ב"כ התובעים עו"ד חי

ב"כ הנתבעים עו"ד מרקוביץ

מונחת בפני תביעה שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 1.7.2009 ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

העידה בפני עת/1 (להלן: "עת/1") שהינה נהגת רכב המבוטח אצל התובעת (להלן: "רכב התובעת"), כמו כן העיד נתבע 1 (להלן: "נתבע 1") שהינו נהג הרכב בבעלות נתבע 2 המבוטח אצל הנתבעת 3, מסוג משאית (להלן: "המשאית").

יוער, בתיק זה הוגש תחילה כתב תביעה כנגד נתבעים 2 ו- 3, והוגש כתב הגנה על ידם. לאחר מכן נעתרתי לבקשה לתיקון כתב התביעה, הוסף נתבע 1, ולא הוגש כתב הגנה מתוקן.

הנתבעים 2 ו- 3 הכחישו בכתב הגנתם את התאונה, אולם במעמד הדיון חזרו בהם מהכחשתם.

ב"כ הנתבעים לא הסביר מדוע לא הוגש כתב הגנה מתוקן, אך בחר ליתן את הסברו בדבר אי הגשת טופס הודעה מטעם הנתבע 1 ואמר: "בזמנו שפנו אליו שאלו אותו אם היה מעורב בתאונה כביש חיפה ת"א אולם היום הוא יודע לומר כי היה מעורב בתאונה ליד האוניברסיטה".

וישאל השואל – מדוע לא הוגש כתב הגנה מתוקן, ולא נמסרה גרסה קודם לדיון?

לגופו של עניין, אין חולק כי ארעה תאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות קרות התאונה, והאחריות בגינה.

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובעת, כאשר נסעה עת/1 במסלול נסיעתה כדין, לפתע התפרץ רכב הנתבעים מימין ופגע ברכבה.

מיקומי הנזק מלמדים בדבר אמינות גרסת עת/1.

לטענת ב"כ הנתבעים, יש לדחות את התביעה, זאת לאור גרסת עת/1, מאחר והיא לא עמדה בנטל הראיה והשכנוע המוטל לפתחה.

לשיטתו, עת/1 המציאה גרסה, מנגד נהג המשאית מסר גרסה ברורה.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – מי אחראי לקרות התאונה וגרסתו של מי עדיפה.

אקדים ואומר, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי להעדיף את גרסתה של עת/1 על פני גרסתו של נתבע 1.

נתתי אמון בגרסת עת/1, גרסתה נמצאה בעיני מהימנה ואמינה. לא השתכנעתי כי עת/1 "המציאה" גרסה כפי שייחס לה ב"כ הנתבעים, הגם שנתבע 1 מסר גרסה ברורה, אך משום מה גרסה זו אין לה על מה לסמוך.

בפתח הדברים אאיר, כי הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת, היא מלאכה קשה, אך מלאכה מובהקת המוטלת על בית המשפט. בית המשפט מחליט על-פי אמירות העדים, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך אירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במהלכו של המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א – 1970).

ההתרשמות הינה מאז ומתמיד אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. אולם, לא הבעת פניו של בעל הדין ולא יופי תוארו, או צחות לשונו היא שתביא את בית המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה.

ברי הוא שבית המשפט צריך לתת תשומת ליבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד לבדה, אלא במסגרת המבחנים המקובלים להערכת עדויות, לרבות מבחן ההיגיון, והשכל הישר.

באשר לטיעוני ב"כ הנתבעים באשר לנטל הראיה והשכנוע, אציין, שכבר נאמר לא אחת כי במשפט האזרחי השתרש הכלל – "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו.

על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו.

הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. באופן ציורי נוהגים לומר שדרושה רק רמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%, דהיינו, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת שיצא ידי חובתו.

ובת"א (תל אביב) 3056/86 לויזדה נ' ההסתדרות העובדים הכללית של העובדים בא"י, בעמ' 1198 נאמר:

"הקריטריון לעקרון הוא מאזן ההסתברויות ונטייתה. שמות נרדפים משקפים את הרעיון: מהימנות גרסה מול גרסה, שהיא צריכה להיות ברורה, מוצקת משכנעת ועולה על האחרת; הגיונם של דברים; התרשמות; שכל ישר וסבירות; כמות הראיות ודיותן; האיזון הראוי; עודף ראייתי; הקרבה לאמת; אפשרות קרובה; וכדומה; וכל זה בשים לב ובשקלול מכלול הראיות שבאו בפני בית המשפט, שיש בהן להשליך אור לגבי גרסה זו או אחרת. בנוסף לאבני הבוחן האמורים שישומם לא תמיד קל, הייתי מוסיף נדבך נוסף בשקלול הכולל המחייב זהירות נוספת והוא כי יש אינטרס הן לתובע והן לנתבע בתוצאות המשפט...".

ומהכלל אל הפרט:

העידה עת/1 כי נסעה בנתיב הימני מבין שני נתיבים ולפתע פגעה בה משאית שבאה מפניה מצד ימין.

תחילה ציינה כי רכב הנתבעים הגיע מנתיב השתלבות, אולם לאחר מכן הבהירה את עצמה ואמרה (עמ' 5): "זה היה כביש שיצא מאחת הפניות, המושגים שלי לא היו נכונים הוא יצא מאחת הפניות...".

זאת ועוד, עת/1 שרטטה באולם ביהמ"ש את מיקומי הנסיעה של שני כלי הרכב.

העדה נשאלה האם היא מזהה את נהג המשאית באולם ביהמ"ש, היא השיבה שכן, והוסיפה כי לאחר התאונה היא רשמה את פרטי המשאית משום שהנהג ברח מהמקום.

יובהר, שאלה זו באה לעולם הואיל והנתבעים 2 ו- 3 הכחישו בכתב הגנתם את מעורבותם בתאונה.

בחקירתה הנגדית נשאלה מי נהג ברכב התובעת, והשיבה בצורה נחרצת כי היא נהגה ברכב ולא בתה.

באשר לנסיבות קרות התאונה, הדגישה שוב ושוב כי הייתה בנתיב ימני, שהמשאית פגעה בה כאשר התפרצה מימין, אך לא זכרה אם ראתה את המשאית קודם לתאונה אם לאו.

זאת ועוד, השיבה כי הייתה בנסיעה רציפה בכביש, ששדה הראיה שלה היה פתוח.

בטופס הודעתה ב- ת/1 ציינה כי נסעה בנתיב ימני , שמשאית הגיחה מימין, ודברים אלה עלו בקנה אחד עם עדותה באולם ביהמ"ש.

מנגד, העיד נתבע 1 ובפתח דבריו ציין כי הוא זוכר את התאונה היטב, ש- עת/1 לא נהג ברכב אלא בתה שהייתה לבד ברכב.

הנתבע 1 העיד כי נסע בנתיב הימני, ושרכב התובעת ביקש להשתלב בתנועה ואמר (עמ' 8): "היא באה מכיוון צפון ולקחה ימינה על מנת להשתלב בתנועה... רציתי לפנות ימינה ועצרתי ישר, היא קיבלה שריטה, היא נגעה בדופן הימני של המשאית. היא קיבלה את המכה בחלק האחורי של הרכב שלה בצד שמאלי".

הנתבע 1 שב על גרסתו זו במהלך עדותו, שעת/1 היא זו שביקשה להשתלב בנתיב נסיעתו והדגים את התרחשות התאונה.

וישאל השואל – אם גרסתו של הנתבע 1 אמת היא, אזי כיצד מיקומי הפגיעה ברכב התובעת בצד ימין?

שנתבע 1 נשאל לגבי מיקומי הפגיעה השיב כי אינו יודע, ושלמיטב ידיעתו רכב התובעת נפגע בצד שמאל.

לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי במכלול הראיות שהובאו בפני, בהתחשב כי לא הומצאה גרסה על ידי הנתבע 1 קודם לדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את גרסת עת/1, על פני גרסתו של נתבע 1. יש בחומר הראיות שהובא; בפני כדי להטות לטובת גרסת עת/1.

משקבעתי כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבעים ביחד ולחוד הרי שעתה יש לבחון את הנזקים הנטענים על ידי התובעת.

התובעת תמכה את נזקיה בחוו"ד שמאית המעידה על שומת הנזק.

לאור האמור, אני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה שבענייננו.

הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעת סך של 5,918 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 27.4.2009, ואגרת בית משפט ששולמה.

שכר בטלת עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסכום של 2,000 ₪.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, ד' שבט תשע"ג, 15 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.