1. לפני בקשת המבקשות (להלן: "הנתבעת") לדחיית התביעה על הסף מכוח תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מחמת התיישנות.

רקע

2. התובע (להלן: "המשיב" או "התובע" ) טען בתביעתו, כי פעל כמקור ומדובב משטרתי במשך תשעה חודשים לצורך השגת הודאות וראיות בפרשיית ניסיון לרצח. במהלך פעילות זו הביא לטענתו לפענוח פרשייה הנוגעת לשלושה עבריינים החשודים ברצח.

בתביעתו טען לרשלנות המבקשת אשר הביאה לטענתו לחשיפת זהותו כעד מדינה בתיק הפלילי ולסיכון ממשי של חייו.

חשיפת זהותו של התובע, בכל הנוגע לשיתוף הפעולה שלו עם המשטרה, באה לטענתו לכלל ביטוי בשתי כתבות שפורסמו בעיתון מעריב בתאריך 1.9.2000 ובעיתון ידיעות אחרונות בתאריך- 10.7.2001.

3. בעקבות חשיפת זהותו כאמור, טען התובע כי נשקפת סכנה ממשית לחייו, כמו כן טען כי נגרם לו נזק נפשי, והינו סובל מחרדות ופחד בלתי פוסקים.

מעבר לנזקים אלה טען כי נגרם לו נזק כספי רב אותו העמיד לצורכי התביעה בלבד על 5 מליוני ₪ המוצדקים לטעמו בשל הצורך בין היתר לרכוש דירת מגורים ולהתקין בה אמצעי מיגון שיאפשרו אבטחתו ואבטחת בני משפחתו, וכן לממן עלויות אבטחתו.

הבקשה

4. ב"כ המבקשת ציינה כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר שכן הינה נסמכת על טענות משפטיות ועל בסיס העובדות כפי שפורטו בכתב התביעה כמתווה בדין.

5. לטענת המבקשת התביעה התיישנה וגם המשיב מודע לעובדה זו אך הוא מנסה לעקוף את הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן:"חוק ההתיישנות") ופקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") בטענה כי "בידודו בתא המעצר הקשה עליו להתייעץ עם גורם מקצועי שיסביר לו מה זכויותיו" (סעיף 11 לכתב התביעה).

6. לטענת המבקשת ככל שקיימת לתובע עילת תביעה היא נולדה ביום פרסום הכתבות, ולכן היה על התובע להגיש תביעתו לכל המאוחר עד לתאריך 1.9.2007 ו-10.7.2008 בהתאמה בחלוף 7 שנים ממועד פרסום כל אחת מהכתבות.

עוד טענה, כי אין לתובע כל טענה בדבר הארכת תקופת ההתיישנות לאור סעיפים 8 לחוק ההתיישנות ו-89(2) לפקודת הנזיקין, וכי טענתו כפי העולה בסעיף 11 לכתב תביעתו אינה מאריכה את מועד ההתיישנות על פי הדין.

תגובה לבקשה

7. ב"כ המשיב טען, כי רשלנות המבקשת היא שהביאה לחשיפתו ולכן נשקפת סכנת חיים לו ולבני משפחתו.

8. עוד הוסיף, כי בעת הרלוונטית, היה אסיר ובידודו בבית הסוהר הקשה עליו להתייעץ עם גורם משפטי שיסביר לו מהן זכויותיו. זמן קצר מאוד לאחר קרות האירוע נשוא התובענה, כך טען, החל מקבל איומים על חייו ועל חיי משפחתו משלא ידע למי לפנות, פנה למבקשת בבקשות חוזרות ונשנות להענקת הגנה לו ולבני משפחתו (בסעיף 22 לכתב התביעה המתוקן מודה המשיב שפנה בעקבות הכתב בעיתון ידיעות אחרונות לקצינת עובדים סוציאליים בכלא שיטה בבקשה בה כתב: "מבקש שיחה דחופה ואישית, אני כבר כמה ימים לא ישן בלילה מאז המקרה אני לחוץ לחץ נפשי מבקש שזה יהיה בהקדם האפשרי").

המשיב הוסיף, כי החל יוצא לחופשות רק ב-2007 והשתחרר רק ב- 30.12.2008. המשיב הדגיש, כי נמנע מלהגיש תביעה בכל תקופת שהותו בבית הסוהר מאחר וחשש שהדבר ייזקף לרעתו, תוך פגיעה בזכויותיו המעטות בכלא כמו חופשות והטבות שכן כאסיר היה נתון לחסדי המשיבות.

9. עם שחרור המשיב בתאריך 30.12.2008 ובעזרת בא כוחו הוא המשיך לפעול מול המבקשת במטרה לקבל סל הגנה, אולם כל שהשיבו המשיבות היה שבקשתו נמצאת בטיפול.

10. אשר לטענת ההתיישנות, ציין כי מדובר בטענה הנטענת בחוסר תום לב ותוך התעלמות ממשך הזמן הרב שחלף בו סבר שבקשתו להגנה בטיפול. עוד ציין, כי סילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות רבה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של גישה לערכאות (ע"א 2728/06 פלוני נ' מרכז רפואי סורוקה (פורסם בנבו, 24.3.2008)). כמו כן, יש לטעמו לפרש את הוראות החוק על דרך הצמצום, על מנת להגן על זכות הגישה לערכאות (דנ"א 7622/04 אסותא- מרכזים רפואיים בע"מ נ' יצחר הלפרט (פורסם בנבו, 5.1.2005) וע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (פורסם בנבו, 22.6.2008)). עוד הוסיף ב"כ המשיב, כי טענת ההתיישנות הינה טענה דיונית ואינה טענה מהותית המאיינת את זכות המשיב וכי הנטייה בבית המשפט כיום הינה לדון בטענה ההתיישנות במסגרת הבירור העובדתי – ראייתי בתביעה.

תשובה לתגובה

11. ב"כ המבקשת השיבה, כי תגובת המשיב אינה מתיישבת עם העובדה לפיה עילת התביעה נולדה עקב מעשיו, שכן המשיב הוא זה שבחר להתראיין לעיתון ולחשוף את דבר היותו מדובב.

12. המבקשת הוסיפה, כי המשיב מודע לקושי הקיים במועד הגשת תביעתו ועל כן הינו מנסה להצדיק את השיהוי תוך שהוא מנסה להיבנות על החריגים הקבועים בהוראות החוק בעניין התיישנות. ואולם, מקרה זה אינו מהווה סיבה אשר יש בה כדי לדחות את מועד ההתיישנות (ראה ע"א 34/88 ג'וזפינה רוטנברג רייס נ' עזבון המנוחה אברמן, פ"ד מד(1), 278 (1990);ע"א 2946/03 קל וחומר לבנייה ולשיווק נ' מנורה יברה לביטוח (פורסם בנבו, 12.6.2006). על המשיב נטל ההוכחה הנדרש להוכחת התקיימות החריג בנסיבות העניין, אך הוא אינו עומד בו.

13. המשיב הודה, כך המבקשת, כי עובדת היותו מדובב נמסרה לעיתונים ולתקשורת על ידו וביוזמתו. לפיכך, המשיב הוא שיצר את עילת התביעה, ככל שקיימת, ולפיכך הינו מנוע מלטעון לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

14. אשר לטענה לפיה יש לברר את התובענה עד תום, טרם החלטה בטענת ההתיישנות, השיבה ב"כ המבקשת, כי דין טענה זו להידחות מן הטעם שהמשיב מאריך את הדיון שלא לצורך ובכך גוזל זמן שיפוטי יקר ומשאבים רבים.

15. עוד נטען, כי המשיב טען בתגובתו טענות עובדתיות מבלי שתמך אותן בתצהיר.

דיון

16. תקנה 100 לתקנות סד"א קובעת:

"100. בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה:

(1) אין הכתב מראה עילת תביעה;

(2) נראה לבית המשפט או לרשם מתוך הכתב שהתובענה היא טרדנית או קנטרנית;

(3) שוויו של נושא התובענה נישום בחסר והתובע לא תיקן את הכתב תוך הזמן שנקבע לכך;

(4) שולמה אגרה בלתי מספקת והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך. "

תקנה 101 לתקנות סד"א קובעת:

"101.(א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:

(1) מעשה בית דין;

(2) חוסר סמכות;

(3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע.

(ב) לא ייעתר בית המשפט או הרשם לבקשת דחיה מחוסר סמכות, אם נראה לו שיש להעביר את הענין לבית משפט או לבית-דין מוסמך לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט".

17. למרות האפשרות הטכנית, הלכה פסוקה היא כי בית המשפט ינקוט משנה זהירות טרם ימחק/ידחה תביעה מקום בו קיימת אפשרות, אפילו קלושה, כי לאחר שמיעת הראיות, התביעה תתקבל והתובע יזכה בסעד המבוקש גם בטענת התיישנות.

בע"א 335/78 יוסף שאלתיאל ואח' נ' אריה שני ואח', פ"ד לו(2), 151 קבע השופט לוין כדלקמן:

"המדובר בסעד מרחיק לכת מאוד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני התובע, המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה זו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על- פי העובדות והטענות העולות מתביעתו (ע"א 104/49). דחייה של תביעה על הסף תיעשה, רק כאשר בית המשפט משוכנע, שגם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחד היה דינו- להידחות (ע"א 716/75)."

מצוייד באזהרות אלה אבחן עתה את טענת ההתיישנות כפי שהעלתה המבקשת בבקשתה. אזכור לעניין זה כי העובדות הנצבות בפני ביהמ"ש בבחינת הטענה הינן אלה שהעלה התובע בתביעתו, ולאורן יש לבחון את הטענה בשלב זה של ההליך (ר' בע"א 9413/09 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון והבניה ירושלים, (פורסם בנבו, 22.6.2008) (להלן: "פרשת אלנקווה")).

טענת ההתיישנות

18. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע מהו פרק הזמן להתיישנות התובענה כדלקמן:

"5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –

(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;

(2) במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה."

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע מהו מועד תחילת ההתיישנות כדלקמן:

"6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה."

19. ב"פרשת אלנקווה" קבעה כב' השופטת פורקצ'יה כי:

"דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין – התובע, הנתבע וכלל הציבור. משמעותו של איזון זה הוא להניח לבעל דין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית, שהות מספקת להיערך לכך, היערכות המלווה, לא אחת, בקשיים, עלויות ואילוצים; מנגד – לקצוב מראש תקופת זמן סבירה לצורך הגשת התביעה, אשר מעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע, והוא לא יחוייב עוד בשמירת ראיותיו, ואשר לאחריה, יוסר הסיכון כי ראיות שהיו זמינות בידיו בעבר, שוב לא תהיינה בהישג ידו, ותכבדנה על יכולתו להתגונן בפני התביעה. בצד כל אלה, קציבת תקופת התיישנות להגשת תביעות משרתת את עניינו של הציבור הרחב, המבקש לרכז את פעילותן של ערכאות השיפוט בענייני ההווה, ולא בעניינים שזמנם עבר (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פד"י לח(4) 554, 558-9 (1984) (השופט ברק); ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד ספרדים , 20.6.06) (השופט רובינשטיין); רע"א 830/06 גלמן נ' כהן פיתוח דרעד (לא פורסם,2.4.08 (השופטת חיות)). "

20. בכל הקשור עם התיישנות תביעות נזיקיות מציין כב' הש' ברק (כתוארו אז) בע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', פ"ד לח (4) 554, 557 ( 1984) כך:

"תקופת ההתיישנות בתביעות נזיקין היא שבע שנים (סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). תקופה זו מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה (סעיף 6). 'היום שבו נולדה עילת התביעה' מוגדר בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ולגבי מקרה שבו הנזק הוא מיסודות האחריות, ואין הוא נזק נמשך (ראה ע"א 244/81), נקבע באותו סעיף לפקודה :'(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל ­היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שארע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק'

בכך אימץ המחוקק הישראלי את 'כלל ההתגלות' (discovery rule). על-פי כלל זה, אם יש פער בזמן בין התרחשות הנזק לבין התגלותו, מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ מיום ההתגלות ולא מיום ההתרחשות. בכך קבע המחוקק, בלשונו של השופט י' גוברניק, 'יום הולדת' מיוחד לאותם מקרים בהם קיים פער בזמן בין התרחשות הנזק לבין התגלותו (ראה ת"א (חי') 1303/70, בעמ' 299). מטרתו של הסדר זה היא 'להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן' (השופט לנדוי בע"א 74/60, בעמ' 260). 'תכליתה של הוראה זו היא לבוא לקראתו של תובע באותם מקרים בו נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן על מנת שלא יקופח עקב כך שהנזק יתגלה רק לאחר תקופת ההתיישנות' (השופטת נתניהו בת"א (חי') 1359/75, בעמ' 90)."

21. בנסיבות המקרה דנא, עילת התביעה הנטענת הינה רשלנות המבקשת שגרמה לחשיפת המשיב כמדובב והביאה לסכנה לשלומו ולשלום בני משפחתו.

יחד עם זאת המחלוקת בין הצדדים על פניו אינה בשאלה מהו מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, היינו המועד שבו ידועות לתובע מלוא העובדות המהוות את עילת תביעתו, אלא בשאלה האם תקופת שהותו בכלא שנים רבות ובידודו הקשה כפי טענתו, מנעה ממנו להתייעץ עם גורם מקצועי שיסביר לו מהן זכויותיו ולכן יש בכך כדי להאריך תקופת ההתיישנות?

מהכלל אל הפרט

מועד תחילת מרוץ ההתיישנות

22. עילת התביעה, עוולת הרשלנות הנטענת, מקורה בפרסום הכתבות בתאריכים 1.9.2000 וב- 10.7.2001. התובע מודע היטב לכתבות אלה.

בחינת יסודות עוולת הרשלנות, הינו ההתרשלות, הנזק והקשר הסיבתי שבניהם, היו ידועות לתובע היטב כפי העולה מכתב התביעה במועד פרסום הכתבות או בסמיכות רבה לכך. כך התובע ידע שמי מהמבקשת לכאורה שוחח עם כתב הכתבה הראשונה עת צוין בה כי "במשטרה אומרים כי גדיר הוא מדובב מצויין", מכאן שגם המשיב היה מודע לכך שהמבקשת, כפי סברתו שלו המוכחשת ע"י המבקשת, היא אשר עומדת בחזית הכתבה העלולה להסב לו נזק. על הנזק האפשרי למדנו כבר ממכתבו של התובע כחודשיים לאחר פרסום הכתב לקצינת עובדים סוציאליים – נספח ו' לתובענה, וכן מן העובדה ולפיה בסמוך לאחר פרסום הכתבות החלו מתנכלים לו בבית הסוהר (סעיף 21 לתגובתו לבקשה). מכן שגם הידיעה אודות הקשר הסיבתי היתה ברורה ונהירה לתובע במועד פרסום הכתבות או בסמוך להן ולכן ניתן לומר כי מלוא יסודות העוולה היו מצויים בגדר ידיעתו המידית של התובע מיד או בסמוך לפרסום הכתבות. מכל מקום ידיעה זו נבחנת אובייקטיבית ע"י ביהמ"ש ודי לצורך ידיעה זו כי קיים "קצה חוט" העולה מכל אותן ראיות שצירף התובע לתביעתו.

23. חיזוק לידיעות התובע ניתן למצוא בנספח ו' לכתב התביעה הנושא כותרת "מבקש שיחה דחופה איתך" מתאריך 5.9.2000:

"... מבקש שתזמיני אותי לשיחה דחופה לאחר שפרסמתי בעיתון מעריב שאני מדובב וזה שינה משהוא בחיי אני מבקש שיחה דחופה ואישית אני כבר כמה ימים לא יושן בלילה מאז המקרה אני לחוץ לחץ נפשי מבקש שזה יהיה בהקדם האפשרי" (ההדגשה שלי א.ב.).

בנספח ז' לכתב התביעה הנושא כותרת "בקשה לדחות חופשות" מתאריך 20.9.2004 צוין:

"אני עקב הפרסום בעתון ב-1.9.00 מעריב ועקב הפרסום הנוסף 10.7.01 בידיעות אחרונות. שנחשפתי עקב טעויות של משטרת ישראל והפקליטות. אני יודע שחיי בסכנה גובה עקב הפרסום בעתון אני מבקש לדחות לי את החופש עד שאני אסדר באמצעות משטרת ישראל מקום בטוח..."

ואף מעבר לכך, התובע משיקוליו שלו, פעל כמדובב גלוי. הוא מסר עדותו בבית המשפט בשמו המלא, העיד בגלוי ובדלתיים פתוחות ושמו אף נרשם ברשימת עדי התביעה (כפי שציינה המבקשת בתשובה לתגובתה וכפי העולה מאותן הכתבות). מכאן שהמשיב לא נקט כל פעולה כדי להסתיר את זהותו וכעת מפנה אצבע מאשימה כלפי המבקשת.

24. מכאן, שבמועד פרסום הכתבות או מיד בסמוך לאחר מכן היו ידועים לתובע מלוא פרטי עילת תביעתו. נדמה כי אף יותר מכך, לפחות מהעולה מנספח ו' לתביעתו, התובע הינו זה שאחראי לביצוע הפרסום! מכאן שקשה לסבור שלא ידע אודות הסיבות לפרסום שבבסיס תביעתו.

25. משחלפו 7 שנים משני מועדי פרסום הכתבות במועד הגשת התביעה, עילת התביעה מתיישנת לאור סעיף 5 לחוק ההתיישנות. (ר' לדוגמא לעניין בחינת פרטי עילת התביעה באופן אובייקטיבי ולעניין קצה החוט הנדרש להוכחת קיומם של רכיבי עילת התביעה ר' ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נד(2) 535, 550 (2000), ע"א 7707/01 צורף נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, (פורסם בנבו, 24.11.2005)).

הארכת תקופת ההתיישנות

26. הארכת מועד התיישנות התביעה אפשרית בנסיבות כפי אלה המופיעות בסעיף 8 לחוק ההתיישנות שכותרתו "התיישנות שלא מדעת" :

"8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

היינו מועד ההתיישנות מוארך מקום בו התובע טוען שהעובדות המגבשות את עילת התביעה נעלמו ממנו ואף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן ולכן מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום בו נודעו לו אלה לראשונה.

27. הוראה רלוונטית נוספת לעניין גילוי מאוחר והפעם של הנזק בלבד מופיעה בסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין הקובעת:

"89. לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות — "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1) ...

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."

28. על היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89 לפקודת הנזיקין עמד השופט עמית בע"א 2919/07 מדינת ישראל- הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא ליפל (פורסם בנבו, 19.9.2010):

"שאלת היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין נדונה ולובנה עד תום במספר פסקי דין, ואסתפק אפוא בשורה התחתונה לגבי "חלוקת התפקידים" בין שני הסעיפים: ההסדר הכללי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה (ברשלנות: רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי) למעט רכיב הנזק, לגביו חל ההסדר המיוחד והמפורש שבסעיף 89(2) לפקודה, הקובע את מחסום עשר השנים. מכאן, שגם אם התיישנה עילת התביעה ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק, די בכך שאחד מהיסודות האחרים של העילה התגלה באיחור על ידי התובע על מנת שיושעה מירוץ ההתיישנות. לדוגמה: אם הנזק אירע בשנת 1997 ונתגלה בשנת 2002 אך לא נתגלו הקשר הסיבתי או ההתרשלות, התביעה לא תתיישן בשנת 2007 למרות תקרת 10 השנים, ולמעשה לא תתיישן כל עוד מירוץ ההתיישנות מושעה בשל כלל הגילוי המאוחר. מכאן חשיבותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות כהסדר המקל עם התובע במצבים של התיישנות שלא מדעת, במיוחד במצבים של מחלות סמויות ונזקים סמויים אחרים, כמו תכנון לקוי או בנייה לקויה של מבנה (להתפתחות ההלכה בעניין היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ראו: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 678 (1984) (להלן: עניין פתאל); ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון בליבאום ז"ל, פ"ד מט(5) 485 (1996); עניין המאירי השני, עמ' 545; ע"א 34/95 גבעון נ' ברמה, פ"ד נ(4) 462, 467 (1997)).

29. במקרה דנן, הן סעיף 8 לחוק ההתיישנות והן סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אינם חלים ואינם מאריכים את תקופת ההתיישנות היות ומלוא פרטי עילת התביעה היו ידועים לתובע עם הפרסומים או ממש בסמוך אליהם ואין כל אי ידיעה המחייבת בירור לנוכח סעיפים אלה. מכאן שהן נושא ההתרשלות כמו גם הנזק והקשר הסיבתי שבניהם היו ידועים לתובע מיד ובסמוך לפרסום הכתבות ולכן מועד תחילת מרוץ ההתיישנות אף לשיטת התובע, היה מצוי בידיעתו עם פרסום הכתבות. משהתובענה מוגשת ב- 14.3.2010, היא כאמור התיישנה.

הארכת תקופת ההתיישנות בשל שהייה בבית הסוהר

30. השאלה המרכזית, אותה מעלה ב"כ המשיב כאמור כסיבה להארכת תקופת ההתיישנות, הינה האם יש להאריך את תקופת ההתיישנות מחמת זאת שהמשיב שהה בבית הסוהר עד 30.12.2008 ולכן לא עלה בידו להגיש כתב תביעה.

נדמה, כי גם טענה זו דינה להידחות. סיבה ראשונה לכך הינה העובדה ולפיה אין בחוק ההתיישנות כל הכרה בשהותו של אדם מאחורי סורג ובריח במדינה זו כעילה להארכת תקופת ההתיישנות. המחוקק טרח וציין את כל אותן עילות המצדיקות הארכת תקופת ההתיישנות בחוק ההתיישנות תוך יצירת האיזון המתאים לטעמו בין זכות הגישה לערכאות מחד וזכותו של נתבע לסבור כי עילת התביעה כנגדו פסה מן העולם בחלוף התקופות כאמור. לפיכך, ביהמ"ש אינו מוסמך להוסיף על עילות הארכת תקופת ההתיישנות המנויות בחוק ההתיישנות עילות חדשות משל עצמו שיהיה בהן כדי להאריך את תקופת ההתיישנות. סברה אחרת היתה מונעת במידה רבה את הודאות שבקביעת תקופת התיישנות לכל עילת תביעה שהיא.

31. מעבר לאמור, לא יכול להיות חולק כי כיום אסירים מגישים תביעות אזרחיות לבתי המשפט חדשות לבקרים כמו גם בקשות שונות כעניין שבשגרה ולא למדתי כי קמה לתובע מניעה ספציפית כלשהי, למעט חששותיו שלו שאינן יכולות לטעמי להוות עילה להארכת תקופת ההתיישנות, להגיש את תביעתו אפילו הינו בתוך כותלי בית הסוהר.

גם העובדה ולפיה לא יכול היה להתייעץ באופן ראוי עם עו"ד על מנת שיוכל לזכות ליעוץ משפטי נאות אינה סיבה ראויה בעיני. אמנם אין לאסיר אפשרות לפנות באופן עצמאי לעו"ד ככל אדם חופשי לנוכח התנאים בהם הינו מצוי, אך לא סברתי כי לא ניתן לקבל יעוץ משפטי בין כותלי הכלא על דרך זימונו של עו"ד לבית הכלא ועריכת בירורים מתאימים שם.

היות עניינו של התובע "בטיפול"

32. ב"כ התובע ניסה אף לטעון כי המכתבים השונים שהופנו למבקשת ותשובתה כי הנושא בטיפול הביאו אותו להנחה כי הנושא יימצא פתרונו ללא תביעה משפטית. נדמה כי גם בטענה זו, שאין עמה וויתור על טענת ההתיישנות מצד המדינה (כדרישת סעיף 19 לחוק ההתיישנות לדוגמא), אינה יכולה לסייע לתובע בהארכת תקופת ההתיישנות.

סיכום

33. תביעת התובע התיישנה. הוא היה מודע לקיומה של עילת תביעה מתאימה כבר במועד הפרסומים או מיד בסמוך לאחריהם. אין גם כל עילה שבחוק המצדיקה הארכת משך תקופת ההתיישנות ואף מטעם זה דין התביעה להידחות.

34. למרות דחיית התובענה, וכהערת אגב אציין, כי בהיות התובע מי שהמשיבה עשתה שימוש בשירותיו כעד, וככל שתמצא המבקשת סכנה קיומית אפשרית לתובע ולבני משפחתו, מן הראוי שתבחן לעומק האפשרות להענקת עזרה מתאימה לתובע ולבני משפחתו בהתאם לחוק להגנה על עדים, תשס"ט-2008 מבלי לקבוע כל מסמרות בדבר אופן ביצוע ההליך.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום, ד' אדר תשע"ג, 14 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.