<#2#>

נוכחים:

בא כוח מאשימה עו"ד רנא ח'טיב

בא כוח נאשמים עו"ד עבד ר שנאוי

הנאשם: נוכח

פרוטוקול

הנאשם:

אני מאשר את הודאת סניגורי מיום 24.11.11, ואני מודה בעובדות כתב האישום.

ב"כ המאשימה טוענת לעונש:

מוגשת תמונה, שאושרה ע"י הנאשם. הוגשה וסומנה ת/1.

מוגש לעיון ביהמ"ש התיק הבסיסי שאת גזר דינו הפר הנאשם.

עסקינן בעבירה של אי קיום צו ביהמ"ש, כאמור עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה.

הנאשם הורשע ביום 20.6.06 ונגזר דינו ביום 3.10.06 וזאת במסגרת תיק עמק 21433/05. בין היתר נצטווה להרוס את דירת חלק מקומת עמודים בשטח של 161 מ"ר וזאת עד ליום 1.1.08.

כמו כן ניתן צו איסור שימוש לצורך שימוש עסקי במבנה וזאת בתום 90 יום מיום מתן גזר הדין קרי, ביום 3.10.06.

הנאשם דאג לקבל את היתר הבנייה אשר מכסה את השטח אשר מצוין בכתב האישום הבסיסי. ההיתר נתקבל ביום 29.3.12 קרי אחרי כ-4 שנים וכמה חודשים מאז כניסת צו ההריסה לתוקף.

ההיתר הנ"ל מכסה את הבנייה ואת השימוש בקומת העמודים שנסגרה לצורך העיסקי שלפי גזר הדין בתיק המקורי צו איסור השימוש נכנס לתוקף ביום 1.4.08. לפי התמונה שהוגשה לעיון ביהמ"ש לפחות עד ליום 29.1.10 הנאשם המשיך להשתמש במקום לצורך עסקי לניהול עסק של ממתקים.

כאן המקום לטעון כי המדובר בשימוש עסקי שיש לצידו פן כלכלי רווחי. הלכה פסוקה של ביהמ"ש העליון כאשר מבוצעת עבירה כלכלית וכך המקרה שבפנינו יש לגזור עונש אשר יהפוך את העבירה הכלכלית לבלתי כדאית.

מדובר וללא ספק בעבירה חמורה שיש בה חתירה תחת שלטון החוק.

רוצה להוסיף ולומר כי התופעה של בנייה ללא היתר היא בפני עצמה רעה חולה שמדינת ישראל מתקשה להתמודד עמה.

על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באי קיום צווי בית המשפט.

המאשימה תטען כאן כי מי שמפר צו הריסה שניתן ע"י ביהמ"ש כחוק, ייענש בחומרה רבה יותר מאשר בגין עצם הבניה בלתי חוקית בלבד שכן מעבר לחומרה שבעבירות הבניה מגלה הנאשם גם זלזול בחוק המדינה וברשויות השלטון.

המאשימה תטען גם כי רק ענישה מחמירה לרבות הטלת קנסות גבוהים תביא לתוצאה הפוכה שאותו שיקול כלכלי, יביא את העבריין למסקנה כי הפרת צווי בית משפט פירושה תשלום מחיר גבוה ובלתי כדאי זה מחד ומאידך כדי להתוות נורמה ראויה ומרתיעה בפני הציבור.

המדובר בעבירה תוך פגיעה בערך מוגן בשלטון החוק ושל המערך התכנוני במדינת ישראל פסיקה של בימ"ש העליון במקרים של אי קיום צו בימ"ש יש לגזור עונש שכולל בחובו מאסר בפועל. מתחם הענישה ההולם בתיק זה הינו: מאסר בפועל, מאסר על תנאי, חתימה על התחייבות וקנס שנע בין 70 ל-100 אלף ₪.

הסניגור טוען לעונש:

אני מבקש לתקן. התמונה שהוגשה לעיון ביהמ"ש מדובר בשטח כולל של 160 מ"ר כאשר השימוש העיסקי הוא חלק מאוד מזערי מהקומה, ולא בשטח של 160 מ"ר. ניתן אף לראות בתמונה עצמה שפחות מ-60 מ"ר הוא לשימוש הקפטריה וזה ניתן לבדוק במקום. אני לא יודע אם לוועדה המקומית היתה סמכות להגיש כתב אישום בעניין זה.

לנאשם היה היתר בנייה משנת 97' שכלל דירת מגורים וקומת עמודים. בתחילת שנת 2005 לפני הגשת כתב האישום הראשון, מרשי החל בהליכי סגירת קומת העמודים, התנאי היחידי שלא היתה לנו עליו שליטה, היה הריסת קיר מהצד הצפוני של הבית הקיים. אני מגיש לעיון ביהמ"ש אישור של מהנדס או ממלא מקום יו"ר המועצה אז ב-15.2.97 שהמועצה המקומית היא זו שבנתה את הקיר. הקיר הזה מהווה קיר תומך והריסתו עלולה להוות מפגע בטיחותי משום שחלקת הנאשם נמצאת פחות ממטר מהכביש הראשי. אנימגיש לביהמ"ש את היתר הבניה נתקבל וסומן נ/1 ו את האישור משנת 97' – נתקבל וסומן – נ/2. אני מגיש את אישור ממלא יו"ר המועצה המאשר כי הקיר התומך שהצטווה הנאשם להרוס הינו קיר בטיחותי שנבנה ע"י המועצה המקומית ולא ע"י הנאשם. הריסתו עלולה להוות מפגע בטיחותי הן לנאשם, הן לילדיו והן לתושבי הסביבה. אני מגיש גם לעיון ביהמ"ש עוד מכתב מיום 8.7.09 – נתקבל נ/3, שם מאושר להקים עפ"י המצב הקיים ללא הריסת הגדר שהיווה תנאי להיתר. אני מגיש לביהמ"ש אישור מיום 27.7.09 המאשר כי אין בכוונת המועצה המקומית להרוס את הקיר נתקבל וסומן – נ/4 גם כן המהווה תנאי לקבלת ההיתר משום שהקיר הינו קיר תומך והריסתו עלולה להוות מפגע בטיחותי. ביום 17.6.10 הוגש גם למהנדס הוועדה המקומית מכתב ממהנדס המועצה מר שוואנה עלי ובו מצוין שוב שהמועצה ביקשה מהוועדה המקומית בתאריך 8.7.09 ושוב מבקשת לאשר כביש 34 הנמצא בסמוך לביתו של הנאשם בהתאם למצב הקיים וזה חלק מפרוייקט שינוי והתאמת דרכים בתוך כפר מנדא שהינו פרוייקט ביוזמת הוועדה המקומית, זה מתייחס לקיר אליו אנו מתייחסים כל הזמן – נתקבל וסומן- נ/5. אני מגיש גם לביהמ"ש אישור של המהנדס שטיפל בהוצאת היתר הבניה לנאשם מיום 17.6.10 ובו מצוין שכבר מיום 12.1.09 מולאו כל התנאים לצורך קבלת היתר בנייה למעט הריסת הקיר שהצטווה להרוס אותו אך יודגש כי הקיר הזה נבנה ע"י המועצה המקומית אשר סירבה בתוקף להרוס את הקיר נתקבל וסומן – נ/6. כשכל המאמצים הן של המועצה המקומית והן של המהנדס והן של הנאשם לא הועילו נאלצה הרשות המקומית להרוס את הקיר ביום 15.5.11, מגיש אישור על כך – נתקבל וסומן – נ/7. לפני הגשת כתב האישום הראשון הנאשם לא ישב בחיבוק ידיים, הוא הגיש בקשה לסגירת קומת עמודים עוד ביום 26.2.05 התקיימה הוועדה המקומית מסיבות שאינן ידועות לי ואינן ברורות הבקשה שלו נדחתה, תאריך הבקשה ללגיטימציה של בניין קיים וסגירת עמודים בשנת 2005 – נתקבל וסומן - נ/8. ביום 5.6.07 הוגשה בקשה חדשה גם כן מסיבות שאינן ידועות לי, אני מגיש לביהמ"ש את הבקשה שלו שנדחתה – נתקבל וסומן – נ/9. ביום 2.12.07 התקיימה ישיבה נוספת אשר אישרה את הבקשה בתנאים – נתקבל וסומן – נ/10. אחד התנאים שעמד כל הזמן הוא הריסת הקיר שבנתה המועצה. היות והקיר הזה לא נהרס והמועצה לא הסכימה להרוס במהלך השנתיים מאז מליאת ישיבת הוועדה בחודש דצמבר 07' היה צורך בהגשת בקשה להארכת תוקף התוכנית המוגשת. ביום 12.1.09 התקיימה מליאה נוספת שחזרה על אותם תנאים כאשר בעיקרם היה עניין ההריסה של הגדר – נתקבל וסומן – נ/11. אני מגיש לביהמ"ש בקשה לדיון חוזר בתיק בנייה של הנאשם ביום 27.3.08 ובו ביקשנו דיון חוזר וביטול סעיף ההריסה – נתקבל וסומן – נ/12. אותה הבקשה הוגשה ביום 11.2.09, הכל בהתאם לבקשת המועצה המקומית, אנחנו ביקשנו דיון חוזר וביטול סעיפי ההריסה – נתקבל וסומן – נ/13. מגיש אישור אחרון מיום 25.11.09 כאשר הנאשם התבקש לשלם היטל השבחה ע"ס 20,232 ₪, אמרו לו לשלם את ההיטל ואז הוא יקבל את היתר הבנייה – אני מגיש אישור לתשלום היטל ההשבחה – נתקבל וסומן – נ/14.

מקרה של אי קיום צו זה על מנת שביהמ"ש ישתכנע לא ב-100 אחוז אלא במיליון אחוז שהנאשם לא ישב בחיבוק ידיים במהלך כל אותה התקופה. אפילו בזמן הגשת כתב האישום המקורי ועניין עיכוב ההוצאה בהיתר הבניה לא נבע מאי קיום תנאים שהוטלו עליו ו/או אחרת אלא מהתנגדות נחרצת של המועצה המקומית שהינה האחראית על הכבישים וקיר התמיכה שנבנה, דבר שעיכב בשנים רבות את הוצאת היתר הבנייה.

אני מבקש, בנסיבות התיק הזה, שלא להרשיע את הנאשם כלל וכלל, על אף שהיתה הכרעת דין, לא להטיל עליו מאסר על תנאי ולהסתפק בחתימה על התחייבות וקנס סימלי, מתוך הקנס אבקש שיקוזז סך של 700 ₪ ששולמו על ידו במסגרת צו הבאה.

ב"כ המאשימה:

אבקש לחדד מספר נקודות. הנקודה הראשונה – הסניגור שכח שמדובר היום בתיק של אי קיום צו בימ"ש והנאשם כבר בתיק המקורי הודה והורשע כשהיה מיוצג ע"י אותו סניגור בסגירת חלק מקומת העמודים בשטח של 161 מ"ר ושימוש בה לצורך עיסקי. אין מקום היום לקבל שום טיעון כזה או אחר שמדובר בסגירה של חלק מקומת עמודים ששימש את הנאשם לצורך עסקי. בטיעונים לעונש טענתי שלפחות עד ליום 29.1.10 הוא השתמש. אני מתקנת את טיעוניי ומציגה לביהמ"ש תמונה מיום 24.5.11 שאנו לומדים ממנה שקיים עסק לממתקים וכאן בבירור שכל הקומה משמשת אותו לעסק זה ועל אותה תמונה רשם המפקח שהמרפסת המסומנת להריסה נהרסה שהיתה חלק מתנאי הבקשה לקבלת היתר. העניין השני שאני מבקשת לחדד אותו שהנאשם לא הגיש כל ערר על החלטת הוועדה או על החלטות הוועדה אשר חייבו אותו בהריסת הקיר והקיר שסומן להריסה מופיע ככזה בתוכנית המפורטת שנערכה ביוזמתו של הנאשם. החלטות הוועדה לאשר את בקשתו של הנאשם, קיום תנאים מסוימים לרבות הריסת הקיר, מבוססות על התוכנית המפורטת שהנאשם יזם ואשר אושרה והינה בתוקף.

הסניגור:

אני מבקש להדגיש ולציין כי הקיר המדובר נבנה על ידי המועצה ועובדה זו ידועה להם. מדובר באדם שכיר העובד בבניין המפרנס היחיד של משפחתו, משתכר כ-5,000 ₪ לחודש. נשוי ואב לארבעה ילדים שכולם סמוכים על שולחנו, כולם מתחת לגיל 18. כולם לומדים בבי"ס. לנאשם חובות לא כבדים. מבקש להתחשב.

<#3#>

גזר דין

הנאשם הורשע ביום 20.6.06 עפ"י הודאתו בעבירה של אי קיום צו של ביהמ"ש.

ביום 3.10.06 נידון הנאשם בתיק מספר 21433/05 בבימ"ש השלום בעכו בגין עבירת בנייה ללא היתר, בהיקף של כ- 161 מ"ר ושימוש עסקי שלא כדין בשטח זה.

הנאשם הצטווה להרוס את הבניה האמורה עד ליום 1.1.08, אלא אם כן יהיה בידיו היתר בנייה כחוק. צו איסור השימוש נכנס לתוקף ביום 3.1.07.

אף כי חלף זמן רב מאז המועד שנקבע לביצוע צו הריסה או לקבלת היתר בנייה, הנאשם לא ביצע את ההריסה של הבניין, והבניין עומד על תילו.

מחד, יש לציין לחובת הנאשם את מהות העבירה נשוא כתב האישום, שכן עסקינן בעבירה חמורה ונפוצה, אשר קלה לביצוע ובעצם טומנת בחובה עשיית דין עצמי בתחום הבנייה ללא היתר.

על חומרתה של תופעת הבניה ללא היתר כנדרש בחוק אשר הינה מכת מדינה, ואשר יש לעשות הכל כדי למנועה אותה, עמדה כב' השופטת גילאור בפסה"ד בעניין ע"א 1003/05 אסדי סאלח יוסף נ' ועדה לתכנון ולבניה "בקעת בית הכרם" באומרה:

"...עבירות על חוקי התכנון והבניה הפכו עוד לפני שנים למכת מדינה. מדובר בעבירות בעלות תוצאות קשות, אשר אין באמצעים העונשיים, הננקטים כלפי העבריינים כדי לחסום באופן אפקטיבי את הדרך בפני התפשטותן. יש לראות בחומרה יתרה את התופעה של בניה ללא היתר. הפרת הוראות חוק התכנון והבניה גורמות לפגיעה באינטרסים ציבוריים חשובים ומובילות לזילות שלטון החוק...".

כמו כן ברע"פ 6665/05 מריסאת נ' מ"י התבטא כב' השופט ג'בראן במילים אלו נגד תופעת הבניה הלא חוקית:

"... על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. כבר נפסק בעבר, כי בתי-המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבנייה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו...".

ברע"פ 2809/05 גבריאל טסה נ' מ"י הביע כב' השופט אליקים רובינשטיין את דעתו בעניין החובה להביא לשירוש תופעת הבניה הלא חוקית אף אם הדבר כרוך בענישה קשה:

"... במישור הנורמטיבי, המדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן - שטחים גדולים ביותר של בניה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום צו בית משפט לאורך שנים. במשנה תוקף – למרבה הצער – מהדהדים גם כיום, בנסיבות הישראליות, דבריו של השופט (כתארו אז) שמגר בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723, 725-724, בדבר "... התוצאות הקשות הנובעות מריבויין של העבירות נגד חוקי התכנון והבניה... , לאור התנאים השוררים אצלנו צדק בית משפט השלום בקבעו כי לגבי עבירה כגון זו יש לפעול באופן החלטי על-ידי הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, כדי שכוונת ההקפדה על קיומם של איסורי החוק תהיה אמינה, וכדי שסלחנות יתר לא תתפרש, כפי שקורה לא אחת, כהשלמה עם קיומה של תופעה פסולה". ראו גם ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (השופט – כתארו אז – אלון): "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט". למרבה הצער, אף שחלפו עשרות שנים, הדברים לא השתפרו, ואדרבה, הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה. ראו לענין זה דברי השופט (כתארו אז) חשין ברע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו", פ"ד נו(3) 49, 59: "אכן כן, תופעת הבניה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה – ברבות השנים צירפה עצמה מכה זו... לעשר המכות"; בא כוח המדינה הפנה לדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לבטיחות מבנים (ועדת זיילר) 223-221, באשר להתפשטות הנגע של עבריינות בניה, עד שבית המשפט כמעט נדרש "להתנצל" על הענשתו. ואולם, אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעתים עד כדי כלימה; אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך...".

בפס"ד רע"פ 2809/05 כב' השופט העליון א. רובינשטיין, קבע כי "אי קיום צו שיפוטי, גם אם לעבירה זו נקבע עונש מאסר של שנה ולא מעבר לכך, יורד לשורשו של שלטון החוק ושל תורה מתוקנת, ואין כל דופי בהטלת מאסר גם בעבירה ראשונה, מה גם שמדובר בעבירה שנמשכה שנים רבות".

ביהמ"ש העליון ער"פ 4603/90 פדי מז, 2, 529.

כמו כן, אני מפנה להחלטת ביהמ"ש העליון מפי כב' השופטת א' חיות רע"פ 4203/3 מיום 29.6.03.

המבקש, באותו מקרה, הורשע ע"י בית המשפט השלום בחדרה עפ"י הודאתו בעבירות של בניה ושימוש ללא היתר כחוק וכן בעבירה של בניה ושימוש ללא היתר, תוך אי קיום צו הפסקה מנהלי. העבירות התייחסו למבנה בשטח של 194 מ"ר, שהקים המבקש ביישוב אום אל פחם, על אף שהומצא לו בעיצומן של העבודות צו הפסקה מנהלי. ביום 5.7.96 הוציא בית משפט השלום בחדרה צו הריסה למבנה לביצוע תוך 18 חודשים, וכן הטיל על המבקש עונש מאסר על תנאי למשך 3 חודשים, קנס בשיעור 3,000 ₪, וכן כפל אגרה בסך 6,402 ₪. בבית המשפט המחוזי בחיפה התקבל ערעורה של המאשימה על קולת העונש באופן שסכום הקנס הועמד על 15,000 ₪ וכן הוצא צו איסור שימוש במבנה החל מיום 1.3.97.

לאחר שבשנת 2002 נסתבר בעקבות בדיקה כי המבנה לא נהרס ואף מאוכלס כמצוות בית המשפט הוגש נגד המבקש כתב אישום בגין אי קיום צו שיפוטי בו הודה ולפי הודאה זו הורשע. בית המשפט השלום בחדרה גזר עונש מאסר בפועל של 30 יום, מאסר על תנאי למשך 5 חודשים, קנס בגובה 20,000 ₪, והתחייבות כספית על סך 10,000 ₪. הערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה, מאחר שבית המשפט קבע כי חומרת העבירה ומשך זמן ההפרשה מצדיקים עונשים בסדר גודל שהוטלו על המבקש.

כב' השופטת חיות בדיון בבקשה ברשות הערעור, דחתה הבקשה באומרה כי "... לעניין חומרת העונש שהוטל על המבקש, מקובלת עלי עמדת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה, שכן עונשו של המבקש, כפי שציינו הערכאות הקודמות, אינו חמור, בנסיבות העניין, והוא תואם את רמת הענישה שקבע בית משפט זה בעבירות של אי-כיבוד צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבנייה..." (ההדגשות אינן במקור – ז.ק.ב)

ברע"פ 500/07 יחיא מוחמד נסאר נ' מדינת ישראל מיום 5.9.07 נדונו נסיבות כדלקמן:

המבקש הורשע בשלושה תיקים בגין עבירות בניה בשטח כולל של כ-800 מטרים על בסיס הודאותיו. בגזרי הדין שניתנו (האחד ב-15.7.02, השני ב-20.6.99, השלישי ב-5.2.03) הוטל עליו בין היתר להרוס המבנים תוך שנה מיום מתן כל גזר דין, אך משהמבקש לא מילא בחלוף מספר שנים (בתיק האחד – כשנתיים, בתיק השני כחמש שנים ובתיק השלישי כשנה) אחר צווים אלו, הוגשו נגדו שלושה כתבי אישום נוספים בגין עבירות של אי קיום צווים שיפוטיים, בהם הורשע עפ"י הודאותיו, ונגזרו עליו תשעה חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, וכן קנס של 100,000 ₪. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי, אשר דחה הערעור, ומכאן הגיע התיק במסגרת בר"ע לביהמ"ש העליון. שופט בית המשפט העליון כב' השופט ג'בראן ציין בהחלטתו כי:

"... תשעת חודשי המאסר אשר הושתו על המבקש אמנם נושקים לרף הגבוה של שנת המאסר המוגדרת בסעיף 210 לחוק התכנון והבניה אך כמוה גם עבירותיו של המבקש הציבו רף גבוה בהתעלמות ממערכת אכיפת חוקי התכנון והבניה: ראשית בהקמת המבנה ללא היתר למטרה עסקית של הקמת מסעדה, שנית בהוספת תוספות הבניה לאורך השנים אשר הגיעו לשיאם בסלילת אספלט לחניון, ושלישית בהתעלמות מופגנת ממספר צווי הריסה שניתנו כנגד המבנה...".

ברע"פ 8701/07 מלכה וונש, רון וונש, שמנת שילת בע"מ, עומר וונש נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – לודים מיום 3.6.09 בפני כב' השופט ס. ג'ובראן, נדון העניין כדלקמן:

ביום 27.3.05 הורשעו בעמ"ק 70822/02 ובעמ"ק 80659/04 המבקשים 1+2, בעל ואישה, ע"י ביהמ"ש השלום ברמלה, בעבירות של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין הטעונים היתר, בלא היתר כאמור, בקרקע חקלאית בה הם בעלי הזכויות. במסגרת גזה"ד צו להרוס המבנים נשוא ההליך עד ליום 27.11.05, אך בדיעבד נסתבר כי עד ליום 26.4.07 המבנים האמורים בשטח 2,730 מ"ר לא נהרסו והשימוש במבנים בשטח 1,767 מ"ר לא הופסק.

ביום 11.11.07 הרשיע ביהמ"ש השלום ברמלה בעמ"ק 30397/07 את המבקשים 1+2 הנאשמים בעבירת אי קיום צו שיפוטי האוסר על עשיית שימוש בניגוד לייעודו החקלאי של הקרקע בהיקף של אלפי מ"ר, וכן עקב אי קיום צו הריסה, ונגזרו על הנאשמים, יחד ולחוד, קנסות גבוהים ביותר של 467,000 ₪, חתימה על התחייבות בגובה 250,000 ₪ וכן מאסר על תנאי וביהמ"ש שקל לקולא והחליט שלא לגזור עליהם מאסר בפועל רק לאור הודאתם המיידית בעובדות כתב האישום וכן כי החלו לסגור את המבנים הלא חוקיים בשטחם.

כב' השופט ג'ובראן הדגיש בפסקו מספר דברים:

1. "...במקרה זה, לא ניתן לפתור (כך במקור – ז.ק.ב) בנקל את המבקשים ממעשיהם, אלא יש לגזור עליהם קנסות בסכום משמעותי, לאור השימוש המסחרי רחב ההיקף שעשו בשטח המיועד לחקלאות למען רווח כלכלי, וזאת ללא ההיתרים המתאימים. הדבר חל ביתר שאת לגבי המבקשים 1 ו-2 אשר חויבו בעבר לחדול ממעשיהם בצו שיפוטי, אך בחרו להתעלם ממנו ולהמשיך בשלהם...".

2. "בית משפט זה כבר עמד על כך בעבר, כי ניתן לחשב את גובה הקנס בגין עבירה על חוקי התכנון והבניה לפי מספר המבנים אשר נבנו או נעשה בהם שימוש ללא היתר, כמפורט בכתב האישום, ולא כמספר האישומים המופיעים בו".

ראה פסקי דין נוספים לגבי החמרה בעבירת אי קיום צו בימ"ש שלום עכו כב' הש' אלטר עמק 20748/05 מ-3.10.06. ביהמ"ש השלום באר שבע – כב' השופט עידו רוזין פ 2045/02 מיום 10.9.06. כב' השופט אלטר ביהמ"ש השלום עכו עמק 20713/05 מיום 10.9.06. כב' השופט אלטר ביהמ"ש השלום עכו עמק 20713/05 מ-7.6.06.

עבירה על פי חוקי התכנון והבנייה הינה עבירה חמורה, המחייבת ענישה הולמת לשם הרתעה.

עבירות כאמור פוגעות בשלטון החוק וגורמות ל"ג'ונגל" של בנייה, כאשר כל דאלים גבר והעבריין קובע עובדות בשטח על חשבון הציבור והתכוון המצוי בידי ועדות התכנון והבנייה. הנצחת הבנייה ללא היתר, מהווה התרסה נגד שלטון החוק וקביעת עובדות בשטח ובית המשפט העליון קבע לא אחת כי יש להטיל עונשים חמורים (כפי שמצוין בין היתר בגזה"ד של שופט בית המשפט השלום בעכו, כב' השופט ר. צמח, בענין ועדה מקומית לתכנון ובניה גליל מרכזי נ' סאלח ביתם מיום 29.4.10).

מתחם הענישה המתאים:

עם זאת במסגרת גזירת העונש הנני נותנת את הדעת להודאת הנאשם בפניי בהזדמנות הראשונה, ובכך חסך זמן שיפוטי יקר, כמו כן לקחתי לתשומת ליבי את מצבו הכלכלי והמשפחתי של הנאשם, כפי שהוצג בפניי.

ב"כ הנאשם פירט בפניי באריכות רבה ובאמצעות מסמכים רבים ושונים (נ/1-נ/14), את המאמצים שנעשו כדי לקדם עניין ההיתר אחרי פיתרון הבעיות שהיו בעניין זה.

מהמסמכים נ/1-נ/14, ניתן להתרשם כי הנאשם עשה ככל שידו משגת ומאמצים רבים ונתקל בבעיות כגון עניין הקיר שבנתה המועצה, אשר היה תנאי בין שאר קבלת התנאים לקבלת ההיתר, המועצה לא פעלה להריסתו גם לאחר פניותיו הרבות.

מצד שני, עדיין קיימת האווירה של אי קיום הצו וניתן היה לקיים את הצו במועד קודם כל ע"י הריסת הקירות שסגרו את קומת העמודים ואח"כ להמשיך ולבנות ולפעול בעניין קבלת ההיתר. אך פתרון זה אף לא נשקל ע"י הנאשם.

מאידך, יש להתחשב בהודאת הנאשם בפניי בהזדמנות הראשונה, ובכך חסך זמן שיפוטי יקר, כמו כן לקחתי לתשומת ליבי את מצבו הכלכלי של הנאשם, כפי שהוצג בפניי.

בנסיבות המיוחדות בתיק זה ובמכלול השיקולים לחומרא ולקולא, ותוך איזון ראוי של האינטרסים הצריכים לעניין זה, הנני דנה את הנאשם כדלקמן:

* תשלום קנס בסך 35,000 ₪ או 35 ימי מאסר תמורתו.

הקנס ישולם ב- 45 תשלומים שווים, כל תשלום בסך 777.7 ₪, החל מיום 1.1.14, וב- 1 לכל חודש אחריו.

אי עמידה באחד מן התשלומים תעמיד מלוא הסכום או כל יתרה בלתי משולמת לפרעון מלא ומיידי בצירוף תוספות הפיגורים המגיעות כחוק.

על הנאשם לגשת מיידית למשרדי הועדה על מנת לקבל לידיו שוברי התשלום.

* הנני מורה לנאשם לחתום על התחייבות כספית על סך 30,000 ₪ או 300 ימי מאסר תמורתה, להימנע מלבצע כל עבירה לפי חוק התכנון והבניה, עפ"י סעיף210, תוך שנתיים מהיום, ויורשע בה.

תוקף ההתחייבות יחל מהיום.

באם לא יחתום הנאשם על התחייבות, יאסר למשך 300 ימים.

זכות ערעור תוך 45 ימים לביהמ"ש המחוזי.

<#4#>

ניתנה והודעה היום ז' כסלו תשע"ד, 10/11/2013 במעמד הנוכחים.

<#5#>

החלטה

הנני מורה למזכירות ביהמ"ש להחזיר לנאשם סך של 750 ₪ שהופקד במסגרת צו ההבאה.

<#6#>

ניתנה והודעה היום ז' כסלו תשע"ד, 10/11/2013 במעמד הנוכחים.