1. ביום 10.7.2011 ניתן פסק-דין בתביעה שהגיש התובע נגד הנתבעת, בו חוייבה הנתבעת בתשלום סכום התביעה בסך 12,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשתה עד מועד התשלום בפועל ובצירוף הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ (להלן פסק-הדין).

2. פסק-הדין ניתן בדיון אליו התייצבו התובע ובא-כוחו; הנתבעת ובא-כוחה לא התייצבו אליו.

3. ביום 30.3.2014, בחלוף זמן ניכר מאז ניתן פסק-הדין, הגישה הנתבעת את הבקשה דנן בה היא עותרת לבטלו; התובע מתנגד לכך. עיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה.

4. דין הבקשה להידחות. להלן יובאו הטעמים לכך.

(א) אני דוחה את טענת הנתבעת כי יש חובה לבטל את פסק-דין מטעמי צדק [ר' סע' 3 לתצהיר שניתן לתמיכת הבקשה]. הנתבעת הייתה מיוצגת בהליך על-ידי עורך-דין. הנתבעת זומנה לדיון כדין באמצעות בא-כוחה. אישור מסירה המעיד על כך מצוי בתיק בית-המשפט ודבר קיומו צוין בפסק-הדין. כלל הוא ששלוחו של אדם, כמותו; משזומן בא-כוחה של הנתבעת לדיון יש לראות את הנתבעת כאילו היא עצמה ידעה על הדיון וזומנה אליו. לא צורף לבקשה תצהיר של בא-כוח הנתבעת באותו הליך ולא נטען כי הלה לא זומן לדיון כדין. משזומנה הנתבעת לדיון באמצעות בא-כוחה, וחרף זימונה כדין לא התייצבו היא או בא-כוחה, לא קמה חובת ביטול של פסק-הדין מטעמי צדק. טענות הנתבעת נגד בא-כוחה, ככל שיש כאלה, אינן מקימות עילה לביטול פסק-הדין בציר יחסיה עם התובע.

(ב) כאשר מדובר בביטול פסק-דין שאיננו מחויב משיקולי צדק אלא נתון לשיקול-דעת בית-המשפט יש ליתן את הדעת לסיכויי הנתבע להצליח בהגנתו לגוף ההליך, לצד הטעם בעטיו לא התייצב לדיון [רע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלויזיה בבית אל על, פ"ד נה(5) 43 (2001); רע"א 9565/09 מרגוליס נ' גנץ (10.8.2010)]. אף שהטעם שבסיכויי ההצלחה הוא העיקר, עדיין מונחת לפתחו של הנתבע החובה להרים את הנטל ולהראות שקיים טעם מבורר לאי-התייצבותו וכי הדבר לא נבע מזלזול מכוון בהליך [ע"א 146/85 גמליאל נ' מנורה, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מא(3) 746 (1987)].

אין למצוא בבקשה או בתצהיר הנתבעת שניתן לתמיכתה ולו גם ראשית-ראשיתו של טעם, לא כל שכן טעם מבורר, שיסביר ויצדיק את אי-התייצבותה לדיון שאליו זומנה כדין. הדברים יפים במיוחד נוכח הודאתה של הנתבעת כי שמעה מפי בא-כוחה שייצגה בהליך כי נקבע דיון והוא ממתין לו [תצהיר הנתבעת בסע' 13]. אין בבקשה כל פירוט או הסבר שיראה מה פעלה הנתבעת ומה עשתה על-מנת לבדוק ולברר מהו המועד שאליו נקבע הדיון, אם עליה להיות נוכחת בו ומה הוחלט באותו דיון. בנסיבות העניין זהו חסר מהותי שאומר דרשני והוא פועל לחובת הנתבעת.

משהוכח שהנתבעת זומנה לדיון כדין, ומשאין בפיה טענה שתבאר את אי-התייצבותה אליו, אין מנוס מלקבוע שהנתבעת כשלה בהוכחת טעם שיצדיק את היעדרותה מישיבת יום 10.7.2011 שבה ניתן פסק-דין. במצב דברים זה אין מקום להורות על ביטול פסק-הדין. חוסר המעש בו נקטה הנתבעת ביחס לתביעה אף עולה, בנסיבות העניין, כדי זלזול בהליך המשפטי.

(ג) במקרה כגון דא מחדלו של מבקש הביטול, שבעטיו ניתן נגדו פסק-הדין, מאפיל על השיקול של סיכויי הצלחתו: "במקרים שבהם מחדלו של בעל הדין עולה כדי התעלמות מההליך המשפטי או זלזול בו, לא יבוטל פסק הדין שניתן במעמד צד אחד אף אם הצביע על סיכוי לכאורי לכך שטענותיו היו מתקבלות, לו הוגשו במועד (ראו והשוו: ע"א 625/68 מפעל הבניה של הקיבוץ המאוחד ושות' (עבודות חוץ), שותפות רשומה נ' החברה הדרומית בע"מ, פ"ד כג(2) 721 (1969); ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ, פיסקה 6 לפסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (6.4.2008); רע"א 6905/11 גולדנברג נ' רובנר, פיסקה 16 (31.12.2012); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 373 (מהדורה עשירית, 2009))" [בר"ע 4163/13 בלאגנאק אינבסטמנטס לימיטד נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פיסקה 5 (18.6.2013)]. במקרה כזה תגרום התנהלותו של מבקש הביטול לדחיית הבקשה, תוך שפסק-הדין נותר על מכונו. הדברים יפים בענייננו.

(ד) בין מועד מתן פסק-הדין לבין המועד בו פנתה הנתבעת בבקשה לבטלו חלף פרק זמן ניכר. על הנתבעת להראות ולשכנע כי הגישה את הבקשה בתכוף לאחר שנודע לה דבר קיומו של פסק-הדין. אף נטל זה לא הורם על-ידה. לטענתה, למדה על מתן פסק-הדין נגדה רק ביום 20.3.2014, עת פנתה למשרד הרישוי לשם חידוש רישיון הנהיגה שברשותה [סע' 6 לתצהירה]. דא עקא, בתשובתו לבקשה פירט התובע הליכים קודמים שננקטו נגד הנתבעת אגב ביצועו של פסק-הדין בהוצאה לפועל, ביניהם עיקול שהוטל על חשבונה בבנק ביום 13.12.2011 שמכוחו מומש סך של 321 ₪ שנגבה מהחשבון לפי החלטה מיום 23.2.2012. אף שלנתבעת ניתנה הזדמנות להגיב על תשובת התובע, היא בחרה שלא להגיש תגובה. על כן יש לראותה כמי שידעה על נקיטת הליכי הוצאה לפועל נגדה למימוש פסק-הדין במועד מוקדם לזה שצויין בבקשה. הנתבעת לא הראתה שפעלה לביטול פסק-הדין בשקידה ראויה, מיד לאחר שנודע לה דבר קיומו, אלא רק בחלוף זמן רב לאחר מכן – ואף בשל כך אין מקום להיעתר לבקשה.

משלא הוגשה בקשת הביטול בתקופת שלושים הימים שנקצבה לכך בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, ומשלא הצביעה הנתבעת על טעם ראוי שבעטיו יש להאריך את המועד להגשת הבקשה – שהינו מועד שנקבע בחיקוק, אין מנוס מלקבוע שהנתבעת החמיצה את המועד לבקש את ביטול פסק-הדין.

5. הבקשה נדחית אפוא. הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט בגינה (כולל מע"מ) בסך 2,500 ₪ להיום. סכום שלא ישולם תוך שלושים יום מן המועד בו תומצא ההחלטה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההחלטה ואילך עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ד' סיוון תשע"ד, 02 יוני 2014, בהעדר הצדדים.