כללי

1. בתביעתה עתרה התובעת לקבל סעד הצהרתי לפיו היא זכאית להתקשר בהסכם עם הנתבע 1 לרכישת הדירה נשוא הסכסוך (דירה ברחוב יצחק רבין 4 בקרית אונו, גוש 6370 חלקה 43 תת חלקה 69); כי הסכם המכר שנכרת בין הנתבע 1 לנתבעים 3-2 כפוף לזכותה לרכוש את הדירה; וכי דמי השכירות ששילמה מדצמבר 2008 מהווים תשלום ע"ח תמורת הדירה. לחלופין דרשה פיצוי כספי בסך 800,000 ₪, בגין ההפרש בין ערך הדירה שבמחלוקת לבין הסכום שהתובעת היתה זכאית, לפי הנטען, לשלם עבורה. כמו-כן דרשה לפצותה בגין עוגמת נפש.
2. התביעה מבוססת על סעיף 25 להסכם שכירות מיום 17.7.2008, שנכרת בין התובעת לנתבע 1, בו נרשם: "למשכיר שמורה הזכות למכור את הדירה לפי שיקול דעתו הבלבדי בכל עת ובלבד שישמרו זכויות השוכר שלפי הסכם זה ובלבד שלשוכר תהא הזכות להשוות כל הצעת רכישה". התובעת טענה כי הנתבע 1 -- במוכרו את הדירה נשוא השכירות לנתבעים 3-2 -- הפר את זכותה "להשוות כל הצעת רכישה". התובעת טענה כי הנתבע 1 הפר את התחייבותו לפי סעיף זה, ולא נתן לה הזדמנות ממשית להפעיל את זכאותה לפיו.
3. הנתבע 1 טען כי עמד בהתחייבותו לפי סעיף 25 הנ"ל. לדבריו, החל מנובמבר 2008 פנה מספר פעמים לתובעת ולבן-זוגה (מר עובדיה מלכה) והודיע להם -- במסרונים (הודעות טקסט- ס.מ.ס.) ובמכתב -- על כוונתו למכור את הדירה לצד שלישי; אך הם התעלמו מפניותיו (ס' ח'1-ח'6 לכתב ההגנה). קוני הדירה, הנתבעים 3-2, טענו כי ידעו שלתובעת ניתנה הזכות להשוות מחיר, "והיא בחרה שלא לנקוט עמדה או לתת הצעה, ובכך ויתרה על זכותה" (ס' 14 לכתב הגנתם).
4. גדר המחלוקת: הצדדים מסכימים כי סעיף 25 להסכם השכירות הקנה בידי התובעת את "הזכות להשוות" כל הצעת רכישה של צד שלישי. המחלוקת נסבה על השאלה, אם הנתבע 1 עמד בהתחייבותו זו. התובעת ביקשה להשיב על כך בשלילה. לטענתה, היה על הנתבע 1 להעמיד בפניה "עסקה מוגמרת", ולמצער הצעה משפטית מחייבת של רוכשים קונקרטיים, המכילה את הפרטים המהותיים של העיסקה, ובעיקר את המחיר ותנאי התשלום, וכן היה עליו ליתן לה זמן סביר לתגובה (למשל, ס' 21 לסיכומיה). הנתבע 1 טען כי הודעותיו על עצם כוונתו למכור את הדירה היו מספקות, וכי התובעת ובן-זוגה התעלמו מהן, דחוהו למועד רחוק, לא גילו ענין בפרטים, ולא הודיעו על רצונם להשוות (ר' למשל ס' 16 ס' 20-18 לתצהירו). על כן, יכול היה להסיק כי התובעת ויתרה על זכותה (ס' 14-6 לסיכומיו).
5. להלן אבחן את התנהלות הצדדים הנחשפת מן התשתית הראייתית שהונחה בפני, ובמסקנה המשפטית הנגזרת מכך. במישור הדיוני: מטעם התובעת הצהירו היא עצמה ובן-זוגה מר עובדיה מלכה. כן הוגשה חוות דעת שמאית של השמאי ד"ר בועז ברזילי. מטעם הנתבע 1 הצהיר הוא עצמו וכן המתווך מר אסף פילוס, והוגשה חוות דעתו של השמאי רונן פריימן. מטעם הנתבעים 3-2 הצהיר כל אחד מהם. העדים נחקרו בפני (למעט הנתבעת 2, אשר ב"כ התובעת ויתר על חקירתה – ר' פ' ע' 66 ש' 6-5). ב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

דיון

1. הנתבע 1 ביקש למכור את הדירה עוד בטרם נכרת הסכם השכירות, והתובעת ובן-זוגה ביקשו לקנותה (ר' למשל ס' 2 לתצהיר התובעת, ס' 3 לתצהיר הנתבע 1). אך הצדדים לא הגיעו להסכמה על המחיר (ר' למשל ס' 2 לתצהיר התובעת). על כן הוסכם כי הדירה תושכר לתובעת, וכי הנתבע 1 יוכל להציעה למכירה לצדדים שלישיים; בד בבד תינתן לשוכרת הזכות להשוות את הצעת הרכש, כדברי התובעת בס' 6 לתצהירה: "עו"ד לשם עמד על זכותו להמשיך ולהציע את הדירה למכירה ולהציגה לצדדים שלישיים. אנו הסכמנו, אולם בתנאי שאם צד שלישי יציע לרכוש את הדירה, תינתן לי הזכות להשוות את הצעתו ולרכוש את הדירה באותם תנאים... ועו"ד לשם הסכים".
2. התובעת העידה כי נכנסה לדירה כשוכרת "אך ורק משום שהתכוונתי לרכוש את הדירה, וכי תינתן לי ההזדמנות הנאותה לכך. הנחתי כי בסופו של דבר אגיע להסכמה עם עו"ד לשם על מחירה, ואם צד שלישי יציע לרכשה – תינתן לי הזכות להשוות את הצעתו. אחרת לא הייתי נכנסת אליה כשוכרת. במשך כל תקופת מגורי בדירה היה ברור לי כי זכות זו עומדת לי"
   (ס' 8 סיפא לתצהירה).
3. התובעת טענה כי לצד זכות הסירוב שניתנה לה, הוסכם בין הצדדים "לדון שוב ברכישת הדירה בסוף דצמבר 2008 (ללא קשר לקיומה או אי קיומה של הצעה מטעם צד שלישי)" (ס' 7 לתצהירה). בחקירתה הסבירה כי היתה אמורה לקבל סכום כסף לקראת חודש דצמבר "ולכן רציתי שהעסקה תעשה בערך בזמן הזה" (פ' ע' 12 ש' 29-28). יוער כי ההסכמה "לדון שוב ברכישת הדירה בסוף דצמבר 2008" לא עוגנה בהסכם השכירות הכתוב. כך או אחרת, אין חולק כי לא היה בכך כדי לגרוע מזכות הבעלים להציע את הדירה לצדדים שלישיים (ובלבד שיאפשר לתובעת להשוות את מחיר ההצעה).
4. הנתבע 1 טען כי במשך כשלושה חדשים לאחר שנכרת הסכם השכירות, נמנע מלהציע את הדירה לצדדים שלישיים. לדבריו, מלכתחילה "הכוונה היתה לגמור את העסקה במכר הדירה. באותו יום שהגיע עובד [מלכה], מסר שאין לו את הכסף עדיין אבל הוא בטוח קונה. אני התעקשתי על כך שבטוח זה לא קניה, ולכן שמרתי לעצמי שיהיה ברור שאני שומר את האופציה להמשיך ולהציע את הדירה לקונים פוטנציאלים אחרים. אז ביקש אותי עובד להמתין 3 חודשים בהם יתארגן לכסף בתוך שלושת החודשים האלה נחתום על הסכם בוודאות גמורה. הסכמתי ג'נטלמנית להמתין 3 חודשים ובאמת לא פעלתי בנושא, גם הייתי חודשיים בחו"ל. גם ביקשתי מהמתווך שלא יפעל" (פ' ע' 41 ש' 18-12). ואמנם, המתווך – מר אסף פילוס – העיד שהונחה ע"י הנתבע 1 לא להציג את הדירה במשך 3 חדשים מכריתת הסכם השכירות (ר' עדותו בפ' ע' 62 ש' 4-1 וכן בע' 63 ש' 20-15).
5. אין חולק כי בנובמבר 2008 פנה הנתבע 1 אל התובעת ובן זוגה בענין מכירת הדירה. התובעת העידה: "זמן מה לאחר שנכנסנו לדירה, פנה אלינו עו"ד לשם, והאיץ בנו לרכוש את הדירה, במחיר שביקש אז (1,940,000 ₪) באמצעות הודעות SMS (לעובד ולי) ובשיחות טלפון. עובד סיפר לי כי השיב, באמצעות SMS כי בכוונתו לדון בכך בסוף דצמבר 2008, כפי שהוסכם. כאמור, בשום שלב לא הוצע לי לרכוש את הדירה במחיר אחר, ולא הוצגו לי הסכם רכישה כלשהו, או תנאי רכישה כלשהם בין עו"ד לשם לקונה צד ג'" (ס' 10 לתצהירה).
6. הנתבע 1 העיד כי בפניות אלה לתובעת ולבן-זוגה: "הודעתים כי הגיעה העת לחתום על הסכם מכר, באם ברצונם בכך, שכן פנו אלי רוכשים רציניים המעונינים מאוד ברכישת הדירה. התגובה היחידה היתה בהודעת ס.מ.ס קצרה ולקונית של עובדיה, ולפיה עד סוף חודש דצמבר 2008 אין באפשרותו ו/או בכוונתו לחתום על הסכם מכר וכי אתכבד ואמתין עד אז, או בלשונו: דבר איתי ב- 25.12" (ס' 16 לתצהירו).
7. מר מלכה אישר, כי הנתבע 1 פנה אליו בהודעת טקסט בנובמבר 2008, בענין המכר, והוא השיב: "דבר איתי ב- 25.12" (ר' למשל ס' 7 בסיכומי התובעת); ואולם לדברי מר מלכה, הנתבע 1 לא הניח בפניו הצעה קונקרטית לצרכי השוואת מחיר (ר' ס' 9 לתצהירו ועדותו בפ' ע' 26 ש' 15-10).
8. הודעות הטקסט שהוחלפו בין הצדדים לא הובאו בפני בית המשפט. יתכן כי בהודעה ששלח הנתבע 1, ואשר עליה השיב מר מלכה: "דבר איתי ב- 25/12", לא נרשם שקיימת הצעת רכש של צד שלישי, אלא אך הובע רצונו של הנתבע 1 למכור. כך, בס' 13 לתצהיר של הנתבע 1 בהליך משפטי אחר (בתביעת פינוי שהגיש כנגד התובעת), הנתבע 1 הצהיר: "בתום שלושת החודשים שלאחר תחילת הסכם השכירות קרי בתחילת חודש נובמבר 2008, פניתי פעמים הן אל הנתבע 1 והן אל הנתבע 2, טלפונית ובאמצעות הודעות מסרונים סלולריים (ס.מ.ס) והודעתים כי הגיעה העת לחתום על הסכם מכר ואולם סופן של פניותי היה בהודעת ס.מ.ס. קצרה מטעם הנתבע 2 [עובדיה מלכה] ולפיה עד סוף חודש דצמבר 2008 אין באפשרותו ו/או בכוונתו לחתום על הסכם מכר וכי אמתין עד אז" (ר' מוצג ת/2). בתצהיר הנ"ל, הנתבע 1 לא ציין שהודיע למר מלכה על "רוכשים רציניים". בחקירתו הסביר, כי הפער בין ס' 13 לתצהיר דאז לבין ס' 16 לתצהיר דהיום נובע מן ההבדל בין שני ההליכים: "... בתצהיר אצל השופט טובי [בתביעת הפינוי] הנושא היה פינוי המושכר... כל רצוני היה שהם יפנו במועד שאני חשבתי שהם צרכים לפנות" (פ' ע' 46 ש' 19-16).
9. כך או אחרת, האמירה של מר מלכה: "דבר איתי ב- 25.12", לימדה כי התובעת ובן-זוגה אינם ממהרים (או אולי אינם מסוגלים) לבצע את הרכישה. יתכן כי המתינו לירידת מחירים שהיתה צפויה באותה עת (ר' ס' 8 לסיכומי התובעת). עצם הפניה של הנתבע 1 היה בה כדי ללמד את התובעת ובן-זוגה על רצונו למכור. הם יכלו להבין זאת גם מפנית המתווך אליהם. מר פילוס העיד: "עם תחילת חודש נובמבר וחלוף שלוש[ת] החודשים, ניסתי לבדוק עם עובדיה איך ניתן לקדם את רצונו לרכוש את הנכס מכיוון שעו"ד לשם פנה אלי בבקשה לחדש את טיפולי בתיווך מכירת הדירה וכן העובדה שעו"ד לשם התקדם במקביל עם הקונים אלי ומזל כהן, לקראת גמר הסכמות. עובדיה לא ענה לכל פניותי"
   (ס' 20-19 לתצהירו). ובחקירתו: "אחרי שניסיתי לבדוק עם עובדיה, פניתי לאייל אמרתי שלא היתה תקשורת ומה הוא רוצה לעשות..." (פ' ע' 61 ש' 31-30). עדות זו לא נסתרה. פנית המתווך, לצד פנית הבעלים, היה בהן להצביע על כך שהנתבע 1 רציני בכוונתו למכור את הדירה וכי הוא מחפש קונים.
10. ביום 11.11.2008 כתב הנתבע 1 לתובעת: "בהמשך לאמור בהסכם השכירות ולשתי הודעותי הקודמות שבאמצעות הס.מ.ס. הריני להתכבד להודיעך בנוסף בכתב, כי בכוונתי לחתוך בימים הקרובים על הסכם למכר הדירה וכי לך הזכות להשוות כל הצעת רכישה ולהתחייב בהסכם מכר מתאים. הודעה בכתב זו מועברת על מנת להסיר כל ספק, מאחר שלא זכיתי לכל מענה ממך ואף לא ממר עובדיה מלכה" (ר' נספח ג' לתצהיר התובעת וכן ת/3). התובעת העידה כי קיבלה את המכתב ביום 19.11.2008 או בסמוך לאחריו (ס' 11 לתצהירה). התובעת הודתה כי הבינה מהמכתב שהנתבע 1 "מתכונן למכור את הדירה" (פ' ע' 16 ש'
    27-26).
11. התובעת ובן-זוגה לא הגיבו למכתב. הם לא כתבו תשובה, ואף לא התקשרו לנתבע 1 כדי להודיעו עמדתם. התובעת הסבירה: "ראינו, עובד ואני, במכתב זה נסיון של עו"ד לשם להפעיל עלינו לחץ לרכוש את הדירה כבר אז, שכן לאור המצב הכלכלי הכלל-עולמי באותה עת (שהתבטא בירידות חדות בבורסות ניירות הערך בעולם) היה מקובל אז לחשוב שצפויה ירידת מחירים. מכל מקום, כשראיתי כי עו"ד לשם ער לכך כי קיימת לי הזכות להשוות כל הצעת רכישה, כאמור בסעיף 1 למכתב זה, נחה דעתי והנחתי כי אם אכן יהיה צד שלישי שיציע לרכוש את הדירה, תינתן לי הזכות להשוות הצעה זו, כעולה גם מהמכתב הנ"ל"
    (ס' 11 לתצהירה). גם בחקירתה הסבירה, כי לא הגיבה למכתב משום ש"חשבתי שזה סוג של הפעלת לחץ היות והוא היה מעונין להשיג את המחיר הטוב ביותר, ואני מעוניינת להשיג את המחיר הטוב ביותר מבחינתי, חשבתי שזה סוג של הפעלת לחץ" (פ' ע' 14 ש' 16-15).
12. טענת התובעת כי לא ראתה במכתב אלא "הפעלת לחץ" - אינה נהנית מהגיון. המכתב הוא חד וברור. נרשם בו במפורש, כי הנתבע 1 מתכוון לחתום על הסכם מכר "בימים הקרובים". ויותר מכך: הנתבע 1 ציין במכתב, כי כבר שלח שתי הודעות טקסט לתובעת ולבן זוגה, ואשר לא נענו. הוא הוסיף כי המכתב נשלח "להסיר כל ספק מאחר שלא זכיתי לכל מענה ממך ואף לא ממר עובדיה מלכה". למרות הערה משמעותית זו, התובעת לא השיבה לו דבר. שתיקה זו אישרה כי קיבלה בעבר הודעות מהנתבע 1 אודות כוונתו למכור את הדירה, ולא הגיבה עליהן.
13. ודוק: המכתב הנ"ל מלמד כי הנתבע 1 לא התעלם מזכות התובעת להשוואת מחיר. אף אין חולק כי בני הזוג כהן היו מודעים לקיומה של זכות זו. מר כהן העיד: "... ידענו שיש שוכר בפנים, הפניה היתה ברורה שיש שוכר ויש לו זכות לאופציה של שכירות... ש. ... האם ידעת או לא ידעת על אופצית הרכישה של גב' נדל? ת. ידעתי שיש אופציה כזו" (פ' ע' 66 ש'
    30-24). ור' בהקשר זה גם בס' 10 לסיכומי התובעת: "הזוג כהן עצמם ובא כוחם היו מודעים היטב, עוד לפני התקשרותם בהסכם לשם-כהן, לזכות הסירוב". ידיעתם של ה"ה כהן על זכות ההשוואה מצביעה כך שהנתבע 1 לא התעלם ממנה וביקש ליתן לתובעת את ההזדמנות להפעילה.
14. התובעת טענה כי המכתב מיום 19.11.2008, כמו גם המסרונים שקדמו לו, נעשו בטרם השתכללה עסקה בין הנתבע 1 לבני הזוג כהן, וכי הם לא כללו שום פרט, "ודאי לא את הפרטים המינימליים כדוגמת מחיר, תנאי תשלום או דבר מה שניתן להשוות" (ס' 24-23 לסיכומי התובעת). כאן יש לשים לב, כי סעיף 25 להסכם השכירות לא פירט את המנגנון למימוש הזכות להשוות מחיר. לא נרשם בו, כי על הנתבע 1 לחתום תחילה על הסכם עם צד שלישי, וכי רק לאחר מכן ליתן לתובעת הזדמנות להשוות. ולהיפך: בהסכם נרשם כי התובעת מקבלת "זכות להשוות כל הצעת רכישה" – ללמד כי בעת מתן ההזדמנות להשוות אין צורך בהסכם גמור, כי אם בהצעה גרידא.
15. אמת: במכתב הנ"ל, ובהודעות הטקסט שקדמו לו, הנתבע 1 לא ציין מחיר. יחד עם זאת, היה בפניותיו כדי להבהיר שבכוונתו לחתום על הסכם מכר. לו ביקשה התובעת להפעיל את זכותה להשוות מחיר, מדוע לא הודיעה בפשטות: "אני מעוניינת להשוות את המחיר"; ומדוע לא דרשה פירוט של סכום ההצעה?
16. התובעת ובן-זוגה התעלמו מהמכתב הנ"ל (ור' למשל עדות התובעת בפ' ע' 14 ש' 19-18: "ש. ולא דיברת עם לשם? ת. לא"). שתיקה זו היא בעלת נפקות. היה בה כדי לשדר ויתור. אף אם התובעת אחזה ברצון סובייקטיבי לרכוש את הדירה – לא היה דבר בהתנהלותה החיצונית שיכול היה להעיד על כך. ולהיפך: ההימנעות, בנסיבות הענין, לימדה על נסיגה מהזכות להשוות. התובעת לא יצרה קשר עם הנתבע 1 כדי לברר את פרטי המכר; היא לא ביקשה לדעת מהו המחיר שעליה להשוות; היא לא טרחה להזכיר את זכאותה להשוות מחיר, ולא ציינה, ולו באופן כללי, כי ברצונה לרכוש את הדירה. התעלמות גורפת כזו, בעיני האדם הסביר, אינה יכולה להיתפס אלא כויתור על זכות ההשוואה.
17. ביום 23.11.2008 נכרת הסכם למכר הדירה בין הנתבע 1 לבין הנתבעים 2-3 (נספח ד' לתצהיר התובעת). בדצמבר 2008 התקשר הנתבע 1 אל התובעת, וביקש ממנה לאפשר לרוכשים לבקר בדירה. בשיחה הטלפונית, התובעת אישרה כי קיבלה "מכתב בזמנו משליח שאומר שאתה מוכר את הדירה" (ר' תמליל השיחה נספח B לתצהיר הנתבע 1, בע' 1). התובעת התענינה לשם הרוכשים, ושאלה: "הם רכשו את הבית, כן?". עו"ד לשם השיב: "הם רכשו את הבית, אפשר לבוא לראות... וצריך את יודעת הם לא יבואו לנדנד לכם, אבל פעם אחת תני להם שיראו את הדירה" (בע' 2). התובעת השיבה: "אחלה-בחלה, אין בעיה, אני אתאם איתם לסוף השבוע" (שם). בחקירתה הסבירה כי התכוונה לאמר: "בשמחה"
    (פ' ע' 16 ש' 31 עד ע' 17 ש' 1, ובע' 19 ש' 4). בהמשך השיחה אמרה: "אתה מבין, אין פה בעיה, אני תמיד... לבוא לראות... אין בעיה, אז אני אתקשר אליה, אני אצור איתה קשר שהם יבואו לראות את הדירה" (ר' בתמליל השיחה).
18. עו"ד לשם אמר לתובעת, בהמשך השיחה: "תראו מה הסיפור שלכם, אולי אתם, אני לא יודע מתי ישתחרר לכם כסף, אם בכלל ישתחרר, אני מאחל לכם שכן" (בע' 3); והתובעת השיבה: "לנו משתחרר כסף, אבל זה לא קשור, אם מכרת להם אז מכרת להם, בשעה טובה...". עו"ד לשם הקשה: "אז למה, למה, למה [כ]שרדפתי אחרייך ואחרי עובד [מלכה] לא באתם לחתום? אתם לא רוצים לקנות את הדירה? תמר: טוב, תקשיב, כשלא היה לי בטוח, לא חותמת אני כשלא בטוח לי. כשלא בטוח, אני לא אחת שמתחייבת על דברים שבעלמא, אלא רק על דברים שבטוח" (בע' 4-3).
19. בדברים אלה הביעה התובעת עמדה ברורה, שאין היא חפצה עוד בהפעלת זכות ההשוואה. לא רק שלא הזכירה את רצונה לרכוש את הדירה או להשוות מחיר; לא רק שלא התענינה בפרטי המכר ובמחיר שהציעו הרוכשים; אלא שהתובעת אף הכירה באופן פוזיטיבי בלגיטימיות של המכר לצד השלישי, ואיחלה לנתבע 1 "בשעה טובה". גם לאחר שיחה זו, התובעת לא פנתה אל הנתבע 1, לא בכתב ולא בעל-פה, כדי להזכיר לו את זכותה שלפי ס' 25 להסכם השכירות (ור' הודאת התובעת בפ' ע' 19 ש' 6-4).
20. הנתבעת 3 העידה, כי כאשר שוחחה טלפונית עם התובעת לצורך תיאום הביקור בדירה, הציגה את עצמה כרוכשת; התובעת ברכה אותה ב"מזל טוב" (ס' 15 לתצהיר הנתבעת 3). ביקור הרוכשים בדירה נערך באוירה טובה (ס' 16 לתצהיר הנתבעת 3; ר' גם ס' 16-15 לתצהיר הנתבע 2). גם לאחר הביקור, התובעת ובן-זוגה לא פנו אל הנתבע 1, לא בכתב ולא בעל-פה, כדי לדרוש ממנו לכבד את זכות ההשוואה. התובעת טענה כי סברה ש"מדובר במשחק נוסף של עו"ד לשם על מנת להמשיך ולהפעיל לחץ שנרכוש כבר אז את הדירה..." (ס' 14 לתצהירה). בחקירתה אמרה: "מהרגע הראשון הבנתי שהאנשים האלה הם לא אנשים שרכשו את הבית אלא אנשים שהפעילו עלי לחץ על מנת לסגור עסקה"(!) (ר' פ' ע' 21 ש' 27-26). מר מלכה טען ש"זה משחק של סוחרים ומי ימצמץ ראשון. הוא חיכה. לא אמר את המחיר. לא שלח מכתב עם המחיר" (פ' ע' 27 ש' 25-24).
21. הטענה כי הנתבעים 2-3 השתתפו ב"משחק" נראית קיצונית, בהיותם צדדים שלישיים. כך או אחרת, השיחה הטלפונית מדצמבר 2008, וביקור הרוכשים בדירה בסמוך לאחר מכן, הציבו תמרורי אזהרה נוספים בפני התובעת ובן-זוגה. אלא שגם הפעם, התובעת נמנעה מלנצל את ההזדמנות כדי לשקף את דרישתה להשוות מחיר. הימנעותה העיקבית והנמשכת העידה כל כך שויתרה על הזכות להשוות.
22. התובעת טענה כי לראשונה קיבלה הודעה על מכר הדירה לצד שלישי במכתבו של הנתבע 1 מיום 15.12.2008, שהגיע לידיה ביום 2.2.2009 (ס' 16 ונספח ה' לתצהירה). אין ממש בטענה זו. מכתב זה לא עסק בזכות הסירוב, אלא באופציה להאריך את תקופת השכירות. מכל מקום, הנסיון לראות במכתב זה את "ההודעה הראשונה" בענין המכר מתעלמת מהמכתב מיום 11.11.2008, מהמסרונים ומפנית המתווך; משיחת הטלפון מדצמבר 2008 ומביקור הרוכשים, וכפי שנסקר לעיל.
23. סיכומם של דברים: מן התשתית הראייתית עולה, כי הנתבע 1 הודיע לתובעת (ולבן-זוגה), כבר בנובמבר 2008, על כוונתו למכור את הדירה לצד שלישי. הוא עשה כן במכתב מפורש שהתקבל אצלם ביום 19.11.2008. במכתב אוזכרו שתי הודעות טקסט קודמות באותו ענין אשר לא נענו. התובעת לא השיבה למכתב. היא ישבה בחוסר מעש. בשיחת טלפון מדצמבר 2008, ברכה את הנתבע 1 על מכר הדירה. שוב נמנעה מלבקש פרטים אודות המכר, ובשום שלב רלבנטי לא דרשה לממש את זכאותה להשוואת מחיר. הימנעות עקבית זו, היה בה כדי להעיד על נסיגה מתוכנית הרכישה. פלוני האוחז בזכאות כלפי אחר, צריך לפעול למימוש זכאותו במועד הרלבנטי לכך. לענין זה, אין די ברצון פנימי בלתי נראה לעין, אלא שיש לשקפו כלפי חוץ באמצעות ביטוי חיצוני.
24. המסקנה המשפטית היא, כי התובעת אינה זכאית לסעדים ההצהרתיים שביקשה. אף אין עילה להטיל על הנתבעים חובה לשלם לה פיצויים או את הפרשי הערך. אשר על כן, התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בהליך דנא: שכ"ט מומחה, שכר בטלת עדים, וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ לנתבע 1 ו- 10,0000 לנתבעים 2-3 (כולל המע"מ).

ניתן היום, י"ג שבט תשע"ג, 24 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.