רקע

1. א. בפני תביעה כספית, בסך 60,014 ₪, שעניינה תמורת סחורה, שלפי הנטען לא שולמה. התובעת היא חברת מאיר פינס ובניו בע"מ ("התובעת"), ואילו הנתבעים הם מג'ד 5 השקעות וסחר בע"מ ("הנתבעת"), ומר עאמר רבאיעה ("הנתבע").

ב. התביעה הוגשה מלכתחילה בחודש מרץ 2010 לפי סדר דין מקוצר, ובחודש ספטמבר 2010 ניתן פסק-דין בהעדר הגנה, אשר בדיון מיום 29.3.2012 בוטל במסגרת הסדר דיוני, לפיו ניתן תחתיו פסק-דין חלקי בסך 16,467 ₪, ויתרת הסכום נקבעה לשמיעת הוכחות, אגב היפוך נטל הבאת הראיות (אעיר, במאמר מוסגר, כי נשמט מההסכמה, ומההחלטה, עצם מתן הרשות להתגונן, אולם ברי כי הדבר השתמע מבין השיטין).

2. עוד יש להעיר, כי נוכח סכום התביעה, הצדדים הגיעו גם להסכמה דיונית, לפיה הוסמך בית המשפט לפסוק לפשרה, על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, באופן שהפסיקה תנומק ותתבסס על הדין והראיות.

3. להשלמת פתיח הדברים, הריני להתנצל בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק-הדין, עיכוב שנבע מהצורך לתעדף משימות בבית משפט עמוס לעייפה (ואף על פי כן – עיכוב גדול מכפי הראוי והרצוי).

העובדות, העדויות, והטענות

4. העובדות על פי כתב התביעה פשוטות: התובעת והנתבעת עוסקות בתחום העץ; התובעת היא ספקית והנתבעת היתה לקוחתה. הנתבעת לא שילמה את מלוא התמורה עבור סחורה שסופקה, בסך של 50,004 ₪ (הנושא, על פי המוסכם, ריבית בנקאית מירבית) ומכאן התביעה. מעבר לאמור, שיק בסך 40,000 ₪, שמסרה הנתבעת על חשבון התמורה חולל בהעדר כיסוי. הנתבע ערב לחובות הנתבעת כלפי התובעת.

לכתב התביעה צורפו 3 חשבוניות (ותעודות משלוח תואמות), צילום השיק, וכתב הערבות.

5. בבקשה לביטול פסק-הדין, שהפכה למעשה לכתב הגנה, ושנתמכה בתצהיר הנתבע, נטען (בכל הנוגע ליתרת סכום התביעה שנותרה במחלוקת), כי הסחורה שלגביה הוצאו 2 מבין החשבוניות שצורפו לכתב התביעה – הוחזרה ולא נעשה בה שימוש.

לבקשה צורפו 2 העתקי חשבוניות אלה, ועליהן, בכתב יד "הסחורה הוחזרה", בצירוף חותמת התובעת וחתימת-יד משורבטת.

6. הנתבעים הגישו את תצהיריהם של 3 אלה:

א. הנתבע עצמו, שהעיד כי לו שותף בניהול עסק החברה, מר ג'האד סיאערה ("סיאערה"), אם כי הוא היה "בקי ברזי הדברים" בכל המועדים הרלבנטיים לתביעה; כי הסחורה הוחזרה "בשל הפגמים החמורים שנפלו בה"; כי הכיתוב "הסחורה הוחזרה" נרשם על ידי מי שהיה אז נציג התובעת, מר מנחם (מני) אייזדורפר ("אייזדורפר"); וכי התובעת התחייבה להחזיר את השיק, בשל כך שע"י החזרת הסחורה, התקבל בידה סכום השיק.

ב. סיאערה, שהעיד כי הוא פלשתינאי, שותפו של הנתבע, וכי הוא יודע שהסחורה הוחזרה באישור אייזדורפר, "בשל הפגמים החמורים שנפלו בה"; וכי התובעת התחייבה להחזיר את השיק.

ג. ואייזדורפר עצמו, שהעיד שבשעתו היה מנהל השיווק של התובעת, כי אכן חתם על אישור קבלת הסחורה, שאכן היתה פגומה ואכן הוחזרה, כי הבטיח להחזיר את השיק שצורף לכתב התביעה, בשל החזרת הסחורה בסכום דומה, אולם לא יכול לעמוד בדבריו, שכן בשנת 2009 נפרדו דרכיו מדרכי התובעת.

7. התובעת הגישה את תצהירו של סמנכ"ל הכספים אצלה, מר גבריאל דומינסקי ("דומינסקי"), שתיאר כך את השתלשלות הדברים:

הנתבעת רכשה סחורה מהתובעת וצברה חוב, שהגיע עד 130,000 ₪. חוב זה נפרס ב-4 שיקים, ועל כן נאותה התובעת להוסיף ולספק סחורה (זו הסחורה נשוא 2 החשבוניות שבמחלוקת). אלא, שהשיק הרביעי חולל (הוא השיק שהעתקו צורף לכתב התביעה).

אייזדורפר, שהיה איש המכירות שעמד בקשר עם הנתבעים, נטל את השיק המקורי, והחזיר לידי התובעת סך 35,000 ₪ במזומן. לפיכך, נותרה יתרת חוב של 2 החשבוניות האחרונות ועוד סך 5,000 ₪ מיתרת החוב הקודמת. השיק המקורי מעולם לא הוחזר לידי התובעת.

שום סחורה לא הוחזרה על ידי הנתבעת, ואייזדורפר אף לא דיווח מעולם כי סחורה כאמור הוחזרה. החזרת סחורה היא פרוצדורה מסודרת אצל התובעת, ויש להפיק תעודת כניסה ותעודת זיכוי. כאלה מעולם לא הופקו. אייזדורפר היה איש השטח ואחראי על הגבייה, אך לא היה ממונה על מחסני העץ.

מאז נפרדו, עוינים אייזדורפר והתובעת זה את זו, ואייזדורפר מנסה לחבל בענייניה, מאחר שלטענתו התובעת חבה לו כסף.

8. כל העדים נחקרו בחקירה נגדית.

א. את עדותו של הנתבע ניתן לתמצת בכך, שחרף היותו (בעת הרלבנטית) מנהל הנתבעת, הוא אינו יודע מידיעה אישית דבר וחצי דבר אודות ההתנהלות הכספית והעסקית שלה מול התובעת, שכן בכל אלה טיפל סיאערה.

ב. סיאערה העיד כי לא הכיר את התובעת, אלא רק את אייזדורפר, שהיה בעל דברו לכל דבר ועניין. הוא העיד כי הנתבעת גם רכשה עצים מאייזדורפר, לאחר שזה נפרד מהתובעת. עוד העיד, שהסחורה המדוברת הוחזרה יומיים לאחר שנתקבלה, מאחר שלא היה מדובר מעץ מסוג "פיני 5" שהוזמן.

הוא סיפר עוד, ששילם לאייזדורפר 35,000 ₪ במזומן בעבור השיק, ואישר שאת השיק היה צריך להחזיר לנתבעת מחמת תשלום זה, ולא מחמת החזרת הסחורה. לדבריו, הסחורה הוחזרה לאחר התשלום. הוא סיפר, כי את עותקי החשבוניות שעליהם נרשם "הסחורה הוחזרה" קיבל בפקס.

חרף מעורבותו בענייני החברה, לא ידע לתת תשובות אודות הנהלת החשבונות שלה, שכן לא היה אחראי על פן זה של העסק, אלא מנהל החשבונות, שלדבריו עמד אף הוא בקשר עם אייזדורפר. כך לא ידע לספר אם דרש מאייזדורפר גם חשבונית זיכוי בעבור החזרת הסחורה, אם חשבונית זיכוי כזו דווחה למע"מ, וכיו"ב.

הוא הוסיף והעיד, כי אינו יודע אם הסחורה הוחזרה בפועל למחסני התובעת, שכן הוא ביקש מאייזדורפר לקחת אותה כשם שהביא אותה, והוא מסתמך על דברי אייזדורפר כי הוחזרה. הוא הודה, עם זאת, כי איבד אמונו באייזדורפר, לאור אי החזרת השיק, וחזר והעיד, כי דרש את השיק פעמים רבות ביותר, לכל אורך התקופה, עד לימים האחרונים.

ג. אייזדורפר העיד, כי כאשר יש החזרות סחורה, הן נאספות תוך מספר ימים, כשיש משאית בסביבה, ומועברות למחסני התובעת. הוא הסביר, כי הוא מאשר החזרות סחורה כאשר הוא מורה לנהג לאסוף אותה, וללא קשר ישיר להחזרה בפועל במחסנים. הוא גם הסביר שאינו אחראי על הוצאת תעודות זיכוי, ואינו יודע אם אחת כזו הוצאה במקרה זה.

הוא העיד, כי הסחורה סופקה בחודש פברואר 2009 (ומן הסתם גם הוחזרה באותו חודש), ואילו תשלום המזומן היה בחודש מאי 2009. הוא לא ידע לספר אם היה קשר בין השיק לבין החזרת הסחורה, ולא ידע להסביר מדוע לא גבה את יתרת סכום השיק, למעט דבריו, כי היה "עם חצי רגל בחוץ".

הוא לא זכר אם סיפר למי מהנתבעים כי נפרד מהתובעת, או אם מישהו פנה אליו לגבי החזרת השיק מאז עזיבתו את התובעת. הוא סיפר, כי לא היה בקשר עם מי מטעם הנתבעים למעט סיאערה, ומעולם לא שוחח עם מנהל החשבונות שלהם.

הוא סיפר עוד, כי לא מכר סחורה במישרין לסיאערה או למי ממשפחתו או לחברות הקשורות אליו, אם כי הוא מצוי עמם במו"מ.

הוא העיד, כי למרות שהפסיק לעבוד עם התובעת ביוני 2009, המשיך להיות "בן בית" אצלה, בכל הנוגע לגבייה מלקוחותיה שהיו בטיפולו, עד לקראת סוף אותה שנה. הוא העיד גם, כי היו מקרים בהם הוחזרה סחורה והלכה לאיבוד, כי לא הוצאו מסמכים בזמן אמת.

ד. דומינסקי העיד, כי שיטת ההתחשבנות עם אייזדורפר היתה כזו, שאם חוב אינו משולם לאורך זמן, מקוזז מהתשלום לאייזדורפר סכום העמלה המגיע לו עבור אותו חוב. לדבריו, למרות שנערכו התחשבנויות רבות ביניהם, מעולם לא טען כי חוב הנתבעת לתובעת אינו נכון, כי הוחזרה סחורה, וכיו"ב.

הוא הסביר עוד, כי הגם שאייזדורפר מוסמך לאשר החזרת סחורה, אין הוא זה המטפל בקבלתה בפועל, ולכל סחורה המגיעה למחסן מופקים מסמכים מתאימים. לפיכך אישורו של אייזדורפר (ברגיל) הוא רק לכך שניתן להחזיר את הסחורה, ולא להחזרתה בפועל. הוא ציין כי בדוגמאות רבות אחרות שאותרו (ושהוצגו לאייזדורפר בחקירתו), תמיד נלוותה תעודת זיכוי לכל אישור של אייזדורפר להחזרת סחורה. לדבריו לא יתכן שסחורה תוחזר ותלך לאיבוד, כי ישנם מספר מנגנוני ביטחון לוודא שהדבר לא יקרה, שכן אז מפסידה התובעת את המע"מ עבור הסחורה שהוחזרה בלא תעודת זיכוי.

לבד מכך, נחקר ממושכות בעניינים חשבונאיים העולים מעיון בדו"חות שצירף לתצהירו. הוא גם הפנה לכך, שעל פי החשבוניות, רוב העץ שסופק הוא מסוג "טגו" וכלל לא "פיני 5" או עץ פיני אחר.

9. הצדדים סיכמו טענותיהם.

הנתבעים טענו, כי איש המפתח הוא אייזדורפר, וכי לא יתכן שהתובעת תסתמך על עדותו בכל הנוגע לחיוב הנתבעת, אך תדחה את עדותו בכל הנוגע להחזרת הסחורה. הנתבעים מבקשים להסתמך על עדותו של אייזדורפר כי הסחורה הוחזרה בפועל, גם אם אין תעודת זיכוי שתגבה זאת במסמכים. לטעמם, עמדו בנטל השכנוע להוכיח את החזרת הסחורה בפועל, ודי בכך כדי להדוף את התביעה, במיוחד כשמנגד התגלו אי בהירויות באשר לסכומים השונים שבמסמכי התובעת האמורים לבסס את סכום התביעה.

התובעת טענה, כי הנתבעת כשלה בנטל השכנוע, בכך שנמנעה מהצגת ראיות שהיתה אמורה להציג, כגון: האישורים המקוריים בדבר החזרת הסחורה, ומסמכי הנהלת החשבונות שלה. כמו-כן, איש אינו יודע לתאר מתי הוחזרה הסחורה. זאת ועוד, אם סיאערה עצמו אומר שאינו מאמין לאייזדורפר, הרי שאין הוא ראוי לאמון. גם סיאערה והנתבעים אינם ראויים לאמון, באשר כל אופן ניהולה ורישומה של הנתבעת הוא בגדר מצגי שווא כלפי הרשויות, באשר מתברר שהנתבע אינו אלא איש קש של סיאערה, שאינו יכול להירשם כבעל תפקיד בחברה, בשל היותו פלשתינאי. הנתבע מעיד על עצמו בתצהירו שהוא בקי בפרטים, אך מתברר שאינו יודע דבר. מאידך, סיאערה מתאר אי התאמה בממכר, שאינה תואמת את הכתוב בחשבוניות, ואף אינה נזכרת כלל בתצהירי העדות הראשית, שם מדובר בכלל על פגמים בסחורה.

דיון והכרעה

10. על פי ההסכמה, ניתן פסק-דין זה על פי הסמכות המוקנית לי בסעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט. לפיכך, ינומק על דרך הקיצור, ובהתבסס על העדויות שהובאו בפירוט ניכר, יחסית, למעלה.

11. דין התביעה להתקבל, באשר לטעמי לא עמדו הנתבעים בנטל הרובץ לפתחם, להוכיח כי החזירו את הסחורה, ואף לא הציגו כל הגנה של ממש בנוגע להפרש בין סכום השיק לסכום ששולם במזומן תמורתו.

12. מחמת פשטות העניין, נפתח בשיק. בניגוד לטענתם המקורית (הן מפי הנתבע והן מפי אייזדורפר), הודו הנתבעים (על פי עדותו של סיאערה, שלדברי הנתבע הוא המבין בעניינים אלה), כי השיק לא אמור היה להיות מוחזר להם עקב החזרת הסחורה, אלא כי מדובר בהתחשבנות נפרדת, והוא היה אמור להיות מוחזר להם, לשיטתם, עקב תשלום סכומו במזומן.

אלא, שגם הנתבעים אינם טוענים כי שילמו את מלוא סכומו. נמצאנו, איפוא, במצב בו גרסת הנתבעים בעניין יסודי זה השתנתה תוך כדי המשפט, וממילא אינה נוגדת את גרסת התובעת, כי נותר סך של 5,000 ₪ לתשלום עבור שיק זה.

13. ועתה להחזרת הסחורה. לפעולת ההחזרה עצמה לא הובאה ראיה ישירה. איש מהעדים שהעידו לא נכח, לא ברגע העמסת הסחורה להחזרה, ולא ברגע פריקתה. כל שיש לנו הוא עדותו של סיאערה, כי הנתבעים החליטו להחזיר את העץ, ועדותו של אייזדורפר, כי הרישום "הסחורה הוחזרה" הוא אכן בכתב ידו, ועל כן, לגרסתו, ברי כי הסחורה אכן הוחזרה. איש אינו יכול לספר לנו מתי הוחזרה. אייזדורפר מניח כי הדבר היה תוך יומיים-שלושה מההספקה, אולם זאת הוא מניח על סמך הנוהג בעניינים כאלה, ולא על סמך ידיעה כלשהי. גם סיאערה טוען זאת בעדותו. עם זאת, תעודות המשלוח עצמן נפרדות זו מזו בכשבועיים ימים. מדוע, אם כך, לא הוחזרה הסחורה שסופקה בתעודת המשלוח הראשונה עוד לפני המשלוח השני? איש לא הציע פתרון לקושיה זו.

איש גם אינו יכול לספר לנו מדוע הוחזרה הסחורה. גרסת הנתבעים, מלכתחילה, היתה כי הסחורה היתה פגומה (וגם אייזדורפר אישר זאת בתצהירו). הנתבע לא התייחס לכך בעדותו. סיאערה העיד כי העץ לא היה מסוג "פיני 5", אלא "פיני", אולם תעודות המשלוח והחשבוניות, שאין מי שחולק על אמיתותן, מתארות כי סופקו 8000 מ"ק "פיני" וכמעט 9,000 מ"ק "טגו". אייזדורפר העיד כי אינו זוכר את המקרה הספציפי, אך כי היה מדובר בפגמים.

14. על כל אלה, יש להוסיף את העדר התיעוד האובייקטיבי להחזרת הסחורה, בין עפ"י הנהלת החשבונות של התובעת (אשר גם אם לא ניתן לייחס לה סדר מופתי, הרי שנראה שהיא מתנהלת על פי שיטתיות מסוימת, ומנגנון החזר הסחורה שתואר על ידי דומינסקי נשמע הגיוני, ותואם בעיקרו גם את עדותו של אייזדורפר), ובין עפ"י הנהלת החשבונות של הנתבעת – שנעדרה לחלוטין ממסכת הראיות. לא הוצג מסמך מקורי המעיד על החזרת הסחורה. האישור בכתב ידו של אייזדורפר מעורר תמיהות באשר להעדר תאריך (אף הוא, בעדותו, לא ידע להסביר מדוע לא רשם את התאריך), ומעורר תמיהות בהיותו מנוגד, כך נראה, לאופן הרגיל של החזרת סחורה (אייזדורפר עצמו מעיד שישב במשרדו בעת שכתב את הדברים, ולא הציג על מה הסתמך בעת שכתבם).

15. לבד מהפגימה באמינות גרסת הנתבעים כבר מעניין השיק; השינוי בגרסתם באשר לסיבת החזרת הסחורה; התמיהות המועלות מפער התאריכים בין תעודות המשלוח, והעדר ההסבר לכך שהסחורה כולה הוחזרה, כביכול, בפעם אחת; התמיהות העולות מעצם האישור שכתב אייזדורפר, על החסר ממנו ועל החסר כנלווה אליו; לבד מכל אלה, בולטת בהעדרה הנהלת החשבונות של הנתבעת, אשר ניתן היה לצפות כי תוצג, לכל הפחות בהיקף של כרטיס התובעת (או אפילו כרטיסו של אייזדורפר, אם הנתבעת סברה שהוא בעל דבריה, כפי שהעיד סיאערה) בספריה, ותעודת זיכוי או תיעוד אחר אודות ההחזרה.

16. ועל כל האמור ניתן להוסיף את הסתירות הרבות שבין עדויות העדים השונים בפרטים שהם שוליים-יחסית למחלוקת, אך נוגעים בה בהיבטים שונים (ונזכיר, להמחשה, את עדותו של סיאערה, כי פנה פעם אחר פעם, לאורך שנים, לאייזדורפר בדרישה לקבל את השיק, לעומת עדותו של אייזדורפר שאינו זוכר פניה כזו מאז 2009; או את עדותו של סיאערה, כי מנהל החשבונות של הנתבעת הוא שהיה אחראי על כל ענייני המסמכים מול אייזדורפר, לעומת עדותו של אייזדורפר כי מעולם לא שוחח עם איש מטעם הנתבעת לבד מסיאערה עצמו; את הסתירות שבין עדויות הנתבע וסיאערה באשר לתפקידו המדויק של הנתבע בנתבעת ובחברה קשורה אחרת שעלתה לדיון בתחילת החקירות; וכן את מופרכות טענת הנתבע, כי הוא "בקי ברזי הדברים", שעה שכמעט כל שאלה מהותית שנשאל נענתה באי-ידיעה, אי-זיכרון, והפניה לסיאערה לקבלת תשובה מוסמכת).

17. לא ניתן אלא להגיע למסקנה, שאין לתת אמון בגרסת הנתבעים או בעדויות השונות שנשמעו מפיהם ומטעמם, ולא ניתן לקבוע, כי הסחורה הוחזרה. משכך, ומשהנטל להוכיח זאת רובץ לפתחם, הרי שדין הגנתם להידחות, ודין התביעה להתקבל.

18. לא התייחסתי בנימוקי לעדותו של דומינסקי, באשר לא מצאתי כי התובעת נזקקת להוכיח דבר מה, אולם אעיר כי לא מצאתי סתירות של ממש בין חלקי עדותו, וכי חרף מורכבותם, גם הסבריו אודות ההתחשבנות בין הצדדים, וביאוריו לדו"חות השונים שהוצגו, היו הגיוניים והתיישבו לרוב על השכל הישר.

תוצאה

19. גם בשים לב לכך שההסכמה היתה לפסק-דין לפשרה, כאמור לעיל, אני מקבל את התביעה בשלמותה (בניכוי החלק שלגביו כבר ניתן פסק-דין חלקי); להסכמה האמורה יהיה משקל, במצב זה, רק לשאלת ההוצאות, ואני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת בסכום כולל של 5,000 ₪. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון הן את סכום התביעה, הן, כאמור לעיל, את ההסכמה הדיונית, והן את אורכן המופלג, בנסיבות, של החקירות הנגדיות.

20. בקופת בית המשפט הופקדו ערבויות על ידי הנתבעים, על פי החלטות שניתנו, ואני מורה בזה על חילוטן והעברתן לתובעת על חשבון החוב הפסוק. הליכי ההוצאה לפועל בתיק שנפתח בשעתו לביצוע פסק-הדין שניתן בהעדר הגנה – ושלא נסגר, על פי הסכמות הצדדים – יחודשו, אלא אם ייפרע החוב כולו תוך 30 יום.

המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ה' תשרי תשע"ד, 09 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.