ב"כ התובעים: עו"ד מוחמד יוסף

ב"כ הנתבעים: עו"ד אליאס שוקרי

זוהי תביעה למתן צו עשה, לפיה עותרים התובעים מבית המשפט לקבוע כי, בוצעה חלוקה בחלקת מקרקעין שבבעלות משותפת בינם לבין הנתבעים, וכן לצוות על פינויו של הנתבע 1 מחלקה נוספת שבבעלותם.

עיקר טענות התובעים

1. התובעים בעלי זכויות במקרקעין הידועים כחלקות 23 ו – 34 מגוש 22503 מאדמות כפר מצר (להלן: "חלקה 23" ו- חלקה 34") בהתאמה.
2. בעניין חלקה 23, טוענים התובעים כי, יחד עם אחיהם הנתבעים הפורמליים 1-6, הקימו בתי מגורים, בשטח שהוגדר כחלק מזכויותיהם בחלקה 23 הנ"ל. חלק מבתים אלו נבנה על פי היתר, וחלק אחר נבנה ללא היתר.
3. בשל האמור, יזמו התובעים תכנית מפורטת לצורך קבלת לגיטימציה לבניה ללא היתר. לטענתם, הליך התכנון נמשך שנים רבות, הן בדיונים בוועדה המקומית והן במחוזית, כאשר האחרונים שילמו ממיטב כספם עבור הליך זה, לרבות לאדריכלים, מתכננים, יועצים הוצאות פרסום, עד שבסופו של יום אושרה התוכנית.
4. הוסיפו התובעים וטענו, כי השיגו את כל האישורים לקבלת ההיתר, אלא שהנתבע 1 התנגד לתוכנית בטענה כי אינו מסכים לדרך שתוכננה בחלקה לצורכי ציבור, בעוד דרך זו משרתת את כל השותפים ומאפשרת לנתבע 1 להגיע לחלקתו החקלאית.
5. לטענתם, הנתבע 1 לא מנע מהתובעים את הבניה, לא התנגד לתוכנית המפורטת שאושרה, המתין לאחר שתמו כל הליכי התכנון, וכאשר התובעים קרובים לקבלת היתר, ניסה למנוע זאת מהם, ואלמלא התנגדותו של האחרון, היו התובעים משיגים היתר וממשיכים בעבודות הבניה.
6. טוענים התובעים כי חלקה 23 מחולקת בין הצדדים מזה זמן רב, כאשר כל צד מודע לחלקיו. מוסיפים התובעים כי בהחלטתו משנת 1999 (נספח ג' לכתב התביעה) (להלן: "ההחלטה משנת 99'") קבע בית המשפט כי הייתה חלוקה מוסכמת של החלקה, בניגוד לאמור בתצהירו של התובע דשם, הנתבע 1 כאן.
7. באשר לחלקה 34, טוענים התובעים כי הנתבע 1 מחזיק בזכויותיהם בחלקה, מוגדר כפולש וזאת בניגוד לחוק, ומונע מהתובעים להפיק תועלת מהחלקה הנ"ל.
8. התובעים עותרים למתן צו הצהרתי, לפיו בנו במתחם חלקיהם בחלקה 23 חלקים שהוגדרו בהסכם שנערך בין הצדדים, ולאכוף על הנתבעים קיומו של הסכם זה. כן מבקשים התובעים להורות על פינויו של הנתבע 1 מהחלקה 34 הנ"ל, ולחדול מלהסיג את גבול זכויותיהם.
9. בנוסף, עותרים התובעים לחייב את הנתבעים לפצותם בסך של 150,000 ₪, בגין רכיבי נזק של הפסד הנאה/הכנסה מהמקרקעין, תשלומים ששילמו התובעים מחמת התנגדותו של הנתבע 1 באשר לבקשות הבניה שהגישו, הפסד ימי עבודה, הוצאות שונות וכן בגין כאב וסבל.

עיקר טענות הנתבעים

1. בכתב ההגנה טוענים הנתבעים כי, בחלקה 23 ששטחה 13,790 מ"ר, מיועד שטח של 2,652 מ"ר למגורים, והשאר הינו שטח חקלאי.
2. לטענת הנתבעים, חלקו של כל אחד מהתובעים בחלקה 23 הנ"ל הינו 373 מ"ר, כאשר לנתבעים מגיע 1,502 מ"ר בשטח המגורים. הוסיפו הנתבעים כי התובעים מחזיקים ומשתמשים בשטח הנ"ל, עליו בנו דירות מגורים, ללא הסכמתם, ללא היתר בניה וללא פירוק שיתוף, כאשר החלקה עודנה עד היום במושאע.
3. מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי לא נעשה כל פירוק שיתוף בחלקה 23, לא לפי הסכם בין כל השותפים ולא לפי צו מבית המשפט.
4. עוד טוענים הנתבעים כי לא ניתנה בעבר על ידי בית המשפט כל החלטה בעניין פירוק השיתוף בחלקה 23, כאשר ההחלטה משנת 99' אליה מפנים התובעים, נסובה סביב צו מניעה בחלקה 23, שהתובעים והנתבעים 2 ו-3 לא היו צד בו, אם כי ההליך במסגרתו ניתנה ההחלטה הנ"ל התנהל בין הנתבע 1 לנתבע הפורמלי 4 בלבד, דבר שאינו מחייב את שאר השותפים של החלקה.
5. באשר לחלקה 34 טוענים הנתבעים כי, החל משנת 1967, נכנס הנתבע 1 לחלקה זו ותפס בה חזקה בשטח של כ- 4,000 מ"ר (להלן: "החלק התפוס"), בו נטע עצי שקדים, ולאחר מכן עצי זיתים. הנתבע 1 הכשיר את החלק התפוס, עיבד, נטע והשביח אותו, הכול בידיעת כל השותפים בחלקה, וללא כל התנגדות מצדם, לרבות התובעים עצמם.
6. הנתבעים טוענים כי אילו ידע הנתבע 1 כי חלקה 34 אינה חלק מחלקה 23, לא היה נכנס אליה מעבד, ומשביח אותה.
7. הנתבעים עותרים להורות על דחיית התביעה.

הראיות

1. מטעם התובעים 1 ו-2 הוגשו תצהיריהם של האחרונים בעצמם, אליהם צורפה בין היתר חוות דעתו של מודד מטעמם "מ.ח מהנדסים שירותי מדידות הנדסה ייעוץ ופיקוח" (להלן: "חוות דעת התובעים"). מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע 1, אליו צורפה בין היתר חוות דעת המודד מטעם הנתבעים (להלן: "חוות דעת הנתבעים").

הליכים ועובדות שאינם שנויים במחלוקת

1. בתאריך 20.12.12 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים על מינויו של מודד ואדריכל, לצורך קידום תכנית איחוד וחלוקה למקרקעין נשוא המחלוקת. בתאריך 17.11.14, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המודד שמונה על ידי בית המשפט, מר חוסיין עבד אלחלים (להלן: "המומחה), יסיים עריכת תכנית איחוד וחלוקה של שתי החלקות 23 ו-34 על בסיס החזקה בשטח ותשריט זה יקבל הסכמת הצדדים, וישקף זכויות הצדדים בשתי החלקות הנ"ל, לאחר שיאוחדו ויחולקו, יקבל אישורם ויוגש לבית המשפט למתן תוקף של פסק דין.

על אף האמור, הסכם כזה לא הוגש.

1. בהמשך, בתאריך 12.01.15 הגיש מומחה בית המשפט את תשריט האיחוד וחלוקה אותו ערך (להלן: "תשריט המומחה") אשר הצדדים נדרשו להגיב לתוכנו. לאחר שהתובעים הסכימו לתשריט המומחה הנ"ל ובהעדר כל הודעה מטעם הנתבעים, אישרתי את התשריט והוריתי למומחה לפעול להגשתו לוועדה המקומית לתכנון ובניה "גליל מזרחי" (להלן: "הוועדה המוקמית"). דא עקא, ביום 08.02.15 הגיש ב"כ הנתבעים בקשה לדחיית הגשת התשריט לוועדה המקומית, בשלל טענות, לרבות הטענה כי לא צוין בתשריט שזה נערך לצורכי רישום, ומשכך, אין לתשריט זה תועלת ואינו ניתן לביצוע, וכי משמעות הדבר, שאין איחוד וחלוקה במקרקעין נשוא המחלוקת. בתגובה, לבקשת הנתבעים הנ"ל, ביקשו התובעים קביעת מועד לבירור התובענה.
2. בסופו של יום, כפועל יוצא, ובעקבות התנגדותם של הנתבעים לתשריט המומחה, התשריט לא אושר על ידי בית המשפט ולא הוגש לאישור הוועדה המקומית.
3. תחת זאת, נקבעה ישיבה לשמיעת הראיות בתיק ליום 15.07.15. אולם, בישיבה זו, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, שלשונה כדלקמן :

"מבלי להודות באף טענה מטענות מי מהצדדים אנו מוותרים על חקירות המצהירים ומבקשים שבית המשפט ייתן פסק דין על בסיס החומר הקיים בתיק לרבות סיכומים שיוגשו בכתב במועדים שיוקצבו על ידי בית משפט. בנוסף, אנו מסכימים על וויתור הדדי על כל הסעדים הכספיים שהועלו בכתבי הטענות על ידי שני הצדדים ובית המשפט מתבקש לתת פסק דין לעניין פירוק השיתוף במקרקעין בין הצדדים. כמו כן הצדדים מסכימים כי הנתבעים יפנו חלקה 34 תוך 12 חודשים מהיום...".

ההסכמה הדיונית הנ"ל קיבלה תוקף של החלטה.

1. בעקבות ההסכמה הנ"ל, הגישו הצדדים סיכומי טענותיהם בכתב. אלא מאי, מעיון בסיכומים ועל אף ההסכמה הדיונית הנ"ל, לא התייחסו התובעים להסדר הדיוני, וחזרו על הסעד הכספי לו עתרו בתביעתם, ביחס לשימוש של הנתבעים בחלקה 34. בנוסף, הגם שהנתבעים ציטטו בסיכומיהם את ההסדר הנ"ל, לרבות לעניין פירוק השיתוף, אם כי חזרו הנתבעים וטענו בסיכומיהם כי, בהעדר הסכם ו/או החלטה של בית המשפט, יש לדחות את הסעד של פירוק השיתוף במקרקעין לו עתרו התובעים, ולא התייחסו לעניין ההסכמה בדבר פינוי החלקה מספר 34.
2. בהמשך להגשת סיכומי הצדדים, ובעקבות הגשת בקשה למתן סעד זמני על ידי הנתבע 1 כנגד נתבע פורמאלי 5, הוריתי על דחיית הבקשה וזימון הצדדים בתיק העיקרי לדיון שנערך בפניי ביום 17.02.16, בו הוצע לצדדים מתווה לסיום המחלוקת בפשרה, בהתאם לתשריט המומחה, או לחילופין איחוד התובענה עם תביעה אחרת אותה הגישו הנתבעים כנגד התובעים ונתבעים פורמליים, בבית משפט השלום בנצרת (מספר תיק 17819-04-11) (להלן: "תיק נצרת"), שעניינה פירוק שיתוף בחלקות 23 ו-34, החלקות נשוא ענייננו.
3. בתגובת התובעים מיום 08.03.16, אשר הוגשה יחד עם סיכומי התשובה מטעמם, הביעו האחרונים הסכמתם למתן פסק דין בתיק זה יחד עם תיק נצרת. מאידך, עד לכתבית פסק דין זה לא נתקבלה עמדת הנתבעים לאיחוד שתי התביעות, וזאת על אף החלטתי האחרונה בעניין מיום 03.04.16.

מכאן, פסק הדין;

גדר המחלוקת

1. ככל בהתאם להסדר הדיוני על הנתבעים לפנות חלקה 34, המחלקות שיש לתת עליה מענה בין הצדדים במסגרת פסק דין זה, הינה, אפוא, בסוגיית פירוק השיתוף בחלקה 23.

דיון והכרעה

פירוק שיתוף, המסגרת הנורמטיבית

1. סעיף 37 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") מקנה זכות לכל שותף במקרקעין, לדרוש פירוק שיתוף בכלל הנכס ובאין הסכם לפירוק השיתוף, על בית המשפט לבצע הפירוק, על פי סעיפים 39-43 לחוק המקרקעין.

דרך המלך לפירוק שיתוף במקרקעין הינה ההוראה הקיימת בסעיף 39(א) לחוק המקרקעין, לאמור "במקרקעין הניתנים לחלוקה, יהיה פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין". ראו לעניין זה גם ע"א 587/78 רוטשילד נ' פרנק פ"ד לג(3) עמ' 33.

1. החריג לכלל זה הינו פירוק מקום שהמקרקעין אינם ניתנים לחלוקה או בשל מניעה הנגזרת מדיני התכנון והבנייה, אז פירוק השיתוף יהיה בדרך של מכירה לכל המרבה במחיר. זאת ועוד, הדרך של פירוק באמצעות רישום בית משותף, עדיפה על פירוק בדרך של מכירה לפי סעיף 40 לחוק; ראו ע"א 8318/96 קוצר נ' ציתיאת פ"ד נג 4, 849.

מן הכלל אל הפרט

1. כאמור התובעים עותרים למתן פסק דין הצהרתי המשקף לשיטתם מציאות עובדתית נטענת, וזאת משלטענתם, חלקה 23 מחולקת בין הצדדים מזה זמן רב, כאשר כל צד מודע לחלקיו, מה גם שהנתבע 1 לא מנע מהם את הבניה, לא התנגד לתוכנית המפורטת לשינוי ייעוד המקרקעין אותה הגישו למתן ליגיטמציה והכשרת בתיהם, תכנית שאושרה בסופו של יום (ת/5-ת/8 לסיכומי התובעים) (להלן: "תוכנית גנ/16043"), וכי בהחלטה משנת 1999 (נספח ג' לכתב התביעה) קבע בית המשפט כי הייתה חלוקה מוסכמת של החלקה. מנגד, טוענים הנתבעים כי אין בטענות התובעים, כפי שבאו לידי ביטוי בכתבי טענותיהם, התצהירים והסיכומים על נספחיהם כדי להוכיח קיומו של הסכם פירוק שיתוף בחלקה, וכי בניגוד לטענת התובעים, בית המשפט לא נתן כל החלטה בעניין פירוק השיתוף בחלקה 23, כאשר הדיון בהליך משנת 1999 אליו מפנים התובעים סביב צו מניעה בחלקה 23, הינו הליך שהתובעים והנתבעים 2 ו-3 לא היו צד בו, אם כי הליך זה התנהל בין הנתבע 1 לנתבע הפורמלי 4 בלבד, דבר שאינו מחייב את שאר השותפים.
2. אומר כי בתביעה זו לסעד ההצהרתי, מנסים התובעים, שלא כדין, לעקוף את דרך המלך.

במה הדברים אמורים;

1. דרך מלך לפירוק השיתוף ולהגדרת זכויותיהם של התובעים במקרקעין נשוא התביעה, מוליכה לכך שעל מנת שהתובעים יגיעו אל המבוקש, ובהעדר הסכם ביניהם, שומה עליהם להגיש תביעה לפירוק השיתוף במקרקעין. תביעה כזו לא הוגשה. בנוסף, אף אם הונחה בפניי תביעה כזו, אולם שומה היה על התובעים לצרף כבעלי דין את כל הבעלים הרשומים של החלקה, באופן שלא יהיו בפניי אך התובעים והנתבעים 1-3 בלבד, האוחזים כדין רק בחלק מן החלקה, וככל וקיימים בעלים נוספים של החלקה, אותם הגדירו התובעים, משום מה, כנתבעים פורמאליים. אין ספק כי תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין חייבת להיות מופנית כנגד כל בעלי החלקה, משמע כנגד יתר הבעלים האוחזים כדין בשאר חלקי החלקה, הכול כעולה מנסח הרישום (ת/1 לתצהיר התובעים).

1. אף לו הייתה מוגשת כך, כהלכה, תביעה לפירוק השיתוף במקרקעין, היה עומד כמכשול לכאורי בפני תביעה זו, סעיף 143 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, המורה כי "לא תירשם חלוקת קרקע בפנקסי המקרקעין אלא על פי תשריט שאושר על פי פרק זה או על פי סימן ז לפרק ג'; לא יינתן פסק דין בחלוקת קרקע בין בעליה המשותפים אלא על פי תשריט ואישור כאמור, ולא יהא תוקף לכל רישום שנעשה בניגוד לסעיף זה לאחר תחילת חוק זה".
2. כאמור, הגם בהליך שבפניי הגיעו הצדדים להסכמה בדבר מינויו של המומחה, המודד חוסיין עבד אלחלים, אלא שבסופו של יום התשריט שהוכן על ידי המומחה לא אושר, משהביעו הנתבעים התנגדות לתוכנו, הכול כמצוין בהודעת הנתבעים מיום 08.02.15. למותר לציין כי אין עוררין שהתובעים אינם מחזיקים בכל תשריט מאושר כאמור.
3. בנוסף, אף לו הייתה מוגשת תכנית חלוקה כאמור, אף בכך לא היה סגי. פרופ' יהושע וייסמן, בספרו דיני קניין – בעלות ושיתוף, מורה אותנו כי "בעוד שבלא תשריט שאושר על ידי רשויות התכנון והבנייה לא יחולקו מקרקעין משותפים בעין, אין המשפט ההפוך נכון. קיומו של תשריט לחלוקה בעין, שאושר על ידי רשויות התכנון, אינו ערובה לכך שפירוק השיתוף באותם מקרקעין אכן ייעשה על ידי חלוקה בעין. התשריט מאשר רק זאת שמבחינת שיקולי התכנון הציבוריים חלוקה בעין של המקרקעין המשותפים, בדרך מסוימת, היא אפשרית" (עמ' 301).

1. דומה שאף ב"כ התובעים מודה בטענה האמורה. משום כך, לשיטתו, תביעתו אינה לפירוק שיתוף במקרקעין אלא הסעד המבוקש " לקבוע שהחלקה חולקה, הצדדים נוהגים כל אחד בחלקיו וזאת גם בהתאם להחלטת כבוד בית משפט השלום בנצרת בתיק אזרחי 3975/99 וכי למעשה השותפות פורקה בין התובעים, התובעים הפורמאליים לבין הנתבעים, בכל הקשור לחלקה 23 וזאת בהתאם להסכמים הקיימים בשטח וששררו עשרות שנים בין הצדדים ובהסתמך על החלטות כב' בית המשפט" (סעיף ה' א לסיכומי התובעים).
2. התובנה האמורה אינה מקובלת עליי. ראש לכל, כאמור, משום שהגשת התביעה עוקפת שלא כהלכה את דרך המלך של הגשת תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין בעין. וכשם שלא ניתן, ביסודו של דבר, להמיר תביעה לסעד כספי קונקרטי בתביעה לפסק דין הצהרתי בגין אותו סעד כספי קונקרטי, לא ניתן בדלת האחורית להגיע אל המבוקש, מקום שיש לעשות כן בדרך המלך, בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין בעין.
3. ושנית, משום שהתובעים לא יכולים היו להגיע, אל המבוקש בתביעתם זו, גם אילו הנתבעים היו מסכימים, ולא חולקים, על תביעתם. שכן מעיון בנסח הרישום כיום עולה כי ישנם מס' בעלים רבים לחלקה בעוד שבפניי לא ניצבים כל בעלי הזכויות בה. משאלו הם פני הדברים, הרי כל בעל זכויות מחזיק בחלק בלתי מסוים מן החלקה. משום כך, לכאורה, היענות לתביעתם של התובעים, עלולה לפגוע ביתר בעלי החלקה שיכולים לטעון שקבלת תביעה זו פוגעת בזכויותיהם בגין חלק בלתי מסוים במקרקעין שלהם.
4. גם אם אתייחס לתביעה כאל תביעה באשר לאופן השימוש בחלקה, הרי ברגיל היא מוסדרת על ידי חוזה שיתוף שאמור להיות רשום בפנקסי המקרקעין. חוזה שיתוף כאמור אינו בנמצא במסכת שבפניי. ככל שהתובעים מבקשים להסיק קיומו של חוזה שיתוף זה על דרך התנהגות ובעל פה, ומבלי להידרש לשאלות המשפטיות הכרוכות בעצם יומרה זו, בוודאי שלא ניתן להתחיל ולשקול סעד כאמור, מבלי שכל בעלי החלקה ניצבים בפניי ואומרים את דברם.
5. נשאלת השאלה, האם יש בטענת התובעים לפיה, הנתבעים היו מודעים להקמת הבתים ולא התנגדו, וכן לא התנגדו לתוכנית לשינוי ייעוד החלקה, אותה יזמו התובעים, לצורך מתן לגיטימציה והכשרת הבתים שנבנו ללא היתר, כדי להצביע על הסכמה לפירוק השיתוף בחלקה 23?
6. כאמור, פורסים התובעים מסכת התנהגות של הנתבע 1, שיש בה, לכאורה, ללמד על הסכמתו לפירוק החלקה, בין היתר שלמשל לא התנגד לבניית בתי מגורי התובעים ו/או לתוכנית אותה יזמו האחרונים לשינוי ייעוד המקרקעין להכשרת בתיהם. אלא מאי, שעה אין חולק כי קיימת מחלוקת בין התובעים לנתבע 1, שמתנגד עובדתית לתשריט החלוקה של החלקה, אזיי אין לומר כי האחרון מסכים לפירוק החלקה, כפי המצב היום בפועל.
7. ראיה לכך ניתן ללמוד מהגשת התביעה לפירוק השיתוף בחלקה 23, נשוא ענייננו, אותה הגיש הנתבע 1 במסגרת תיק נצרת, בבימ"ש השלום בנצרת.
8. לא זו בלבד, "נפסק כי אין לראות הסכם בדבר פירוק השיתוף, על ידי חלוקת הנכס המשותף בדרך מסוימת, הנושא המתאים להסכם שיתוף. הנושאים הנופלים בגדר הסכם שיתוף הם אלה הנחוצים להסדרת היחסים שבין השותפים כל עוד השיתוף נמשך. הסדרים שתכליתם הבאת השיתוף לקיצו נדונים בחוק בנפרד, שלא בהקשר של הסכם שיתוף" (וויסמן, דיני קניין, בעלות ושיתוף, עמ' 208).
9. לא זו אף זו, אומר כי אף אין ההחלטה משנת 99' עליהם מנסים התובעים להיבנות, כדי לסייע להם בטענתם בדבר קיומו של פירוק בפועל לכאורה, של החלקה. כבר נאמר כי דרך הפירוק הינה כזו שנקבעה בסעיפים 39-43 לחוק המקרקעין. מכאן, האם יש בהחלטת בית המשפט הנ"ל משנת 99, כדי ללמד כי בוצע פירוק בחלקה 23? התשובה הינה שלילית.
10. בעניין זה תמימת דעים אני עם ב"כ הנתבעים בסיכומיו, לפיהם החלטת בית משפט השלום ניתנה בין שניים בלבד מבעלי החלקה, נתבע מס' 1 ונתבע פורמאלי מס' 4 בתביעה דכאן, בעוד לחלקה הנ"ל שותפים נוספים הרשומים בטאבו, שלא ניתנה כל עמדה לגבי זכויותיהם.
11. בנוסף, הגם שבהחלטה הנ"ל צוין כי קיימת חלוקה בפועל של החלקה, אם כי לא הוצג על ידי מי מהצדדים כל הסכם בין השותפים בחלקה המצביע על חלוקה בפועל, כדרישת לשון החוק, מה גם שלא הוצג כל תצהיר של הנתבע 1 כאן, בדבר הסכמתו על תכנית חלוקה מוצעת, על אחת כמה וכמה, לא הוצגה כל תכנית חלוקה מאושרת.
12. מכאן, אין לקבל את טיעוני התובעים כי יש בהחלטת בית המשפט בשנת 99', כדי להצביע על פירוק שיתוף של החלקה 23.
13. אף מכל האמור לעיל, על מנת לשקול תשתית עובדתית נטענת מטעם התובעים אמורים היו כל בעלי החלקה להיות בעלי דין בפניי, על מנת שישמיעו עמדותיהם וטענותיהם בפניי.
14. כך או אחרת, דרך פירוק השיתוף המבוקשת, אינה הדרך הנכונה, אינה תואמת את העובדות כפי שעולות מכתבי הטענות ואינה מתיישבת עם הוראות חוק המקרקעין בפרק הדן בפירוק השיתוף.
15. בשולי פסק-הדין אציין כי בית המשפט עשה מאמץ לא מבוטל להביא הצדדים לידי הסכם פשרה, אולם הדבר לא צלח.

התוצאה

1. מכאן, התוצאה אפוא כי על הנתבעים לפנות את חלקה 34.
2. יחד עם זאת, עתירתם לקבוע כי השותפות פורקה בין השותפים לחלקה 23, בהתאם להחלטה משנת 99' וכן בהתאם "להסכמים הקיימים בשטח וששררו עשרות שנים בין הצדדים", דינה להידחות.
3. פירוק שיתוף של חלקה 23 יש לעשות בדרך המלך ובחלופות שנקבעו בחוק המקרקעין, ולא על דרך מתן פסק דין הצהרתי, בהתבסס על נימוקי התובעים, שכאמור, אין בהם כדי להוכיח קיומו של פירוק שיתוף בחלקה הנ"ל.

סוף דבר

1. כל האמור לעיל מוביל למסקנה שיש להורות על קבלת התביעה, באופן חלקי.
2. הואיל ובהתאם להסדר הדיוני הצדדים וויתרו על הטענות הכספיות שיש לכל צד כלפי משנהו, אין לפסוק לתובעים כל פיצוי.
3. אי לכך, אני מקבלת את התביעה ,בחלקה, ומורה לנתבעים לפנות את חלקה 34 תוך 30 יום מהיום. הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות בסך של 5,930 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד על סך של 6,264 ₪.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י' ניסן תשע"ו, 18 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.