הצדדים וההליכים שנוהלו עד כה

1. התובעת, ד"ר נינה קרולינסקי, ניצולת שואה, אשר ביקשה בתחילת שנות ה – 80' של המאה שעברה, להבטיח לעצמה גמלה חודשית מרשות הביטוח הסוציאלי הגרמני (להלן: "BFA").
2. הנתבעים, גופים אשר הוקמו ונשלטו על ידי עו"ד ישראל פרי ז"ל (להלן: "פרי") והציגו עצמם כגופים שמטרתם לסייע לניצולי השואה לממש את זכותם לקבלת הגמלה, בין אם במתן הלוואות לצורך רכישת זכויות פנסיוניות (נתבעות 2-1) ובין אם בייצוג מול הרשויות בגרמניה (נתבע 3).
3. התביעה שלפניי היא תביעה כספית להחזר כספים אשר לטענת התובעת נגבו ממנה ביתר על ידי הנתבעים.
4. ביום 6.5.2015 ניתן פסק דין במסגרתו התקבלה התביעה והנתבעים חויבו להשיב לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 440,181 ₪, בתוספת הוצאות משפט בסך 30,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 90,000 ₪ [כולל מע"מ].
5. הנתבעים הגישו ערעור על פסק הדין וביום 27.6.2019 קבע בית המשפט המחוזי כי:

"לנוכח פסק הדין של בית המשפט העליון מיום 27/02/19 בע"א 909/16, וע"א 5303/17, אין מנוס, וכך גם מסכימים הצדדים, להחזיר את התיק לבית המשפט קמא כדי שיבחן ויישם את העקרונות שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט העליון.

התיק יוחזר לכב' השופט נבו, על מנת שיחליט כיצד לבחון וליישם את החלטות בית המשפט העליון בקשר לפסק הדין שניתן על ידו ביום 06/05/15, בתיק אזרחי 1459-06-10 ותיק אזרחי 557/98."

עוד נקבע, כי ניתן לבית משפט זה שיקול דעת ביחס לאפשרות הבאת ראיות נוספות ולעניין ההוצאות, ככל שאמצא כי יש לשנות את פסק הדין לטובת צד זה או אחר.

1. לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אפשרתי לצדדים להשלים הבאת ראיות מטעמם וכך הם עשו, בהגשת חוות דעת מומחים, כל צד על פי הבנתו, מומחים שאף נחקרו בחקירות נגדיות.
2. לפיכך, בפסק דין משלים זה אבחן את אופן יישום העקרונות שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט העליון כאמור לעיל – אם בכלל.

העקרונות שפסק הדין מיום 6.5.2015

1. העיקרון הראשון עליו התבסס פסק הדין היה, כי יש לנתח את המקרה על פי אמות המידה שבדין האזרחי ובפרט על פי דיני החוזים וכך נקבע:

"31. אמנם, בפסק הדין בדנ"פ 2334/09 נקבע כי הגניבה היא בסכום ההפרש שבין פרמיית ביטוח סבירה לפרמיה שנגבתה בפועל – אולם השאלה בתיק זה היא לא סכום הגניבה כמשמעותה בחוק העונשין אלא במשמעות גביית הפרמיה במסגרת יחסים חוזיים – אזרחיים.

32. כאן המקום להבהיר כי בניגוד למקרה שנדון בפסק הדין בת.א. 30759-07-11 גרשים ואח' נ' הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי ואח', שם עילת התביעה היתה פסק הדין המרשיע, הרי שכאן התביעה כלל אינה נסמכת על שנפסק בהליך הפלילי. מכיוון שכך הוא הדבר, עילת התביעה אינה מוגבלת לנזק שנגרם כתוצאה מהעבירה הפלילית אלא רחבה הרבה יותר וכוללת גם עילות חוזיות."

1. קביעה זו חשובה הואיל ועיקר הגנת הנתבעים התבססה על הקביעות שבפסק הדין הפלילי המרשיע וכן על תוצאת פסק הדין בעניין גרשים הנ"ל, שם נדחתה התביעה הואיל ולא הוכח סכום הגניבה.
2. בתיק שלפניי, התביעה היא להשבת סכומים שנגבו ביתר והיא התבססה על לוח סילוקין שערך המומחה מטעם התובעת, רו"ח אברהמי, שהצביעו על פערים משמעותיים בין הסכום שעל התובעת היה לשלם בהתאם לתנאים החוזיים שבין הצדדים, לבין הסכומים שנגבו ממנה בפועל.
3. חישוביו של רו"ח אברהמי התקבלו ולעומת זאת, לוח הסילוקין שנערך מטעם הנתבעים נדחה על ידי, הן משום שלא נערך על ידי מומחה בתחום, הן משום שהוטמעו בו חיובים בגין פרמיית ביטוח שהנתבעים לא היו רשאים לגבות על תנאי החוזה שבין הצדדים, והן משום חוסר ההיגיון שבחישובים, כמפורט בפסק הדין.
4. סיכומו של דבר, תוצאת פסק הדין נקבעה על בסיס חזית המחלוקת שהוגדרה בכתבי הטענות, מחד הטענה לגביית יתר ודרישה להחזר הכספים מכוח דיני החוזים ומנגד הגנה שהתבססה על האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין גרשים הנ"ל.

פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 909/16 ו – 5303/17

1. בפסק דינו של בית המשפט העליון נקבעו מספר קביעות.
2. הראשונה היא כי הדינים החלים על מערכות היחסים בין הצדדים לערעורים הם דיני החוזים [ס' 24 לפסק הדין]:

"עוד בפתח הדברים ראוי לסווג את מערכת הדינים החולשת על שתי מערכות היחסים שנדונות במסגרת הערעורים דנא, דיני החוזים או דיני הנזיקין. הצדדים ובתי המשפט המחוזיים לא עמדו על שאלה זו במסגרת ההליכים שהתנהלו לפניהם. כפי שנראה בהמשך, לסיווג זה השפעה מכרעת על גורלם של הערעורים שלפנינו. עיון במסכת הראייתית, כתבי הטענות וההיסטוריה הדיונית הכוללת, מגלה כי בין המשיבים לבין הלווים בתכנית הפנסיה נכרתו חוזים. במסגרת חוזים אלו התחייבו המשיבים, באמצעות הבנקים המלווים, לספק למצטרפים לתכנית הפנסיה הלוואה לטובת תשלום הפנסיות הרטרואקטיביות. הלווים, ובענייננו המערערות, התחייבו בתמורה להחזיר את ההלוואה, בתוספת ריבית מתוך כספי הפנסיה המשתלמים להן. בנוסף, כחלק מתנאי החוזה ולמען הבטחת כיסוי ההלוואה גם במקרה של פטירה לפני פירעונה במלואה, נדרשו המצטרפים לרכוש ביטוח חיים חיצוני, כאשר אף התשלום בעבורו התבצע מתוך כספי הפנסיה. על כן, דיני החוזים חולשים על מערכות היחסים בין המשיבים לבין המערערות, והם הפריזמה העיקרית דרכה יש לבחון את הערעורים שלפנינו. ועתה לנפקות של ההבחנה האמורה."

1. השנייה – כי המשיבים הפרו את החוזים הפרה יסודית המקנה את הזכות לביטול החוזה והחוזה אכן בוטל על ידי המערערות [ס' 28 לפסק הדין]:
2. "אם כן, ביסוד החוזה שנכרת בין הצדדים עמדה התחייבות המשיבים שהכספים שנגבו כפרמיות יועברו לחברת ביטוח חיצונית. לו ידעו המערערות על כך שהכספים יישארו בידיהם של המשיבים, הן לא היו מתקשרות בחוזה. משכך, לא יכול להיות מקום לספק לטעמי כי מעשי המשיבים עולים כדי הפרה יסודית, אשר הקימה למערערות זכות לביטול החוזה. לא זו אף זו, המערערות אכן מימשו זכותן לבטל את החוזה בעקבות ההפרה היסודית. הן הגישו את התביעות נגד המשיבים מושא הערעורים שלפנינו, ואין ספק כי תביעות אלה מהוות הודעת ביטול כדין (ראו למשל: ע"א 557/75 אגקי נ' כהן, פ"ד ל(2) 64, 73 (1976)). "
3. הקביעה השלישית היא שמרגע שבוטלו החוזים, קמה חובת ההשבה ההדדית [ס' 29 לפסק הדין]:

"אם כן, המשיבים הפרו את החוזה הפרה יסודית, והמערערות מימשו את זכותן לבטל את החוזה. כידוע, כפועל יוצא מביטול החוזה, הצדדים משתחררים מחובתם לבצע את חיוביהם על פיו וחלה עליהם חובת השבה."

וכן-

"30. בענייננו, בעקבות ביטולם של החוזים קמה לשני הצדדים חובת השבה, ככל שהדבר נוגע לביטוח החיים שרכשו המערערות..."

1. בהתאם לעקרונות הנ"ל, קבע בית המשפט העליון את האופן שבו יש לבצע את ההשבה ההדדית.
2. כאמור לעיל, התיק הוחזר על ידי בית המשפט המחוזי על מנת שאבחן האם וכיצד יש ליישם את העקרונות שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט העליון.

דיון והכרעה

1. לאחר שבחנתי את הדברים, הגעתי למסקנה כי המקרים שנדונו בבית המשפט העליון והעקרונות שנקבעו באותם מקרים פרטניים, כלל אינם ישימים במקרה שלפניי ואסביר:
2. בניגוד למקרה שנדון בבית המשפט העליון, במקרה שלפניי אין כלל דרישה לביטול החוזה מכוח הפרה יסודית שלו ולא דרישה להשבה לאחר הביטול.
3. כידוע, חזית המחלוקת נקבעת על פי הטענות ההדדיות של הצדדים. במקרה שלפניי, כפי שצוין לעיל התביעה הייתה להחזר כספים שנגבו ביתר וללא בסיס ולא לביטול חוזה והשבה הדדית של הכספים ששולמו במסגרתו.
4. המחלוקת שנדונה בין הצדדים הייתה בטענת גביית היתר, כאשר הצדדים הציגו לוחות סילוקין, כל אחד על פי פרשנותו את ההסכם וכאמור לעיל, תוצאת פסק הדין הייתה כי חישוביה של התובעת התקבלו ואילו חישובי הנתבעים נדחו.
5. הואיל והמחלוקת בין הצדדים לא הייתה בשאלה, האם יש לבטל את ההסכם וכיצד יש לבצע השבה ההדדית לאחר ביטולו – לא ניתן ליישם את הכללים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 909/16 ו- 5303/17 העוסק בעניין ההשבה ההדדית.
6. אני סבור, כי אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע לצדדים מהן הטענות ההדדיות שיטענו זה כלפי זה ואף אין זה תפקידו ליצור סעדים שכלל לא התבקשו על ידי הצדדים.
7. הצדדים, הם אלה הקובעים מה חזית המחלוקת ועל בית המשפט להכריע בין הטענות שהועלו על ידיהם.
8. לאור האמור לעיל, אני סבור כי אין בפסק הדין שניתן בע"א 909/16 ו- 5303/17 כדי להשפיע על תוצאת פסק הדין שניתן בתיק זה ביום 6.5.2015 או לשנות אותו.
9. לפיכך, אינני נדרש לדון ביתר טענות הצדדים כפי שעולות מסיכומיהם ואף לא בחוות הדעת הנוספות שהוגשו.
10. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ח אדר תשפ"ג, 11 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.