כתב האישום

1. הנאשם 1 ׁׁ(להלן: הנאשם) הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן הכולל שני אישומים.

באישום הראשון הורשע הנאשם בעבירות של אי קיום צו בית משפט לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), ואי קיום צו איסור שימוש לפי סעיפים 239 ו- 240 לחוק התכנון והבניה. על פי עובדות האישום הראשון, ביום 17.2.2008 ניתן גזר דין במסגרת ת.פ. 1871/02 בבית משפט זה (להלן: ההליך הקודם) בו ציווה בית המשפט על הנאשם להרוס ולהפסיק את השימוש שנעשה במקרקעין הידועים כחלקות 28, 29, ו- 30. הצווים ניתנו בהתייחס להכשרת קרקע בשטח של כ- 4000 מ"ר על ידי הנחת מצעים וסלילת אספלט; הקמת סככות מקונסטרוקציות פלדה וקירוי בשטח של כ- 3000 מ"ר; הקמת סככות מצפון מערב בשטח של כ- 39 מ"ר ומדרום מערב שתי סככות בשטח של כ- 41 מ"ר ו- 57 מ"ר בהתאמה. בכתב האישום צוין כי כל המבנים האמורים נבנו ללא היתר, ומשמשים כשוק רוכלות פתוח בשטח שייעודו חקלאי ומתחת לקו מתח עליון. מיום גזר הדין ועד ליום 26.10.2009 לא הרס הנאשם את המבנים ולא הפסיק את השימוש בהם, וכן לא הוצאו היתרי בניה למבנים הקיימים – ובכך הפר ביודעין את צווי ההריסה והשימוש.

באישום השני הורשע הנאשם בעבירות של שימוש הטעון היתר לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה. לפי העובדות שצוינו באישום זה, ביום 26.10.2009 נתגלה בעראבה, בחלקות 29,28, ו- 30 בגוש 19377 שימוש ללא היתר כלהלן: שימוש בקרקע בשטח של כ- 4000 מ"ר על ידי הנחת מצעים וסלילת אספלט; שימוש בסככות מקונסטרוקציית פלדה וקירוי בשטח של כ- 3000 מ"ר; שימוש בסככה מצפון מערב בשטח של כ- 39 מ"ר ומדרום מערב שתי סככות בשטח של כ- 41 מ"ר ו- 57 מ"ר בהתאמה. צוין בכתב האישום שהשימוש במבנים הוא לצרכי שוק רוכלות פתוח בשטח שייעודו חקלאי ומתחת לקו מתח עליון. בכתב האישום צוין כי הנאשם היה חייב להשיג היתר לשימוש שצוין. עוד צוין בכתב האישום כי הנאשם הוא, כך: "מי שמוטלת עליו החובה להשיג היתר, בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה, מי שהוחזק כבעלים של המקרקעין בשעת ביצוע העבירה, המבצע בפועל [של] העבירה, המשתמש בפועל במקרקעין, האחראי לשימוש".

1. יצוין כי הנאשמים הודו ביום 23.4.2012 בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום בפני מותב אחר בבית משפט זה (כב' השופטת הבכירה לאופר-חסון) והורשעו בהתאם להודאתם. בהמשך, התיר בית המשפט לנאשמים לחזור בהם מהודאתם והורה על ביטול הכרעת הדין. בעקבות כך המותב הנכבד פסל את עצמו מלדון בתיק והמשך הטיפול בתיק הועבר אליי. ביום 19.6.2014 שב הנאשם והודה בפניי בעובדות כתב האישום והורשע על סמך הודאתו; ואילו ביחס לנאשם 2 בוטל האישום לבקשת המאשימה (ראו ההחלטה מיום 7.7.2015).
2. אקדים ואעיר כי בנוסף לעונשים "הרגילים" שהמאשימה ביקשה להטיל על הנאשם, היא עתרה לחייבו בהיטל השבחה וכן בכפל שווי המבנים מושא כתב האישום. לפיכך, הדיון ייערך באופן שתחילה נסקור את טענות הצדדים לעונש, נקבע את מתחם העונש ההולם ונסקור את הנסיבות הנדרשות לגזירת העונש בתוך המתחם. לאחר מכן נעבור לדון בעתירת המאשימה לתשלום היטל השבחה ולחיוב הנאשם בכפל שווי המבנים.

מתחם העונש ההולם ושיקולים לגזירת העונש בתוך המתחם

טיעוני הצדדים

1. ב"כ המאשימה הגישה טיעון בכתב וכן הוסיפה וטענה בעל-פה. המאשימה סבורה כי יש לראות בכל אחד מן האישומים אירוע שבגינו יש לקבוע מתחם עונש נפרד. לשיטת המאשימה לגבי האישום הראשון יש לקבוע מתחם עונש שיכלול את הרכיבים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של ארבעה עד ששה חודשי מאסר בפועל (של ממש); מאסר על תנאי לתקופה של 7-6 חודשים למשך שלוש שנים; קנס שנע בין 300,000 ₪ עד 500,000 ₪; חתימה על התחייבות בסך 150,000 ₪. לגבי האישום השני נטען כי המתחם כולל קנס שנע בין 300,000 ₪ עד 500,000 ₪, חתימה על התחייבות בסך 250,000 ₪ וכן מתן צווי הריסה ואיסור שימוש. ב"כ המאשימה הפנתה לעבירות בהן הורשע הנאשם ולנסיבות העולות מכתב האישום, והדגישה את חומרת העבירות. בין היתר נטען כי מדובר בשוק עירוני שפועל מאז שנת 2009 ועד היום, וצוין היקפם הגדול של השטח והמבנים בהם נעשה שימוש על ידי הנאשם, תוך הפרה של צו שניתן על ידי בית המשפט למשך תקופה ארוכה מאד, וכן התכנון המוקדם הטבוע בעבירות מעין אלו. המאשימה הפנתה לערכים המוגנים שנפגעו, וטענה כי במקרה הנדון המדובר בפגיעה חמורה. נטען כי הנאשם פגע במרקם התכנוני ומעשיו אילצו את הרשויות לשנות את התכנון בהתאם למציאות שהכתיב הנאשם. בתוך כך נטען כי הנאשם ביצע את העבירות בקרקע שייעודה חקלאי. בקשה לשימוש חורג נדונה בשנת 2015 ונדחתה ממספר סיבות ובכללן ייעוד הקרקע החקלאי; קיומו של קו מתח עליון; והעדר סידורי תחבורה וחניה מתאימים. כמו כן, הפנתה המאשימה לפגיעה בשלטון החוק, בכך שהנאשם מפר את החוק וכן צו שניתן על ידי בית המשפט. המאשימה סבורה עוד כי התכלית שעומדת מאחורי ביצוע העבירות, הפקת רווח כלכלי, מוסיפה חומרה לעבירות. בנוסף, הפנתה המאשימה לפסיקה ממנה ביקשה ללמוד על מדיניות הענישה הנוהגת. המאשימה הוסיפה וטענה כי על הענישה בתוך המתחם להגשים את הרתעת הנאשם והרבים, כי אין להתחשב בהשפעת העונש על הנאשם בנסיבות מקרה זה, וכי הנאשם אינו יכול לזכות להקלה משום שלא תיקן את תוצאות העבירה על ידי הפסקת השימוש או הכשרת הבניה. בסיכומם של דברים ביקשה המאשימה להטיל על הנאשם עונש ברף העליון של מתחמי העונש להם עתרה.
2. הסנגור טען לעונש וביקש לראות את העבירות באור שונה. לדידו השוק הוקם "במחשבה בצוותא" עם הרשות המקומית, אשר חפצה להעתיק את השוק העירוני ממרכז הכפר ובכך לפתור בעיות תנועה שנוצרו ואשר שיתקו את היישוב. נטען גם כי השוק מביא תועלת ומשרת את תושבי היישוב, וכן מעסיק מספר אנשים ומפרנס סוחרים רבים. הסנגור טען כי הנאשם לא ישב בחיבוק ידיים, אלא פעל לקבל היתר לשוק ואף הגיש תכנית מפורטת (ראו המסמכים נ/1). כן טען הסנגור על בסיס מכתב שהוגש (נ/2) כי המאשימה הייתה מוכנה להסתפק בעבר בקנס בשיעור של 100,000 ₪. הסנגור סבור כי בנסיבות מקרה זה אין להחמיר עם הנאשם לאור הודאתו והחרטה שהוא מביע. הובהר על ידי הסנגור כי הנאשם הוא עורך-דין במקצועו, שאין לחובתו עבר פלילי למעט עבירה אחת על חוק התכנון והבניה. ואף נתבקש בית המשפט להתחשב במצבו הכלכלי לאור כך שבהליך הקודם שילם קנס וכן כפל אגרה (בגין חלק מהעבירות מושא האישום). עוד נטען כי יש להקל בעניינו של הנאשם משום שבמסגרת ההליך הקודם בו נדון, הורה בית המשפט על הריסת המבנים תוך שניתנה אפשרות למאשימה להרוס את המבנים וזו האחרונה לא ניצלה אפשרות זו. לפיכך, ביקש הסנגור לא למצות את הדין עם הנאשם, להסתפק בקנס מידתי, מאסר על תנאי בלבד ולהימנע מהטלת מאסר בפועל ואף לא בעבודות שירות. לדברי הסנגור המאשימה מנועה מלעתור להטלת מאסר בפועל על הנאשם מאשר ועתירה אפשרית זו לא צוינה בכתב האישום.
3. בדבריו לפניי ציין הנאשם כי הוא עשה את כל הנדרש ממנו על ידי הרשות המקומית, והשוק הוקם בעידוד המועצה שהבטיחה לסייע בידו. הנאשם הוסיף כי פנה לרשות התכנון וקיים פגישות אך לא יכל היה להגיש תכנית נקודתית לנוכח עמדת הועדה כי הסדרת העניין צריכה להיעשות במסגרת תכנית כוללת ורחבה יותר, תכנית שעומדת בפני אישור ואמורה להתייחס גם למתחם השוק.

מתחם העונש

1. בהאידנא, מלאכת גזירת הדין נעשית בשני שלבים: הראשון, קביעתו של מתחם עונש הולם והשני גזירת העונש בתוך המתחם. השיקולים שיש להתחשב בהם בקביעת מתחם העונש, מפורטים בסעיף 40 ט' לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין) אשר עניינם נסיבות שקשורות לביצוע העבירה. סעיף 40 ח' לחוק העונשין קובע כי ככל שמתחם העונש כולל עונש קנס, על בית המשפט להתחשב בנוסף, גם במצבו הכלכלי של הנאשם לצורך קביעת המתחם.
2. ואולם, לנוכח טענות המאשימה הילוך מקדמי נדרש. המאשימה סבורה כי יש לראות בכל אחד מן האישומים אירוע נפרד בגינו יש לקבוע מתחם (במובן סעיף 40יג לחוק העונשין). לעמדתי אין לקבל טענה זו ויש לראות במכלול האישומים אירוע אחד. המבחן שלאורו יש לבחון את השאלה שעל הפרק הוא מבחן הקשר ההדוק כפי שהותווה בע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 29.10.2014). לפי מבחן זה, קשר הדוק יימצא כאשר בין העבירות קיימת סמיכות זמנים או כאשר הן חלק מאותה תכנית עבריינית, אף כאשר הן בוצעו לאורך תקופת זמן שאינה קצרה (ראו גם: רע"פ 4760/14 קיסלמן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 7.5.2015); ע"פ 4289/14 חנונה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.1.2015); ע"פ 1261/15 מדינת ישראל נ' דלאל (פורסם בנבו, 3.9.2015); ע"פ 1082/14 ג'אסר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.7.2015).

במקרה שלפנינו שני האישומים מגלמים עבירות הנובעות מעבודות בניה ללא היתר שבוצעו על אותם מקרקעין ולאותה תכלית. לאמיתו של דבר האישום השני מתאר המשך שימוש באותם מבנים ובאותן עבודות מושא האישום הראשון, והוא נועד כדי לבטא את החומרה בכך שהנאשם המשיך להשתמש בבניה בגינה נשפט בעבר ולא חדל מן השימוש. אמנם המדובר בביצוע שימוש במבנים לתקופה ארוכה, אך מן העבר השני אין להתעלם מכך שהמדובר בהמשך ישיר של העבירות מושא האישום הראשון, והמשך השימוש מבטא את הפן האחר של הפרת הצווים בגין הפרתם הורשע הנאשם באישום הראשון. זאת ועוד, נכון הוא שבאישום הראשון הורשע הנאשם בעבירה של הפרת צו בית המשפט, עבירה המגלמת פגיעה בערך מוגן המבטא פגיעה בבית המשפט ובסמכותו, אך גם בעבירות על חוק התכנון והבניה מגולם עקרון של פגיעה בשלטון החוק, ושתי העבירות באות להגן בנוסף על ערכי התכנון. מכאן שיש לראות בשני האישומים אירוע אחד, ולקבוע בהתאם – מתחם עונש אחד. מנקודה זו נעבור לשיקולים הנדרשים לקביעת מתחם העונש ההולם.

1. בית המשפט העליון עמד פעמים רבות על חומרתן של עבירות התכנון והבניה אשר פוגעות במספר ערכים מוגנים. עבירות התכנון והבניה פוגעות בעקרונות התכנון המסדירים את הבניה והפיתוח, שמטרתם להביא לניצול יעיל של משאבי הקרקע הזמינים. בתוך כך ולאור מערכת הדינים המורכבת הקשורה בהליכי התכנון, יש באותם דינים ערובה לשמירה על בטיחות הציבור ועל איכות חייו. בנוסף, עבירות אלו פוגעות באופן קשה בשלטון החוק ובסדר הציבורי. מכאן הצורך להיאבק בעבירות התכנון והבניה על מנת להביא לביעור התופעה. ניתן להפנות להחלטות רבות של בית המשפט העליון . ראו בין היתר, רע"פ 189/14 מודלג' נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.3.2014); רע"פ 4544/13 ניסים נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 15.10.2013); ע"פ 8915/08 מדר נ' עיריית נתיבות (פורסם בנבו, 3.12.2008); ע"פ 4650/08 ברנס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 19.6.2008); ע"פ 11000/07 פלוני נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה אשדוד (פורסם בנבו, 1.1.2008);  ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' נימר, פ"ד מא(4) 29, פורסם בנבו, 17.8.1987).
2. במקרה שלפנינו פגע הנאשם פגיעה קשה בקשת הערכים המוגנים שבבסיס עבירות התכנון והבניה. כפי שעולה מעובדות כתב האישום, הנאשם ביצע עבודות בניה ללא היתר בגינם נשפט עוד בשנת 2008 ובית המשפט הורה לו להפסיק את השימוש ולהרוס את המבנים. בית המשפט נתן בידי הנאשם שהות למשך שנה וחצי כדי לקיים את הצווים, אולם גם לאחר חלוף המועד שנקצב, המשיך הנאשם להשתמש במבנים ולא ביצע את צו ההריסה. חמור מכך, בהתאם להודאת הנאשם באישום השני ומהנתונים שהונחו לפניי, עולה כי הנאשם ממשיך לעשות שימוש במבנים, אשר נבנו למצער בשנת 2004 (ראו ת/1) ברציפות עד עצם היום הזה. לפיכך יוצא שמאז שנת 2008 הנאשם מפר את צווי בית המשפט. אין לך זלזול בוטה מזה בצווי בית המשפט.
3. ממקרא כתב האישום עולה כי המדובר בביצוע עבירות בהיקף נרחב ביותר. הנאשם הכשיר קרקע בשטח של כ – 4000 מ"ר על ידי הנחת מצעים ואספלט; בנה סככות מקונסטרוקציית פלדה וקירוי בשטח של כ- 3000 מ"ר וכן סככות נוספות בגדלים שונים. בנוסף לכך יצוין כי הבניה בוצעה בשטח שייעודו חקלאי ומתחת לקו חשמל של מתח גבוהה. היקף עבודות הבניה ויתר הנסיבות מלמדים על כך שהנאשם פגע בערכים המוגנים פגיעה קשה. מנגד, בהקשר זה יש ליתן משקל לעובדה כי המדובר בבניה מחומרים קלים שניתן להסירה בנקל ואין המדובר בבנייה בת-קיימא.
4. זאת ועוד, מעל הנסיבות מרחפת חומרה נוספת. המטרה לביצוע עבירות התכנון במקרה דנן, היא לשם הפקת רווח כלכלי. אין חולק כי העבודות והמבנים שימשו ומשמשים את הנאשם לשם הפעלת שוק עירוני ממנו מופק רווח כלכלי. אמנם לא הובאו נתונים לגבי היקף הרווח מנת חלקו של הנאשם, אך בהחלט ניתן לקבוע כי מדובר בפעילות עסקית שמניבה פירות לנאשם. אחרת, לא ניתן להבין את השימוש המתמשך שהנאשם עושה במבנים משך שנים רבות ללא הפסק. בית המשפט העליון חזר והדגיש את החומרה בעבירות התכנון והבניה שמבוצעות לשם הפקת רווח כלכלי. ראו לעניין זה: רע"פ 8701/08 וונש נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – לודים (פורסם בנבו, 3.6.2009), שם ציין כב' השופט ג'ובראן דברים אלה:  "...במקרה זה, לא ניתן לפתור בנקל את המבקשים ממעשיהם, אלא יש לגזור עליהם קנסות בסכום משמעותי, לאור השימוש המסחרי רחב ההיקף שעשו בשטח המיועד לחקלאות למען רווח כלכלי, וזאת ללא ההיתרים המתאימים". כן ראו פסק דינו של כב' השופט אליקים בע"פ (מחוזי חי') 14054-05-10 הועדה מקומית לתכנון ולבניה "גליל מרכזי" נ' עטאללה (פורסם בנבו, 30.6.2010).
5. המדובר כאמור בעבודות שבוצעו בקרקע שייעודה חקלאי והייעוד אינו מאפשר את הפעילות והשימוש שעושה הנאשם. הנאשם עשה פעולות בניסיון להכשרת העבודות, אולם ניסיונות אלה לא הניבו פירות והבניה לא הוכשרה (ראו המסמכים שהגיש הסנגור נ/1, נ/3). אין לקבל את טענת הנאשם כי הסיבה בגינה לא הוכשרו העבודות הייתה חסימת דרכו על ידי הועדה מלקדם תכנית נקודתית, זאת משום שרשות התכנון חפצה להסדיר את התכנון באזור באמצעות תכנית כוללת רחבה יותר. גם אם טיעון זה נכון מהפן העובדתי, דומה כי לא זו בלבד שהדבר נופל בגדר סמכויותיה של המאשימה, אלא אף חובתה לשקול שיקולים תכנוניים רחבים ולא להיכנע לתכתיבים תכנוניים של הנאשם, אשר ביצע עבודות בניה ללא היתר ויצר עובדות מוגמרות בשטח. זאת ועוד, משלא צלח הנאשם להכשיר את העבודות, הצעד המתבקש היה לחדול מהשימוש במבנים ולקיים את צווי בית המשפט. לא כך פעל הנאשם והוא כאמור המשיך בביצוע עבירות של הפרת הצווים השיפוטיים ושימוש במבנים ללא היתר.
6. לא מקובלת עליי טענת הנאשם כי השוק הפועל הוקם בעידוד ובשיתוף הרשות המקומית. ראשית, ברובד העובדתי לא הונחה תשתית ראייתית להוכחת טענה זו. שנית, גם אם הטיעון נכון ברובד העובדתי, אין בכך כדי להביא להקלה בעניינו של הנאשם. מובן כי הנאשם לא הקים את השוק ממניעים פילנטרופיים אלא מתוך מטרה להשיא רווחים. גם בטיעונו של הנאשם כי ייסוד השוק על ידו הטיב עם התושבים ומנע בעיות תנועה בגרעין הכפר, אין כדי להוות שיקול לקולא בקביעת המתחם. במעשיו, חתר הנאשם תחת ההסדרים התכנוניים הקיימים מבלי שעבודות הבניה יאושרו על ידי גורמי התכנון הרלוונטיים. גם הטענה כי הפסקת פעילות השוק תביא לפגיעה בסוחרים שפועלים בגדרו, אין בה כדי להוות שיקול מבין השיקולים שיש להביאם להקלה.
7. לבסוף, טוען הסנגור כי יש להתחשב בכך שהנאשם שילם אגרות וקנסות במסגרת ההליך הקודם בו נדון, שבמסגרתו הוטלו צווי הריסה ואיסור שימוש. דומה כי משבחר הנאשם להתנהל כפי שהתנהל, והרשעתו הקודמת לא היה בה כדי להרתיעו להמשיך ולבצע את העבירות, אין לו אלא להלין על עצמו. כמו כן, אין לקבל את טיעון הנאשם כי היה ביכולת המאשימה להרוס את הבניה והיא לא עשתה כן. עולה מגזר הדין שניתן בתיק 1871/02 שלא ניתנה האפשרות למאשימה להרוס את הבניה. גם אם ניתן לסבור כי חרף זאת קיימת סמכות בידי המאשימה לנקוט בצעדים להריסת המבנים, אין בכך כדי להפחית מאחריות הנאשם לבצע את הצו.
8. בהתחשב בשיקולים האמורים, אני קובע כי מתחם העונש ההולם בנסיבות מקרה זה כולל מאסר למשך מספר חודשים שיכול וירוצה בעבודות שירות ועד לשמונה חודשי מאסר בפועל, חתימה על התחייבות וקנס שנע בין 100,000 ₪ עד 250,000 ₪. בקביעת המתחם יש להתחשב בכך שלצד הקנס מוטל חיוב נוסף שנושא מאפיינים עונשיים מסוימים; הכוונה היא לחיוב בשווי/כפל שווי המבנים שלגביו יורחב בהמשך.
9. בגדרי ההליך הקודם (תיק 1871/02) בו נדון הנאשם בגין עצם ביצוע הבניה, ואשר משמש את הבסיס לעובדות האישום הראשון, הוצאו צווי הריסה ואיסור שימוש, אשר הנאשם אינן מקיימם ובגין הפרת צווים אלו הורשע בעבירות של אי קיום צו בית משפט. לפיכך, אינני רואה טעם לשוב ולהוציא צווי הריסה ואיסור שימוש על גבי הצווים הקיימים. כדי להסיר כל ספק, מובן כי אותם צווים שהוצאו במסגרת תיק 1871/02, שרירים, תקפים וקיימים. עם זאת אני קובע כי במידה וצו ההריסה שניתן לא יבוצע על ידי הנאשם תהיה רשאית המאשימה לבצעו בעצמה ולחייב את הנאשם בהוצאות ההריסה. אינני רואה קושי במתן הוראה זו. אם בית המשפט מוסמך בגדר הליך זה ליתן צו הריסה, מקל וחומר בסמכותו להוסיף הוראות נלוות לצו שכבר קיים.
10. אינני מקבל את טענת הסנגור לפיה המאשימה לא הייתה רשאית לעתור למאסר בפועל מאחר והיא לא הודיעה על כוונתה זו בכתב האישום. ראשית, בישיבת יום 19.6.2014 לפני שהנאשם מסר תשובתו לכתב האישום, הודיעה המאשימה כי בכוונתה לעתור למאסר בפועל במידה והנאשמים יורשעו. בכך הושגה תכליתו של סעיף 15א' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (ראו: רע"פ 8058/12 אבו לבן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.11.2012)). חשוב מכך, בפועל, היה הנאשם מיוצג לאורך ההליך השיפוטי למן תחילת המשפט ועד לסופו.
11. אשר לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, נתתי דעתי לנסיבותיו של הנאשם כפי שצוינו על ידי הסנגור, ולהשפעת העונש על הנאשם. בנוסף, נתתי את דעתי להודאת הנאשם בבית המשפט.
12. יצוין כי אין בידי לקבל את טענת הנאשם כי המאשימה הציעה לנאשם כי ישלם קנס בסך של 100,000 ₪. ניכר מהמסמך שהגיש הנאשם (נ/2) כי הצעה זו התייחסה להליך הקודם, והותנתה בהריסת המבנים עד למועד מסוים.

העתירה להיטל השבחה ולכפל שווי

1. במסגרת טיעוניה עתרה המאשימה להטיל על הנאשם היטל השבחה לפי הסמכות הנתונה בסעיף 218 לחוק התכנון והבניה וכן לחייבו בכפל שווי המבנים – לפי סעיף 219 לחוק התכנון והבניה. בעניין זה הפנתה המאשימה לתכלית שבבסיס הסעדים להם עתרה, והדגישה את הצורך למנוע הנאה מפרי העבירות שבוצעו על ידי הנאשם.
2. הסנגור מתנגד לעתירת המאשימה וסבור כי היה על המאשימה לפנות בהליך אזרחי לגבי חיובים אלה; וכי לא היה באפשרותה לעתור להטלת חיובים אלה משלא צוינה עתירתה בכתב האישום. בנוסף, נטען על ידי הסנגור כי חיובים אלו לא הוטלו במסגרת ההליך הקודם ועל כן אין מקום לבקש להטילם בהליך זה.
3. המאשימה הודיעה במהלך המשפט כי בכוונתה לעתור להטלת היטל השבחה. המאשימה הגישה מטעמה חוות דעתו של השמאי מר סאלח אבו ריא לעניין גובה היטל ההשבחה ושווי המבנים. השמאי מטעם המאשימה נחקר בבית המשפט (ישיבת יום 18.3.2015). מנגד, הגיש הנאשם חוות דעתו של שמאי מטעמו, מר איאד זועבי, אשר נחקר על חוות דעתו בישיבת יום 29.10.2015.
4. בדיון שהתקיים ביום 28.12.2015 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה לפיה בית המשפט ימנה שמאי מטעמו אשר יקבע את היטל ההשבחה וכן את שווי המבנים, והוסכם שחוות הדעת תחייב את הצדדים. הצדדים הוסיפו והבהירו כי אין בהסכמה למנות שמאי כדי לגרוע מהאפשרות לטעון לעצם החיוב.
5. לאור הסכמת הצדדים הוריתי על מינוי השמאי מר ענאן סלאמה. השמאי שמונה על ידי בית המשפט מסר חוות דעת מפורטת, ערוכה כדבעי שהכילה את הנתונים הרלוונטיים והתייחסה הן להיטל ההשבחה והן לשווי המבנים. הצדדים לא ביקשו לחקור את השמאי ובטיעוניהם אף לא חלקו על קביעותיו.
6. בעמוד 12 לחוות הדעת של השמאי מטעם בית המשפט, העיר כי "במהלך הביקור בנכס נמסר לי על ידי שני המשתתפים מ- 2 הצדדים, כי כתב האישום מתייחס לשימוש ו/או בניה שבתחום חלקה 28 בלבד". מנגד השמאי ציין כי השימוש והבניה התקיימו גם בחלקים מחלקות 29 ו- 30, וכך גם צוין בחוות הדעת. לפיכך, העמיד השמאי בפני המשפט שתי חלופיות לחישוב היטל ההשבחה ושווי המבנים: דרך חישוב אחת מתייחסת רק לעבירות שבוצעו בגדר חלקה 28 בלבד; ודרך חישוב נוספת מתייחסת לעבירות שבוצעו בכל החלקות 29,28 ו- 30. יוער כי בטיעוניהם לא התייחסו הצדדים להערה האמורה, לא הפנו שאלות לשמאי ולא ביקשו להביא ראיות לעניין זה.

כתב האישום בו הודה הנאשם והורשע כולל תיאור שלפיו העבירות בוצעו בשלוש החלקות ולא רק בחלקה 28. אין בפני בית המשפט אלא שעיניו רואות בכתב האישום, שבו הודה הנאשם ללא הסתייגות. ולפיכך יש לבכר את האומדן המתייחס לעובדות המפורטות בכתב האישום הכוללת ביצוע עבירות בגדר שלוש חלקות (השוו: מ' עלי, "על סדרי דין וראיות בדרך לקביעת מתחם עונש הולם" הפרקליט נד(1) www.hapraklit.co.il/?CategoryID=275. כדי לסבר את האוזן יצוין כי על פי החלופה השניה יוצא שהיטל ההשבחה הוא פחות מאשר החלופה הראשונה (בה התייחסות לחלקה 28 בלבד) בכ- 34,000 ₪, ואילו לגבי שווי המבנים החלופה השניה גבוה מהחלופה הראשונה בכמה אלפי שקלים. יוצא אפוא כי בחיבור שני המרכיבים החלופה השניה (בה נלקחת בחשבון הבניה בשלוש החלקות) מטיבה עם הנאשם לעומת החלופה הראשונה.

1. אשר להיטל ההשבחה. השמאי ערך את החישוב בהתייחס למועד הקובע שהוא יום 1.2.2002. מועד זה הוא תחילת השימוש בפועל כפי שנמסר לשמאי על ידי הצדדים (והדבר עולה בקנה אחד עם האמור בכתב האישום בהליך הקודם ת/1). השמאי הבהיר כי מועד זה הוא המועד שבו ניתן היה לקבל היתר לשימוש החורג מושא האישום, אילו היה מתבקש היתר. הילוך זה בו נקט השמאי מטעם בית המשפט נובע מלשון ותכלית של סעיף 218 לחוק התכנון והבניה וכן תואם את סעיף 4 לתוספת השלישית של חוק התכנון והבניה (עיינו בסעיף 4 לחוות דעת השמאי). יובהר כי הניתוח המושכל שערך השמאי בעניין המועד הקובע לקביעת היטל השבחה מקובל עלי לחלוטין והוא אף תואם את פסיקת בית המשפט העליון, ראו: ע"פ 496/75 מתא נ' מדינת ישראל פ"ד ל(2) 295, פורסם בנבו, 26.2.1976). על פי הערכת השמאי היטל ההשבחה לתקופה בה נעשה השימוש מסתכם – על פי חלופה 2 – בסך של 152,500 ₪. יצוין כי על פי השמאי מטעם המאשימה היטל ההשבחה מסתכם בסך 552,200 ש"ח ואילו לפי השמאי מטעם הנאשם היטל ההשבחה מסתכם בסך של 35,000 ₪.
2. לעניין שווי המבנים/המחוברים. לפי חוות דעת השמאי מטעם המאשימה שווי מרכיב הבניה מסתכם בסך של 359,680 ₪; ואילו לפי חוות דעת השמאי מטעם הנאשם שווי המחוברים 200,000 ₪. לאחר שהשמאי המוסכם בחן את הנתונים, העריך כי שווי המחוברים מסתכם בסך של 367,920 ₪.
3. מכאן נשים את פעמינו לדיון בכל אחת מן העתירות.

העתירה להיטל השבחה

1. הבסיס לחיוב נאשם בתשלום היטל השבחה מצוי בסעיף 218 לחוק התכנון והבניה הקובע כך:

"בית המשפט יצווה על הנשפט, בנוסף לכל עונש שיטיל על עבירה לפי פרק זה ולחיוב בהוצאות המשפט, לשלם את האגרה או את תשלום החובה האחר הקשורים בעבירה ושהנשפט חייב בתשלומם אותה שעה מכוח חוק זה וטרם שילם אותם, ואם היתה העבירה בקשר לעבודה או לשימוש הטעונים היתר לפי חוק זה – אותן אגרות או תשלומי חובה אחרים שהיו מגיעים ממנו מכוח חוק זה אותה שעה אילו ניתן ההיתר; בית המשפט רשאי גם לחייב את הנשפט בתשלום נוסף, שלא יעלה על סכום האגרה או תשלום החובה הקשורים בעבירה".

1. סעיף 218 מצוי בפרק י' לחוק התכנון והבניה שכותרתו "עבירות ועונשין", וקובע בין היתר סמכויות בית המשפט להטיל עונשים, צווים וחיובים כלפי מי שמבצע עבירות על חוק התכנון והבניה. סעיף 218 כולל שתי אפשרויות: האחת, חיוב הנשפט בתשלום האגרות ותשלומי החובה, והשניה, חיובו בתשלום נוסף שלא יעלה על סכום האגרה או תשלום החובה האחר. תשלום נוסף זה מכונה במקומותינו "כפל אגרה" או "כפל חיוב". לגבי החיוב באגרות ותשלומי החובה, נוקט סעיף 218 בלשון ציווי בעוד שלגבי התשלום הנוסף, מציין הסעיף כי "רשאי" בית המשפט להטילו. ראו: רע"א 9952/08 כלב נ' עירית הרצליה (פורסם בנבו, 11.2.2009). למען הסר כל ספק, היטל השבחה בא בגדר "תשלומי חובה אחרים" שבית המשפט מוסמך לחייב בהם את הנאשם. ראו: רע"פ 4679/10 שמשון נ' עירית תל אביב-יפו, פ"ד סה(1) 685, פורסם בנבו,1.8.2011) (להלן: עניין שמשון); ע"א 7210/01 עירית נתניה נ' עיזבון המנוחה רחל גלמבוצקי ואח' פ"ד נח (5) 34, פורסם בנבו, 5.5.2004). יודגש כי במקרה שלפנינו המאשימה אינה עותרת לכפל היטל השבחה אלא לתשלום היטל השבחה בלבד.

1. אשר למהותם ואופים של החיובים שבסעיף 218 לחוק, בית המשפט העליון קבע כי הם אינם בגדר קנס. ראו: עניין שמשון; ע"פ 474/65 מירומית מפעלי מתכת אשקלון בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(1) 374, פורסם בנבו, 13.2.1966); המ' 27/70 בית אל-על בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 253, פורסם בנבו, 3.3.1970).
2. בהזדמנות אחרת, ציינתי לגבי התכלית של סע' 218 לחוק דברים אלו:

"התכלית מאחורי סעיף 218 והסמכות להטיל את החיובים שבו הנה ברורה ואף ניתן להיעזר בשוני שבין הציווי להטיל אגרה לעומת סמכות הרשות לחייב בכפל אגרה כדי לעמוד על התכלית. סעיף 218 לחוק נועד כדי למנוע מצב שבו "חוטא יוצא נשכר". לרוב, מבצע עבודות בניה או משתמש במקרקעין נדרש להגיש בקשה למתן היתר ולשלם אגרות והיטלים שונים עד להשגת ההיתר המיוחל, ואילו המבצע עבודות בניה ללא היתר, לא זו בלבד שעובר על החוק, אלא שהתוצאה הנגרמת, שהוא אף אינו משלם את האגרות וההיטלים החלים - מצב שברור כי אין להשלים עמו" תו"ב (שלום קריות) 8135-02-13 ועדה מקומית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם נ' אלקיסי (23.10.2013).

1. בהינתן תובנות אלה, דומה כי חיוב הנאשם בהיטל השבחה מוצדק ביותר ואי הטלתו תחטא לבסיס של אכיפת עבירות על חוק התכנון והבניה. אילו פעל הנאשם בדרך המלך וביקש היתר לשימוש החורג מראש היה מחויב בתשלום היטל השבחה. המצב שנוצר כאשר עבריין בניה, דוגמת הנאשם, עושה דין לעצמו ובונה ללא היתר – כי הוא יוצא פטור מתשלום זה. ברור כי תוצאה זו אין להלום ולכך מיועד החיוב בהיטל השבחה בגדרי סעיף 218 לחוק. יצוין כי המאשימה לא עתרה להטלת כפל החיוב.
2. לפי חוות דעת השמאי שמונה על ידי בית המשפט, היטל ההשבחה מסתכם בסך של 152,500 ₪, ועל כן, אני מחליט לחייב את הנאשם בהיטל השבחה בסכום הנ"ל.

כפל שווי

1. הסמכות לחיוב בכפל שווי מקורה בסעיף 219 לחוק התכנון והבניה שקובע כלהלן:

"(א) הורשע אדם בעבירה לפי פרק זה, רשאי בית המשפט אם נתבקש לעשות כן להטיל עליו, בנוסף לקנס הקבוע בסעיף 204 או במקומו, קנסות כדלקמן:

(1) בעבירה בקשר לבניה הטעונה היתר לפי חוק זה - כפל שוויו של המבנה או של התוספת למבנה שהוקמו ללא היתר;

(2) בעבירה בקשר לבניה בסטיה מהיתר או מתכנית או בניגוד להוראה אחרת מכוח חוק זה - כפל הפרש בין שווי המבנה או התוספת למבנה כפי שהוקמו לבין שוויים כפי שהיה אילו הוקמו בהתאם להיתר, לתכנית או להוראה האחרת.

(ב) לא הטיל בית המשפט קנס כאמור בסעיף קטן (א), רשאית הועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגיהם לתבוע מהנשפט בדרך של תובענה אזרחית סכומים בשיעורים האמורים בפסקאות (1) ו- (2) לסעיף קטן (א).

(ג) הוראות סעיף זה לא יחולו אם הוכח לבית המשפט כי, לפני מתן גזר הדין, הרס הנשפט את המבנה או את התוספת למבנה שלגביהם נעברה העבירה; בית המשפט רשאי לדחות את מתן גזר הדין למועד שיקבע כדי לאפשר לנשפט לבצע את ההריסה.

(ד) לענין סעיף זה, "שווי המבנה או התוספת" - שווים ביום ביצוע העבירה או ביום מתן החלטת בית המשפט, לפי הגדול שבהם, כשהם פנויים.

(ה) כל סכום שנפסק לפי סעיף זה ישולם לקופת הועדה המקומית".

1. סעיף 219 לחוק במתכונתנו הנוכחית הוא יליד תיקון של חוק התכנון והבניה (חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 9), התשל"ח-1978, ה"ח 180); ראו גם הצעת החוק: הצעת חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 9), התשל"ו-1976, ה"ח 376). מדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי לפני התיקון האפשרות היחידה לחייב נאשם בכפל שווי הייתה על ידי הגשת תביעה בהליך אזרחי. אולם בתיקון נקבעו שתי דרכים לחייב בכפל שווי "בין בדרך של קנס בהליכים הפליליים, במקום הקנס האמור בסעיף 204 או בנוסף אליו, ובין בדרך של תביעה אזרחית לאחר מכן". מדברי ההסבר עולה כי התיקון נדרש לאור כך שתביעות אלה היו על סכום גבוה יחסית, ובהינתן סמכותם המוגבלת של בתי משפט השלום שהייתה אז, סבר המחוקק כי ההוראה איבדה מהאפקטיביות שלה, שכן לרוב היה צורך לפנות בתביעה לבית המשפט המחוזי.
2. בגזר דין שניתן על ידי בתיק תוב (קריות) 5761-09-13 ועדה מקומית לתכנון ובנייה "לב הגליל" נ' סאלח עאסלה (פורסם בנבו, 12.7.2016) עמדתי בהרחבה על תכליתו של סעיף 219 לחוק. באותה מקרה ציינתי כי:

"בפסיקת בית המשפט העליון התקבעה המסקנה כי תכליתו של הסעיף היא תכלית אכיפתית ולא עונשית מובהקת. סעיף זה קובע כי בית המשפט יכול להטיל "בנוסף לקנס בסעיף 204 או במקומו" כפל שוויו של המבנה. הקביעה כי רשאי בית המשפט להטיל כפל שווי במקום קנס, יכולה ללמד על תכלית עונשית. זאת ועוד, בסעיף 219 לחוק אף הוגדר כפל השווי כקנס. ואולם, למרות סימנים ברורים אלה, בית המשפט העליון קבע כי תכליתו של סעיף 219 לחוק אינה עונשית אלא בעיקרה אכיפתית: אמצעי לאכיפת הריסת הבניה הבלתי חוקית"

1. את המסקנה לפיה הסמכות שבסעיף 219 היא אכיפתית ניתן ללמוד מהאמור בס"ק (ג) לפיו: "הוראות סעיף זה לא יחולו אם הוכח לבית המשפט כי, לפני מתן גזר הדין, הרס הנשפט את המבנה או את התוספת למבנה שלגביהם נעברה העבירה; בית המשפט רשאי לדחות את מתן גזר הדין למועד שיקבע כדי לאפשר לנשפט לבצע את ההריסה". על בסיס זאת קבע בית המשפט כי: "מדובר בכלי אכיפתי במישור האזרחי שאין ספק שהוא נועד להרתיע אך בעיקר מכוון הוא לתמרץ עבריינים לפעול להריסת הבניה הבלתי חוקית" (עניין שמשון). יצוין לשם שלמות התמונה כי בעניין שמשון לא נשללה לחלוטין האפשרות לראות בכפל השווי לפי סעיף 219 כנושא תכלית עונשית. יצוין עוד כי בפסיקת בית המשפט העליון שניתנה עובר לתיקון 9 לחוק נקבע במפורש כי המדובר בחבות אזרחית (ע"פ 528/78 מדינת ישראל נ' מריבע, פ"ד לג(2) 382, פורסם בנבו,15.3.1979), ובפסיקה שניתנה לאחר התיקון הנ"ל הובעה הדעה כי השינוי שחולל תיקון 9 היה במישור הדיוני בלבד (ע"א 615/83 אלמרז חברה להשקעות ולמימון בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 601, 606, פורסם בנבו, 12.10.1987). תהא אשר תהא תכליתו של סעיף 219 לחוק, לא ניתן להתעלם מכך שטבועים בו מאפיינים עונשיים לא מבוטלים (ראו רע"פ 341/07 חמיס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.1.2007)) והוא נושא עמו סנקציה כספית משמעותית ביותר.
2. על פני הדברים אין מגבלה להטלת כפל שווי כל אימת שמבוצעת עבירה על חוק התכנון והבניה, אולם הניסיון מלמד כי המאשימה מבקשת הטלת חיוב זה במקרים חריגים (עיינו: ע"פ 1127/06 ועדה מחוזית לתכנון ולבניה נ' מחאג'נה (פורסם בנבו, 13.2.2007) (להלן: עניין מחאג'נה); עפ"א (מחוזי ת"א) 55106-10-13 סדן נ' עירית תל אביב (פורסם בנבו, 2.2.2014); ע"פ (מחוזי י-ם) 34117-03-13 אלסלואני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.7.2013); ע"פ 21194-07-10 פישל נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הצפון (פורסם בנבו, 7.4.2011) (להלן: עניין פישל); עפ"א (מחוזי נצרת) 211/08 ועדה מקומית לתכנון ולבניה נ' שמקו (פורסם בנבו, 26.2.2009).
3. בשל חוסר הבהירות השורר במקרים בהם מוצדק להפעיל את הסמכות לפי סעיף 219, בתי המשפט ניסו לקבוע אמות מידה למקרים בהם מוצדק לחייב את הנאשם בכפל שווי. בע"פ (חיפה) 1117/06 ועדה לתכנון ולבניה גבעות אלונים נ' עואלי (פורסם בנבו, 14.1.2007) נדרש כב' השופט שפירא לסוגיה וציין דברים אלו:

"לא ניתן לקבוע רשימה סגורה של מקרים בהם יחוייב נאשם בתשלום קנס נוסף בשיעור של כפל שווי המבנה נשוא כתב אישום. עם זאת, ומאחר ומדובר בסכומים גבוהים במיוחד, הדעת נותנת כי ראוי לעשות שימוש בהוראת חוק זו, כאשר ההפרה של הוראות חוק התכנון והבניה היא הפרה חמורה בנסיבותיה. כך למשל, סבור אני שיש לעשות שימוש בענישה הקבועה בסעיף 219 לחוק התכנון והבניה, במקרים בהם מורשע נאשם בעבירה של אי קיום צו בהתאם להוראות סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. כמו כן, ראוי לעשות שימוש באמצעי עונשי זה במקרים של בניה רחבת היקף, כאשר הבניה משמשת שימוש מסחרי, כל זאת כדי למנוע כדאיות כלכלית לבניה מסוג זה ללא היתר. על זאת יש להוסיף מקרים בהם מבוצעת הבניה בניגוד לצווים מנהליים ושיפוטיים או שמדובר בבניה במקום בו ידוע היה מלכתחילה כי לא ניתן יהיה לקבל אישורי בניה. כמו כן, ניתן להביא שיקולים לחומרא ובמסגרת זו גם את האפשרות לגזור קנס בהתאם להוראות סעיף 219 לחוק העונשין, וזאת כאשר נאשם מנהל את הדיון בבית המשפט באופן שמאריך את הדיון שלא לצורך, וזאת במקרים מתאימים וחריגים. כאמור, הרשימה אינה סגורה ועל בית המשפט יהיה לבחון כל מקרה לגופו על-פי אמות מידה אלו ובמקרים בהם נסיבותיו של המקרה חמורות במיוחד, ראוי לעשות שימוש בסעד העונשי החריג של גזירת קנס בשיעור של כפל שווי הבניה".

ראו גם: ע"פ (מחוזי חיפה) 24261-02-10 קחיזי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.6.2010); עניין מחאג'נה; ע"פ 2701/07 ועדה מקומית לתכנון ולבניה שפלת הגליל נ' שמא (פורסם בנבו, 24.2.2008).

1. המקרה שלפנינו טומן בחובו מרכיבי חומרה רבים שמצדיקים לכלול אותו בין אותם מקרים שמוצדק לחייב בהם את הנאשם בכפל שווי המבנים. הנסיבות האופפות את המקרה נסקרו בהרחבה מקודם ואין צורך לחזור עליהם. אזכיר כי מדובר בעבודות הכשרת שטח רחב היקף של 4000 מ"ר והקמת מבנים (סככות) בשטח העולה על 3000 מ"ר בקרקע שייעודה חקלאי. מעל לכל אלה מרחפת העובדה כי מדובר בעבירות שבוצעו לשם הפקת רווח כלכלי. ואכן, הנאשם מנהל עסק של שוק, והוא מבצע פעילות זו מזה שנים רבות. בנסיבות אלה, עתירתה של המאשימה לחייב את הנאשם בכפל שווי, היא יותר מאשר מוצדקת. מנגד, הנאשם לא הצביע על נימוק שמצדיק אי חיובו בכפל שווי. כפל השווי במקרה הנדון עומד על סך של 735,840 ₪. בנסיבות המקרה, ובשים לב לאופי הבניה, שהיא מחומרים קלים, וליתר נסיבות העניין אני רואה להעמיד את החיוב בכפל השווי בסך של 350,000 ₪. יובהר כי אין קושי בכך שבית המשפט מחליט לחייב בסכום שנופל מן הסכום המקסימלי או אף פחות מסכום השווי (ולא כפלו). יש לזכור כי מדובר בסמכות שבשיקול דעת בית המשפט, וכשם שבית המשפט מוסמך שלא להטיל את החיוב כלל, מוסמך הוא להטילו באופן חלקי.

"שאר ירקות"

1. אין בידי לקבל את הטענה שאין לפסוק חיובים לפי סעיפים 218 ו-219 לחוק התכנון והבניה משום שהמאשימה לא ציינה בכתב האישום כי בכוונתה לעתור להטלתם. בית המשפט העליון התייחס כבר לטענה האמורה וציין כי: "סעיף 219(א) לחוק התכנון והבניה הינו בעל אופי עונשי, ומשכך, השלב הנכון להעלות טענה המתבססת עליו הינו שלב הטיעונים לעונש בפני הערכאה הדיונית. כך עשתה המשיבה במקרה הנוכחי, ואיני רואה בכך כל דופי" (ראו עניין חמיס). הגיונם של דברים אלו יפים גם לגבי העתירה להיטל השבחה.
2. הסנגור טען עוד כי משלא ביקשה המאשימה בהליך הקודם להטיל על הנאשם חיוב בהיטל השבחה ובכפל שווי, לא היה מקום לעתור לחיוב ברכיבים אלה בהליך הנוכחי. טענה זו אין בידי לקבל, והדברים אמורים הן ביחס לסמכות לפי סעיף 218 והן לפי סעיף 219 לחוק. ראשית, עיון באותם סעיפים מלמד כי הסמכות להטיל חיוב לפיהם, קם מקום שבו הורשע הנאשם בעבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה. שנית, מקום שהמאשימה לא ביקשה להטיל חיובים אלה בהליך קודם אין טעם מוצדק למנוע ממנה לבקשם בהליך הנוכחי שכן גם בהליך זה הורשע הנאשם בעבירות על פרק י' לחוק התכנון והבניה. שלישית, עם נקוף הימים וחלוף הזמן התגברה החומרה שמעשיו של הנאשם נושאים. בהליך הקודם הורשע הנאשם "רק" בעבירות בניה, ואילו בהליך הנוכחי הורשע בעבירות של אי קיום צווים שהוצאו על ידי בתי המשפט ובהמשך שימוש באותם מבנים. דווקא המשך ביצוע השימוש לו נלוות עבירות אי קיום הצו, מוסיף חומרה שמצדיקה עתירה לחיובים אלה בהליך הנוכחי.

סיכום וגזר הדין

1. לאור מתחם העונש ובהתחשב בנסיבות הנאשם, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

מאסר בפועל לתקופה של 4 חודשים. הנאשם יישא את המאסר בפועל בדרך של עבודות שירות. הנאשם יתייצב ביום 11.5.2017 בשעה 8:00 לצורך קליטה והצבה במשרדי הממונה על עבודות השירות במפקדת מחוז צפון. עבודות השירות יבוצעו במעון יום לקשיש סחנין. הנאשם יועסק 5 ימים בשבוע, 8 וחצי שעות עבודה יומית.

4 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור בתוך שלוש שנים, עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה ויורשע בה.

קנס בסך של 150,000 ₪ או 18 חודשי מאסר תמורתו.

הקנס ישולם ב-12 תשלומים חודשיים רצופים ושווים, וזאת החל מיום 1.1.2017 ובכל 1 לחודש שלאחריו. אי עמידה באחד מתשלומי הקנס תעמיד את יתרת הקנס לפירעון מידי. שוברים לתשלום הקנס יונפקו על ידי המאשימה.

אני מורה לנאשם לחתום היום על התחייבות כספית על סך של 150,000 ₪ וזאת להימנע למשך תקופה של שנתיים מהיום מביצוע אחת העבירות לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה. היה והנאשם לא יחתום על ההתחייבות, הוא יאסר לכפיית החתימה על ההתחייבות למשך 7 ימים או עד שיחתום על ההתחייבות, לפי המוקדם.

אני מחייב את הנאשם לשלם למאשימה היטל השבחה בסך של 152,500 ₪. התשלום יתבצע בתוך 60 יום מהיום במשרדי המאשימה.

אני מחייב את הנאשם לשלם כפל שווי המבנים (באופן חלקי) בסך של 350,000 ₪ וזאת תוך 6 חודשים מהיום.

צו הריסה ואיסור השימוש שניתנו בהליך הקודם בעינם עומדים ועל הנאשם לבצעם באופן מיידי. במידה והנאשם לא יהרוס את הבניה הבלתי חוקית שפורטה בכתב האישום תהיה רשאית המאשימה להרוס את הבניה.

הצו שניתן בגזר דין זה יירשם בפנקסי המקרקעין. הרישום יבוצע על ידי המאשימה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מהיום.

ניתן היום, כ"ח חשוון תשע"ז, 29 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.