי ערך הנזק עומד על סך של 11,373 ₪ וירידת הערך בגינו מגיעה לכדי מעל 60% מגובה הנזק, דבר האומר דרשני. הסבר לפער הזה לא מצאתי בהערכת השמאי או בהסברים שנתן בדיון שהתקיים.

לאור האמור לעיל אינני יכולה לקבל את הערכת השמאי בעניין ירידת הערך, ואני קובעת את סכום הפיצוי על דרך האומדנה על סך של 2,000 ₪.

16. הפסד ימי עבודה :

להוכחת נזק זה צירף התובע לכתב התביעה אישור מרואה חשבון הקובע: "הכנסתו של המונית שמספרו 7592825 ליום הוא בסך 500 ₪" . הנתבעות טענו שאין במסמך זה להוכיח הפסד רווח, שהוא ההפסד בגינו זכאי התובע לפיצוי. בעניין זה אני מקבלת את טענת הנתבעת שהמסמך שצורף אינו מהווה הוכחה מספקת. יחד עם זאת מאחר ומדובר במונית שהינה רכב עבודה אני פוסקת על דרך האומדנה סך של 1,000 ₪.

לאור האמור לעיל אני קובעת כי גובה הנזק המוכח עומד על סך של 15,144 ₪.

17. העדר חבות וכיסוי ביטוחי:

לטענת הנתבעות אין חבות ואין כיסוי ביטוחי מהסיבה שמי שנהג ברכב לא היה מורשה לנהוג בו הן לאור הסכם השכירות שבין שוכר הרכב לנתבעת 2 – משכירת הרכב , והן לאור פוליסת הביטוח שהוצאה על ידי הנתבעת 1 בגין הרכב.

18. עיקר המחלוקת שבין הצדדים מתמקדת מבחינה עובדתית בזהותו של נהג הרכב שפגע במונית. מדובר בתאונה קלאסית של פגיעה מאחור, כאשר האחריות היא על הרכב שנמצא מאחור. המחלוקת העיקרית מתמקדת בזהות הנהג, אשר לזהותו יש נפקות משפטית לגבי החבות של הנתבעת 2 והכיסוי הביטוחי שהוענק ע"י הנתבעת 1.

19. הנתבעת 1, כלל, הייתה המבטחת של הרכב אשר נמצא בבעלות הנתבעת 2 אשר עיסוקה הוא השכרת רכבים. במועד התאונה, היה הרכב מושכר למר ועקנין, על פי הסכם שנעשה בינו לבין הנתבעת 2, ואשר העתקו צורף כנספח לסכומי הנתבעות .

20. בטופס ההודעה של התובע למשטרה (צורף לסיכומי הנתבעות) ציין הוא, כנהג ברכב הפוגע את מר ראובן כהן מבית שאן .

המחלוקת לעניין זהות הנהג נובעת מאותו טופס בו מצוין שמו של אדם אחר מזה ששכר את הרכב מהנתבעת 2. בעקבות זאת, טענו הנתבעות שאין חבות ואין כיסוי ביטוחי שכן מי שנהג ברכב בעת התאונה לא היה מורשה לעשות זאת.

21. לתובע עצמו היו רק הפרטים שניתנו לו במועד התאונה. הנתבעות לא קיבלו הודעה על ידי שוכר הרכב, ובדיון ההוכחות התברר כי הנהג השני שהיה מעורב בתאונה ניסה להגיע להסכמות עם התובע מבלי לערב את חברת הביטוח. בסופו של יום הוגשה התביעה ולאחר שמר ועקנין אותר והוצא נגדו צו הבאה הוא התייצב ונחקר על ידי ב"כ הצדדים אשר ביקשו לדעת מי היה הנהג ברכב בעת התאונה. יצוין כי התרתי לנתבעות, אשר זימנו את מר ועקנין לחקירה, לחקור אותו בחקירה נגדית לאור ניגוד האינטרסים המובנה הקיים בינו לבינן. במהלך החקירה, חזר וטען מר ועקנין כי הוא היה זה שנהג ברכב. את הפרטים שנמסרו לתובע הסביר מר ועקנין בכך, שהם נמסרו על ידי חבר שהיה איתו ברכב ואשר מסר את הפרטים בזמן שהוא עצמו ניסה להרגיע את אשתו של אותו חבר ,שגם היא הייתה איתם ברכב.

22. בדיון ההוכחות העיד מר ועקנין כדלקמן:

"ש. מי נהג ברכב?

ת. אני. היינו שלושה באוטו: אני ראובן ואשתו אביגיל.

ש. מי שכר את הרכב ?

ת. אני. "

(פרוטוקול עמ' 15 ש' 10-7)

"ש.ב.מ אתה זוכר כמה זמן אחרי התאונה באת לאוויס לדווח על המקרה?

ת. כשהחזרתי את האוטו."

(פרוטוקול עמ' 15 ש' 21-20)

"ש. למה שתסגרו את זה באופן פרטי?

ת. כי פחדתי שהוא יתבע אותי.

ש. אבל יש לך ביטוח?

ת. נכון שיש ביטוח אבל פחדתי שאח"כ לא אוכל לשכור יותר רכבים. אמרתי לו שיתבע ושיעשה מה שהוא רוצה, נתנו לו את הפרטים."

(פרוטוקול עמ' 18 ש' 32-28)

23. התובע העיד לגבי זהות הנהג שברכב השני כי "אני לא זוכר את שמו" (פרוטוקול עמ' 6 ש' 1). לטענתו הוא גם לא נתן שמות בתלונה שהגיש במשטרה (פרוטוקול עמ' 6 ש' 7). הוא חזר וטען שהוא לא זוכר את שמו של הנהג, ולשאלת ב"כ הנתבעות לגבי תיאור אותו נהג השיב "מה שזכור לי שהוא היה דתי והייתה איתו מישהי גם דתייה." (פרוטוקול עמ' 6 ש' 15). ובהמשך :

"ש. האם הגיע עוד אדם לעזור לנהג שפגע בך ?

ת. לא זוכר, נסעתי. "

(פרוטוקול עמ' 5 ש' 25-24)

דהיינו, התשובה של "לא זוכר" חוזרת על עצמה בשאלות שונות , ויש לקחת זאת בחשבון במשקל העדות במכלול הראיות.

24. למעשה טוענות הנתבעות טענה של מרמה שבוצעה על ידי מר ועקנין כלפי הנתבעות, מעצם טענתו שהוא היה זה שנהג ברכב השכור בעוד, בפועל, לטענתן, מר ראובן כהן היה זה שנהג ברכב בעת קרות התאונה. נטל ההוכחה להוכחת טענת המרמה מוטל על הנתבעות אשר טענו טענה זו. מאחר ומדובר בטענה של מרמה, הרי מדובר בנטל הוכחה שהוא גבוה מהנטל הרגיל המוטל בתביעה אזרחית, וזאת לאור הסממן הפלילי המצוי בטענה. לעניין זה כבר נקבע מקדמת דנא בע"א 260/82 סלומון נגד אמונה, פ"ד ל"ח(4) 253, מפי כבוד השופטת בן פורת בעמוד 257 : "אך טבעי הוא שבית משפט היושב לדין בהליך אזרחי ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל הדין מרמה ולא (למשל) רשלנות גרידא". (מתוך אתר נבו) . הדבר נכון גם כשמדובר בעד, ובמיוחד בעד הנוגע בדבר כבמקרה הנדון.

25. במקרה הנדון קיימת גרסה של מר ועקנין אשר חזר וטען כי הוא היה הנהג, לעומת גרסת הנתבעות הטוענות שמי שנהג ברכב היה מר ראובן כהן. הנתבעות סומכות טענה זו על פרטי הנהג שמסר התובע למשטרה ובהודעה על התאונה. התובע עצמו לא זכר מי היה הנהג בעת קרות התאונה ועל פי התיאור שנתן שמדובר באדם דתי, תיאור המתאים גם למר ועקנין. בגרסתו של התובע ישנו אמנם חיזוק מסוים לטענת הנתבעות, אך מאידך הוא חזר והדגיש כי הוא איננו זוכר, וכי מדובר באירוע שהיה לפני שלוש שנים נכון למועד מתן העדות. יש אף ממש בתמיהות שמעלות הנתבעות לגבי דברים שנאמרו על ידי מר ועקנין, במיוחד ההסבר שנתן לכך שהוא הרגיע את אשת חברו, בעוד האחרון נתן פרטים לנהג המונית. יחד עם זאת לא מצאתי כי יש בכך מספיק כדי להרים את נטל ההוכחה הנדרש בטענת מרמה, כאשר העד העיקרי של התובעת איננו זוכר מי היה הנהג ומה שמו מחד, ומאידך טען מר ועקנין כי הוא היה זה שנהג ברכב, והנתבעות אף לא זימנו את מי שלטענתן נהג ברכב בפועל.

26. בנסיבות אלו, אני קובעת כי הנתבעות לא הרימו את נטל ההוכחה הדרוש בטענה של מרמה, ולכן אני דוחה טענה זו. לאור האמור לעיל, ולאחר שקבעתי שלא הוכח כי מר ועקנין לא היה הנהג בעת התאונה, הרי שיש כיסוי ביטוחי על ידי הנתבעת 1, וקיימת חבות לנתבעת 2, הבעלים של הרכב. בשולי הדברים אעיר כי טופס ההשכרה עליו סומכת קרדן – הנתבעת 2, את טענתה על העדר חבות איננו חתום על ידי השוכר.

27. סוף דבר:

הנתבעות תשלמנה תוך 30 יום ביחד ולחוד סך של 15,144 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התאונה ועד התשלום בפועל ובתוספת שכר טרחת עו"ד לפי 17.7% והחזר אגרה בהתאם לקבלה. כל צד יישא בשכר עדיו. האמור לעיל בכפוף להצגת קבלה או חשבונית כאמור בסעיף 14 לפסק הדין.

חלוקת התשלום בין הנתבעות תיעשה בהתאם להסכם שביניהם לעניין גובה ההשתתפות העצמית, שכן טענה זו נטענה בעלמא. היות ושתי הנתבעות מיוצגות על ידי אותו מייצג אני מניחה שחלוקה זו תבוצע ללא עזרת בית המשפט.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.