בפני תביעה כספית ע"ס 350,000 ₪.

בכתב התביעה טוענת התובעת בין היתר כדלקמן:

1. כי היא בעלת משרד תיווך ושיווק פרויקטים באשדוד בשם מסחרי ניו הום (להלן – "משרד התווך").

2. כי הנתבע היה סוכן מכירות במשרדה של התובעת על בסיס אחוזים מהמכירות בהן טיפל באופן ישיר, החל מחודש ספטמבר 2009.

3. כי במהלך חודש ספטמבר 2009 נכנס למשרד התווך לקוח בשם ויקטור סגרון (להלן – "הלקוח הצרפתי"), דובר צרפתית, והציע למכירה 2 דירות שבבעלותו. הלקוח הופנה אל הנתבע מאור שהוא דובר צרפתית וזאת על מנת שיטפל בלקוח הצרפתי.

4. כי הנתבע רשם את פרטי הלקוח הצרפתי ביומן משרד התווך.

5. כי המחיר אותו דרש הלקוח הצרפתי עבור 2 הדירות היה מתחת למחיר השוק ובסכום של 1,300,000 ₪ (להלן – "המחיר המוצע").

6. כי למחרת היום פנתה התובעת אל הנתבע על מנת שימסור לה את פרטי הלקוח הצרפתי במטרה לרכוש את הדירות לעצמה תוך הודעה מפורשת לנתבע כי חלקו כסוכן ישולם לו. הנתבע סירב לעשות כן.

7. ביום 3.12.09, ולאחר שהתובעת איתרה את מספר הטלפון של הלקוח הצרפתי פנתה אליו התובעת והודיעה לו כי בכוונתה לרכוש את 2 הדירות במחיר שהציע אך הלה הודיע כי הוא נוסע לצרפת ביום 4.12.09 ויחזור רק ביום 24.12.09 ורק אז יוכל לבצע את המכירה.

8. כי הנתבע יצר קשר עם הלקוח הצרפתי כששהה בצרפת ובדרך זו עקף את התובעת ו/או את המשרד, כך שרכש את 2 הדירות באמצעות בני משפחתו , האחת נרשמה ע"ש אחיו של הנתבע מאיר פרץ והשניה ע"ש אמו, פנינה פרץ, בסכום של 1,150,000 ₪ כאשר שווי השוק של 2 הדירות היה באותו מועד 1,500,000 ₪.

9. כי הנתבע גרם לתובעת הפסד רווח של 350,000 ₪.

10. כי הנתבע פעל בניגוד לדין, כי הוא שלוח של התובעת, כי הפר ההרשאה שניתנה לו וחרד ממנה ועוד...

11. כי לאחר רכישת הדירות פרסם הנתבע את הדירות למכירה באינטרנט באמצעות אשתו ענבל.

הנתבע הגיש כתב הגנה בו טען בין היתר כדלקמן:

1. כי הגשת התביעה היו ניסיון נלוז להתחמקות מתשלום וניסיון סחיטה של כספים נוספים.

2. כי אין בתשתית העובדתית של התביעה כדי להקים עילת תביעה.

3. כי דין התביעה להידחות בהיעדר יריבות שכן רכישת הדירות לטענת התובעת היתה ע"י אמו של התובע ואחיו ולא ע"י הנתבע.

4. כי מדובר על ניצול לרעה של הליכי משפט תוך בחירת העיתוי הנוכחי.

5. כי ההיכרות בינו לבית התובעת היא רבת שנים עוד משנת 1996 כאשר התגוררו בשכנות לתובעת ובני משפחתה בגן יבנה ונוצרה מערכת יחסים קרובה בין משפחות הצדדים אשר ראו עצמם כבני משפחה ממש.

6. כי בשנת 1998 חזרו הנתבע ובני משפחתו להתגורר בקנדה והצדדים המשיכו לשמור על קשר קרוב וחם.

7. כי התובעת ביקשה מהנתבע הלוואות כספיות אישות רבות בסכומים שונים עקב קשיים כלכליים תוך הבטחה כי כספים אלה יוחזרו בתוך זמן קצר. הנתבע נענה לבקשות אלה בחיוב והלווה לתובעת כספים במזומן בשווי עשרות אלפי דולר קנדי.

8. כי התובעת לא החזירה את ההלוואות בתוך זמן קצר אלא לאחר זמן רב ולפי ראות עיניה.

9. כי בשנת 2007 החליטו הנתבע ובת זוגו לחזור לישראל והביאו עמם מכולה עם ציוד וריהוט ללא תשלום מס לאור זכאותם והתובעת ביקשה לרכוש מהם שולחן וכסאות לחצר ביתה, מתקן נדנדנה לחצר הבית ומתקן גריל (ברביקיו) תוך הבטחה לשלם להם תמורה מלאה בעבור רכישות אלה.

10. כי מכרו לתובעת את הפריטים כפי שסוכם כאשר הם עצמם שילמו עליהם סך בש"ח של כ- 7,600 ₪, אך התובעת לא שילמה להם עבור הפריטים.

11. כי התובעת רכשה מהנתבע ואשתו גם סלון עור יוקרתי, שטיח פרסי שנרכשו בקנדה בסך של 12,000 דולר קנדי ושולחן משרדי וכיסא בסגנון עתיק ששווים כ- 5,000 דולר קנדי ואשר בגין רכישה זו נותרה חייבת לנתבע סך של 7,000 ₪ שלא שולם.

12. כי בחודש 9/07 התובעת ביקשה שוב הלוואה מהנתבע ואשתו לדבירה עקב הסתבכות כלכלית עקב רכישה כושלת של מפעל ליצור עורות בקרית מלאכי, בסכום לא פחות מ- 44,000 יורו במזומן אותם התחייבה להחזיר בתוך חודשיים בתוספת ריבית בנקאית בשיעור כפול לדבריה. התובעת נתנה התחייבות בכתב על הלוואה זו ביום 23.9.07. רק ביום 27.12.07 ובאיחור של 22 ימים החזירה התובעת הלוואה זו.

13. כי על רקע היחסים הקרובים הציעה התובעת לנתבע בחודש 2/09 לבוא ולעבוד עמה בשיתוף פעולה במשרד התווך שבבעלותה. סוכם כי בתמורה לעמלו של הנתבע יקבל 50% מדמי התווך שיגיע לתובעת בגין עסקאות ולקוחות אותם יפנה הנתבע למשרד התווך כתוצאה מפעולות השיווק שינקוט.

14. כי סוכם עוד כי אם בני משפחתו של הנתבע יפנו למשרד התווך לקבלת שירות יהיו פטורים מתשלום דמי תווך.

15. כי התובעת המשיכה לבקש הלוואות כספיות וביום 3.5.09 קיבלה התובעת מהנתבע ומאשתו הלוואה בשיק בסך 15,000 ₪ תוך הבטחה להחזיר הכספים בהקדם, אך כספים אלה לא הוחזרו.

16. כי התובעת נותרה חייבת לו את חלקו בגין 3 עסקאות מקרקעין: בגין מכר דירה שהיתה בבעלות הוריו ברח' הציונות 129 כאשר התובעת גבתה מהרוכשים בחודש 11/09 דמי תווך בשיעור של 1% בצירוף מע"מ משווי העסקה ובגין 2 עסקאות מכר נוספות בדירות בבניין ברח' אגדיר באשדוד.

17. כי בחודש 9/09 ניגש לאביו מר שמעון פרץ, ברחוב, באקראי, כאשר עמד בסמוך למשרד התווך, מר ויקטור סגרון אשר הפנה אותו למשרד התווך בו נכח באותה העת הנתבע, ומר סגרון הדובר גם עברית ביקש לברר בשפה העברית מה שווי 2 דירות שבבעלותו ברח' רוגוזין 4 באשדוד, אשר הוא מעוניין למכור. הנתבע הציע לו לבוא עמו על מנת לראות את הדירות. הדירות היו במצב רע.

18. כי לאחר הפגישה עם מר סגרון והביקור בדירות, הנתבע עדכן את התובעת בכל הפרטים, תוך שהוא מבהיר לתובעת כי מר סגרון אינו מעוניין בשירותי תווך.

19. כי לאחר שבני משפחתו הביעו עניין בדירות של מר סגרון, הציע גם לתובעת כי תרכוש בשותפות יחד עם בני משפחתו את הדירות אך התובעת סירבה להצעה לאור קושי כלכלי, ולאור העובדה כי מר סגרון לא היה מעוניין בשירותי תווך, סוכם כי הנתבע יציע לבני משפחתו את האפשרות לרכוש את הדירות כפי שנעשה בפועל. לאור יחסי הקרבה בין הצדדים, הנתבע עדכן את התובעת בכל הפרטים.

20. כי מר סגרון לא היה לקוח של משרד התווך ופרטיו נרשמו במשרד מיוזמתו של הנתבע בלבד.

21. כי הדירות נרכשו, האחת ע"י אמו והשניה ע"י אחיו.

22. כי הדירות נמכרו לאחר מכן בתמורה כוללת של 1,335,000 ₪ כאשר יש להפחית מסכום זה את הוצאות המיסים, הוצאות משפטיות ויתר הוצאות המכר.

23. כי התובעת נמנעה מלגלות כי בפועל הנתבע העביר לתובעת כמחווה של רצון טוב ולפנים משורת הדין סך של 6,000 ₪ אותם קיבל ממר סגרון כפיצוי על עמלו בהשגת קונים לדירותיו.

הנתבע הגיש כתב תביעה שכנגד, בו חזר למעשה על טענותיו ותובע מהנתבעת שכנגד את הסך של 53,184 ₪.

התובעת (הנתבעת שכנגד) הגישה כתב הגנה בו היא מכחישה את טענות התובע שכנגד:

1. כי התובע שכנגד לא נתן כל הלוואה לנתבעת שכנגד.

2. כי התובע שכנגד הגיע לישראל ביולי 2007 ע"מ לעשות עלייה והתגורר בבית הנתבעת שכנגד בגן יבנה במשך חודש וחצי על חשבונה, כאשר ביתה שימש כבית מלון למשך מספר חודשים למגורי התובע שכנגד ומשפחתו תוך ניצול הכנסת האורחים של הנתבעת שכנגד.

3. כי במסגרת תקופה זו סייעה לתובע שכנגד למצוא דירת מגורים אותה רכש בן יבנה וכן דירה באשדוד אצל הקבלן צרפתי ועוד.. והכל ללא תמורה.

4. כי לגבי תכולת המכולה, התובע שכנגד ביקש למכור תכולה זו והנתבעת שכנגד הביאה קונה אשר רכש הדברים ושילם עבורם.

5. כי לא רכשה מהתובע שכנגד כל ציוד לעצמה והיא אינה חייבת לו דבר.

6. כי ההלוואה בסך 44,000 ארו לא היתה עבורה אלא עבור אדם אחר אשר הנתבעת שכנגד הביאה לתובע שכנגד לאור רצונו לעשות רווח מהלוואה זו. ההלוואה הוחזרה ביתר של 8,398 ₪. חתימתה של הנתבעת שכנגד להחזר ההלוואה היתה עבור אדם אחר ולאור האמון שנתנה באותו אדם.

7. כי היא מאשרת שרכשה מהתובע שכנגד שולחן וכסא משרדי ושטיח בסך של 7,000 ₪ ששולם לתובע שכנגד במזומן.

8. כי התובע שכנגד החל לעבוד כסוכן החל מיולי 2008 וזאת עשה בשותפות עם סוכן אחר, משה סולמאני, כאשר המשמעות היתה שהוא מקבל 25% מהעמלה.

9. כי העמלה המגיעה לתובע שכנגד הינה רק בגין 2 עסקאות בלבד, בגין העסקה ברח' אגדיר (המחיר – 440,000 ₪, העמלה 2% ועל כן מגיע לתובע 0.5% סך של 2,000 ₪), ובגין עסקה ברח' אגדיר 5 (בסך 460,000 ₪, העמלה היתה 16,500 ₪ וחלקו של התובע שכנגד - 4,225 ₪). סכום העמלה המגיעה לתובע שכנגד – 5,842 ₪.

10. כי היא מאשרת שקיבלה שיק ע"ס 15,000 ₪ אשר הכסף בגינו הוחזר לתובע שכנגד לאחר שבועיים.

11. כי הסכום היחיד המגיע לתובע שכנגד הוא 5,842 ₪.

בישיבה שהתקיימה ביום 30.4.12 העידו בפני מר מאיר פרץ, מר סימון פרץ והגב' פנינה פרץ.

בישיבה שהתקיימה ביום 26.12.12 העידו בפני מר עופר עמיאל והתובעת. עדותה של התובעת הופסקה בשל בקשתו של בא כוחה לסור לאולמו של שופט אחר ומאחר שהוא לא שב לאולם בתוך פרק הזמן שנקצב להפסקה, ביהמ"ש נאלץ לדחות את המשך הדיון למועד אחר.

התובעת השלימה את עדותה בישיבה שהתקיימה ביום 31.12.12.

בישיבה שהתקיימה ביום 18.11.13 העידו בפני מר יוסף בן דיין ומר מאיר לוי.

בישיבה שהתקיימה ביום 24.2.14 העידה בפני הגב' אנט שרה.

בישיבה שהתקיימה ביום 9.3.14 העידו בפני הנתבע והגב' ענבל פרץ.

לאחר תום שמיעת העדים הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בכתב וכך עשו.

הכרעה

התביעה הראשית

התובעת טוענת למעשה כי הנתבע עקף את התובעת ואת משרד התווך, יצר קשר עם לקוח של המשרד, מר סגרון, וגרם לרכישת 2 הדירות שבבעלותו של אותו לקוח, ע"י בני משפחתו.

התובעת טוענת כי בכך הפר הנתבע חובות שבדין, וגרם לה לנזק של הפסד רווח בסך של 350,000 ₪.

התובעת טוענת כי הנתבע הפר את חובותיו ואת ההרשאה שניתנה לו כאשר עשה כן.

האם התובעת הוכיחה טענות אלה?

אני סבור כי השאלה הראשונה שיש לשאול היא האם מר סגרון היה לקוח של משרד התווך ו/או לקוח שלה, כיוון שאם לא היה בגדר לקוח כי אז מהיכן יכולה התובעת לשאוב את טענותיה בדבר חובות כאלה או אחרים החלות על הנתבע.

הרי אם מר סגרון לא היה בגדר לקוח של התובעת ו/או של משרד התווך כי אז כל אדם יכול היה לפנות אליו לרבות מי שעבד במשרד התווך, וכן ממילא מר סגרון היה חופשי למכור את דירותיו למי שירצה מבלי שתחול עליו כל חובה לשלם עמלת תווך.

לאחר ששמעתי את מלוא הראיות, המסקנה ההכרחית אליה הגעתי היא כי מר סגרון לא היה לקוח של המשרד ומכל מקום התובעת לא הוכיחה זאת.

מר סגרון ביקש אך רק לקבל הערכה לגבי שווי דירותיו ולא ביקש לקבל שירותי תווך.

לא נטען כי מר סגרון ביקש לקבל שירותי תווך מהמשרד, כי חתם על טופס להזמנת שירותי תיווך ו/או על הענקת בלעדיות כזו או אחרת למשרד התווך – דברים המהווים תנאי להיות מר סגרון לקוח של המשרד.

לפיכך אני קובע כי התובעת לא הוכיחה של מר סגרון היה לקוח של המשרד ואני דוחה טענתה זו.

שאלה נוספת שיש לשאול היא האם הנתבע הפר חובות נאמנות שהיו לו כלפי התובעת בעצם העובדה כי העביר את פרטי מר סגרון לבני משפחתו, למרות שלא היה "לקוח" של משרד התווך.

התובעת טוענת בסע' 4 לכתב התביעה כי מר סגרון "..והציע למכירה שתי דירות שבבעלותו..".

כפי שציינתי לעיל מר סגרון לא היה לקוח של משרד התווך וגם הטענה כי מר סגרון בא והציע את דירותיו למכירה לא הוכחה בראיות כלשהן.

מדברים אלה עולה כי לא היתה כל מניעה מכל אדם לפנות אל מר סגרון בהצעה כזו או אחרת וגם מהראיות שהוצגו בפני עולה כי אף לא אחד גם מנע מהתובעת ליצור קשר עם מר סגרון ולשוחח עמו ישירות.

הנתבע עמד בנטל ההוכחה והוכיח בפני את השינוי בגרסאות התובעת כאשר מחד בסע' 8-9 לכתב התביעה טענה כי הנתבע סירב למסור לה את פרטי של מר סגרון אך בתצהיר התשובות לשאלון (נ/3) משיבה התובעת ומוסרת גרסה אחרת לחלוטין כי הפרטים נמסרו לה ע"י הנתבע.

עוד מצאתי את גרסתה של התובעת לא אמינה עלי, הן משינוי הגרסאות הנ"ל והן מעניינים נוספים הקשורים לתביעה שכנגד – להלן.

מהמקובץ לעיל עולה כי הנתבע לא הפר את חובת הנאמנות החלה עליו כעובד של משרד התווך.

כאשר מר סגרון לא התחייב דבר כלפי משרד התווך ולמעשה לא הוכח בפני כי הוא ביקש כלל לבצע מכירה כלשהי כאשר נכנס להגיע למשרד התווך, הרי שטרם קמה לתובעת עילה חוזית /ו אחרת כלשהי לעסקה עתידים כלשהי אשר עתידה להתבצע ואשר ממנה היא עתידה להרוויח שכר.

אדגיש כי מר סגרון לא העיד בפני, התובעת לא ביקשה להעידו ועל כן לא הוכיחה טענותיה אלה.

אשר על כן התביעה ראשית נדחית.

התביעה שכנגד

ההלוואות שניתנו לתובעת

בסע' 4 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד, טוענת הנתבעת שכנגד מפורשות ונחרצות כי- "התובע לא נתן כל הלוואה לנתבעת".

האמנם!!

נ/3 למוצגי הנתבע הינו מסמך בכתב יד התובעת האומר כדלקמן:

"אני הח"מ אורית וקנין.... מאשרת שקיבלתי מעינבל פרץ סך של 44,000 יורו ... במזומן.

אני אורית וקנין מתחייבת להחזיר לעינבל פרץ את 44,000 יורו ... + ריבית + 2 כמו בבנק בתאריך 5.12.07 במזומן.

בתודה מראש

אורית וקנין...".

מסמך זה בכתב ידה של התובעת מהווה הוכחה חותכת לקבלת הלוואה.

התובעת מאשרת בחקירתה בביהמ"ש את קבלת הכסף אך טוענת כי מדובר היה בהלוואה לאחיה וכי היא חתמה כערבה להחזר ההלוואה בלבד (עמ' 15 לפרוטוקול בשורות 1-3).

איני יכול לקבל הסבריה של התובעת המהווים טענות בע"פ כנגד מסמך מפורש בכתב.

אם אכן מדובר היה בהלוואה לאחיה וכי היא חתמה כערבה בלבד, מדוע לא נרשמו כך הדברים. התובעת אינה מסבירה תמיהה זו בחקירתה בפני.

התובעת קיבלה הלוואה נוספת בסך של 15,000 ₪ בשיק (התובעת מאשרת קבלת ההלוואה בעמ' 16 לפרוטוקול בשורות 5-9).

הודאות אלה של התובעת בקבלת הלוואות סותרות את טענתה שבסע' 4 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד.

סתירות אלה גם הן יורדות לשורשי אי מהימנותה של התובעת, כפי שהתבררה בפני.

ציוד הגינה

הנתבעת שכנגד הודתה כי ציוד זה נותר ברשותה אך טענה כי מדובר במתנה. מדובר בטענת הודחה והדחה בה הנטל על טענת ההדחה מוטל על כתפיה. נטל זה לא הורם וטענתה נסתרה בעדויות הנתבע ואשתו.

הסלון והציוד המשרדי

גם במקרה זה לא הרימה הנתבעת שכנגד את הנטל המוטל עליה להוכחת מלוא התשלום ואני מקבל טענת התובע שכנגד ליתרת חוב של 7,000 ₪.

איני מקבל את גרסת התובעת לגבי רכישת הסלון ע"י אחותה ואיני מקבל את עדות האחות. מדובר על הרחבת חזית אסורה שכן עניין זה לא נטען כלל וכלל בכתב ההגנה לתביעה שכנגד ועלה לראשונה רק בהבאת הראיות.

הלוואה בסך של 15,000 ₪

הנתבעת מאשרת כי קיבלה את הכספים אך טוענת שהחזירה אותם במזומן.

טענה זו לא הוכחה.

חוב עמלת סוכן

בסע' 20 לתצהיר עדותה הראשית, התובעת מאשרת את הסכומים המגיעים לנתבע בסך כולל של 5,842 ₪ כאשר בעדותה (שורה 27 בעמ' 17 לפרוטוקול) מאשרת שיש להוסיף מע"מ על סכום זה.

איני מקבל טענות התובע שכנגד לסכום אחר המגיע לו בגין עסקאות אלה שכן טענותיו לא הוכחו וכל שנותר בידי הוא הודאת הנתבעת שכנגד בסכום הנ"ל.

עגמת נפש

לא ראיתי לפסוק לתובע עגמת נפש שכן מדובר בסכסוך עסקי וכספי כאשר ניתן לעתור לביהמ"ש לקבלת הוצאות משפטיות.

סוף דבר

התביעה הראשית נדחית.

התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי כך שלסילוק מלא וסופי שלה אני מחייב את הנתבעת שכנגד לשלם לתובע שכנגד את הסך הכולל של 35,442 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה שכנגד (11.4.2010) ועד לתשלום המלא בפועל וכן אני מחייב את הנתבעת שכנגד לשלם לתובע שכנגד הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 16,000 ₪.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ה, 02 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.