נגד נתבעים 2 ו-3

תביעה שביסודה טענה לרשלנות בייצוג בגדרם של יחסי עורך-דין ולקוח.

א. ההליך והצדדים לו

1. הנתבעים הם עורכי-דין בהכשרתם ובעיסוקם. לטענת התובע יצגו אותו הנתבעים יחדיו בשלושה עניינים: האחד, תיק הוצאה לפועל בו הוגשה לביצוע המחאה בסך 12,000 ₪ שנמשכה לפקודת התובע על חשבונה בבנק של גב' מירב ארז (להלן התביעה השטרית); השני, בקשה לביטול פסק-בורר שניתן בהליך שהתנהל בין התובע לבין שותפו לשעבר (להלן הבקשה לביטול פסק-בורר); השלישי, הליך פלילי בו הוגש נגד התובע כתב-אישום בגין עבירות תכנון ובניה (להלן ההליך הפלילי). התובע יחס לנתבעים רשלנות בייצוגו ובטיפול בעניינו בכל אחד ואחד מן העניינים הללו.

2. בשל הרשלנות שייחס לנתבעים עתר התובע לפצותו בסכום שהועמד לצרכי אגרה על סך של 80,000 ₪, לפי פירוט כלהלן: השבת שכר-טרחה ששולם בגין הכנת הבקשה לביטול פסק-בורר ובגין הייצוג בהליך הפלילי בסך כולל של 18,000 ₪ (5,000 ₪ ו- 9,000 ₪ בעניין האחד ו- 4,000 ₪ בעניין השני); השבת אגרה בה נשא התובע בגין הבקשה לביטול פסק-בורר בסך 2,839 ₪; השבתם של תשלומים בהם נשא התובע אגב ביצוע פסק-הבורר בסך כולל של 48,260 ₪; פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין עוגמת נפש; שכ"ט עו"ד ששולם לבא-כוחו הנוכחי של התובע טרם הגשת התובענה בסך 2,000 ₪. עוד התבקש פיצוי עונשי בשל מה שכונה 'חומרת מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים ביחד ולחוד' [סע' 51.6 לכתב-התביעה].

3. בטרם הוחל בשמיעת עדים סולקה התביעה נגד נתבע 1 בהסכם שהושג מחוץ לכותלי בית-המשפט [פסק-דין מיום 30.5.2012]. נותרה אפוא לבירור התביעה נגד נתבעים 2 ו-3. לתמיכת התביעה נשמעה עדות התובע. מן העבר האחר של המתרס העידו הנתבעים. ההפניות להלן הן לפרוטוקול מיום 13.5.2013 ומיום 13.6.2013 זולת אם צוין אחרת.

4. יאמר מיד: דין התביעה להידחות במלואה. לא זו בלבד שהתובע כשל בהוכחת טענותיו אלא שהוברר שמדובר במי שהאמת אינה נר לרגליו ואין לתת שמץ אמון בו ובעדותו.

ב. יחסי הנתבעים בינם לבין עצמם

1. לגרסת התובע יצגו אותו שלושת הנתבעים בכל אחד ואחד מהעניינים שעליהם נסב הליך זה כשהם פועלים במסגרת משרד עורכי-דין אחד ותוך שכל אחד מהם נוטל חלק בייצוג ומעורב בו. הוברר שהמציאות לאשורה הייתה שונה מכפי שביקש התובע לתאר. אף לא ניתן להסכין עם ראייתו את הנתבעים כישות קולקטיבית, אמורפית, שאינה מאפשרת להבחין בין פעולה של עורך-דין אחד לבין מעשיו של עורך-דין אחר [עמ' 17 ש' 27-25, עמ' 22 ש' 4-3]. מתוך המסמכים שהוצגו ומתוך העדויות שנשמעו ניתן היה להיוודע מי מהנתבעים יצג את התובע ופעל עבורו בכל עניין ספציפי, אף שכאשר התובע נשאל על כך 'בגד בו זכרונו' והוא ביקש להישמע בטענה שאינו זוכר – גם כאשר התשובה לשאלה הצטיירה מתוך מסמכים שהוא עצמו צירף [ר' למשל עמ' 22 ש' 15-3, 29-26]. כפי שיובהר להלן, עדות התובע הייתה עדות יחידה שביטויים כ'לא זוכר' ו'יכול להיות' נשזרו בה שוב ושוב [עמ' 22 ש' 4, 10, 29-28; עמ' 23 ש' 11].

2. נתבע 1 ונתבע 2 הם אחים. נתבע 2 הוסמך כעורך-דין בשנת 2000 [עמ' 42 ש' 14]. נתבע 1 הוסמך בשנת 2007; ממועד זה, שנת 2007, ועד שלהי 2009 חלקו נתבעים 1 ו-2 משרד כשלכל אחד מהם לקוחות משלו ותיק נפרד כנישום. שותפותם באה לידי ביטוי בחלוקה של הוצאות המשרד ביניהם [עמ' 43 ש' 12-4; עמ' 49 ש' 6; עמ' 52 ש' 8-2; עמ' 53 ש' 15-4, 21]. נתבע 2 ביאר כי תחום עיסוקו העיקרי היה בתיקי הוצאה לפועל ונתבע 1, שהיה חסר ניסיון בהשוואה אליו, נהג להתייעץ עמו בהתייחס לעניינים שבהם טיפל – כפי שעשה גם לגבי התובע, מי שהיה לקוחו של נתבע 1 [עמ' 42 ש' 17-14].

3. נתבע 3 הוא ידידו של נתבע 2, על רקע לימודיהם המשותפים לתואר במשפטים. נתבע 2 הטעים כי נתבע 3 לא היה מעולם שותף או שכיר במשרד שחלק עם נתבע 1. במישור המקצועי הסתייעו נתבעים 2 ו-3 מעת לעת זה בזה באופן שהאחד היה נעזר בשני לצרכי הופעה לדיונים בבתי-המשפט; מעולם לא נערכה בשל כך התחשבנות כספית ביניהם [עמ' 49 ש' 25 עד עמ' 50 ש' 6]. טענת התובע על-אודות היותו של נתבע 3 חלק ממשרדם של נתבעים 2-1 נטענה בעלמא ולא הובאה כל ראיה לתמיכתה. נתבע 3 אישר שהוא בעל משרד עצמאי ממועד הסמכתו בשנת 2001 ומעולם לא קיים שותפות עם נתבעים 1 או 2; עדותו באשר לאופי היכרותו ויחסיו עם נתבע 2 תאמה את עדותו של האחרון [עמ' 54 ש' 22-11].

ג. התביעה השטרית

בכתב-התביעה לא נתבע כל סכום קונקרטי בגין טענות התובע בסעיף זה; ניתן לייחס אליו, למצער, את התביעה לפיצוי כללי בגין עוגמת נפש ושכ"ט עו"ד בשל יעוץ טרם הגשת התביעה. כפי שיובהר בהמשך, התובע לא הצביע על נזק שנגרם לו בכל הקשור לתביעה השטרית.

1. טענות התובע והרקע להן

(א) לתובע נמסרה המחאה על סך 12,000 ₪ ז.פ. 30.10.2007, משוכה על חשבון הבנק של מירב ארז ונחזית כנושאת את חתימתה כמושכת ההמחאה (נספח 2 ל-ת/1; להלן ההמחאה וארז בהתאמה). ההמחאה נמסרה לתובע על-ידי בעלה של ארז, גל פינטו (להלן פינטו).

(ב) ההמחאה הוגשה לביצוע בתיק הוצל"פ 12-12337-07-2 (להלן תיק ההוצל"פ). ארז הגישה התנגדות וטענה שחתימת המושך על ההמחאה אינה חתימתה אלא זיוף שנעשה ללא הרשאה. עם הגשת ההתנגדות עוכבו ההליכים בתיק ההוצל"פ וההליך הועבר לבירור בתיק 4401/07 [החלטת כב' הרשמת מרגולין-פלדמן מיום 16.12.2007, חלק מנספח 1 ב-ת/1].

(ג) התביעה השטרית התבררה ביום 18.6.2009; נשמעו בה עדויות התובע וארז והצדדים סיכמו טענותיהם על-פה. בפסק-הדין שניתן בתום הדיון במעמד הצדדים נדחתה התביעה. דחיית התביעה נומקה בכך שארז לא חתמה על ההמחאה לפני התובע ולא עלה בידי התובע להוכיח שהחתימה נעשתה על-ידי ארז או בידי אחר בשמה ובהסכמתה. בית-המשפט זקף לחובת התובע את הימנעותו מהצגת חוות-דעת מומחה לכתבי-יד בדבר מקוריות חתימתה של ארז על ההמחאה, כמו גם את הימנעותו מלזמן את פינטו לעדות [ת/1, נספח 3 בעמ' 18]. בשל כך, ולאחר שקבע שעדותה של ארז הותירה רושם מהימן [שם, בעמ' 14 ש' 28-27], דחה בית-המשפט את התביעה וחייב את התובע בהוצאותיה.

(ד) בין לבין, בתאריך 25.11.2007, נערך בין התובע לבין פינטו הסכם לסילוק החוב בתיק ההוצל"פ [נספח 4 ל-ת/1; להלן ההסדר]. בהסדר אישר פינטו שמסר את ההמחאה לתובע לשם פירעון הלוואה שהלה העמיד לו, נתן הסכמה לצירופו לתיק ההוצל"פ כחייב נוסף, הודה בנכונות יתרת החוב בתיק ההוצל"פ והתחייב לפרוע אותה במלואה עד יום 5.12.2007 שאם לא כן ניתן יהיה להמשיך בהליכי גבייה. חרף האמור בהסדר לא פרע פינטו את החוב.

(ה) טרוניית התובע בכתב-התביעה הייתה על כך שבהסדר עם פינטו לא צויין סכום החוב שבפשרה; על כך שבמסגרת ההסדר לא נלקחו מפינטו בטחונות להבטחת התשלום; על כך שלאחר שנערך ההסדר לא פעלו הנתבעים על-מנת לגרום לצירופו של פינטו לתיק ההוצל"פ; ועל כך שהנתבעים לא יידעו את התובע שבתיק ההוצל"פ לא נעשה דבר לשם גבייה מפינטו [סע 24-19 בכתב-התביעה]. לא נתבע סעד ספציפי, לרבות נזק או הוצאה ספציפיים, בשל כך [ר' גם סע' ד(2) ב-ת/1].

2. יצוגו של התובע בתיק ההוצל"פ ובתביעה השטרית

(א) על בקשת הביצוע בתיק ההוצל"פ חתם נתבע 1 והוא לבדו צוין בה כבא-כוח התובע-הזוכה [נספח 1 ל-ת/1]. אגרה בגין פתיחת התיק שילם התובע לנתבע 1 [סע' 11 ב-ת/1].

(ב) התובע חתם על תצהיר עדות ראשית בתביעה השטרית ביום 14.12.2008; התצהיר אומת לפני נתבע 3; נתבע 3 אף חתם על הודעה בדבר הגשת התצהיר [חלק מנספח 1 ב-ת/1]. נתבע 3 התייצב לישיבה מקדמית שהתקיימה בתביעה השטרית ביום 30.11.2008. נתבע 3 ביאר שהמקרה היחיד בו ביקשו נתבע 1 להופיע לדיון במקומו היה בתביעה זו, וכן התבקש על-ידי נתבע 1 להכין תצהיר עדות ראשית של התובע – וכך עשה, על-יסוד פגישה שקיים עם התובע ובהסתמך על דברים ששמע מפיו [עמ' 55 ש' 7-3; עמ' 57 ש' 9-4]; זו הייתה פגישתם הראשונה של נתבע 3 והתובע. לנתבע 3 לא ניתן יפוי-כוח מהתובע והתובע לא שילם לו דבר [עמ' 57 ש' 26-25; עמ' 58 ש' 24-23; עמ' 60 ש' 18-12]. בדיון ההוכחות שהתקיים בתביעה השטרית ביום 18.6.2009 יוצג התובע על-ידי נתבע 2. התובע אישר ש'יכול להיות' שתצהיר עדותו הראשית הוכן על-ידי נתבע 3 והטעים שנתבע 2 'כמעט לא היה אף פעם' [עמ' 22 ש' 29-26].

(ג) נתתי אמון בעדותו של נתבע 2 לפיה מעורבותו שלו בטיפול בתיק ההוצל"פ ובתביעה השטרית הסתכמה בהופעתו לדיון ההוכחות ביום 18.6.2009 – לבקשת נתבע 3 שהיה אמור להופיע לדיון אך לא חש בטוב ולבקשת נתבע 1. נתבע 2 הטעים כי קיים עם התובע פגישת הכנה ערב הדיון ומעבר לכך לא הייתה בינו לבין התובע כל התקשרות בעניינים הללו [עמ' 43 ש' 28-22; עמ' 44 ש' 5-3, 26-24; עמ' 45 ש' 16-11; עמ' 50 ש' 18-11]. עדות זו נתמכת במסמכי תיק ההוצל"פ והתביעה השטרית שצירף התובע. עיון בעדותו הראשית של התובע מלמד שהתקשרותו לקבלת יצוג בתיק ההוצל"פ הייתה עם נתבע 1, לפניו חתם על יפוי-כוח ולו אף שילם אגרה בגין הגשת ההמחאה לביצוע [סע' 11-5 ב-ת/1].

(ד) התובע השליך את יהבו על יפוי-כוח בחתימתו, שהסמיך גם את נתבע 1 וגם את נתבע 2 לפעול בשמו, כראיה לכך ששניהם יצגו אותו בתיק ההוצל"פ ובתביעה השטרית [נספח 1 ב-ת/1]. דא עקא, יפוי-כוח מעין זה אינו בעל משמעות מכרעת; כדי להראות שנתבע 2 אכן יצג את התובע, ולא רק הוזכר בייפוי-הכוח שערך נתבע 1 באורח פורמלי, יש לייחס לו פעולה ספציפית או מתן יעוץ בעניין ספציפי. עצם קיומו של יפוי-כוח בו נכלל גם שמו של נתבע 2, שנחתם לפני נתבע 1 ואושר רק על-ידיו, הוא תנאי הכרחי – אך לא תנאי מספיק – להוכחת טיפול ממשי ועצמאי של נתבע 2 בתיק ההוצל"פ, בתביעה השטרית ובכל הקשור בהם. לא למותר לציין שעל-פניו אין יפוי-הכוח מלמד על כל קשר או זיקה בינו לבין תיק ההוצל"פ או התביעה השטרית; לא נזכרים בו שם של נתבע או חייב ואף לא מספר הליך. עדותו של נתבע 2 מצדדת בכך [עמ' 45 ש' 28-22]. הוא הדין בהכללת שמו של נתבע 2 בכותרת של תגובה להתנגדות לביצוע שטר שהוגשה מטעם התובע בחתימתו של נתבע 1. התכתבויות שצירף התובע בהתייחס לתיק ההוצל"פ ולתביעה השטרית נחתמו אף הן, כולן, על-ידי נתבע 1 [נספחי 1 ב-ת/1].

3. דיון בטענות התובע

1. התובע ביקש ליצור מצג כאילו ההסדר עם פינטו נערך עבורו בידי הנתבעים. בלשונו: הנתבעים ערכו עם פינטו הסכם 'בשמו של התובע' [סע' 13 ל-ת/1]. ניסוח זה של הדברים, יש בו כדי להטעות; עיון בהסדר מגלה כי התובע צד ישיר לו וכי התובע חתם עליו יחד עם נתבע 1. חתימתו של התובע על ההסדר ללא כל טענה והערה ביחס לתוכנו משתיקה אותו מלטעון כי ההסדר אינו תואם את רצונו ואת הסכמתו כפי שהיו במועד גיבוש ההסדר. לא באה מפי התובע טענה על כך שדרש מהנתבעים לכלול בהסדר עם פינטו הוראה כזו או אחרת לגבי בטחונות והם נמנעו מלהתייחס לכך. אם לא די בכך, לא הוכחה כל נגיעה של נתבעים 2 ו-3 להסדר ולגיבושו; עיון בהסדר מגלה כי הנתבע 1 לבדו עסק בכך. נתבע 2 לא היה מעורב בעריכת ההסדר ולא התבקש על-ידי התובע לעשות דבר-מה על-יסוד ההסדר לאחר שנחתם [עמ' 44 ש' 15; עמ' 48 ש' 14, 26-24]. הוא הדין בנתבע 3 [עמ' 59 ש' 18-16].

(ב) טענות התובע באשר להיעדר יכולתו לאתר את פינטו או לגבות ממנו את החוב בשל כך שהוא לא צורף לתיק ההוצל"פ בתכוף לאחר שנערך עמו ההסדר לא הוכחו כלל. ראשית, 'ידיעת' התובע על חובות לכאוריים של פינטו היא עדות מפי השמועה. לדברי התובע הוא שמע על כך 'מחברים של פינטו' שזהותם נותרה עלומה ושאותם לא טרח התובע לזמן למתן עדות [עמ' 18 ש' 17-13].

שנית, התובע הודה שפינטו הוא חבר של בנו הבכור וכי השניים עומדים בקשר, באופן שסתר מניה וביה את טענתו כי פינטו אינו בר-איתור [עמ' 18 ש' 17-16]. גם בתביעה השטרית אישר התובע כי בין בנו לבין פינטו יש יחסי חברות בני כ-20 שנה [נספח 3 ב-ת/1 עמ' 4 ש' 22-21]. התובע הלווה לפינטו סכומי כסף פעם-פעמיים מאחר שהוא ידיד משפחה של בנו [עמ' 25 ש' 26-25]. מדובר אפוא ביחסים מיוחדים ויש בהם כדי לבאר מדוע לא דרש התובע, שהיה צד ישיר להסדר שנחתם עם פינטו, כי ההסדר יגובה בבטוחות. התובע אף לא הראה מה יכולתו הכלכלית של פינטו, לא הגיש חקירה לגביו ולא הציג נתון ממשי שיצביע על כך שחלה הרעה במצבו הכלכלי בין מועד חתימת ההסדר לבין התקופה שאחר כך. טענותיו נשאו אופי כללי וסתמי במובהק והוא לא הראה כי ניזוק בשל כך שפינטו לא צורף כחייב לתיק ההוצל"פ בתכוף לאחר שנערך ההסדר עמו [עמ' 19 ש' 7-4; עמ' 20 ש' 31-29].

שלישית, התובע לא הראה כי לאחר שנודע לו כי פינטו לא צורף לתיק ההוצל"פ נקט פעולה או עשה דבר-מה כדי לצרפו לתיק ולפעול בו כנגדו. היפוכו של דבר הוא הנכון: התובע אישר שאף שהוא מחזיק הסדר עם פינטו בו האחרון נוטל אחריות לחוב בתיק ההוצל"פ, ואף שיש בידו העתק של ההמחאה שהוגשה לביצוע בתיק ההוצל"פ, לא עשה דבר כדי לגבות מפינטו את החוב והסתפק בהצהרה של פינטו – חבר בנו של התובע שעומד בקשר עם הבן – שהחוב יוחזר [עמ' 20 ש' 11-3]. בכך נסתרה גרסת התובע לפיה פינטו מתחמק ואיננו ניתן לאיתור. עוד סתר התובע את גרסתו בתצהיר, שם מסר שניסה לצרף את פינטו לתיק ההוצל"פ [השוו סע' 16 ב-ת/1 לעמ' 21 ש' 15-1].

(ג) עדותו של התובע הייתה לא אמינה בגלוי ובמובהק; ניכרו בה סתירות שירדו לשורשו של עניין. כך למשל הצהיר שרק לפני הגשת התביעה דנן גילתה בדיקה שערך כי פינטו לא צורף כחייב בתיק ההוצל"פ; בעדותו לפני מסר גרסה שונה לפיה כבר במועד בו התבררה התביעה נגד ארז, 18.6.2009, נודע לו שלא הוגשה בקשה לצרף את פינטו כחייב בתיק [השוו סע' 15 ו-19 ב-ת/1 לעמ' 17 ש' 30 עד עמ' 18 בש' 4]. בעדותו לפני טען התובע שכלל לא נעשה ניסיון לצרף את פינטו לתיק ההוצל"פ. בכך סתר את עדותו הראשית, בגדרה היפנה לבקשה שהוגשה בעניין זה בעת שהיה מיוצג בתיק ההוצל"פ על-ידי נתבע 1 [השוו סע' 15 ונספח 5 ב-ת/1 לעמ' 19 ש' 12-11]. כשעומת התובע עם הפער בין גרסותיו הייתה עדותו מופת של גמגום והתחמקות [עמ' 19 ש' 28-13]. כשהתבקש התובע לאשר שבתום הדיון בתביעה השטרית ביקש נתבע 2 שייצגו בדיון לקבל לידיו את ההמחאה במקורה כדי להשתמש בה בהליך נגד פינטו שיוגש מטעם התובע – הכחיש התובע את הדברים, אף שהם רשומים שחור על-גבי לבן בפרוטוקול שהוא עצמו צירף [השוו עמ' 19 ש' 31-19 ל-ת/1 נספח 3 עמ' 16-15]; לבקשת נתבע 2 קבע שם בית-המשפט מנגנון שיאפשר לתובע להציג את ההמחאה במקורה בהליך עתידי שינקוט נגד פינטו לשם אכיפת ההסדר. הגדיל התובע לעשות וביקש להישמע בטענה שלא נחקר בתביעה השטרית אלא בשאלה מי נתן לו את ההמחאה, אף שהוא עצמו צירף את הפרוטוקול שמעיד כי עדותו הייתה בהיקף נרחב מזה והחזיקה ארבעה עמודים [נספח 3 ב-ת/1, עמ' 7-4; השוו לעדותו לפני בעמ' 21 ש' 29-28].

גם בעניינים נוספים הייתה עדותו של התובע מופת של חוסר אמינות. הוא מסר לא פחות מארבע גרסות שונות עת נשאל אם נתן לפינטו הלוואות ובתוך כך התכחש לגרסה שנתן בעניין זה בתצהיר עדותו הראשית בתביעה השטרית [עמ' 26 ש' 7-1; עמ' 33 ש' 31-29]. כפי שיובהר להלן אין זה התצהיר היחיד שהתובע התכחש לתוכנו, ולגרסה שהובאה בו, בעדותו לפני – חרף היותו חתום עליו.

(ד) את תבוסתו בתביעה השטרית אין ביכולתו של התובע לגלגל לפתחם של הנתבעים. התובע הוא שנטל את ההמחאה מפינטו כשהוא מסתמך על הצהרתו כי ארז חתמה עליה, מבלי שהתובע בדק את הדבר עם ארז ומבלי שארז חתמה על ההמחאה לפניו. בכך אין לתובע להלין אלא על עצמו. בית-המשפט קיבל את טענתה של ארז כי חתימתה על ההמחאה זויפה ונרשמה ללא הרשאה. קביעה זו אינה נזקפת בשום צורה ואופן לחובת הנתבעים [ר' גם עדות התובע בעמ' 23 ש' 4-1]. נתתי אמון בעדותו של נתבע 2 לפיה בפגישתו עם התובע ערב דיון ההוכחות בתביעה השטרית שמע מפיו שאינו מעוניין לממן חוות-דעת של מומחה לכתבי-יד לשם בדיקת החתימה על ההמחאה מאחר שאין לו כסף להשקיע בתיק וגם כך הוא מפסיד את מה שנתן לפינטו [עמ' 45 ש' 21-18; עמ' 47 ש' 15-12; סע' 1(ג) ב-נ/1]. על כן לא נפל דופי בהתנהלותו של נתבע 2 – שמעורבותו בתביעה השטרית הסתכמה בהופעתו לדיון ההוכחות בה, וכך גם לא נפל דופי בהתנהלות נתבע 3 שערך עבור התובע את גרסתו בתצהיר עדות ראשית והגישו לבית-המשפט [עמ' 23 ש' 8]. בכתב-התביעה ובתצהירו לא טען התובע שבקשר עם תיק ההוצל"פ והתביעה השטרית הוא זכאי להשבת סכומים ששילם בגין הייצוג, אף שגם בטענותיו אלה לא גילה בקיאות בעומדו על דוכן העדים [עמ' 23 ש' 11-8].

4. לסיכום חלק זה: התובע לא הצביע על רשלנות של נתבעים 2 או 3 באותו הקשר קונקרטי בו הייתה לכל אחד מהם נגיעה בתיק ההוצל"פ ובתביעה השטרית. טענות התובע הועלו בעלמא הן מן ההיבט של מעורבות הנתבעים והן מן ההיבט של הרשלנות שייחס להם – מבלי שטען לנזק מוגדר שנגרם לו על-ידם ומבלי שנזק כזה הוכח. על כן נדחית התביעה בחלק זה שלה.

ד. הבקשה לביטול פסק-בורר

בחלק זה של התביעה כיוון למעשה התובע לכך שהנתבעים ישאו עבורו ובמקומו בתשלום חוב פסוק שהושת עליו בפסק-בורר כלפי שותפו לשעבר. הוברר שאין לטענותיו כל יסוד.

1. טענות התובע והרקע להן

(א) בין התובע לבין שותפו, מר שלמה רחמים (להלן רחמים), התנהל הליך בוררות לפני הבורר עו"ד יהודה טלמון (להלן הליך הבוררות). בהליך הבוררות יוצג התובע על-ידי עו"ד ניסן שריפי; לנתבעים או מי מהם לא הייתה כל נגיעה להליך זה, שהסתיים בפסק-בורר שניתן ביום 10.6.2007 (להלן פסק-הבורר) ובו חוייב התובע לשלם סכומים מסכומים שונים לרחמים [סע' ב(1) ב-ת/1].

(ב) פסק-הבורר אושר, לבקשת רחמים, בהחלטה שניתנה ביום 1.7.2008 בתיק ה"פ (מח' ת"א) 359/08 [סע' 10 ונספח 7 ב-ת/1; להלן ההחלטה על אישור הפסק]. לטענת התובע הוא פנה לנתבעים ושכר את שירותיהם כדי שיגישו בקשה לביטול פסק-הבורר, אלא שהם נמנעו מכך וגרמו ברשלנותם לכך שפסק-הבורר אושר; כפועל יוצא נאלץ התובע לשלם לרחמים את הסכום הפסוק וכן שכ"ט לבא-כוחו של רחמים, בגדרם של הליכי הוצאה לפועל שננקטו לשם ביצוע הפסק. בפריט זה של התביעה ביקש התובע לחייב את הנתבעים לשלם לו סך של 48,260 ₪ – הוא הסכום ששילם לרחמים ולבא-כוחו [סע' ד(2.2) ב-ת/1]. אליבא דתובע, הוא נדרש לשאת בסכומים הללו רק נוכח מחדליהם של הנתבעים, שלא הגישו במועד בקשות מתאימות לביטול פסק-הבורר או לעיכוב ביצועו [סע' 20-19 ב-ת/1].

(ג) אין חולק על כך שביום 12.1.2009 הגיש נתבע 3, בשם התובע, בקשה בתיק ה"פ (מח' ת"א) 1034/09 – בה עתר לעכב את ביצועו של פסק-הבורר, לבטל את פסק-הבורר ולהאריך את המועד להגשת הבקשה (להלן הבקשה לביטול הפסק). אף אין חולק על כך שהבקשה הוגשה כשהתובע מתלווה אל נתבע 3 לשם כך. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 14.1.2009 בשל כך שפסק-הבורר אושר בתאריך 1.7.2008 ולפי סעיף 27(ג) לחוק הבוררות אין להיזקק לבקשת ביטול שהוגשה לאחר שפסק-הבורר כבר אושר [סע' 14 ו-17 ונספחים 9-8 ב-ת/1].

(ד) גרסתו של נתבע 2 הייתה כי התובע מעולם לא פנה אליו על-מנת שייצגו בעניין כלשהו שקשור לפסק-הבורר, כי לו עצמו לא הייתה כל נגיעה לכך והוא לא קיבל מהתובע תשלום כדי שייצגו בבקשה לביטול הפסק [חלק 3 ב-נ/1]. בתוך כך הכחיש נתבע 2 את טענת התובע כי שולם לו 14,000 ₪ על-מנת שיטפל עבורו בפסק-הבורר. נתבע 3 אישר שהכין והגיש עבור התובע את הבקשה לביטול הפסק אך הטעים שפנייתו של התובע אליו בעניין זה הייתה רק בחודש דצמבר 2008, במועד מאוחר לאישור הפסק על-ידי בית-המשפט [סע' 6 ב-נ/2].

1. דיון בטענות התובע

על-מנת להרים את הנטל ולשכנע בצדקת טענותיו היה על התובע להראות כי פנה לנתבעים או מי מהם לקבלת יצוג במועד שקדם להחלטה על אישור הפסק וכי היה באמתחתו טעם ממשי שיצדיק את ביטול פסק-הבורר, באופן שאי-הגשתה של הבקשה לביטול הפסק במועד נבעה ממחדל של הנתבעים וגרמה לכך שהתובע נאלץ לשלם לרחמים סכומים שלא היה נדרש לשלמם אילו הוגשה הבקשה במועד. לא זו בלבד שהתובע כשל בהוכחת טענותיו אלא שמתוך העדויות הצטיירה מציאות שונה באורח מהותי מזו שתיאר בתצהירו.

1. אין כל ראיה – יפוי-כוח, הסכם שכר-טרחה, מכתב, חשבונית בגין תשלום שכ"ט – שתעיד על כך שהתובע פנה אל הנתבעים או מי מהם על-מנת שתוגש עבורו בקשה לביטול פסק-הבורר, או בקשה אחרת שתעכב את ביצועו, בטרם ניתנה ההחלטה על אישור הפסק.
2. הבקשה לביטול הפסק שהגיש התובע באמצעות נתבע 3 בתאריך 12.1.2009 נתמכה בתצהיר בחתימת התובע – תצהיר שנחתם ביום 10.1.2009 ושחתימת התובע עליו אומתה על-ידי נתבע 3 (להלן תצהיר הביטול). בסעיף 5 לתצהיר הביטול הצהיר התובע כך:

הנני להצהיר כי לא הגשתי בקשה לביטול פסק בורר במועד מאחר והיה איחור רב במסירת החומר המשפטי לידי ע"י המייגים [כך במקור] שייצגו אותי בפני הבורר וכן לאור הימשכות הזמן במתן חוות דעת משפטיות עד שלבסוף קיבלתי את החומר המשפטי ומצאתי מי שיגיש בשמי את הבקשות השונות בתיק הנ"ל.

ודוק: התובע צירף לתצהירו את הבקשה לביטול הפסק ומסמכים שקשורים אליה – טופס פתיחת הליך ואישור על תשלום אגרה, אך נמנע מלצרף את תצהירו שניתן לתמיכת הבקשה, הוא התצהיר שמתוכו צוטט לעיל. את התצהיר הציגו הנתבעים [נספח י' ל-נ/1 וחלק מנספח ב' ל-נ/2]. התנהלותו זו של התובע ראויה לגנאי; הוא נקט מדיניות ברירנית של הגשת תיעוד חלקי ובתוך כך נמנע מלהציג תצהיר תומך אף שהיה חלק בלתי-נפרד מבקשת הביטול. ככל שעשה כן בניסיון להסתיר את סעיף 5 לתצהיר חמורה התנהלותו שבעתיים.

(ג) גרסת התובע בתצהיר הביטול מדברת בעד עצמה. עולה ממנה כי הגשת הבקשה לביטול הפסק באיחור נבעה מטעם כפול שדבר אין בינו לבין הנתבעים: בשל כך שחל עיכוב במסירת חומר הבוררות לתובע מאת מי שייצגו בהליך הבוררות, עו"ד שריפי, ובשל כך שהתובע השתהה בהסדרת יצוגו לשם הגשת בקשה לביטול הפסק. גרסת התובע בתצהיר הביטול משתיקה אותו מלגלגל את העיכוב בהגשת הבקשה לביטול הפסק לפתחם של הנתבעים, כפי שביקש לעשות בהליך דנן. כמה וכמה טעמים לכך.

ראשית, התובע ביאר בתצהיר הביטול את הטעם המבורר לכך שהבקשה הוגשה באיחור. האיחור הוא כפול: ביחס למועדים להגשת הבקשה כפי שנקבעו בחוק הבוררות ובשים לב לכך שהבקשה הוגשה זמן רק לאחר שכבר ניתנה החלטה שיפוטית על אישור הפסק. ודוק: התובע ידע ידוע היטב כי רחמים הגיש בקשה לאישור פסק-הבורר; הבקשה הומצאה לו ביום 11.5.2008 [נספח 7 ל-ת/1 ועדות התובע בעמ' 27 ש' 22-21]. במצב דברים זה היה נהיר וגלוי לתובע שהבקשה לביטול הפסק הוגשה על-ידו באיחור ולכן נדרש לנימוק שיבאר את סיבת האיחור. נימוק זה פורט בתצהיר התומך ברחל-בתך-הקטנה. גרסת התובע בתצהיר זה מהווה הודאת בעל-דין כי סיבת האיחור הייתה נעוצה בו ולמצער בהתנהלותו אל-מול עורך-הדין שייצג אותו בהליך הבוררות. נוכח הודאה זו אין התובע עשוי להישמע בטענה כי האיחור נגרם מסיבה אחרת שקשורה בנתבעים. בעדות התובע ניתן ביטוי לכך שהוא ביקש מעו"ד שריפי לייצגו בהגשת בקשה לביטול פסק-הבורר, אלא שידו לא הייתה משגת לשלם לעו"ד שריפי את שכרו [עמ' 40 ש' 26 עד עמ' 41 ש' 4]. גם בעניין זה הייתה עדותו מתחמקת וכרוכה בסתירות, ולו גם בעניינים העובדתיים הבסיסיים ביותר [עמ' 35 ש' 13-10].

(ד) שנית, סיבת האיחור שהוצגה בתצהיר הביטול וסיבת האיחור לה טען התובע בהליך זה הן דבר והיפוכו. התובע מושתק ומנוע מלחזור בו מן הגרסה שמסר בתצהיר הביטול מחמת השתק שיפוטי. הצדקותיה ועיקריה של תורת ההשתק השיפוטי נקבעו בפסק-הדין המנחה ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 (2005). טענה בדבר השתק שיפוטי עשויה להתעורר כאשר בעל-דין מעלה טענות סותרות, עובדתיות או משפטיות, בהליך אחד או בשני הליכים שונים. ההשתק השיפוטי מתמקד בציר היחסים שבין בעלי-הדין לבית-המשפט; מטרתו "למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט" [עניין בית ששון, עמ' 633]. נוכח התכלית של בירור האמת מתירים לבעל-דין לתקן את טענותיו בגדרו של הליך אחד, אם ביקש זאת, אך משתם ונשלם הבירור האחד אין לאפשר לו להישמע בטענה הפוכה שכן יש בכך משום 'כרכור' בין הערכאות וניצול ההליכים לרעה. עוד נקבע שאת סוגית ההשתק השיפוטי יש להבין וליישם גם לאורו של עקרון תום-הלב: "היסוד להשתק השיפוטי הוא יסוד מוסרי, קרי דרישה להתנהלות כנה שאינה בנויה אך על צרכים טקטיים" [שם, עמ' 638-637]. על כן רשאי בית-המשפט להעלות טענה להשתק שיפוטי ביוזמתו הוא.

מלכתחילה הובעה הסברה שאחד התנאים לקיומו של השתק שיפוטי הוא שמי שכנגדו נטען ההשתק הצליח בהליך הקודם בטענה שעתה, בהליך אחר, הוא מבקש לסטות ממנה. תנאי זה, יסודו במשפט האמריקאי ועיקרו בחשש מפני החלטות סותרות של בתי-משפט שונים. בעניין ששון הובעה הסתייגות מתנאי זה, ואימוצו כחלק מתורת ההשתק השיפוטי כדרישה שאין-בלתה נותרה בצריך-עיון [עמ' 634-633, 638]. בהמשך גילה בית-המשפט העליון נכונות לוותר על דרישה זו אם התקיימו התנאים האחרים לתחולתו של השתק שיפוטי וניתן היה להתרשם שההצדקות המונחות ביסודו מצדדות בכך. על כן נקבע בע"א 1351/06 עו"ד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ (17.9.2007) שדרישה להצלחה בטענה נוגדת מוקדמת יותר שהועלתה בהליך הראשון איננה הכרחית, אף אינה נדרשת באספקלריה של עקרון תום-הלב [שם, פסקה ל"ח].

יחד עם זאת נדרש שתתקיים סתירה מובהקת בין הטענה שהעלה בעל-הדין בהליך האחד לבין הטענה בה הוא מבקש להישמע עתה, בהליך האחר. בלשונו של כב' השופט רובינשטיין: "ההשתק השיפוטי עשוי לקום, כאמור, כאשר נטענות טענות סותרות או הפוכות. אף הדוגלים בגישה מרחיבה כלפי תחולת הכלל של השתק שיפוטי, ונטייתי שלי היא בבירור עם המרחיבים, יסכימו כי לצורך הקמתו של ההשתק נדרשים סתירה או ניגוד של ממש בין הטענות השונות, שאם לא כן, אין זו משתיקה את זו" [עניין ח'ורי, סע' ל"ט]. בענייננו מתקיים תנאי זה: הודאת התובע בסעיף 5 לתצהיר הביטול כי האיחור בהגשתה של בקשת הביטול רובץ לפתחו עומד בסתירה לטענתו בהליך דנן, לפיה נגרם האיחור מחמת רשלנות של הנתבעים.

(ה) נתתי אמון מלא בעדות נתבע 3 לפיה תצהיר הביטול הוכן על-ידו לפי דברים שנמסרו לו מפי התובע, וכי גרסתו של התובע היא שבאה לידי ביטוי בסעיף 5 לתצהיר [עמ' 64 ש' 16-6]. על כן אין בטענת התובע שלא קרא את התצהיר ולא כלום, ואף לגופה – אין ליתן בה אמון [עמ' 34 ש' 30-25]. תוכן סעיף 5 לתצהיר הביטול הוא כזה שנתבע 3 לא היה עשוי ללומדו אלא מפי התובע עצמו. אין צורך לומר כי בעל-דין שחתם על תצהיר מוחזק כמי שתוכנו של התצהיר שעליו חתם ידוע לו על בוריו והובן על-ידו בטרם חתם עליו, והוא לא ישמע למפרע בטענה שלא אלה הם פני הדברים.

די באמור לעיל כדי לדחות את גרסת התובע לפיה הבקשה לביטול הפסק הוגשה במועד בו הוגשה אף שהוא פנה לנתבעים מבעוד מועד כדי שייצגוהו בעניין זה והם, במחדל וברשלנות, נמנעו מכך – באופן שגרם להגשת הבקשה באיחור וכפועל יוצא גם לדחייתה.

(ו) לקביעה זו תימוכין נוספים. בעדותו הראשית של התובע שניתנה בתצהיר אין למצוא הצהרה פוזיטיבית, חד-משמעית, לפיה פנה להסדרת יצוגו בכל הקשור לפסק-הבורר עוד בטרם ניתנה ההחלטה על אישור הפסק. תחת זאת הובאה גרסה שהנסתר בה רב על הגלוי, בזו הלשון: "לאחר דין ודברים, ובסמוך לקבלת בקשה לאישור פסק-הבורר (בחודש מאי 2008), פניתי אל מי מהנתבעים בשאלה האם הם יוכלו לייצגני בהגשת הליך בעניין פסק-הבוררות" [סע' ב(2) ב-ת/1]. עמימות זו פועלת לחובת התובע.

בעדותו הראשית מסר התובע כי אינו זוכר אם מסר את הטיפול בפסק-הבורר לנתבע 1 או לנתבע 2, אלא שזכרונו שב אליו לעת החקירה הנגדית והוא הצהיר כי בעניין זה פנה לנתבע 1 ועמו התקשר [השוו סע' ב(2) ב-ת/1 לעמ' 27 ש' 29-28]. עוד אישר התובע כי אף שנתבע 1 קיבל מידיו תיעוד, ואף שנתבע 1 מסר לתובע כי יש צורך להגיש בקשה לבית-המשפט, ואף שנתבע 1 היפנה אותו בעניין זה לנתבע 2 – התובע עצמו לא פנה לנתבע 2 אלא ישב בחיבוק ידיים והמתין משך תקופה ארוכה שהלה יזמנו לפגישה [עמ' 28 ש' 2-1; עמ' 29 ש' 4-11]. מדובר בעדות שמופרכותה גלויה על פניה ודומה שאין צורך להרחיב על כך את הדיבור. נתבע 2 הצהיר שהתובע לא פנה אליו כדי שייצגו בעניין זה [עמ' 52 ש' 29-28]. נתבע 3 אישר כי לנתבע 2 לא הייתה כל מעורבות בטיפול בבקשה לביטול פסק-הבורר [עמ' 64 ש' 29-28].

(ז) מעדותו של נתבע 3 עלה כי התובע פנה אליו, על-מנת שיכין ויגיש את בקשת הביטול, רק לאחר שהפסק אושר והזוכה נקט הליכי הוצאה לפועל לשם ביצועו [עמ' 61 ש' 18-14; עמ' 65 ש' 12-6]. עוד הטעים נתבע 3 כי מעולם לא שמע מפי התובע טענה על כך שנתבעים 1 ו-2 לא הגישו עבורו את הבקשה לביטול הפסק במועד אלא שמע דווקא מפי התובע שעליו להביא את מסמכי הבוררות מעורך-הדין שייצג אותו בהליך הבוררות [עמ' 63 ש' 24-15]. גרסה זו מסתברת לאין ערוך בהשוואה לגרסת התובע ומצאתי שיש לתת בה אמון. ודוק: לשיטתו של התובע התרשלו כל הנתבעים כולם בכך שלא הגישו את בקשת הביטול במועד. לו כך היו פני הדברים חזקה על התובע שלא היה מפקיד בידי נתבע 3 את מלאכת הכנתה של בקשת הביטול, לאחר שגילה בהתנהגותו את רשלנותו, והיה פונה בעניין זה לעורך-דין אחר [ת/1 חלק ב' סע' 12-8]. בעדותו לפני לא ידע התובע ליישב בין טענתו לרשלנות של נתבע 3 באי-הגשת הבקשה לביטול הפסק במועד לבין פנייתו לנתבע 3 כדי שיכין עבורו את הבקשה שהוגשה על כך לבית-המשפט [עמ' 34 ש' 9-5; עמ' 36 ש' 19 עד עמ' 37 ש' 6]. עדותו, גם בעניין זה, לא עוררה כל אמון.

דווקא גרסתו של נתבע 3, לפיה נדרש התובע לבקשה לביטול פסק-הבורר רק לאחר שכבר ננקטו הליכים לביצועו, יש בה כדי לבאר את פנייתו של התובע אליו – כמו גם את הצהרת התובע בסעיף 5 שצוטט לעיל בתצהיר שניתן לתמיכת בקשת הביטול. גרסתו של נתבע 3 על-אודות השתלשלות העניינים עולה בקנה אחד עם השכל הישר, בעוד שגרסת התובע איננה כזו. לא בכדי השיב התובע שוב ושוב במילים 'לא זוכר' על שאלות שנשאל ואשר נסבו על המועד בו נקט רחמים נגדו בפעולות לביצוע פסק-הבורר [עמ' 30 ש' 26-14].

התובע אישר שבתיק ההוצאה לפועל בו הוגש פסק-הבורר לביצוע ננקטו בידי הזוכה הליכים לעיקול והוצאת מיטלטלין מביתו. באמצעות נתבע 3 הגיש התובע בקשה לפדות מיטלטלין שעוקלו בביתו, אותה תמך בתצהיר בחתימתו; התצהיר צורף לראיות התובע [תצהיר מיום 28.1.2009, חלק מנספח 11 ב-ת/1]. לפי תצהיר זה חלק ניכר מן המיטלטלין שעוקלו ונתפסו בבית התובע הם בבעלות ילדיו של התובע – בנו הנשוי שמתגורר בבית (לגביו הודגש בתצהיר שרוב הציוד שעוקל משמש אותו ואת משפחתו) ובתו של התובע [שם, בסע' 7-5]. דא עקא, בעדותו לפני מסר התובע שהמיטלטלין שעוקלו ונלקחו הם שלו ושל אשתו, למעט טלוויזיה אחת בבעלות הבת [עמ' 30 ש' 27 עד עמ' 31 ש' 3]. נוכח עדותו זו והסתירה הגלויה בינה לבין מה שנחזה מתצהירו הנ"ל של התובע נשאל התובע על-ידי בית-המשפט אם מה שנכתב בתצהיר שהוגש לתיק ההוצאה לפועל אינו נכון, ועל כך השיב כי מה שנכתב בתצהיר אינו נכון [עמ' 31 ש' 10-7]. מתן תצהיר כוזב על-ידי התובע מתיישב עם הרושם הכללי כי עסקינן במי שרואה את האמת כדבר נזיל שניתן לשנותו כך או אחרת, הכול על-פי צרכיו ברגע נתון.

(ח) התובע לא הראה ולו גם לכאורה כי עמדה לו עילה כדין לבטל את פסק-הבורר. על-מנת להצליח בטענה כזו היה על התובע להציג את פסק-הבורר ואת חומר הראיות שהוגש בהליך הבוררות, לפרט ברחל-בתך-הקטנה את טענותיו נגד הפסק ולהראות שהיה בכוחן להקים עילה כדין לבטל את הפסק או למצער להורות על השבתו לבורר. דבר מכל אלה לא נעשה. התובע לא הציג את פסק-הבורר אף שהוא מצוי ברשותו [עמ' 26 ש' 26-12]. לא הוצגו תיעוד וראיות מהליך הבוררות. בצירוף הבקשה לביטול הפסק, באופן חלקי וללא נספחיה, אין די כדי להרים את הנטל שחל בהקשר זה על התובע. כאשר התבקש התובע לבאר מהו הנימוק שעל-יסודו היה ביכולתו לגרום לביטול פסק-הבורר, לו הוגשה בקשת הביטול במועד, אמר כך: "איך אסביר לך? כמו שאמרת לפני חצי שעה שפה זה לא בדואים, אם לא מגישים בזמן, אז לא הגישו בזמן" [עמ' 38 ש' 4-1]. דומה שכל מילה נוספת תהא מיותרת.

על כן לא הראה התובע ולו גם לכאורה כי אילו הייתה הבקשה לביטול הפסק מוגשת במועד, עוד בטרם ניתנה ההחלטה על אישור הפסק, היה בכך כדי לשנות מחיוביו על-פי פסק-הבורר ולפטור אותו באיזה שהוא אופן מקיומם. די בחסר זה בראיותיו ובטיעוניו של התובע, שהוא מהותי ויורד לשורשו של עניין, כדי לדחות את התביעה בחלק זה שלה. לשון אחר, אפילו הראה התובע כי הנתבעים התרשלו בייצוגו בעניין זה (ולא כאלה הם פני הדברים), לא עלה בידו להצביע על נזק שנגרם לו ואשר קשור בקשר של סיבתיות להתנהלותם של הנתבעים. ללא הוכחת נזק וקשר סיבתי בינו לבין ההתרשלות לא תקום חבות בעוולת הרשלנות.

(ט) בכתב-התביעה אין טענה באשר לאופן ניסוחה של הבקשה לביטול הפסק על-ידי נתבע 3, ואף לגופה אין מקום להידרש אליה. ברי שלא מחמת ניסוח כזה או אחר נדחתה הבקשה מבלי שהצד האחר נדרש להשיב לה, אלא בשל מועד הגשתה – זמן רב לאחר שפסק-הבורר כבר אושר בהחלטה שיפוטית והיה לחלוט וסופי. יתרה מכך, בהתנהלותו גילה התובע שלא הייתה לו כל טענה נגד נתבע 3 בשל ניסוח הבקשה לביטול הפסק או מועד הגשתה. גם לאחר שהבקשה לביטול הפסק נדחתה בהחלטה מיום 14.1.2009 הוסיף נתבע 3 לייצג את התובע בתיק ההוצאה לפועל בו הוגש פסק-הבורר לביצוע ובתוך כך הגיש עבורו את הבקשה לפדיון מעוקלים שנזכרה לעיל [ר' נספח 11 ל-ת/1 ועדות התובע בעמ' 32 ש' 25-24].

למעשה, בהליך דנן ביקש התובע להשית על הנתבעים את תשלום חובו לרחמים כפי שעוגן ונקבע בפסק-הבורר. התובע התפתל כה וכה בנסותו להתחמק מלהשיב על השאלה מה היה הסכום ששילם לרחמים על-פי פסק-הבורר, אלא שלבסוף אישר כי דובר ב- 37,000 ₪ [עמ' 32 ש' 26 עד עמ' 33 ש' 8]. ודוק: סכום זה בדיוק ביקש התובע להשית על הנתבעים, בצירוף הוצאות שנדרש לשלם בגין הליכי גבייה בהם נקט רחמים נגד התובע עד שהתרצה התובע ופרע את החוב הפסוק [סע' ד(2.2) ב-ת/1]. מדובר בחוב פסוק של התובע ולנתבעים אין דבר וחצי דבר עם התהוותו או עם סירובו של התובע לשלמו לזוכה במועדו. התובע הודה שלא שילם את הסכום לזוכה מחמת חסרון כיס [עמ' 37 ש' 29-28]. עוד הודה שמבחינתו הקושי היה נעוץ לא בפסק-הבורר אלא בביצועו על-ידי הזוכה [עמ' 38 ש' 8-7]. יש בכך תימוכין לגרסת נתבע 3 לפיה נועדה הבקשה לביטול הפסק לעכב הליכי הוצאתם של מעוקלים מביתו של התובע, בהם נקט הזוכה [עמ' 38 ש' 6-5]. התובע לא הוכיח כל עילה כדין שבעטיה ידרשו הנתבעים לשאת בסכומים הללו, כולם או חלקם, ותביעתו בעניין זה נגועה בחוסר תום-לב.

(י) אף שדי באמור לעיל כדי לגרום לדחיית התביעה שנסבה על פסק-הבורר, אדרש לשתי טענות נוספות שהעלה התובע. הטענה האחת הייתה כי התובע שילם לנתבע 2 סך כולל של 14,000 ₪ עבור הכנת בקשה לביטול הפסק בשני תשלומים, האחד על סך 9,000 ₪ והשני על סך 5,000 ₪ [חלק ב' סע' 8-3 ב-ת/1;להלן טענת התשלום]. הטענה השניה הייתה כי טרם הגשת התביעה הודה נתבע 2 לפני התובע באחריותו לכך שלא הגיש את הבקשה לביטול פסק-הבורר במועד [סע' 5 סיפא בחלק ב' ב-ת/1; להלן טענת ההודאה].

להוכחת טענת התשלום הגיש התובע מסמך בחתימתו של נתבע 2, ממנו נחזה כי הלה אישר שקיבל מהתובע 1,000 דולר עבור טיפולו בכתב-האישום, 9,000 ₪ 'עבור הערעור' ו-2,980 ₪ ששולם למחוזי ת"א [ת/2]. נתבע 2 ביאר בתצהירו כי מסמך זה הוא פרי זיוף בו שלח התובע את ידו: הנתבע אישר בו שקיבל מהתובע 1,000 דולר עבור טיפולו בכתב-האישום אך כל מה שנרשם במסמך בהתייחס לסכומים נוספים אינו אלא תוספת מאוחרת וחד-צדדית שהכניס התובע במסמך לאחר שנחתם על-ידי הנתבע [סע' 3(ג) ב-נ/1].

בעניין זה אני מקבלת את עדות הנתבע ומעדיפה אותה על-פני גרסת התובע. ראשית, טענת הזיוף הועלתה על-ידי נתבע 2 כבר בכתב-ההגנה [שם, בסע' 10(ג)]. כלל הוא שבעל-דין נושא בנטל להוכיח טענה שמקדמת את עניינו [ת"א (מח' חי') 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ, פסקה 9 (14.2.2006)]. הדברים אמורים גם במסמך שבעל-דין מבקש להסתמך עליו. על כן, ומשהוברר מכתבי-הטענות כי האותנטיות של נספח 6 לתצהיר התובע שנויה במחלוקת, רבץ על שכם התובע הנטל להוכיח כי כל הרשום בו – טרם חתימתו של נתבע 2 עליו נרשם. התובע לא נשא בנטל, בין בהצגת חוות-דעת מומחה לכתבי-יד ובין בעדותו שלו. לעיל הובהרו הטעמים שעל-יסודם קבעתי כי עדות התובע אינה ראויה לכל אמון. הדברים אמורים גם ביחס לעדותו של התובע על-אודות הסכומים ששילם לנתבע 2. התובע לא ידע לבאר מתי שילם את הסכומים הנטענים לנתבע ולא הצליח לנקוב בפרק הזמן שבמהלכו שולמו [עמ' 28 ש' 26-16].

שנית, ת/2 במקורו הוגש לי. עיון בו מצדד בטענת הנתבע כי שתי השורות העליונות בו לא נכתבו בעת ובעונה אחת; הן רשומות בעט שצבעו שונה ובכתב-יד שונה. הדברים תומכים בגרסת הנתבע לפיה חתם על מסמך בו נרשמו רק המילים הבאות: "קבלתי מאבי ברון עבור התיק מועצה מס' 60001-08 $/1000", בעוד שהשורה הקודמת – "קבלתי מאבי ברון עבור הערעור 9,000 ₪" – הוספה לאחר מכן, וכן הוספה במועד מאוחר יותר המילה 'גם' לפני הכיתוב בכתב-ידו של נתבע 2 בהתייחס לקבלת סך של 1,000 דולר. מראהו של המסמך עולה בקנה אחד עם עדותו של נתבע 2 לגביו [עמ' 51 ש' 26-18].

(יא) לשם הוכחתה של טענת ההודאה צירף התובע תמליל שיחה, לגביה נטען שנערכה בין התובע לבין נתבע 2 במהלך החודשים ספטמבר, דצמבר 2009, ינואר 2010; לתמליל צורף 'תצהיר לביהמ"ש' בחתימת ניר סלע – ניר סלע שרותי הקלטה ותמלול (להלן התמליל).

בדיון שהתקיים ביום 13.5.2013 הצהיר התובע 'אלה עדי'. ביום 13.6.2013 נשמעו עדויות הנתבעים וניתן צו לסיכומים. סיכומי התובע הוגשו ביום 22.7.2013. רק ביום 4.8.2013 נזכר התובע לבקש כי יותר לו לצרף דיסק שמע, בנוסף לתמליל (להלן הדיסק). בעניין זה הוגשו תשובתו של נתבע 2 ותגובת התובע לתשובה. בהחלטה מיום 15.9.2013 קבעתי כי הבקשה לצירוף הדיסק תוכרע בפסק-הדין; הצדדים התייחסו בסיכומיהם גם לסוגיה זו. אפילו הותר לתובע לצרף את הדיסק כראיה נוספת, לא היה בכך כדי להפוך את התמליל והדיסק לראיה כשירה שניתן להוכיח באמצעותה את תוכן השיחה. במה הדברים אמורים?

בעל-דין שמבקש להסתמך על אמצעי מתעד של שיחה כראיה לתוכנה של השיחה נושא בנטל להוכיח את התקיימותם של כמה וכמה תנאים: עליו להראות שהמכשיר ששימש להקלטה פעל כהלכה והיה עשוי לקלוט או להקליט כשורה דברים שנאמרו; שהאדם שטיפל בהקלטה ידע את מלאכתו; שההקלטה מהימנה ונכונה; שלא נעשו באמצעי המתעד שינויים בדרך של השמטה או הוספה; שניתן לזהות את הדוברים שתועדו; שהדברים שתועדו נאמרו מרצונו הטוב של הדובר ללא כפיה ופיתוי; ושההאזנה לא בוצעה בניגוד להוראותיו של חוק האזנת סתר [ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169 (1984)].

בתצהיר התובע לא הורם הנטל באשר להתקיימותם של התנאים הללו. אין בו אלא שורה אחת, סתמית וכוללנית, שאף היא לא הובאה אלא בשוליו, בזו הלשון: "לתמיכה בטענותיי אני מצרף תמליל הקלטה של שחתי עם הנתבע מס' 2 המדברת בעד עצמה" [עמ' 6 ב-ת/1, אחרי סע' 3]. אמירה סתמית זו אינה מלמדת מי ביצע את ההקלטה; באיזה תאריך ובאלו נסיבות בוצעה; מי היו הדוברים בשיחה שהוקלטה; כיצד ובאמצעות איזה מכשיר בוצעה ההקלטה; מה היו המיומנויות של מבצע ההקלטה; כיצד נשמרה ההקלטה ואיך טופלה אחרי שבוצעה. במצב דברים זה לא הרים התובע את הנטל ולא הוכיח את התנאים שיעשו את התמליל או הדיסק ראיה קבילה שהוא רשאי להסתמך עליה. בדין נמנעו הנתבעים מלחקור את התובע בעניין זה; אין בהימנעותם כדי להוות הסכמה לתוכן התמליל ואף לא לחפות על מחדליו המהותיים של התובע בכל הקשור להוכחת היותו של התמליל ראיה לנכונות תוכנו. צירוף הדיסק לא ישנה כהוא זה שכן אף אם תותר הגשתו אין לפני בית-המשפט עדות של התובע, ערוכה בתצהיר כדין, שתלמד כי ההקלטה מקיימת את אמות-המידה שנקבעו בדין כתנאי לקבילותם של התמליל והדיסק. ברי שאין ולא היה מקום להתיר לתובע להגיש תצהיר כזה לאחר שתם הבירור, תוך היפוך סדר הבאת הראיות ומניעת הנתבעים מהעמדתו לחקירה נגדית בעניין זה. לא למותר לציין שהתובע לא הצביע על טעם מבורר שבעטיו נמנע מהגשת התמליל בדרך הקבועה לכך בדין, והוא לבדו אחראי למחדליו שבעטיים אין התמליל עשוי להיחשב ראיה לנכונות תוכנו.

עוד יאמר שלא מצאתי בתמליל את אותה הודאה ברורה המדברת בעד עצמה שייחס התובע לנתבע 2. עיקר נפח התמליל מתייחס לטענותיו של התובע, שאינן עשויות להוות הודאה מפי הנתבע. אף אם אניח כי בעל שיחו של התובע הוא הנתבע 2, ואף אם אניח כי נתבע 2 מדבר בשיחה על מחדל – ברי שהוא מייחס את המחדל לאחר זולתו ומטעים כי המחדל איננו שלו [ר' למשל בעמ' 13 ש' 22].

1. לסיכום חלק זה: בשל כל אחד ואחד מן הטעמים שנמנו לעיל אין התובע זכאי כי יפסק לו דבר מה בגין אותו חלק של התביעה שנסב על פסק-הבורר והבקשה לבטלו. טענות התובע לא הוכחו מהחל ועד כלה ואמינותו נמצאה לוקה עד כדי כך שאין מקום ליתן אמון בעדותו. מדובר בעדות יחידה כמשמעה בסעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], שלא נמצא לה חיזוק ואין טעם שיצדיק קביעת ממצא לטובת התובע על-יסודה.

ה. ההליך הפלילי

מקוממות במיוחד טענות התובע והתנהלותו הדיונית בהתייחס לפריט זה בתביעה. את ההליך בו היה התובע מעורב בהקשר זה הוא בחר לכנות 'תיק מועצה' [סע' 39 לכתב-התביעה, סע' ג(1) ב-ת/1]. התחוור שאותו 'תיק מועצה', עניינו בכתב-אישום שהוגש נגד התובע בשל כך ששלח ידו בבניה ללא היתר כחוק [עמ' 39 ש' 27-25].

התובע הלין על כך ששילם סך שווה ערך ל- 1,000 דולר בגין טיפולם של הנתבעים בהליך זה, אלא שהם לא עשו דבר – והוא נאלץ להעביר את הטיפול לעורך-דין אחר [חלק ג' ב-ת/1]. אשר על כן תבע השבה של מלוא הסכום ששילם לנתבעים בגין הליך זה, בסך 4,000 ₪ [שם, בחלק ד' סע' (2.1)].

נתבע 2 אישר שקיבל על עצמו את יצוגו של התובע בהליך זה, הופיע למספר דיונים וגבה שכ"ט בסך כולל של 1,000 דולר – ובגינו הנפיק לתובע חשבונית נושאת תאריך 1.3.2009 על סך כולל של 4,000 ₪ [סע' 2 (ב) ו-(ד), סע' 3(ג) ונספח ח' ב-נ/1; עמ' 51 ש' 28-27]. לא מצאתי כל ממש בטענות התובע שכוונו נגד חשבונית המס שהונפקה לו [עמ' 52 ש' 27-9]. נתתי אמון בעדותו של נתבע 2 לפיה דובר בכתב-אישום חמור שהוגש נגד התובע בשל אי-קיום צו הריסה שניתן על-ידי בית-המשפט וכי עניינו של התובע היה בדחיית הדיון בהליך עד לגיבושו של הסדר עם התביעה [עמ' 50 ש' 28 עד עמ' 51 ש' 15]. הדברים אושרו גם מפי נתבע 3 [עמ' 67 ש' 11-9].

התובע הודה שהתקיימו מספר דיונים בהליך הפלילי, בגדרם התבקשה דחייה, בטרם העביר את הטיפול לעורך-דין אחר [עמ' 39 ש' 12-10, 25]. בחלק מהדיונים הופיע נתבע 3, מבלי ששולם לו שכר-טרחה נפרד מעבר למה ששילם התובע לנתבע 2 [סע' 7(א) ב-נ/2]. לשם העברת הטיפול קיבל התובע את מסמכי התיק לידיו, והם לא נותרו בידי נתבע 2 ואף לא בידי נתבע 3 [סע' 2(ג) ב-נ/1 וסע' 7(ג) ב-נ/2; ר' גם עדות נתבע 2 בעמ' 51 ש' 5-4 ועדותו של נתבע 3 בעמ' 21 ש' 24-21].

אף שהתובע אישר שמלוא המסמכים הנוגעים לכתב-האישום מצויים בידיו ולא הייתה מניעה להציגם, הוא נמנע מכך. בהקשר זה לא הגיש התובע ולו גם מסמך אחד, בין במצורף לכתב-התביעה ובין במצורף לתצהירו [עמ' 26 ש' 27 עד עמ' 27 ש' 10]. בכך שמט התובע במו ידיו את הקרקע תחת רגלי טענותיו. ודוק: על-מנת להראות ולשכנע כי נתבע 2 – לו שולם שכר עבור יצוג בהליך הפלילי – גבה מהתובע תשלום ולא עשה דבר, באופן שמזכה את התובע בהשבת מלוא הסכום ששולם, היה על התובע להציג את התיק שנסב על כתב-האישום, הבקשות שהוגשו בו והדיונים שהתקיימו בו על-מנת שניתן יהיה להתרשם מה נעשה על-ידי נתבע 2 ומה לא נעשה. משבחר התובע להימנע מהצגת מסמכים רלוונטיים חרף היותם ברשותו או למצער בשליטתו, פועלת נגדו החזקה כי הצגת התיעוד הייתה מצדדת דווקא בגרסת הנתבע [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)].

על כן לא הוכיח התובע שלא נעשה על-ידי נתבע 2 דבר תמורת השכר בסך 4,000 ₪ ששולם לו, באופן שמזכה את התובע בהשבת הסכום במלואו. אף לא הונחה תשתית ראייתית שתבסס השבה של חלק מן הסכום, על-בסיס פסיקת שכר ראוי. בהסתרת תוכנו של התיק הפלילי מנע התובע במו-ידיו כל אפשרות להיוודע מה נעשה בו על-ידי נתבע 2 ומה לא נעשה בו; בכך גם סיכל התובע דיון בשאלה אם השכר ששולם לתובע היה ראוי והולם או שמא שולם ביתר, בהשוואה להיקף הייצוג שניתן בפועל. בכל אלה אין לתובע להלין אלא על עצמו. התביעה בחלק זה נדחית אפוא במלואה.

ו. סיכומם של דברים

התביעה נדחית במלוא סכומה.

מן האמור לעיל נובע שהתביעה הייתה נגועה במידה רבה של חוסר תום-לב, כשהתובע מבקש לגלגל באמצעותה כישלונות והפסדים שהוא לבדו אחראי להם לפתחם של אחרים, ללא זכות שבדין ומבלי שטענותיו נטועות בתשתית עובדתית ממשית. התובע נמנע מהצגת תיעוד שהיה חיוני להוכחת טענותיו וביקש להרים את נטל השכנוע באמצעות עדותו היחידה – שהייתה מופת של חוסר אמינות והייתה גלומה בה הודאה שלפחות בהזדמנות אחת כלל בתצהיר שעליו חתם הצהרה כוזבת שאינה תואמת את המציאות לאשורה. למורת הרוח שמעוררת התנהלותו של התובע ינתן ביטוי בפסיקת הוצאות ההליך.

זאת ועוד. לתביעות נגד עורכי-דין שעילתן רשלנות מקצועית נועדת חשיבות ציבורית מיוחדת שחורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים להליך. הן משמשות אמצעי חשוב לשמירת רמתו של מקצוע עריכת-הדין ומסייעות בהזהרת הציבור מפני מי שאינם מדקדקים בקיום חובותיהם כלפי לקוחותיהם. דווקא בשל כך טמונה בתביעות כאלה רגישות מיוחדת. הגשתן על דרך הסתם, כשבאמתחתו של התובע אין עילה ממשית ואף לא ראיות טובות להוכחת טענותיו, אינה מקדמת את התכליות האמורות לעיל, פוגעת שלא לצורך בשמו של עורך-הדין הנתבע וגורמת לכך שזמנו יוקדש להגנה מפני התביעה שהוגשה נגדו ולא לעיסוקו במשלח-ידו. על כן אם מצא בית-משפט בתום הבירור שתביעה נגד עורך-דין הוגשה, בעילה של רשלנות מקצועית, בקלות-ראש וללא השקילה והזהירות המתבקשים בהקשר זה, ראוי שייתן לכך ביטוי בפסיקת הוצאות. הדברים הללו יפים בענייננו.

התובע ישלם לנתבע 2 סך של 15,000 ₪ בגין הוצאות, שכ"ט עו"ד ומע"מ וכן ישלם לנתבע 3 (שייצג את עצמו) הוצאות בסך 7,500 ₪, והכול בערכי יום פסק-הדין. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין לתובע שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ו אדר תשע"ד, 15 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.