עניינו של תיק זה בתביעה כספית בגין נזק גוף שנגרם למשיב/התובע (ולהלן: התובע), לטענתו, בעטיים של איומים, תקיפה ברוטאלית וכליאת שווא ע"י המבקש 2/הנתבע 2 (ולהלן: הנתבע) ואחרים, בהיותו במשרדי המבקשת 1/הנתבעת 1 (ולהלן: העמותה).

לפניי בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף מחמת שלא הומצאה לידיהם כחוק, בשל היעדר סמכות בינלאומית ומקומית של בית משפט זה ובשל היותו פורום לא נאות לדון בה. עוד מבוקש לסלקה מחמת התיישנותה או שיהוי ניכר בהגשתה.

רקע כללי וטענות הצדדים:

התובע, עו"ד במקצועו, שימש כיועץ משפטי של העמותה, העוסקת בזכויות אזרח וזכויות עובדים וממוקמת בעיר רמאללה, בתחום שיפוט הרשות הפלסטינית (להלן: הרשות). הנתבע, משמש כמנהל העמותה.

במסגרת עבודתו עסק התובע בייצוג העמותה ולקוחותיה בבתי משפט ובבתי דין בישראל ובתחומי הרשות הפלסטינית.

ביום 18.9.2003 הוזמן התובע למשרדי העמותה לצורך חידוש הסכם עבודתו, יחד עם עו"ד נוסף. לדבריו, במעמד זה הנתבע ומספר אנשים נוספים מטעמו, כלאו אותו ואת חברו למשך כחמש שעות בתוך משרדי העמותה. השניים הוכו ונכבלו על ידי הנתבע ואנשיו, וזאת לאחר שניטלו מהם מכשירי הטלפון האישיים שלהם. הנתבע ואנשיו אף איימו על התובע וחברו, לרבות באמצעות נשק חם וחבל תלייה, והכריחו את התובע לחתום על שיקים בסך של למעלה משלוש מאות אלף ₪. לאחר חתימת התובע על השיקים שוחררו התובע וחברו, אך גם זאת תחת איומים ברצח באם יעזו לפנות למשטרה.

האיומים על התובע עוד נמשכו מספר ימים לאחר האירוע. בשל כך, ואף בשל קיומו של צו  אלוף האוסר על כניסת ישראלים לשטחי הרשות, חשש התובע מפניה למשטרה ורק בחלוף כשנתיים הוגשה תלונה בגין האירוע.

כתוצאה מהאירוע נגרמו לתובע נזקים נפשיים. התובע טופל על ידי פסיכיאטר, אשר קבע בחוו"ד שעותק ממנה צורף לתביעה, כי לתובע נותרה בגין האירוע נכות צמיתה בשיעור של 10% מיום 1.2.04.

התובע מציין כי  בין הצדדים התנהלו הליכים בבית הדין האזורי לעבודה בגין תביעה שהוגשה על ידו, וכן בבית משפט השלום בנתניה, בגין התנגדות לביצוע שטר שהועברה לבית המשפט לאחר שהשיקים שנחתמו ביום האירוע הנטען הוגשו לביצוע.

טענות הנתבעים:

לטענת הנתבעים, העמותה התאגדה ופועלת ברמאללה ובשטחי הרשות ואין לה פעילות או סניפים בשטחי מדינת ישראל, וגם הנתבע הינו תושב רמאללה. מכאן, שאין לבית משפט בישראל כל זיקה לנתבעים או לאירועים הנטענים בכתב התביעה, והוא נעדר סמכות מקומית ובינלאומית לדון בתביעה.

לצורך הדיון בתביעה יש צורך בהזמנת עדים תושבי הרשות, אשר גישתם לבתי המשפט הנמצאים בשטחי הרשות אפשרית ונוחה יותר מאשר לבתי המשפט בישראל.

כתב התביעה הומצא לנתבעים ע"י זריקת המעטפה במשרדי העמותה, וזאת בניגוד לכללי ההמצאה בתוך שטחי המועצה הפלסטינית הקבועים בתקנות סדרי דין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים), תש"ל-1969, ובניגוד להסכמים שבין מדינת ישראל לבין המועצה הפלסטינית.

הואיל ומדובר בנתבעים שאינם תושבי מדינת ישראל, היה על התובע לפעול בהתאם לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן תקנות סד"א), דהיינו לבקש היתר מבית המשפט להמצאת כתב התביעה אל מחוץ לתחומי המדינה.

אף אם התובע היה מבקש מבית המשפט היתר כאמור ובקשתו הייתה נעתרת, הרי שהיה עליו לבצע את ההמצאה באמצעות הממונה על העזרה המשפטית במשרד המשפטים בהתאם לצו שעת חירום (יהודה ושומרון וחבל עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) (שטחי המועצה הפלסטינית – עזרה משפטית בעניינים אזרחיים), תשנ"ט-1999 (להלן: צו שעת חירום), ובהתאם לנספח להסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (פרוטוקול בנושא עניינים משפטיים) (להלן: פרוטוקול בנושא עניינים משפטיים).

בהתאם לס' 3 לפרוטוקול בנושא עניינים משפטיים, לבתי המשפט הנמצאים בשטחי הרשות יש סמכות לדון בעניינים אזרחיים שמתנהלים בין תובעים או נתבעים ישראלים לבין תובעים או נתבעים משטחי הרשות, והצדדים כפופים לדין החל בשטחים.

טעם נוסף לסילוק התביעה הינו התיישנותה והשיהוי בהגשתה. אמנם, התביעה הוגשה לבית המשפט ביום 11.3.2010, אולם היא הומצאה לעמותה רק ביום 11.4.2013, קרי, בחלוף למעלה משלוש שנים ממועד הגשתה ולמעלה מעשר שנים ממועד התרחשות האירועים הנטענים. התביעה אף לא הומצאה כלל לנתבע.

התובע היה אמור להמציא לנתבעים את כתב התביעה תוך זמן סביר מיום הגשתה, ומשלא עשה כן, יש לחשב את התקופה שחלפה מאז ההגשה ועד להמצאה במניין תקופת ההתיישנות. מבחינת הנתבעים, עברו למעלה משבע שנים מאז האירועים הנטענים, וניהול ההליך כעת יפגע ברציונל העומד מאחורי המטרה לשמה נקבעה תקופה שלאחריה מתיישנת התביעה, והוא זכותם של הנתבעים בשאלה שאבד עליה הכלח להשתחרר מעול ואימת התביעה. אף האינטרס הציבורי מחייב כי זמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לדיון בעניינים מן ההווה.

זאת ועוד, ההשתהות בהגשת התביעה למעלה משש שנים וחצי מאז האירועים הנטענים ובהמצאתה למעלה משלש שנים לאחר ההגשה, מעידה על זניחת התביעה.

טענות התובע:

יש לדחות את הבקשה על הסף, הואיל והיא הוכרעה כבר ע"י בית הדין הארצי לעבודה בהחלטה מיום 6.7.2009, במסגרתה נקבע כי לבית הדין לעבודה בישראל קיימת סמכות בינלאומית ומקומית והוא פורום נאות לדון בעניינם של הצדדים. כן נקבע, כי הדין הישראלי חל על בירור התביעה בבית הדין.

כן יש לדחות את הבקשה, הואיל והיא לא נתמכה בתצהיר כדין, מנוסחת בלשון עמומה ומטעה וחסרת בסיס עובדתי הדרוש לבקשה מסוג זה.

בין הצדדים מתנהלים מספר הליכים בבתי משפט ישראליים – בבית משפט השלום בנתניה בהתנגדות לביצוע שטר שהועברה מלשכת ההוצאה לפועל, ובבית הדין האזורי לעבודה בירושלים בתביעה שהוגשה ע"י התובע. העובדה שהנתבעים יזמו הליכים בערכאות ישראליות, ושלא היה קושי בניהולם, לרבות קיום דיוני הוכחות והבאת עדים משטחי הרשות, תומכת בטענה כי קיימת סמכות בינלאומית ומקומית לבתי משפט בישראל.

על רקע החוויה הקשה שחווה התובע כמתואר בכתב התביעה, העברת הדיון בתביעה לבית המשפט הנמצא בשטחי הרשות תביא לקיפוח זכויותיו.

הנתבעים קיבלו את כתב התביעה ידעו על קיומו, ואף הגישו בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה.  בכך רכש בית משפט זה סמכות בינלאומית לדון בתביעה, זאת על רקע המגמה של הפסיקה להסתפק בידיעה בפועל.

אף אם ההמצאה צריכה להתבצע באמצעות הממונה על העזרה המשפטית, הרי שקיימת מחלוקת פוסקים באשר לבלעדיותה של דרך המצאה זו, ובית הדין הארצי לעבודה השאיר שאלה זו ב"צריך עיון" (התובע מפנה לס' 16 לפסק הדין של בית הדין הארצי שצורף לתגובה).

בנוסף לאמור, תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי איננה חלה על התובע, והוא לא חייב לבקש רשות מבית המשפט להמצאת כתב התביעה מחוץ למדינת ישראל.

לבית משפט זה אף סמכות מקומית לדון בתביעה. התובע הינו אזרח ישראלי, ניהל משרד עריכת דין באום אל פחם במקביל לעבודתו בעמותה, ובמסגרת עבודתו בעמותה ייצג עובדים פלסטינים תושבי הרשות בפני הערכאות בישראל וביקר אסירים בבתי כלא בישראל. אמנם, האירוע התרחש ברמאללה, אולם לאור הסמכות הבינלאומית המוקנית לבתי המשפט בישראל, ולפי שהדין החל על התביעה הינו הדין הישראלי, הרי שקיימת לבתי משפט בישראל סמכות מקומית לדון בתביעה.

אשר לטענת הפורום הלא נאות, הרי שההלכה הפסוקה קבעה זה מכבר כי טענה זו תתקבל אך במקרים חריגים ובהתבסס על מגוון שיקולים, לרבות מירב הזיקות, ציפיותיהם הסבירות של הצדדים, שיקולים ציבוריים ועוד, ועל הטוען אותה מוטל נטל כבד להוכיחה, בפרט מקום בו בית המשפט רכש סמכות בינלאומית.

המבחן של מירב הזיקות נוטה לטובת התובע, אשר במסגרת עבודתו בעמותה ייצג עובדים בפני הערכאות, מוסדות ממשלתיים והמעסיקים בישראל. כמו כן, הטענה כי העדים הדרושים בהליך מתגוררים בשטחי הרשות איננה נכונה, שכן העדים המרכזיים הדרושים בהליך זה הינם התובע בעצמו וחברו שנכח עמו ביום האירוע ושאף הוא ישראלי, ונציגי העמותה כבר נכנסו לישראל לצורך הופעה בדיונים שהתנהלו בבית משפט השלום בנתניה ולא נשמעו מפיהם טענות בדבר קשיים כלשהם בעניין זה. כך גם לא יהיה קושי בהזמנת עדים נוספים תושבי הרשות, ככל שהנתבעים יבקשו זאת.

דין טענת הפורום הלא נאות להידחות לאור האמור, ואף מהסיבה שבית משפט זה כבר רכש סמכות ע"י המצאת כתב התביעה לנתבעים כדין.

הנתבעים לא הצליחו להרים נטל ההוכחה, להראות כי באיזון בין הזיקות לפורום ישראלי לבין פורום זר, ידו של האחרון על עליונה. הנתבעים לא פירטו מיהם העדים הדרושים בהליך זה, לא טענו לתחולת הדין הזר על העניין הנדון, ואף לא הצביעו בפירוש על בית המשפט לשם יש להעביר את הדיון. לפיכך, נמנע מביהמ"ש לשקול בין היתר סיכויי התובע לזכות בסעד לו הוא עותר בפורום הזר והסיכוי לקיום משפט ראוי והוגן באותו פורום.

יש לדחות אף את טענת ההתיישנות והשיהוי. התביעה הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, וממילא נזקיו של התובע נתגלו בשלב מאוחר יותר לאחר התרחשות האירועים, כך שמניין תקופת ההתיישנות צריך להתחיל מיום גילויים.

אין משמעות לסוגיית השיהוי, שכן רק בחודש 4/13 התקיים דיון הוכחות בביהמ"ש השלום בנתניה, ולפיכך הראיות נשמרו.

זאת ועוד, האיחור בהמצאת התביעה רק בשנת 2013 נעוץ בניסיונות הכושלים לביצוע ההמצאה במשך השנים מאז הגשת התביעה, וזאת לאור סירובם של הנתבעים לקבלה.

התשובה לתגובה:

בתשובה לתגובת התובע, חזרו הנתבעים על טיעוניהם לעניין אי חוקיות ההמצאה, והוסיפו כי פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה איננו מחייב בבית משפט זה. ההכרעה שם ניתנה מנקודת מבט של דיני העבודה. עוד מצוין, כי בסופו של יום, לאחר שהתביעה הוחזרה לבית הדין האזורי לעבודה, היא אף נמחקה.

לעניין ההליך שמתנהל בבית המשפט בנתניה, נטען כי הנתבעים נאלצו לנהלו שם, לפי שלא עמדה לרשותם דרך אחרת לבצע את השטרות מלבד פתיחת תיק בהוצל"פ במדינת ישראל. להבדיל מההליך כאן, כל הזיקות באותו עניין הינן לבית משפט בישראל. מכל מקום, כך לשיטתם, אין בניהול הליכים נוספים בערכאות בישראל כדי לקבוע מסמרות גם באשר להליך בבית משפט זה.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי אותם, מצאתי לקבל את הבקשה. דעתי היא, כי ההמצאה בוצעה שלא כדין, ולפיכך לא קמה סמכות בין לאומית לבית משפט זה. יתרה מכך, אף אם הייתה מבוצעת המצאה כחוק, בית משפט זה אינו הפורום הנאות לדון בתובענה.

אדרש תחילה לסוגיית המצאת כתב התביעה, שכן עניין זה יורד לשורש סוגיית סמכותו של בית משפט זה לדון בתובענה. דעתי היא, כאמור, שהתביעה לא הומצאה כחוק לידי הנתבעים.

אנמק עמדתי.

התביעה דנן הוגשה ע"י התובע, אזרח ישראלי, כנגד הנתבעים, שמקום מושבם ופעילותם בשטחי הרשות הפלסטינית.

ככלל, בית משפט בישראל רוכש סמכות לדון בתביעה כנגד מי שיושב בחו"ל ע"י המצאת כתב התביעה והזמנה לדין לנתבע. המצאה זו "מקנה לבית המשפט המוציא את ההזמנה את כוח השיפוט לגבי אותו נתבע ומטילה עליו בדרך זו את המרות של השיפוט הישראלי" (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית עמ' 39).

וכך נאמרו הדברים ברע"א 9048/07 הרשות הפלסטינית נ' גולדמן (22.5.10):

"יוזכר כאן כי ההמצאה אינה רק אמצעי להודיע לנתבע על ההליך שהוגש נגדו; "להמצאה גם תכלית נוספת והיא להחיל על הנתבע, באמצעות האקט הפורמאלי של ההמצאה, את שיפוטו הפרסונאלי של בית המשפט" (ראו 39/89 General Electric  נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד מב(4) 762, 768    (1989))".

ראה בהקשר זה גם ת.א. 12269/04 (שלום ירושלים) לוי נ' איברהים (פורסם במאגרים המשפטיים).

היות שבענייננו מדובר על נתבעים שמקום מושבם בשטחי הרשות, הרי שחלים לגביהם הכללים הקבועים בסעיף 3 לצו שעת חירום הקובע כך:

1. (א) מסמך שמבקשים להמציאו למי שנמצא בשטחי המועצה הפלסטינית, יימסר לממונה, וזה יפעל להמצאתו בשטחי המועצה הפלסטינית; המצאה כאמור תיעשה על ידי העברתו לנציג מוסמך מטעם המועצה הפלסטינית.

...

(ג) על המצאת מסמך לפי סעיף זה לא יחולו הוראות סימן ה' בפרק ל"ב לתקנות סדר הדין, תקנות סדרי דין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים), התש"ל-1969, או תקנות בית הדין לעבודה (המצאת מסמך בשטחים המוחזקים), התש"ל-1969.

מן האמור בס"ק (ג) עולה, כי ההוראות של תקנות סד"א בעניין המצאה לחו"ל אינן חלות על תביעות בהן הנתבעים מתגוררים בשטחי הרשות. לפיכך, את הטענה כי היה על התובע לבקש מבית המשפט היתר המצאה מכוח תקנה 500, לתקנות סדר דין אזרחי, יש לדחות.

אין מחלוקת כי התובע לא ביצע את ההמצאה בהתאם להוראות הצו. ההמצאה של כתב התביעה לנתבעים בוצעה ע"י שליח מטעם התובע, באמצעות הנחת כתב התביעה במשרדי העמותה.

לטענת התובע, בית הדין הארצי לעבודה הכריע זה מכבר בסוגיית ההמצאה בנסיבות דומות, וקבע שבוצעה המצאה כדין. גם טענה זו מצאתי לדחות.

הנסיבות, כמתואר בפסק דינו של בית הדין הארצי אשר עותק ממנו צורף לתגובה, שם הוגשה התובענה כנגד העמותה בלבד, הינן כי המסירה בוצעה באמצעות הנחת המסמכים במשרדי העמותה לאחר שמנהל העמותה סירב לחתום על אישור המסירה. אף אם יש מקום לקבוע כי המצאה זו הינה למצער בהתאם לתקנות סד"א, הרי שבעניין שלפניי לא כך הוא. המסירה לשני הנתבעים בוצעה באמצעות הנחת הכתב במשרדי העמותה, כאשר על אישור המסירה מצוין כי אדם בשם סאלח ברגותי סירב לחתום. מסירה זו אינה מתיישבת עם הוראות התקנות.

ראשית, לא הוכח כי מר סאלח ברגותי הינו מורשה מטעם העמותה. שנית, אף אם המצאה זו הינה המצאה כחוק לעמותה, הרי שאין המצאה זו מייתרת המצאה גם לנתבע, אשר בנסיבות הביצוע הנטען אין לראות בה כמסירה כחוק.

יתרה מכך, בית הדין הארצי קבע בסופו של דבר, כי לבית הדין האזורי לעבודה נתונה סמכות בינלאומית לדון בתביעה, אך לא מן הטעם שבוצעה המצאה בהתאם לתקנות סד"א, אלא מאחר שהנתבעת הגישה בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה ובה לא העלתה שום טענה להעדר סמכות בינלאומית. ממעשה זה של העמותה התחייבה המסקנה שהנתבעת קיבלה על עצמה את מרותו של בית הדין (ראה פסקה 15 לפסק הדין).

לא כך הוא במקרה שלפניי. הבקשה נשוא החלטה זו הינה בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה וכן בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל העדר סמכות בינלאומית, טענת הפורום לא נאות התיישנות ושיהוי. לפיכך, ומטעם נוסף זה, יש להיעתר למבוקש.

אף אם יש לקבל את טענת התובע כי טרם נקבעה הלכה מחייבת בסוגיית בלעדיות דרך ההמצאה בהתאם לכללים שנקבעו בצו שעת חירום, אזי ניכר מהפסיקה אליה מפנה התובע (פסק הדין של בית הדין הארצי) כי בית הדין הארצי לא הסתפק בכך בלבד (ראה גם המצאה שלא בהתאם לכללים אלא למורשה - בר"ע (י-ם) 3384/07 הלאומית – חברה לביטוח נ' עדלי חמדאן והפסיקה שם (פורסם במאגרים המשפטיים). כאמור, שונה המצב בענייננו.

אוסיף, כי במקרים אחרים בית המשפט סילק את התביעה על הסף לאור היעדר המצאה כדין, קרי בהתאם להוראות צו שעת חירום (ר' ת"א (י-ם) 12269/04 יוסי לוי נ' ג'לאלין חסן סולימן איברהים (פורסם במאגרים)), או למצער התנה המשך ניהול ההליך בביצוע המצאה כדין (ר' ת"א (י-ם) 15101-07-10 עזבון המנוחה ודאד ג'ראר ואח' נ' "אלתקאפל" חברה פלסטינית לביטוח בע"מ פורסם במאגרים)).

לאור כל האמור, אני קובעת כי לא בוצעה המצאה כדין, ולפיכך לבית משפט בישראל אין סמכות בינלאומית לדון בתביעה. ויודגש, לאור תכליתה של ההמצאה לעניין רכישת סמכות בינלאומית, הרי שלא די בידיעה בפועל של הנתבעים אודות התביעה (ר' ע"ר (י-ם) 24159-12-10 פלשתין חברה לביטוח בע"מ נ' הכשרת הישוב בחברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים)).

נוכח קביעתי שלעיל, ניתן היה בשלב זה לכאורה לקצוב לתובע מועד לבצע המצאה כחוק. אולם, סבורני כי בנסיבות ענייננו, אפילו הייתה מבוצעת המצאה כחוק ואפילו היה מקום לקבוע כי קיימת סמכות לבית המשפט בישראל להידרש לתביעה, הרי שלא ניתן היה לשומעה, וזאת מהטעם שבית משפט זה אינו הפורום הנאות לדון בה ואנמק.

הכללים בסוגיית "פורום לא נאות" נקבעו זה מכבר בפסיקה. במסגרת רע"א 9810/05 Martin J. Hecke נ' Pimcapco Limited ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים) נאמרו דברים אלה: "המבחן המכריע לבחינת תחולתה של דוקטרינת "הפורום הלא נאות" הינו האם הפורום המקומי הוא "הפורום הטבעי" או שקיים פורום טבעי זר בעל סמכות לדון בתובענה. מבחן זה מוכרע בהתחשב במכלול נסיבותיו של המקרה. בכלל זה יש לבחון את השאלה מהו הפורום בעל הקשר המשמעותי והמהותי למחלוקת נשוא הדיון, אליו מובילות מירב הזיקות הרלוונטיות (ראו, ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר נ' CAE Electronics Ltd, בפיסקה 18 (לא פורסם, [פורסם בנבו], 4.9.2007); רע"א 851/99 T. Van Doosselaere נ' Depypere, פ"ד נז(1) 800, 815-813 (2003)). לשם בחינת שאלה זו, על בית המשפט להביא בחשבון שיקולים שונים. על שיקולים אלו ניתן למנות את מקום מושבם ועסקיהם של הצדדים, גישה למקור הראיות, האפשרות לחייב עדים להעיד בבית המשפט, ההוצאות הכרוכות בהבאתם ועוד (ראו, רע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' זריקאת, פ"ד מח (3) 265, 270-269 (1994) (להלן - עניין זריקאת); מיכאיל קרייני "שיקולי הפורום הנאות: מסעם אל תום האלף השני ומעבר לו" מחקרי משפט יט 67, 70-69 (2002) (להלן - "שיקולי הפורום הנאות"))".

הנטל להוכיח כי בית משפט זה אינו הפורום הנאות לדון בתובענה מוטל על הנתבעים (ראה רע"א 9810/05 (לעיל) וכן רע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' עבד זריקאת, פ"ד מח (3) 265). נטל זה הורם.

כאמור, סבורני כי בעניין שלפני הפורום הטבעי אינו בית משפט זה.

ראשית, הדין החל על התובענה אינו הדין הישראלי כי אם הדין החל בשטחים, זאת בהתאם להלכה לפיה הדין החל על העוולה הינו דין מקום ביצועה. הדברים נקבעו בע"א 1432/03 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון נ' קרעאן, פ"ד נט (1) 345. אמנם, לכלל זה הוכרו חריגים (כגון בעניין שם), אולם אלה יחולו אך במקרים נדירים, כאשר המקרה שלפנינו על נסיבותיו כמתואר לעיל, אינו נמנה עליהם. האירוע נשוא התובענה ארע על פי הנטען במשרדי העמותה ברמאללה.

שנית, התובע אמנם אזרח ישראלי, אולם הנתבע 1 הינו תושב הרשות והנתבעת הוקמה ופועלת שם, ואין לה סניפים בישראל. שני הנתבעים נעדרים זיקה כלשהי לישראל. ראה בהקשר דומה ת"א (י-ם) 12269/04 לעיל.

זאת ועוד, מרבית העדים שיהיה צורך לשמוע הינם תושבי הרשות, אשר למצער ניתן לומר כי גישתם לבית המשפט בשטחי הרשות אפשרית ונוחה יותר מאשר לבית המשפט בישראל.

על יסוד האמור לעיל בית משפט זה אינו הפורום הנאות לדון בתובענה.

לסיכום

התביעה נמחקת.

התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסך של 2,500 ₪.

ניתנה היום, ז' תשרי תשע"ו, 20 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.