ע"י ב"כ עוה"ד אריה מוסקונה

השופטת אסתר קובו – סגנית נשיאה, אב"ד:

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (ת.א 47772/05 כב' השופטת מיכל שריר, מיום 8.3.2010) אשר קיבל טענת התיישנות ודחה על הסף את תביעת המערערים.

רקע עובדתי:

1. המערערת 1 היא אלמנתו ויורשתו היחידה של המנוח יוסף סמי ז"ל (להלן: "המנוח"), המערערים 4-2 הם ילדיו (להלן ייקראו המערערים 4-1: "המערערים"). המשיבה 1 היא חברה בע"מ (להלן: "איתנית"), בבעלותה היה מפעל שבו עבד המנוח בין השנים 1963-1962, בשליחותה של המשיבה 3, סולל בונה, מעסיקתו באותה עת (להלן: "סולל בונה"). המשיבה 2 היא המבטחת של המשיבה 1 (להלן ייקראו המשיבים 3-1: "המשיבים").
2. על פי העובדות המתוארות בכתב התביעה, בתקופה שבה עבד המנוח במפעלה של איתנית נחשף באופן יום-יומי לאבק אסבסט. בסוף שנת 2002, 40 שנה בקירוב לאחר סיום עבודתו במפעל, החל לחוש ברע ואובחן כסובל ממחלת סרטן מסוג מזותליומה, ממנה נפטר. לטענת המערערים המחלה אופיינית לחשיפה לאסבסט. התביעה הוגשה בשנת 2005.
3. נטען, כי איתנית התרשלה בכך שלא מנעה את חשיפת המנוח לחומרים מסוכנים שגרמה למחלת הסרטן. איתנית שלחה הודעת צד ג' לסולל בונה. בהסכמת הצדדים, נדונה תחילה טענת ההתיישנות.

פסק דינה של הערכאה הדיונית:

1. על פי חוק ההתיישנות, תש"יח – 1958 (להלן: "החוק") תקופת התיישנות עומדת על שבע שנים ומתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה (סעיפים 5 ו-6). באשר לתביעות נזיקיות, חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה").
2. המנוח סיים את עבודתו במפעלה של איתנית ב-1963 שאז אירע הנזק. חלפו אפוא למעלה מעשר שנים ממועד "אירוע הנזק" ועד להגשת התביעה ולכן דין טענת ההתיישנות להתקבל, בהסתמך על סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

דיון:

טענה מקדמית:

1. לא מצאנו לקבל את טענתם המקדמית של המשיבים לפיה המערערים מנועים מלטעון לתחולתו של סעיף 8 לחוק, הואיל ולא עשו כן בפני הערכאה הדיונית. הפסיקה התירה להעלות בערעור טענות משפטיות חדשות, שהן בגדר פרשנות למערכת עובדתית נתונה (ראו בין היתר: ע"פ 21/88 סמל עומר כספי נ' התובע הצבאי הראשי [פורסם בנבו] (11.3.1988)). המערערים אינם חולקים על המסגרת העובדתית שתוארה בפסק דינה של הערכאה הדיונית, לפיה המנוח נחשף לאסבסט בשנות ה-60 וחלה בשנות ה-2000, אך טוענים שבנסיבות העניין סעיף 8 לחוק מונע את התיישנות התביעה. עסקינן אפוא בטענה משפטית המבוססת על מערכת עובדתית קיימת. בנוסף לציין, כי התיק מצוי בשלב מקדמי, בו יש לנקוט משנה זהירות טרם סילוק תביעה על הסף. אין זה ראוי לפגוע בזכות החוקתית בדבר הגישה לערכאות טרם התייחסות לטענה שבכוחה להפריך את קיומו של החסם הדיוני. ודאי כי בלתי מתקבל על הדעת לסלק על הסף תביעה כאשר הדין איננו מחייב זאת.

בחינת הערעור לגופו

אקדמת מילין:

1. הערעור שלפנינו מעלה שאלה משפטית באשר למועד ממנו מתחיל מרוץ ההתיישנות בתביעות שעניינן "מחלות סמויות". מחלות אלו מאופיינות ב"תקופת דגירה" ארוכה, בה מתרחשים תהליכים פנימיים, נסתרים מן העין, ה"מכשירים את הקרקע" לפרוץ המחלה (ראו: ישראל גלעד, התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות, משפטים י"ד תשמ"ה, 500).
2. מחלת הסרטן, מהסוג שנדון כאן, משתייכת לאותה קבוצה. ידוע מהספרות הרפואית ש"תקופת החביון" להתפתחות גידולים נמשכת לעיתים 20 שנה ויותר מרגע החשיפה (ראו: דו"ח ועדת החקירה בראשות הנשיא שמגר בעניין ההשלכות של פעילות צבאית בנחל הקישון ומימי הסביבה על בריאותם של חיילי צה"ל שהופעלו במקום, עמ' 489, 502). עשויות אפוא להפריד עשרות שנים בין מועד המעשה/מחדל הרשלני – מועד שבו נחשף הניזוק לחומרים מסרטנים לבין מועד אבחון המחלה והגשת התביעה. בשל פער הזמנים האמור, שאלת ההתיישנות נוטה להתעורר במלוא חריפותה בתביעות שעוסקות בנזקים שנגרמו כתוצאה מחשיפה לחומרים מסוכנים.
3. המקרה נשוא הדיון ממחיש היטב את הבעייתיות הכרוכה בקביעת המועד ממנו יש למנות את מרוץ ההתיישנות. מחד, טוענים המשיבים כי היות והחשיפה אירעה בשנות ה-60, המועד האחרון ל"אירוע הנזק" - ממנו מתחיל מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 89(2) – הוא היום האחרון של החשיפה. בהתאם לכך, התביעה התיישנה כיוון שחלף למעלה מעשור מאותו יום ועד הגשת התביעה. מאידך גיסא, טוענים המערערים כי אף על פי ש"מחולל הנזק" היה בשנות ה-60, הנזק עצמו אירע רק במועד בו החל המנוח לחוש ברע – שנת 2002. לטענתם, אין לצפות מאדם שנחשף לחומרים מסוכנים, להגיש את תביעתו כשהוא בריא, מתוך "ציפייה" שבעוד 30 שנה יחלה. לחילופין, אם "אירוע הנזק" התרחש בשנות ה-60, נעלמו מעיניהם העובדות המקימות את עילת התביעה מסיבות שלא היו תלויות בהם ולכן חל סעיף 8 לחוק המונע את התיישנות התביעה. הערכאה הדיונית העדיפה כאמור את טענת המשיבים, וקבעה כי התביעה התיישנה עוד בשנות ה-70 – קרי 30 שנה טרם אובחן המנוח כסובל מסרטן.

המסגרת הנורמטיבית - התיישנות בתביעות נזיקיות:

1. ההסדר הכללי באשר לדין ההתיישנות מצוי בחוק ההתיישנות. נקבע בו כי תקופת ההתיישנות הרגילה בתביעה שאיננה במקרקעין עומדת על שבע שנים מהיום שנולדה העילה (סעיפים 5 ו-6). עם זאת, סעיף 8 מאריך את התקופה האמורה בהתקיים נסיבות מסוימות: "אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן...תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." משמעות הוראת סעיף 8, היא שאם נעלמה מן התובע המציאות המשפטית והעובדתית המגבשת את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכל היה למנוע אותן, יוארך המועד לתחילת מניין ההתיישנות עד ליום שבו לראשונה היה יכול לעמוד על המסכת העובדתית המקימה את העילה (ראו: ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 866).
2. כשעסקינן בתביעות נזיקיות, יש לתת את הדעת גם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, החל ספציפי בתביעות שעילתן נזק וקובע:

"מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."

ביחס להוראה זו נקבע על ידי כב' הנשיא (בדימוס) ברק כי "הוראת הסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות "הרגילה" של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה הייתה לקבוע "מחסום אחרון וסופי" להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה על עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק" (ראו: ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת – אגודה שיתופית, פ"ד מ(1) 528, 531 (1986)).

1. מצאנו אפוא סתירה לכאורה בין האמור בסעיף 89(2), לסעיף 8 לחוק, שאיננו מטיל מגבלה דומה באשר לתקופת ההתיישנות המקסימאלית מיום "אירוע הנזק". שלוש אפשרויות פרשניות ליישוב בין סעיפים 8 ו-89(2): האחת - הסדרו של סעיף 89(2) לפקודה מהווה דין מיוחד הגובר על ההסדר הכללי שבסעיף 8 לחוק. השנייה - ההסדרים הקבועים בשתי ההוראות מתקיימים זה לצד זה והינם בעלי תחולה מצטברת. השלישית - שני הסעיפים חלים במקביל על רכיבי תביעה שונים: סעיף 8 חל על רכיבי ההתרשלות והקשר הסיבתי – ואילו סעיף 89(2) חל על רכיב הנזק.
2. במשך תקופה ארוכה הייתה שנויה במחלוקת פוסקים השאלה כיצד ליישב את הניגוד בין הסעיפים, עד שהסוגיה הוכרעה באופן סופי בפסק דינו של כב' השופט (בדימוס) ריבלין בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 547-545 (2000) (להלן: "עניין המאירי")). נקבע כי האפשרות השלישית היא הראויה ביותר, משום שהיא מאפשרת לשני הסעיפים לחול במקביל מבלי לרוקנם מתוכן:

"לעניין הגילוי המאוחר, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מתייחס אך ורק למקרה שבו רכיב הנזק נתגלה באיחור. אין הוא מתייחס לאי-ידיעת עובדות אחרות החיוניות להקמת העילה, ואין מקום לפרשנות השוללת את תחולתו של סעיף 8 באותם מקרים שבהם אין סעיף 89(2) נוגע, ובכלל זה תובענות שעילתן – רשלנות. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע הסדר מיוחד בשני עניינים: הוראת הסעיף קובעת כלל גילוי מיוחד במקרים שבהם רכיב הנזק שבעילת התובענה נתגלה באיחור, והיא קובעת גם תקופת התיישנות מיוחדת באותם מקרים עצמם. הסדר זה דוחה מפניו, באותם עניינים, את ההסדר הכללי שבחוק ההתיישנות, אולם אין הוא בא לגרוע מן ההסדר הכללי בעניינים אחרים שבהם הגילוי המאוחר אינו מתייחס לרכיב הנזק כי אם לרכיבים אחרים של עילת התביעה. באותם מקרים שבהם הגילוי המאוחר נוגע לרכיב הנזק, ולו בלבד, נדחית הוראת סעיף 8 מפני הסיפה לסעיף 89(2)... הנה-כי-כן...מצטיירת התמונה הזו: הוראת סעיף 8 ממשיכה לחול בעיקרה גם על תובענות בגין עוולות שבהן הנזק הוא חלק מעילת התביעה.."

1. באותו פסק דין, ציינה כב' השופטת (בדימוס) שטרסברג-כהן כי הפרשנות האמורה לסעיף 89(2) מעט מאולצת, אך עדיפה בעיניה בשל הרצון להפחית למינימום את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות תוך נקיטת זהירות רבה בסילוק תביעות על הסף. בנוסף, היא עולה בקנה אחד עם מעמד הבכורה שיש לזכותו המהותית של התובע להביא את עניינו בפני הערכאה המתאימה, על פני הזכות הדיונית של הנתבע להתיישנות:

"לשיטתי, יש לצמצם את תחולת המחסום שבסעיף 89(2) למינימום ההכרחי ולאמץ את ההסדר שבחוק ההתיישנות ככל שניתן בלי לרוקן מתוכן את הסיפה לסעיף 89(2)...לפיכך, אם הרכיב שלא נתגלה הוא הקשר הסיבתי בין הנזק שנגלה לבין המעשה שגרמו, יתחיל מירוץ ההתיישנות מאז היוודע הקשר הסיבתי ומגבלת 10 השנים לא תחול עליו. בכך מצרפת אני דעתי לדעתו של חברי השופט ריבלין. אודה, כי פרשנות זו מלאכותית קמעא ומגמתית יותר מקמעא, אולם היא לגיטימית. מגמתה להוציא מגדר הגבלת 10 השנים כל שניתן להוציא מגדרה...יש להיזהר מלסגור את דלתות בית-המשפט בפני אדם הטוען לזכות, רק משום חלוף הזמן " (ראו: עניין המאירי, 556-555).

(ראו בנוסף באותו עניין: ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד [פורסם בנבו] 13 (18.7.2005); ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל [פורסם בנבו] 2 (19.9.2010)).

1. בפסיקות שניתנו בהמשך הובהר כי משמעותה של הלכת המאירי, הינה שדי באי התיישנותו של אחד מרכיבי עילת התביעה, כדי לדחות את טענת ההתיישנות כולה. כך, אם במקרה מסוים רכיב הנזק התיישן כיוון ש"אירוע הנזק" התרחש יותר מעשור טרם הוגשה התביעה, אך במועד "אירוע הנזק" לא ניתן היה לעמוד ב"זהירות סבירה" על הקשר הסיבתי, או על ההתרשלות, מרוץ ההתיישנות ידחה למועד שבו לראשונה אפשר היה לעמוד על כל הרכיבים (ראו: ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ [פורסם בנבו] (31.8.2008)). מכאן, מועד "אירוע הנזק" וכלל הגילוי הקבוע בסעיף 89(2) בכוחם להכריע את טענת ההתיישנות, רק כאשר רכיב הנזק הוא זה שנתגלה באיחור. במקרים בהם ה"גילוי המאוחר" נוגע לקשר הסיבתי או להתרשלות, יחול הכלל הקבוע בסעיף 8, לפיו המועד המאוחר ביותר להגשת התביעה הוא שבע שנים מהיום שבו ניתן היה לעמוד על קיום היסודות העובדתיים ההכרחיים. בהסתמך על סעיף 8 ניתן אפוא להאריך את תקופת ההתיישנות ללא תלות במועד "אירוע הנזק" – וכך להתגבר על המחסום הסופי בן עשר השנים הקבוע בסעיף 89(2).
2. ראיתי להוסיף, כי הסרת ה"מחסום הסופי" הקבוע בסעיף 89(2) מגשימה את תכלית דיני ההתיישנות באופן המיטבי. ביסוד הצדקתם של הוראות ההתיישנות מונחים ארבעה טעמים עיקריים: שיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן, אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, ההנחה שלפיה תובע שישן על זכויותיו תקופה ארוכה – מחל עליהם ואינטרס הציבור כי המערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה (ראו: פסק דינה של כב' הנשיאה ברלינר ברע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית [פורסם בנבו] 24-22 (20.6.2010). נראה כי עוצמת טעמים אלו פוחתת, כאשר בלתי אפשרי היה לעמוד על מלוא העובדות המגבשות את עילת התביעה. בנסיבות אלו, אין לראות בתובע כמי שמחל על זכויותיו ולא ראוי לבוא אליו בטרוניה כמי שיצר אצל הנתבע מצג של וויתור. ועוד, האינטרס שהמערכת המשפטית תעסוק בענייני השעה, אין משמעו כי תימנע מלדון בתביעות שלא הייתה אפשרות להגישן במועד מוקדם יותר, אף אם הן עוסקות באירועים שהתרחשו לפני שנים ארוכות. נהפוך הוא – תכליתה הבסיסית ביותר של המערכת המשפטית היא לאפשר לכל אדם את ההזדמנות ההוגנת להביא את עניינו בפניה.

מן הכלל אל הפרט:

1. כאמור, ביסוד התביעה נושא הערעור, טענת המערערים לפיה המשיבים התרשלו כשלא מנעו את חשיפת המנוח לאסבסט, עת עבד תחת פיקוחם ו/או בשליחותם. המערערים מייחסים את מחלת הסרטן, שהמונח אובחן כסובל ממנה בשנת 2002, לחשיפה לאסבסט שהתרחשה בשנים 1962-1963.
2. כדי להכריע בטענת ההתיישנות יש לבחון האם כל יסודות עילת התביעה התיישנו על פי הדין הרלבנטי שחל עליהם. רק אם במועד הגשת התביעה התיישנו הן רכיב ההתרשלות, הן רכיב הקשר הסיבתי והן רכיב הנזק – דין טענת התיישנות להתקבל. בהקשר זה, טוענים המערערים כי רכיב הנזק ורכיב הקשר הסיבתי לא התיישנו. ביחס לרכיב הנזק, הם מצביעים כי מועד "אירוע הנזק" התרחש במועד פרוץ מחלת הסרטן, בשנת 2002, עת החל המנוח לחוש ברע. ביחס לרכיב הקשר הסיבתי, הם טוענים כי בטרם אובחנה אצל המנוח מחלת הסרטן, לא היה בידו "קצה חוט" הקושר בין החשיפה לאסבסט לנזק שנגרם. עד לאותו מועד אף לא ניתן היה ב"זהירות סבירה" לעמוד על קיומו של קשר כאמור. מנגד, טוענים המשיבים כי המועד האחרון לקרות "אירוע הנזק" הוא מועד סיום החשיפה. בנוסף, כיוון שבשנות ה-60 היה ידוע על הקשר שבין אסבסט לסרטן, אזי בסיום החשיפה היה למנוח היה "קצה חוט" בעניין הקשר הסיבתי. לפיכך, אף רכיב זה התיישן.
3. דין טענת ההתיישנות, שנתקבלה על ידי הערכאה הדיונית, להידחות לנוכח תחולת סעיף 8 לחוק, המונע בנסיבות העניין את התיישנות רכיב הקשר הסיבתי. הפסיקה קבעה, כי מניין ההתיישנות ברכיב זה יחל להימנות ביום שבו היה לניזוק, בכח או בפועל, "קצה חוט" בין המעשה/מחדל הרשלני לבין הנזק שנגרם. סטנדרט הבחינה הינו של "האדם הסביר" – כלומר רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה, כאשר בין היתר נלקח בחשבון גודל הנזק שכבר היה גלוי לעין, סיכויי הצלחתה של התביעה הפוטנציאלית ונסיבות חיצוניות מיוחדות אחרות ככל שישנן. יפים לעניין זה דברי כב' השופט עמית בע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל 30-28 [פורסם בנבו]:

"די אפוא בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע (ראו: פרשת צורף, פסקה 11), די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע (ראו: עניין יפרח, פסקה 46, עניין דובק פסקה 14)...כפי שנאמר לעיל, המודעות הנדרשת הינה אודות האפשרות לקיומו של קשר סיבתי. נדרשת "ידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימאלית במציאות" (פרשת צורף פסקה 11; עניין המאירי הראשון)...סיכומו של דבר, שהמודעות בכוח נבחנת על פי מבחן האדם הסביר והאמצעים הסבירים לגילוי העובדות."

1. עוד נקבע, כי הקשר הסיבתי העובדתי בוחן קיומו של קשר בין אירוע ספציפי לתוצאה ספציפית ולא בין אירוע לאפשרות תיאורטית, שאין לדעת אם תלבש אי פעם צורה מוחשית. לעניין זה ראו דברי כב' השופט (בדימוס) חשין בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732, 742 (2002):

"מכבר ידענו כי שאלת קיומו של קשר סיבתי במשפט תיחתך בשני שלבים עוקבים. בראש ובראשונה נבחן אם נתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין אירוע פלוני לבין תוצאה פלונית....קשר סיבתי עובדתי מבקש ליתן ביטוי לקשר סיבתי פיזי אובייקטיבי ברצף של אירועים."

1. בענייננו, נקודת המוצא היא, שהמועד בו לראשונה היה יכול להיות בידי המנוח "קצה חוט" הקושר בין חשיפתו לאסבסט למחלת סרטן, הוא בהכרח היום שבו לראשונה הייתה לו האפשרות האובייקטיבית לדעת על מחלתו. שכן, ברור כי שום "אדם סביר" אינו יכול לדעת על קיומו של קשר בין אירוע לתוצאה, מבלי שראשית היה מודע לקיום התוצאה, לפחות ב"כח". על כן, נותר לבחון מה הוא המועד שבו לראשונה ידע המנוח, או יכול היה לדעת, על מחלתו.
2. בשים לב לעובדות המתוארות בכתב התביעה, רק עם קבלת האבחון הרפואי, היה באפשרות המנוח לדעת על היותו חולה. מכאן, שלכל המוקדם, מאותו יום הייתה לו אפשרות אובייקטיבית לעמוד על קיומו של "קצה חוט" בין החשיפה לאסבסט לנזק. אמנם ייתכן, כי כבר במועד סיום החשיפה היה ידוע בספרות הרפואית על קיומו של קשר סיבתי אפשרי בין אסבסט לסרטן, אך ידע כללי איננו מהווה "קצה חוט" שיכול להצביע על קשר בין אירוע לנזק קונקרטי. כאמור, כדי להוכיח את הקשר הסיבתי יש להראות קשר סיבתי-עובדתי בין אירוע ספציפי לתוצאה ספציפית, ולא בין אירוע לתוצאה אמורפית ותיאורטית.
3. אשר על כן, ולנוכח תחולתו של סעיף 8 לחוק, מרוץ ההתיישנות ביחס לרכיב הקשר הסיבתי החל לכל המוקדם בסופה של שנת 2002 – מועד אבחון המחלה. היות התובענה הוגשה בשנת 2005, טרם חלפו שבע שנים בין מועד תחילת מרוץ ההתיישנות למועד הגשת התביעה. לפיכך דין טענת ההתיישנות להידחות.
4. הערה בטרם סיום, לאור השוני בין הוראות סעיף 8 בחוק התיישנות וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, באה הצעת חוק (הצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד – 2004), שזו לשונה:

"12. מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה...כל עוד מתקיימת אחת מעילות ההשעיה כמפורט להלן:

(1) התובע לא ידע ולא היה עליו לדעת, עובדה מהעובדות המהוות את עילת תביעתו, החיוניות להגשת התובענה; לעניין זה –

(א) ייחשבו כעובדות חיוניות, בין השאר, עובדות אלה: זהותו של הנתבע, המעשה של הנתבע שהוא נושא התביעה, הפגיעה בתובע שהיא נושא התביעה, וקיומה של זיקה סיבתית בין המעשה לבין הפגיעה האמורים...

21(א) על אף הוראות חוק זה, בחלוף תקופת התקרה תתיישן תביעה, אף אם במועד האמור טרם הסתיימה תקופת ההתיישנות..."תקופת התקרה" – 25 שנים מיום המעשה של הנתבע שהוא נושא התביעה.

41. בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] סעיף 89 – בטל."

1. משמע, ההצעה מאחדת את הדין בנוגע להתיישנות תביעות, שאינן ביחס למקרקעין, תחת קורת גג אחת, שזה חוק ההתיישנות, שיחול על מיני תביעות ובכלל זה נזיקיות ויוצרת הסדר התיישנות אחיד, קוהרנטי ומלא. בכך מבוטל הדין המיוחד שהיה קיים לעניין זה על תביעות נזיקיות, שלא נראה כי קיימת לו הצדקה. יתר ההוראות הקיימות בה נועדו לעגן את העדיפות של זכות הגישה לערכאות הנתונה לתובע, אך מבלי להתעלם כליל מההשלכות החברתיות והאישיות הנובעות ממתן האפשרות להגיש תביעות באיחור ניכר (ראו דברי ההסבר להצעת החוק). ההצעה הובאה לכנסת, עברה בקריאה ראשונה בשנת 2005 – ושם נשארה.

סוף דבר:

1. הערעור מתקבל. התיק יוחזר לערכאה הדיונית שתדון בו לגופו.
2. המשיבים יישאו בהוצאות הערעור בסך כולל של 10,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

השופטת מיכל רובינשטיין – סגנית נשיאה:

מסכימה ומצטרפת לחוות דעתה המקיפה והמלומדת של חברתי, השופטת קובו.

השופטת עפרה צ'רניאק:

מצרפת את הסכמתי לחוות דעתה המפורטת של השופטת קובו.

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת קובו.

פיקדון, ככל שהופקד, יוחזר למפקידו.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לידי באי כוח הצדדים.

ניתן היום, ג' טבת תשע"ג, 16 לדצמבר 2012, במעמד הצדדים.