בפנינו תביעתו של מר מוחמד שרקיה (להלן - התובע) כנגד מעסיקתו לשעבר אילנית מרכז לשיקום בע"מ (להלן - הנתבעת) לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שעות שקוזזו משכרו, הפרשי הוצאות נסיעה ויתרת דמי חגים וכן להשבת דמי הודעה מוקדמת שקוזזו ממנו.

לציין, כי במקור כלל כתב התביעה גם עתירות לתשלום הפרשי חופשה ודמי הבראה, אך כבר בדיון המוקדם בתיק, נמחקו אלו מכתב התביעה בהסכמת הצדדים.

העובדות

ואלו העובדות שביסוד המחלוקות נשוא תביעה זו:

1. הנתבעת, כשמה כן היא, מפעילה מרכז פסיכיאטרי לשיקום נוער ומתבגרים הסובלים מפיגור ומחלות נפש (להלן – חוסים) במעון בפרדס חנה (להלן- המעון).

2. התובע, הועסק כמטפל במעון, לפי שכר שעתי בגובה שכר המינימום, וזאת במשמרות שונות על פי צרכי המעון ותיאום עימו, בהיקף של משרה מלאה, כאשר לא היה חולק בין הצדדים כי משכורתו הקובעת של התובע עמדה על סך 3,850 ₪.

לציין, כי אף לא היה חולק בין הצדדים שהתובע החל את עבודתו בנתבעת, לאחר שכבר השלים לימודי רפואת שיניים בחו"ל, וכי בחודש 5/09 ובמקביל לעבודתו במעון, השלים את הסמכתו לרפואת שיניים.

לטענת הנתבעת התובע החל כבר אז לעבוד אצל רופא שיניים ואילו לטענת התובע הוא החל לעבוד כרופא שיניים רק בחודש 9/10.

3. מכל מקום, אין חולק כי תקופת עבודתו של התובע במעון היתה החל מיום 13/5/07 ועד ליום 17/1/10 כאשר בפועל, יום עבודתו האחרון של התובע אצל הנתבעת היה ביום 2/1/10.

4. אף אין חולק בין הצדדים כי עבודתו של התובע הסתיימה עקב התפטרותו, כפוף למחלוקת בין הצדדים האם התפטרות זו מזכה בפיצויי פיטורים, ואין חולק כי משכרו האחרון של התובע קיזזה הנתבעת את הסך של 2,701 ₪ כפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני התפטרות עבור 18 ימים.

5. במסגרת תביעתו שבנדון (ולאחר הסכמת הצדדים למחיקת הפרשי ההבראה והחופשה), נותרה על כנה תביעת התובע לחיוב הנתבעת בתשלום רכיבי התביעה הבאים:

פיצויי פיטורים בסך של 10,333 ₪.

השבת דמי הודעה מוקדמת שקוזזו בסך של 2,701 ₪.

הפרשי שעות שקוזזו משכר התובע בסך של 10,952 ₪.

הפרשי הוצאות נסיעה בסך של 7,012 ₪.

יתרת דמי חגים בסך של 1,350 ₪.

ובסה"כ, עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הסך הכולל של 32,348 ₪.

המחלוקות

ואלו המחלוקות שנותרו בין הצדדים:

6. האם התובע התפטר עקב פגיעה בתנאי עבודתו בנסיבות המצדיקות תשלום פיצויי פיטורים?

7. האם בנסיבות התפטרותו של התובע, היתה הצדקה לקזז ממנו את שווי דמי ההודעה המוקדמת שקוזזו ממנו, לנוכח טענתו כי נתן הודעה מוקדמת כדין, ואם לאו, זכאותו להשבתם.

8. זכאות התובע להפרשי שכר בגין קיזוז שעות הפסקה משכרו השוטף, כפוף למחלוקת בין הצדדים, האם אותן שעות שקוזזו משכר התובע נחשבות כחלק משעות העבודה או שמא שעות הפסקה.

9. זכאות התובע להפרשי החזר הוצאות נסיעה בשווי של נסיעה נוספת בתחבורה ציבורית לפי צו ההרחבה הכללי, מעבר להחזר הוצאות הנסיעה ששולם לו בפעל.

10. זכאות התובע ליתרת דמי חגים כמפורט בכתב התביעה.

דיון והכרעה

11. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע.

מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של הגב' אליס ענן – מבעלי הנתבעת ומנהלת משאבי אנוש בנתבעת, של הגב' פאולינה רבין – אחות ראשית בנתבעת, ושל הגב' לריסה גולדנפן – עובדת סוציאלית בנתבעת והממונה הישירה על התובע.

התובע והמצהירות מטעם הנתבעת, נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם בפנינו.

12. לאחר שהובהרו המחלוקות שנותרו על כנן, נפנה להלן לדון בהן, גם אם לא בהכרח כסדרן, ותחילה לתביעה לתשלום הפרשי החזר הוצאות נסיעה.

התביעה להפרשי הוצאות נסיעה

13. ברכיב זה לכתב התביעה, עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הסך של 7,217 ₪ בגין הפרשי הוצאות נסיעה למשך כל תקופת עבודתו, כשהם מחושבים לפי 21.4 ₪ ליום לפי תקרת השתתפות המעביד על פי צו ההרחבה ליום עבודה, במקום 12.5 ₪ ליום כפי ששולם לו בפועל על ידי הנתבעת בגין כל יום עבודה.

לטענתו, בכתב תביעתו ותצהירו, לא היתה תחבורה ציבורית מסודרת מכפר ג'ת בו הוא מתגורר למעון, ועל כן הוא נדרש לעשות שימוש ברכבו הפרטי או להיעזר בהסעה של קרובי משפחה או תחבורה ציבורית כלשהי, כדי להגיע עד לצומת, כאשר משם הוא נדרש ללכת ברגל עוד כ-15 דקות עד למעון.

לדבריו, עלות השימוש ברכבו הפרטי הגיעה לכדי 30 ₪ לכל יום.

עוד טוען התובע, כי בניגוד לעמדת הנתבעת, היא מעולם לא דאגה להסעות מאורגנות לעובדים, לא כל שכן לצורך משמרות לילה, ולשיטתו היא לא הביאה כל ראיה לכך.

14. מנגד, לטענת הנתבעת בכתב הגנתה ותצהיר הגב' ענן, הנתבעת הפעילה לצורך הגעה לכל המשמרות, מערך הסעות מסודר שהסיע את העובדים מצומת כרכור - מקום ההגעה באמצעות תחבורה ציבורית, ועד למעון, ולטענתה גם התובע עשה שימוש במערך הסעות זה. בכל הנוגע להגעה עד לצומת כרכור היא שילמה לתובע את דמי הוצאות הנסיעה כהגדרתם על פי דין, בסך של 12.5 ₪ לכל יום עבודה, ובהצטרף תשלום זה למערך ההסעות שהפעילה, מילאה את חובתה על פי דין להשתתף בהוצאות הנסיעה של התובע לעבודה וממנה, ועל כן דין תביעת ברכיב זה להדחות.

15. צו ההרחבה הכללי במשק בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה (להלן – צו ההרחבה), קובע את החובה על המעביד להשתתף בהוצאות הנסיעה של עובדיו לפי תעריף תחבורה ציבורית

וכך, סעיף 3 לצו קובע:

"כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו השתתפות עד המקסימום האמור בסעיף 2, בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו. "

תקרת החזר הוצאות הנסיעה ליום עבודה נקבעה אף היא בצו והיא מתעדכנת מעת לעת (ראה: סעיף 2 לצו).

כן קובע סעיף 4 לצו, כי:

"הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מנוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר נסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה"

סעיף 5 לצו קובע כי:

"עובד הנזקק לנסיעה ביותר מאוטובוס אחד כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי להשתתפות מעבידו בהוצאות הנסיעה בגבולות הסכום הנקוב בסעיף 2 גם בעד הנסיעה הנוספת, אם הוא חייב לנסוע באוטובוס השני, שלוש תחנות עירוניות נוספות לפחות כדי להגיע למקום עבודתו.

האמור בסעיף זה הינו בכפוף לאמור בסעיף 2 לעיל"(ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

ואילו סעיף 6 לצו קובע כי החזר ההוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעביד או מטעמו.

ודוק, לעניין הוראות צו ההרחבה הנ"ל נפסק, כי צו ההרחבה מתייחס להיזקקות לתחבורה בכלל ולאו דווקא לתחבורה ציבורית. אמנם שיעור ההשתתפות נקבע ע"פ תעריפי התחבורה הציבורית, ואולם הזכאות להחזר הוצאות נסיעה קיימת גם לעובד שאינו עושה שימוש בפעל בתחבורה (כגון עובד שנוסע ברכבו) ובלבד שעל פי אמות מידה אובייקטיביות הוא זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו [ראה: דב"ע נו3/46-3 רונית עילם - אטלס שירותי כח אדם בע"מ פד"ע ל 65, פסקאות 12-13]

16. הואיל ואין חולק כי מבחינה אובייקטיבית, המרחק מביתו של התובע למקום העבודה, הצדיק היזקקות לתחבורה, ברי כי התובע זכאי היה להשתתפות בהוצאות נסיעה לפי תעריף של תחבורה ציבורית, וזאת בין אם הגיע ברכבו ובין אם הגיע באמצעות אחרים ובין אם כלל לא קיים קו אוטובוס ממש ליד ביתו.

אין חולק כי הנתבעת שילמה לתובע החזר הוצאות נסיעה, בגין נסיעה לעבודה וחזרה ממנה, במשך כל תקופת עבודתו, אלא שגדר המחלוקת בין הצדדים בענייננו נסב על השאלה האם לצורך הגעה למקום העבודה נדרש התובע לשני אוטובוסים או יותר לכל כיוון.

כאמור, סעיף 5 לצו ההרחבה, מקנה זכאות להחזר עבור נסיעה נוספת באוטובוס כאמור (ואף זאת עד לתקרת הסכום היומי הנקובה בסעיף 2 לצו), אך זאת בתנאי שהאוטובוס ה"נוסף" מגשר על מרחק של שלוש תחנות עירוניות נוספות לפחות.

17. במובחן מהזכאות הבסיסית להחזר הוצאות הנסיעה על פי הצו, הנטל להראות כי אותו עובד זכאי להחזר הוצאות נסיעה עבור שני קווים לכל כיוון, מוטל על העובד התובע, שעליו בין היתר הנטל להראות, כי הנסיעה בקו האוטובוס "הנוסף" מגשרת על מרחק של

שלוש תחנות עירוניות נוספות לפחות.

בענייננו, התובע לא העלה אפילו טענה זו במסגרת ראיותיו בתיק, ולמעט אזכור של טענה זו, לראשונה בסיכומיו, לא הניח בפנינו כל תשתית ראייתית כלשהי ממנה ניתן ללמוד כי המרחק האובייקטיבי ממקום מגוריו לעבודה חייב נסיעה בשני אוטובוסים לכל כיוון.

משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שהתובע לא עמד ולא החל לעמוד בנטל המוטל עליו להראות כי נזקק לתחבורה ציבורית בהיקף של שני אוטובוסים לכל כיוון, כדרישת צו ההרחבה.

אי לכך, וכבר מטעם זה, אין בידינו לפסוק לתובע את הפרשי הוצאות הנסיעה כנתבע על ידו, וזאת ללא קשר לשאלה האם הנתבעת הפעילה מערך הסעות מצומר כרכור למעון, אם לאו, שאלה שהיתה לה נפקות, אילו הרים התובע את הנטל המוטל עליו להוכיח היזקקות לתחבורה ציבורית בהיקף של שני אוטובוסים לכל כיוון, כדרישת צו ההרחבה.

בשולי הדברים נוסיף כי משזו קביעתנו, אף אין כל רלוונטיות למחלוקת שנפלה בין באי כח הצדדים בסיכומיהם בשאלה, האם נכונות הנתבעת לשלם הפרשים במסגרת חילופי המכתבים בין הצדדים, ממנה חזרה בה מיד, יסודה בטעות, אם לאו.

18. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, התביעה לתשלום הפרשי הוצאות נסיעה – נדחית.

התביעה לתשלום יתרת דמי חגים

19. ברכיב זה כאמור עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הסך של 1,350 ₪ בגין 9 ימי חג שהנתבעת "נותרה" חייבת לו.

התובע לא דק פורתא בשאלה בגין איזה תקופה "נותרה" הנתבעת חייבת לו את ימי החג הנ"ל, ועל כן ומעצם השימוש בביטוי "נותרה", אין לנו אלא להסיק כי הכוונה היא לשנת עבודתו האחרונה של התובע היינו שנת 2009.

20. נפנה איפוא לבחון את זכאותו של התובע לדמי חגים בגין שנה זו.

וכך, בשנת 2009 חלו החגים הבאים, כהגדרתם בצו ההרחבה הכללי במשק לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות, דמי חגים וימי אבל (להלן – צו ההרחבה בדבר דמי חגים):

9/4/09 - חג ראשון של פסח.

15/4/09 - חג שני של פסח.

29/4/09 – יום העצמאות.

29/5/09 – שבועות.

19/9/09 – חג ראשון ראש השנה (שבת).

20/9/09 – חג שני ראש השנה.

28/9/09 – יום כיפור.

3/10/09 – חג ראשון סוכות (שבת).

10/10/09 – חג שני סוכות (שבת).

21. על פי הוראות צו ההרחבה, יום חג שחל בשבת, אינו מזכה בתשלום דמי חגים, כך שבגין תשעת ימי החג הנ"ל שחלו בשנת 2009 זכאי היה התובע לתמורת 6 ימי חג בתשלום, על פי הפירוט שלהלן:

- בחודש 4/09, שלושה ימי חג בתשלום בגין: 9/4/09 - חג ראשון של פסח, 15/4/09- חג שני של פסח ו-29/4/09 – יום העצמאות.

- בחודש 5/09, יום חג אחד בתשלום בגין: 29/5/09 – שבועות.

- בחודש 9/09, שני ימי חג בתשלום בגין: 20/9/09 – חג שני ראש השנה ו-28/9/09- יום כיפור. אין זכאות בגין 19/9/09 – חג ראשון ראש השנה שחל בשבת.

- בחודש 10/09, אין זכאות, שכן שני ימי החג שחלו בחודש זה, חלו בשבת.

עיון בתלושי שכרו של התובע מעלה כי בחודשים הנ"ל, זוכה התובע בתשלום דמי חג כדלקמן:

- בחודש 4/09 - בשלושה ימי חג בתשלום.

- בחודש 5/09 - ביום חג אחד בתשלום.

- בחודש 9/09- שני ימי חג בתשלום.

סה"כ: 6 ימי חג בתשלום.

22. משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שהתובע קיבל את מלוא ימי החג המגיעים לו בגין שנת 2009.

בהעדר טענה מצידו לזכאות לדמי חג בגין שנה או שנים אחרות - אין לנו אלא לדחות את תביעתו שבנדון לדמי חגים.

התביעה להפרשי שעות שקוזזו משכר התובע

23. ברכיב זה לכתב התביעה, עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הסך הכולל של 10,952 ₪ בגין שעות הפסקה שקוזזו שלא כדין משכרו, בהיקף של 529.09 שעות למשך כל תקופת עבודתו בנתבעת, לפי תעריף של 20.7 ₪ לשעה.

וכך, לטענת התובע בכתב תביעתו ותצהירו, במשך כל תקופת עבודתו קיזזה הנתבעת משעות הנוכחות שלו בעבודה, שלא כדין, שעות עבודה בגין הפסקות אוכל כביכול, למרות שבפעל לא היתה הפסקת אוכל מסודרת ולא היו שעות מוגדרות להפסקה כאמור, והוא אף לא הפסיק את עבודתו בפעל במחלקה לצורך הפסקת אוכל.

לטענתו, הוא המשיך כל העת לבצע את עבודתו כמטפל במחלקה, להשגיח ולעזור לחניכים, גם בעת אותן "הפסקות" שכלל לא היו. עוד טען התובע כי נודע לו שלאחר סיום עבודתו בנתבעת הקימה הנתבעת חדר אוכל בחצריה והנחתה את העובדים לאכול רק בחדר האוכל ואף החלה להסדיר את שעות ההפסקה של העובדים, דבר שלא היה קיים בתקופת עבודתו.

לטענתו, על פי סעיף 20 (ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, הפסקת אוכל עד מחצית השעה במקום העבודה תחשב כשעת עבודה ועל כן לא היה מקום לקזז ממנו את אותן שעות.

לתצהירו צירף התובע את דוחות הנוכחות האלקטרוניים לתקופת עבודתו בנתבעת ואת תלושי השכר לתקופת עבודתו.

מעיון בדוחות האלקטרוניים, ניתן להיווכח כי הם כוללים רובריקה ראשונה בה מצוין תאריך, לאחריה שתי רובריקות בהן מצוינות שעת הכניסה ושעת היציאה באותו יום.

לאחר מכן מופיעה רובריקה, תחת הכותרת "סה"כ נוכח" ובה ריכוז שעות הנוכחות על פי שעת הכניסה ושעת היציאה באותו יום. לאחר מכן מופיעה רובריקה נוספת תחת הכותרת "נוכח לשכר", ממנה ניתן להיווכח כי משעות הנוכחות בפעל שהופיעו ברובריקה הקודמת, קוזזו בין 30 ל-55 דקות בכל יום והיקף השעות בה הועמד על היקף של 7:15 במשמרות יום, ו-9:00 שעות במשמרת לילה, שהוא נמוך מהיקף השעות המופיע ברובריקה של "סה"כ נוכח". לאחר מכן מופיעה רובריקה תחת הכותרת "סה"כ לשכר", אשר מספר השעות בה זהה להיקף השעות המופחת שמופיע ברובריקה של "סה"כ נוכח".

לציין, כי לאחר הרובריקות הנ"ל, מופיעות רובריקות שונות המתייחסות לשעות בגינם משולם תעריף מוגדל או שעות שבת, והן אינן רלוונטיות לענייננו.

זאת ועוד, מהשוואת תלושי השכר של התובע לדוחות הנוכחות, ניתן להיווכח כי בפועל שולם לתובע שכר לפי היקף השעות הנקוב ברובריקות של "נוכח לשכר" ו-"סה"כ לשכר", במובחן מהרובריקה של "סה"כ נוכח" בה מופיע מספר שעות גדול יותר, ומכאן תביעתו של התובע להחזר אותן שעות שקוזזו לטענתו מהיקף שעות עבודתו.

לתצהירו צירף התובע טבלה (נספח ה') שבה ריכז את ההפרש בין השעות המופיעות בדוח הנוכחות ברובריקה של "סה"כ נוכח" לרובריקה של "סה"כ לשכר", למשך כל תקופת עבודתו והגיע להיקף הכולל של 529.09 שעות למשך כל התקופה, אשר אותן עותר הוא לקבל, במסגרת תביעתו זו להפרשי שכר.

24. מנגד, לטענת הנתבעת בתצהיר העדות רבין וענן מטעמה, אין יסוד לטענת התובע לפיה התובע לא יצא להפסקות מסודרות, שכן כל העובדים יוצאים להפסקה בכל משמרת וכך גם התובע.

לטענתן, לכל עובד יש זמן של חצי להפסקה, בסבב בין העובדים, כאשר במשמרות בוקר הסבב התנהל בין השעות 09:00 ל-11:00 ואילו במשמרת ערב, בין השעות 17:30 עד לשעה 19:00.

לא זו אף זו לטענת הגב' ענן בתצהירה לתובע כמו גם לשאר המטפלים, ניתנו הוראות חד משמעיות לפיהן הם מחויבים לצאת להפסקה וכי במהלך ההפסקה מחובתו של העובד לעזוב את המחלקה בה הוא מטפל ולא לשהות בה, שכן הדבר מפריע לניהול העבודה השוטפת.

עוד הוסיפו העדות הנ"ל והעדה גולדפן מטעם הנתבעת, כי במהלך תקופת עבודתו פיתח התובע קשרים רומנטיים עם אחת המטפלות במקום, אשר עבדה במחלקה אחרת והיה בן זוגה למשך זמן. לטענתן, לאחר שהתובע נצפה מעביר את זמן ההפסקה עם אותה מטפלת במחלקתה הוא נדרש בצורה מפורשת להעביר את זמני ההפסקות מחוץ למחלקות.

לטענתן הטיפול בחוסים מחייב את מלוא תשומת הלב ועל כן לא ייתכן מצב שבו המטפל יאכל או יעסוק בענייניו הפרטיים תוך כדי שהותו במחלקה, כך שהיציאה להפסקה הינה כורח המציאות.

לתצהירה, צירפה הגב' ענן כנספח ו', דוגמת סידור עבודה לתקופה שהחל מיום 4/1/09 ועד 9/1/09 ממנו ניתן לראות כי הוקצה לכל עובד המשובץ בסידור העבודה, זמן הפסקה.

זאת ועוד, הגב' רבין הוסיפה בתצהירה כי בזמן ההפסקה יכול היה התובע לצאת מהנתבעת והיה מדפיס כרטיס ביציאה ומדפיס כרטיס בכניסה בכניסה חזרה.

גם הגב' רבין צירפה לתצהירה כנספח א' את דוגמת סידור העבודה לתקופה שהחל מיום 4/1/09 ועד 9/1/09 אשר צורף כנספח ו' לתצהיר הגב' ענן.

25. עד כאן גרסאותיהם הסותרות של הצדדים, זה בכה וזה בכה, ומכאן נפנה לדון במחלוקת זו שנפלה ביניהם.

וכך, סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן - החוק), שכותרתו "הפסקות", קובע:

"(א) ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-¾ שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג, ההפסקה היא של חצי שעה לפחות.

(ב) הפסקה לפי סעיף קטן (א) לא תעלה על שלוש שעות.

(ג) בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה.

(ד) עובד רשאי להתפלל במהלך יום עבודתו בהתאם לדרישות דתו..."

הנה כי כן, מכלל ההן ניתן ללמוד על כלל הלאו, ולפיו הפסקה של עד חצי שעה נחשבת כחלק משעות העבודה של העובד, כאשר הפסקה של חצי שעה ומעלה לא תיכלל בשעות העבודה של העובד, אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה.

26. ולעניינו, במסגרת סיכומיה טענה הנתבעת כי משמרת בוקר בנתבעת החלה בשעה 07:00 עד לשעה 14:45, כי משמרת ערב החלה בשעה 14:15 עד לשעה 22:00 ואילו משמרת לילה החלה מהשעה 21:45 עד לשעה 07:15 בבוקר.

על בסיס שעות נטענות אלו ערכה הנתבעת בסיכומיה חישובים מדגמיים לדוחות הנוכחות של התובע להראות כי התובע הקדים או איחר את שעות הגעתו למשמרת, כנטען על ידיה לעיל, ועל כן אינו זכאי לתמורה בגין שעות בהן הקדים או איחר את הגעתו לעבודה.

עוד טענה הנתבעת, כי לאחר הפחתת חצי שעה משעות המשמרות כנטען, עבד התובע למעשה 7:15 שעות במשמרות יום ו-9:00 שעות במשמרת לילה.

27. דא עקא, שהגם שלשיטת הנתבעת בסיכומיה משמרת לילה השתרעה מהשעה 21:45 עד לשעה 07:15 בבוקר, לא נטען על ידיה כי גם במשמרת זו זכו העובדים לחצי שעת הפסקה מוסדרת וחרף זאת, אף לשיטתה ניכתה משעות הנוכחות של התובע בלילה חצי שעת הפסקה.

זאת ועוד, בניגוד לטענתה בסיכומיה לפיה משמרת בוקר בנתבעת החלה בשעה 07:00 עד לשעה 14:45, ומשמרת ערב החלה בשעה 14:15 עד לשעה 22:00, מתברר מתוך המסמכים שהגישה הנתבעת עצמה כי לא כך הם פני הדברים, ונבאר.

במסגרת טענותיה של הנתבעת לגבי נסיבות סיום עבודתו של התובע, צירפה הגב' ענן לתצהירה, את סידור העבודה שערכה הגב' גולדפן עבור התובע לשבוע שבין ה-17/1/10 עד ה-23/1/10 כנספח ב' לתצהירה.

סידור זה אף צורף כנספח ב' לתצהיר הגב' גולדפן עצמה.

וכך, מעיון בנספח זה, אשר הוצא בזמן אמת והוגש לצורך עניין אחר שבמחלוקת, ניתן להיווכח כי שעות המשמרות שרשומות בו הן כדלקמן:

משמרת לילה (ללא ציון השעות).

משמרת יום משעה 6-14 בה שובץ עובד אחד.

משמרת יום נוספת משעה 7-15, בה שובץ עובד אחד.

משמרת ערב משעה 14-22, בה שובצו שני עובדים.

הנה כי כן, בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, מסמכיה שהוצאו בזמן אמת מלמדים כי היקף שעות המשמרות עמד על 8 שעות למשמרת בוקר ומשמרת ערב ולא 07:45 שעות כנטען על ידיה.

28. משכך הם פני הדברים, אין בידינו לקבל את חישוביה של הנתבעת בסיכומיה וטענותיה לפיהם התובע הקדים להגיע לעבודה או איחר לצאת ממנה, ואנו קובעים כי התובע הועסק בהיקף של 8 שעות משמרת ביום ובערב מהם נוכו לשיטת הנתבעת עצמה 45 דקות ובמשמרת לילה בהיקף של 9.5 שעות, מהן נוכתה חצי שעה, הגם שלא נטען כי ניצל הפסקה של חצי שעה במהלך משמרת זו.

29. אלא שבאמור לעיל לא סגי, ונותרה לפתחנו השאלה, האם ניצל התובע במהלך כל תקופת עבודתו חצי שעת הפסקה בכל משמרת בוקר או ערב שעבד.

במסגרת חובת הרישום החלות עליה כמעביד, זהו תפקידה של הנתבעת לנהל רישום אמין ומסודר של שעות העבודה, וכאשר מקזזת הנתבעת מכל משמרת שבה עבד התובע חצי שעה ויותר, הנטל הוא עליה להראות, כי קיזוז זה בדין יסודו, היינו כי אכן התובע נטל את אותן הפסקות שקוזזו משכרו וכי אמנם המדובר בהפסקות העולות על חצי שעה במסגרתן לא נדרש לשהות במקום העבודה.

30. דא עקא שבענייננו, אין בידינו לקבוע כי הנתבעת עמדה בנטל זה, ונבאר.

כך, ובניגוד לטענת הגב' רבין בתצהירה לפיה, בזמן ההפסקה יכול היה התובע לצאת מהנתבעת והיה מדפיס כרטיס ביציאה ומדפיס כרטיס בכניסה חזרה, אין כל רישום של יציאה להפסקה במהלך המשמרות וחזרה מהן.

זאת ועוד, כאשר נשאלה גב' ענן בחקירתה הנגדית בפנינו, היכן עשו התובע ועובדי הנתבעת את אותן הפסקות מוסדרות בנות חצי שעה, טענה כי בעקרון היה חדר אוכל, אם כי אישרה שהיתה תקופה שבה שיפצו את חדר האוכל, ועל כן יכול להיות שהיתה תקופה שבה לא היה חדר אוכל שכן האחד היה בשיפוצים והשני טרם הוכשר (ראה עדותה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 18-20), וכאשר נשאלה היכן אם כן עשו התובע ועובדי הנתבעת את אותן הפסקות מוסדרות בנות חצי שעה, כאשר לא עמד לרשותם חדר אוכל העידה כי בשלב זה, הם נדרשו לצאת ל"מתחמים הציבוריים" ולא להישאר במחלקות (ראה עדותה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 21-22).

באשר למשך התקופה בה לא הועמד חדר אוכל לרשות העובדים, למדנו מעדותה של הגב'

גולדנפן אשר השיבה לשאלת בית הדין, באלו המילים:

"לשאלת בית הדין, האם בתקופת עבודתו של התובע היה בנתבעת חדר אוכל לרשות העובדים אני משיבה שבזמן שהתובע עבד החדר אוכל שלנו היה בשיפוץ כך שלא היה. עכשיו כבר יש ולפני זה גם היה כשאני התחלתי לעבוד היה חדר אוכל ואז התחילו לשפץ" (ראה עדותה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 21-23).

בהינתן כי עדה זו העידה שהחלה לעבוד בנתבעת בחודש 9/07 (כארבעה חודשים לאחר התובע), אין זאת אלא שלשיטתה, ברוב תקופת העבודה של התובע לא היה חדר אוכל שמיש לרשות העובדים.

אלא שבאמור לעיל לא סגי, שכן כאשר נשאלה עדה זו על ידי נציג הציבור היכן אכלו העובדים בזמן שלא הועמד חדר אוכל לרשותם, השיבה באלו המילים:

"לשאלת נציג הציבור, היכן אכלו העובדים בזמן שחדר האוכל היה בשיפוץ אני משיבה – הבחירה היתה של העובדים. קודם כל הם יכלו לצאת מהנתבעת ולקנות אוכל או שלשבת במחלקה יש להם חדר של צוות שאפשר לאכול גם שם"(ראה עדותה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 25-27).

הנה כי כן, גרסה זו של העדה מטעם הנתבעת, עומדת בסתירה לעדות הגב' ענן מטעם הנתבעת, לפיה בכל מקרה העובדים יצאו להפסקה מהמחלקות ל"שטחים הציבוריים", והיא עולה בקנה אחד, דווקא עם עדות התובע לפנינו לפיה:

"לשאלת בית הדין, איפה פיזית הייתי אוכל אני משיב שהייתי אוכל בביתן תוך כדי השגחה על החניכים.....

יש שולחן קטן, הייתי יושב לידו, מחזיק את הסנדוויץ ביחד אחד והעיניים שלי היו על החניכים. אם מישהו היה צריך עזרה הייתי קם"(ראה עדותו: בעמ' 6 לפרוטוקול ש': 11-15).

31. הנה כי כן ואף מבלי להידרש לשאר הפרכות והסתירות בגרסת הנתבעת, כנטען על ידי התובע בסיכומיו, די לנו באמור לעיל עד כה, כדי לקבוע שהנתבעת לא הוכיחה שהתובע נטל בכל משמרת בוקר או ערב, הפסקת אוכל, לא כל שכן בהיקף של חצי שעה לפחות, באופן שיצדיק קיזוז גורף של חצי שעה מכל משמרת שבה עבד התובעת, וכאמור לגבי משמרת הלילה אף לא נטען על ידיה כי התובע נטל חצי שעת הפסקה.

32. סיכומם של דברים.

משדחינו כאמור את גרסת הנתבעת בדבר היקף שעות המשמרות כנטען על ידיה, ומשלא הוכח בפנינו שבכל משמרת בוקר או ערב, נטל התובע הפסקת אוכל, לא כל שכן בהיקף של חצי שעה לפחות, דין תביעתו של התובע ברכיב זה להתקבל.

33. אי לכך ולאור כל המבואר לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 10,952 ₪ בגין הפרשי שכר, עבור שעות עבודה שקוזזו ממנו.

בהינתן המחלוקת המשפטית בשאלת עצם החיוב, כמבואר לעיל – אנו מפחיתים את שיעור פיצויי ההלנה לגובה של הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד.

מטעמים של נוחות החישוב אנו מורים כי הסכום כאמור לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה נשוא התביעה, היינו החל מיום 1/9/08 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לפיצויי פיטורים

34. ברכיב זה לכתב התביעה, עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הסך של 7,217 ₪ בגין פיצויי פיטורים, שכן לטענתו הוא התפטר מעבודתו בנתבעת בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים.

35. בטרם נדרש לטענות הצדדים, זה בכה וזה בכה מן הראוי להקדים את תיאור השתלשלות העניינים האובייקטיבית שקדמה לסיום עבודתו של התובע, אשר אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, כדלקמן:

וכך, לא היה חולק בין הצדדים כי ביום 3/12/09 מילא התובע "טופס בקשה לחופשה" עבור חופשה לתקופה שהחל מיום 3/1/10 ועד ליום 17/1/10 (ראה: נספח ג' לכתב התביעה).

הבקשה אושרה על גבי המקום המיועד לכך, כבר באותו יום, הן על ידי הממונה הישירה על התובע – הגב' גולדפן והן על ידי מנהלת משאבי אנוש בנתבעת.

אף אין חולק בין הצדדים, כי החל מיום 3/1/10 שהה התובע בחופשה שנתית, לשיטתו בביתו.

ביום 12/1/10 נשלח אל הנתבעת מכתב ב"כ התובע (ראה: נספח ד' לכתב התביעה), בו נטען כי התובע הוצא לחופשה מיום 3/1/10 ועד ליום 17/1/10.

עוד נאמר כי במשך תקופת עבודתו של התובע לא שולמו לו מלוא התנאים המגיעים לו בגין שעות עבודה ונסיעות וכי בשל כך פנה התובע בתחילת חודש ינואר 2010 אל הנתבעת והודיע כי אינו מוכן להמשיך לעבוד בתנאים אלו וכי בכוונתו להתפטר, כאשר לשיטת ב"כ התובע באותו מכתב, הובהר לתובע בתשובה כי לא יחול כל שינוי בתנאי עבודתו.

אי לכך נאמר באותו מכתב כי התובע עומד על התפטרותו, אשר תכנס לתוקפה ביום 18/1/10.

ביום 13/1/10 נשלח מאת הנתבעת מכתבה של הגב' ענן, שבו הובעה תדהמה מן ההודעה, שכן נאמר כי התובע ביקש לצאת לחופשה עד ליום 17/1/10 ובקשתו אושרה.

לגופם של דברים דחתה הגב' ענן את טענות ב"כ התובע וציינה כי התובע מעולם לא הלין על הדברים.

מכל מקום, הבהירה הגב' ענן באותו מכתב כי אם אמנם פני התובע להתפטר, הרי שעליו להגיש על כך הודעה מוקדמת של 25 יום.

ביום 16/1/10 נשלח מכתב תשובתו של ב"כ התובע, בו נאמר כי בעקבות קבלת המכתב הוזמן התובע לבא כוחו לצורך בירור נוסף, ממנו התברר לו, כי כבר ביום 3/12/09 הודיע התובע כי הוא מתפטר מעבודתו עקב אי תשלום זכויותיו כדין. לדבריו, בתגובה להודעה זו התבקש התובע ע"י הנתבעת לחתום על "טופס בקשה לחופשה", בטענה כי החתימה על הטופס נדרשת לצורך קבלת יתרת חופשה שנתית שנותרה לזכותו לאחר התפטרותו.

עוד נטען כי ביום 3/1/10 הודיע התובע שוב לנתבעת כי הוא עוזב את העבודה בהתאם להודעתו הקודמת וכי עבודתו תסתיים ביום 18/1/10, כאשר לשיטתו על כך נענה התובע כי בשלב זה הוא יצא לחופשה וכי בתומה יחליט אם בכוונתו לחזור, וכי בכל מקרה לא יחול כל שינוי בתנאי עבודתו.

בהמשך חזר ב"כ התובע על שאר הדרישות הכספיות של התובע וחזר והודיע כי התובע עומד על התפטרותו הנ"ל.

ביום 17/1/10 נשלח מאת הנתבעת מכתבה של הגב' ענן, שבו חזרה והבהירה כי התובע יצא לחופשה שנתית על פי בקשתו וכי לראשונה, ומבלי שקדמה לכך כל טענה או פניה, נודע לנתבעת על כוונתו של התובע להתפטר, ממכתב בא כוחו מיום 12/1/10.

עוד צוין באותו מכתב כי הממונה על התובע יצרה עם התובע קשר ואף קיבלה ממנו את בקשותיו לשיבוץ לעבודה בשבוע שהחל מה-17/1/10 ועד ה-23/1/10, דבר שאינו מתיישב עם התנהלותו של מי שהחליט זה מכבר להתפטר.

לגופם של דברים דחתה הגב' ענן את דרישות התובע וציינה כי לאור הודעת בא כוחו, ייערך לתובע גמר חשבון במשכורת חודש 1/10 ממנה יקוזז שווי דמי ההודעה המוקדמת שהיה על התובע למסור ולא נמסר.

אין חולק כי התובע לא חזר לעבודה לאחר חילופי המכתבים הנ"ל, ובחודש 3/10 הוגשה תביעתו שבנדון.

36. וכך, לטענת התובע בכתב תביעתו ותצהירו הוא פנה מספר רב של פעמים במשך תקופת עבודתו אל נציגי הנתבעת ודרש תשלום עבור הפרשי נסיעות והחזר השעות שקוזזו משכרו בגין הפסקות שלא כדין, אך נענה כי דרישותיו נדחות ולא יחול שינוי בתנאי עבודתו.

אי לכך, לשיטתו, כבר ביום 3/12/09 הוא הודיע לנתבעת כי הוא מתפטר מעבודתו עקב אי תשלום זכויותיו כדין. לדבריו, בתגובה להודעה זו הוא רומה על ע"י נציגי הנתבעת, שדרשו ממנו לחתום על "טופס בקשה לחופשה", בטענה כי החתימה על הטופס נדרשת לצורך קבלת יתרת חופשה שנתית שנותרה לזכותו לאחר התפטרותו, ועל מנת לאפשר לו לשוב לעבודה בתום החופשה, אם יחפוץ בכך.

לדבריו, ביום 12/1/10 נשלח מכתב בא כוחו בו הובהר שוב כי בכוונתו להתפטר עקב אי תשלום זכויותיו ובהמשך לכך הוחלפה בין הצדדים התכתובת כאמור לעיל.

לשיטת התובע בסיכומיו, הואיל והוכח כי נמנעו ממנו זכויותיו על פי דין, ברי כי לא יכול להיות חולק בדבר זכאותו לפיצויי פיטורים בנסיבות המקרה שבנדון.

37. מנגד, לטענת הנתבעת בכתב הגנתה והתצהירים מטעמה, אין כל יסוד לטענות התובע או לתשתית העובדתית שהוא מנסה לבסס.

לטענתה, התובע מעולם לא הלין בפניה על קיפוח כלשהו בזכויותיו.

הנתבעת דוחה מכל וכל את טענות התובע לפיהן כביכול רימתה או הטעתה את התובע, שכן לטענתה, היה זה התובע שביקש לצאת לחופשה של 12 יום החל מיום 3/1/10 ובקשתו זו אושרה.

לדברי הנתבעת והמצהירות מטעמה, מקובל לשריין בקשות לחופשה מסוג זה מבעוד מועד וכך נעשה גם במקרה שבנדון.

לטענתה, הפעם הראשונה שבה נודע לנתבעת על כוונת התובע להתפטר היתה במכתב בא כוחו מיום 12/1/10.

מוסיפה הנתבעת וטוענת כי יש לתהות על התנהלותו חסרת תום הלב של התובע, שכן עוד ביום 12/1/10 פנתה אליו הגב' גולדפן לצורך בירור המשמרות שירצה לעבוד לאחר חזרתו בשבוע של ה-17/1 עד ה-23/1 והתובע מסר לה את השיבוץ המבוקש על ידיו מבלי שיידע אותה כי הוא בכלל לא מתכוון לחזור לעבודה.

לטענת הנתבעת, לא רק שהתובע לא קופח מעולם בזכויותו אצלה, אלא שהוא אף מעולם לא העלה כל טענה בעניין זה בפניה, ובכפעל יוצא מכך לא איפשר לה "לתקן" את הטעון תיקון, אם היה כזה ומוכחש על ידיה.

אי לכך לטענתה, לא התקיימו בתובע התנאים המזכים אותו בפיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותו שבנדון, ולא זו אף זו, אלא שבנסיבות אלו ברי כי התובע התפטר ללא מתן הודעה מוקדמת כדין, ועל כן בצדק קיזזה הנתבעת משכרו האחרון, את יתרת דמי ההודעה המוקדמת שחב לה.

38. מהשתלשלות העניינים שלא היתה במחלוקת בין הצדדים ומטענות הצדדים, זה בכה וזה בכה, עולה כי נסיבות סיום עבודתו של התובע כרוכות למעשה בשתי שאלות נפרדות: האחת – האם בנסיבות התפטרותו של התובע שהוכחו, זכאי התובע לפיצויי פיטורים, והשניה – האם בנסיבות התפטרותו של התובע שהוכחו, נותר התובע חייב הודעה מוקדמת שלא שולמה.

נפנה איפוא לדון תחילה בשאלה האם בנסיבות התפטרותו של התובע שהוכחו, זכאי התובע לפיצויי פיטורים.

39. ככלל, התפטרות מן העבודה כפי המקרה שבפנינו, אינה מזכה בפיצויי פיטורים, למעט באותם מקרים חריגים המנויים בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים).

וכך, אחד החריגים לכלל זה מצוי בסעיף 11(א) לחוק פיצויי-פיטורים, אשר קובע:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים".

נטל ההוכחה להראות כי התקיימו בעובד הנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, מוטל על העובד הטוען לזכאות לפיצויי פיטורים בדין מפוטר [ראה: דב"ע מח159/-3 חיים שלום – מירון סובל שור ושות', פד"ע כ' 290].

ואשר לרמת ההוכחה הנדרשת להרמת נטל זה נקבע כי:

"השאלה, אימתי נקלע עובד למצב, שבו תנאי עבודתו הורעו בצורה מוחשית, דורשת התייחסות למכלול הנסיבות שהביאו להתפטרות. אין די בתחושתו הסובייקטיבית של העובד, שלפיה תנאי עבודתו הורעו, אלא עליו להוכיח קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה, ורק הוכחתה תביא את ההתפטרות להיחשב כפיטורים"

[ראה: דב"ע נא/3/203 הרשקו רובין - מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ (לא פורסם) סעיף 6 לפסק הדין].

כמו כן, נקבע שכאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לשנותן על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר עקב הרעה בתנאי עבודה או עקב נסיבות שביחסי עבודה בטרם יתפטר מעבודתו, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, ורק אם לא עשה לסילוקה - יתקיים האמור בסעיף [ראה: דב"ע לה/15-3 בן צור דרויאנוב – זיגמונס רוסקיס (לא פורסם); דב"ע שן 10-3 חיים כהן – הלהר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא, 238; דב"ע מח/174-3 טלסיס בע"מ - רוגל, פד"ע כ, 421]

40. זאת ועוד, בדוננו בשאלת הנסיבות שהובילו להתפטרות, יש לזכור שככלל לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים, העילה לזכאות "מתגבשת במעשה הפיטורים או ההתפטרות, בצרוף המניע שפעל כך, היינו הנסיבות המודעות שהסבו למעשה את סיים היחסים" [ראה: דב"ע לג/3-2 זילבר - גלוביס בע"מ, פד"ע ד, 153, 157 דב"ע מב/132-3 להבים בע" משה מ ואח' – פרנסה, פד"ע יד, 264, 269].

אי לכך נפסק, כי:

"יודגש כי בסעיפים שבחוק פיצויי הפיטורים, תשכ"ג- 1963(להלן - החוק), שעניינם התפטרות המזכה בפיצויים (הסעיפים 6, 8 ו-11), נאמר במפורש שהמדובר הוא בהתפטרות "לרגל", "עקב" או "מחמת" האמור באותם הסעיפים, ללמדך שהגורם לא רק שצריך להיות קיים, אלא ­והוא העיקר - שאותו גורם יהיה הפועל, המניע והמביא לתוצאה"

[ראה: דב"ע לה41-3 יעקב היגר -דינה שוורץ, פד"ע ז 24; דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב -נאקו שיווק בע"מ פד"ע כז 514].

41. במילים אחרות, מעבר להוכחת עצם קיומה של הרעה מוחשית או קיומן של נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, יש להראות קשר סיבתי בין אותה הרעה או אותן נסיבות לבין ההתפטרות בפעל.

מכאן שלא די בקיומה של נסיבה אשר היא עצמה יכולה להוות טעם התפטרות בדין מפוטר אלא, יש לבחון את הנסיבות "לפי מצב הדברים עובר להתפטרות, עת נותנים את הדעת לנתונים שפעלו למעשה ולא לנתונים רדומים אשר יכלו לפעול, אך לא היו אלה שמחמת קיומם התפטר העובד [ראה: דב"ע לו/123-3 מדינת ישראל נגד שלום לבבי, פד"ע ח', 261].

42. ואימתי תחשב הרעה בתנאי העבודה כמוחשית?

לעניין זה נקבע בפסיקה, כי היא תחשב ככזו "כאשר הצר המעביד את צעדיו של העובד או הרע את תנאי עבודתו באופן מוחשי עד שלא השאיר בידו כל ברירה בלתי אם לנטוש את העבודה ולהתפטר" [ראה: ע"א 118/57 לזרוס – אחים ברנט את בורכרד בע"מ, פד"י יב 1613], וכן שההרעה צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו או שניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד [ראה: ע"א 496/67, שוקורי – מדינת ישראל, פד"י כב (1), 395; ע"א 171/66 עירית פתח תקוה – שלמה בן צור, פד"י כ (3), 262; ע"א 235/67 מרכז החינוך העצמאי של אגודת ישראל – מרגלית קרני, פד"י כא (2), 255].

43. עד כאן הכלל, ומן הכלל אל הפרט.

כאמור, נטל ההוכחה להוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים מוטל על שכמו של התובע, ועל כן נפנה להלן לבחון, האם עמד התובע בנטל להוכחת זכאותו זו.

כמבואר לעיל בפסק דיננו, דחינו את תביעותיו של התובע לתשלום הפרשי נסיעות ודמי חגים, אך קיבלנו את תביעתו לתשלום הפרשי שעות שקוזזו ממנו, אלא שבכך לא סגי, שכן כמבואר לעיל, על פי הפסיקה, לא די בכך שתהיה סיבה להתפטרות, אלא נדרש להוכיח קשר סיבתי בין אותה סיבה לבין ההתפטרות בפעל במועד שבו התרחשה, היינו, יש להראות כי אותה הרעה או פגיעה היא המניע שהביא להתפטרות.

אי לכך, וכבר בפתח הדברים, אין בידינו לקבל את סברת ב"כ התובע בסיכומיו לפיה מעת שהוכח כי לא שולמו לתובע מלוא זכויותו במשך תקופת עבודתו, קמה לתובע זכות אוטומטית לפיצויים פיטורים.

הנכון הוא שגם אם זאת הוכח, עדיין הנטל הוא על התובע להראות שאותה פגיעה בתנאיו היא המניע שהביא אותו להתפטרות במועד שבו התפטר.

44. ולגופם של דברים, לאחר ששמענו את עדי הצדדים ועיינו בכלל החומר שהוגש לתיק, לא שוכנענו כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותו שבנדון, והכל כפי שיבואר להלן.

45. וכך, התובע שעליו הנטל להוכיח את זכאותו זו לפיצויי פיטורים, מלכתחילה לא דק פורתא בשאלה, בפני מי התריע, אם התריע, על שלילת זכויותיו ומתי עשה כן.

למעשה, מעבר לטענה בעלמא כי פנה "מס' רב של פעמים לנתבעת" וביקש תשלום עבור הפרשי שעות ונסיעות, לא הציג בפנינו התובע כל תשתית ממנה ניתן ללמוד כי אכן פנה בעניין זה אל מי מנציגי הנתבעת, מתי פנה, מה היו התשובות שקיבל אם פנה, ומתי?

בחקירתו הנגדית בפנינו, אף אישר התובע כי מעולם לא פנה לנתבעת בכתב בעניין זה (ראה עדותו: בעמ' 6 לפרוטוקול ש': 3-4), ומנגד גירסתה של הגב' גולדפן בתצהירה לפיה התובע מעולם לא הלין בפניה על תנאי עבודתה, לא נסתרה בחקירתה הנגדית בפנינו (ראה עדותה: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 18-19).

כאמור, תנאי לזכאות לפיצויי פיטורים בהתפטרות לפי סעיף 11(א) לחוק, היא שהעובד יעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר עקב הרעה בתנאי עבודה ויאפשר למעביד לעשות לסילוק הסיבה להתפטרות, כך שרק אם לא עשה המעביד לסילוקה של הסיבה להתפטרות, יתקיים האמור בסעיף זה.

ודוק, דרישה זו של הפסיקה אינה דרישה פורמאלית גרידא אלא דרישה מהותית, היורדת לשורש הרציונאל של עצם הצורך בהתפטרות, כפי שבואר לעיל.

משלא הוכח בפנינו כי קדמה להחלטת ההתפטרות של התובע פניה אל המעביד לסילוק ה"מניע" להתפטרות, אין זאת אלא שלא התקיים בתובע התנאי הבסיסי הנדרש להוכחת זכאותו לפיצויי פיטורים.

על האמור לעיל נוסיף, כי חוסר העקביות בגרסת התובע באשר למועד שבו הודיע על החלטתו להתפטר ומתי לשיטתו התריע על כוונתו לעשות כן, כעולה ממכתבי בא כוחו לעיל, אף היא אינה תורמת (בלשון המעטה), לביסוס תשתית עובדתית המצביעה על התפטרות בדין מפוטר, מה גם שאף מבלי להידרש לגרסת התובע לפיה הוא הוטעה לשיטתו לחתום על "טופס בקשה לחופשה", הדעת נותנת כי אדם שמבקש להתפטר מעבודתו יביע את רצונו זה בצורה ברורה, גם אם בנוסף למילוי טופס הבקשה לחופשה. הודעה בכתב על ההתפטרות לראשונה רק באמצע חודש ינואר 2010 ואף זאת באמצעות מכתב בא כוחו, אינה מתיישבת עם התנהלותו של מי שגמר אומר להתפטר מעבודתו כבר בתחילת חודש 12/09.

ואם בכל האמור לא סגי, יש לזכור כי לא היה חולק בין הצדדים שבחודש 5/09 השלים התובע את הסמכתו ברפואת שיניים וזאת לאחר כשנתיים בהן הועסק בנתבעת באותם תנאים "מקפחים" לטענתו.

טענת התובע, לראשונה בחקירתו הנגדית בפנינו לפיה רק בחודש 9/10 החל לעבוד כרופא שיניים, לא רק שלא הוכחה לגופה, אלא שגם אם כך היו פני הדברים, הרי שסמיכות הזמנים שבין מועד השלמת הסמכתו של התובע לבין מועד התפטרותו מעבודתו בנתבעת, לאחר מעל שנתיים בהן עבד באותם תנאים, מטילה על התובע נטל כבד עוד יותר להראות כי המניע האמיתי להתפטרותו במועד זה היה סירוב הנתבעת להיענות לדרישותיו, ולא העובדה שביסוד החלטת ההתפטרות עמד רצונו, הטבעי והמובן, לעסוק בתחום אליו הוכשר ולא להמשיך לעבוד בנתבעת כמטפל בשכר מינימום.

כך או כך, לא רק שהתובע לא עמד בנטל לסתור את המסקנה המתבקשת באשר למניע האמיתי להתפטרותו בנסיבות המקרה המסוימות שבנדון, אלא ובעיקר שהוא כלל לא החל לעמוד בנטל הרגיל המוטל על עובד לביסוס זכאותו לפיצויי פיטורים בדין מפוטר.

46. אי לכך ולאור כל המבואר לעיל, אין לנו אלא לדחות את תביעתו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותו מעבודתו בנתבעת שבנדון.

משזו קביעתנו, נפנה להלן לדון בתביעתו של התובע להשבת דמי ההודעה המוקדמת בסך של 2,701 ₪ שקוזזו משכרו האחרון.

התביעה להשבת דמי הודעה מוקדמת שקוזזו מן התובע.

47. כפי שציינו לעיל, שתי המחלוקות בנושא הזכאות לפיצויי פיטורים ולהשבת דמי הודעה מוקדמת, אינן בהכרח חופפות, שכן גם אם כאמור קבענו כי עצם התפטרות התובע לכשעצמה אינה מזכה בפיצויי פיטורים, עדיין נותרת על כנה השאלה, האם התובע מסר על אותה התפטרות הודעה מוקדמת כדין, אם לאו.

48. חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001 (להלן - חוק הודעה מוקדמת).

קובע את החובות ואת הזכויות של העובד והמעביד בנסיבות של פיטורים או התפטרות ואת התוצאות הנובעות מהפרת אותן חובות/זכויות.

וכך, סעיף 2 לחוק שכותרתו "חובה ליתן הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות", קובע באופן הדדי את החובה של העובד ושל המעביד בהתאמה, למסור הודעה מוקדמת לפני התפטרות/פיטורים, לגביה נקבע בסעיף קטן (ג), כי:

"(ג) הודעה כאמור בסעיף זה תינתן בכתב ותציין את יום הוצאת ההודעה ואת יום הכניסה לתוקף של הפיטורים או ההתפטרות, לפי הענין, והכל בהתאם להוראות חוק זה" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.).

על פי סעיף 4 (3) לחוק, עובד שעתי דוגמת התובע, בוויתקו של התובע זכאי/חייב במהלך שנת עבודתו השלישית, להודעה מוקדמת של 21 ימים, בתוספת של יום אחד בשל כל שני חודשי עבודה בשנה האמורה, ובסה"כ 25 ימים קלנדאריים בעניינו של התובע שהועסק במשך 32 חודשים.

ובאשר לתוצאות של הפרת חובה זו למסור הודעה מוקדמת לפני פיטורים/התפטרות, הרי שלעניין זה קובע סעיף 7 לחוק שכותרתו "תוצאות אי מתן הודעה מוקדמת", באופן הדדי, כי מעביד/עובד שלא נתנו הודעה מוקדמת לפיטורים/התפטרות כאמור בחוק זה, שילם לעובדו/מעבידו פיצוי "בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת".

49. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו.

כאמור לטענת התובע, הוא מסר הודעה מוקדמת על כוונתו להתפטר ביום 3/12/09, כאשר לשיטתו ההודעה אמורה היתה להיכנס לתוקפה ביום 3/1/10.

מנגד, לטענת הנתבעת, לראשונה נודע לה על כוונתו של התובע להתפטר ביום 12/1/10 עם קבלת מכתבו של בא כוחו מאותו מועד, כאשר בד בבד עם משלוח מכתב בא כוחו, מסר התובע עצמו לגב' גולדפן את סידור העבודה שלו לשבוע שבין ה-17/1 עד ה-23/1.

50. כמבואר לעיל, על פי חוק הודעה מוקדמת, הודעה מוקדמת על התפטרות יש למסור בכתב.

זאת ועוד, נקודת המוצא לדיוננו זה היא שביום 3/12/09 מילא התובע טופס בקשה לחופשה שתחל ביום 3/1/10, ולא מכתב התפטרות.

מכאן שהנטל על התובע הוא כבד במיוחד, היינו לא רק להראות כי הודיע על התפטרות ביום 3/12/09, אלא גם להראות כי המסמך בכתב עליו חתם תחת הכותרת "טופס בקשה לחופשה", אינו מעיד על תוכנו אלא מהווה הודעת התפטרות למעשה.

51. כפי שציינו לעיל, התובע אישר כי עד למכתב בא כוחו מיום 12/1/10 לא הוצאה על ידו כל אסמכתא בכתב בעניין תלונותיו על תנאי העבודה או כוונתו להתפטר.

התובע לא הביא כל ראיה או עדות אחרת לתמיכה בגרסתו כי הודיע על התפטרותו כבר ביום 3/12/09 ואילו גרסת עדות הנתבעת, כי התובע ביקש חופשה במועד זה, לא נסתרה בחקירתן הנגדית בפנינו.

זאת ועוד, אף אם נניח כגרסת התובע כי הוא אכן הודיע על התפטרותו ביום 3/12/09 שתכנס לתוקפה ביום 3/1/09 וחתם על טופס הבקשה לחופשה בשל דרישת הנתבעת, הדעת נותנת כי ביום 2/1/10 היה ננקט איזה צעד של פרידה מצד התובע, שכן על פי שיטתו זהו היום האחרון לעבודתו, לאחר תקופה של כשנתיים וחצי בה עבד באותו מקום.

יותר מכך, אם אמנם כך היו פני הדברים, הדעת נותנת כי במכתב בא כוחו מיום 12/1/09 היה מציין בא כח התובע כי התובע סיים את עבודתו כבר ביום 3/1/10 וכי הוא ממתין לתשלום זכויותיו.

לא רק שהתובע לא טען בשום שלב כי נפרד ממקום העבודה בתחילת חודש 1/10 אלא שבמכתב בא כוחו כלל לא נטען כי התובע סיים את העבודה ביום 3/1/10 אלא ההיפך במכתבו הראשון של ב"כ התובע נאמר כי במועד זה (תחילת חודש 1/03) הודיע התובע על התפטרותו.

הנה כי כן, וגם אם התובע הרהר בינו לבין עצמו באפשרות להתפטר במועד זה, הרי שלא הוכח בפנינו, כי מסר הודעת התפטרות לצד שכנגד, לא כל שכן הודעה בכתב כדרישת חוק הודעה מוקדמת במועד שקדם ליום 12/1/10.

52. כנזכר לעיל, על פי סעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת, עובד שלא נתן הודעה מוקדמת להתפטרות כאמור בהוראות חוק זה, ישלם למעבידו פיצוי "בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת".

על פי הוראות החוק חייב היה התובע במתן הודעה מוקדמת של 25 ימים קלנדאריים.

בפעל, ניתנה על ידו הודעה מוקדמת של 6 ימים (מיום 12/1/10 עד ליום 18/1/10 כאמור במכתב בא כוחו), ועל כן היה עליו לשלם לנתבעת פיצוי בעד 19 ימים – התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת.

כעולה מתלוש השכר האחרון של התובע, הנתבעת ניכתה מהתובע פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בשווי של 18 ימים, בלבד.

משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא הנתבעת פעלה בהתאם לדין בעניין זה ואף מעבר לכך עת קיזזה מן התובע 18 ימי הודעה מוקדמת בלבד, ועל כן התובע אינו זכאי לכל השבה בגין קיזוז הודעה מוקדמת.

לא זו אף זו. משזו מסקנתנו, אף התייתר מניה וביה הצורך לדון במחלוקת שנפלה בין הצדדים בשאלה האם כטענת הנתבעת, במקביל למסירת הודעת ההתפטרות במכתב בא כוחו מיום 12/1/10 מסר התובע לגב' גולדפן את בקשותיו לסידור עבודה לשבוע שהחל מיום 17/1/10 ועד ליום 23/1/10, שכן גם אם כך היו פני הדברים, הרי שממילא ימים אלו נכללים בתוך תקופת ההודעה המוקדמת שהיה על התובע למסור.

53. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אין לנו אלא לדחות אף את תביעתו של התובע להשבת דמי הודעה מוקדמת.

54. סוף דבר –

אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, התוצאה היא שתביעותיו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי הוצאות נסיעה, יתרת דמי חגים ולהשבת דמי הודעה מוקדמת שקוזזו ממנו - נדחות.

תביעת התובע לתשלום הפרשי שעות שקוזזו ממנו מתקבלת, ואנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 10,952 ₪ בגין הפרשי שכר, עבור שעות עבודה שקוזזו ממנו.

הסכום כאמור לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/9/08 ועד לתשלום המלא בפועל.

כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 2,000 ₪ לתשלום בתוך 30 ממועד קבלת פסק הדין לידיה, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ט אייר תשע"ג, (29 29 אפריל 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.