ע"י ב"כ עו"ד סעיד ע'אליה

מבוא

1. התובע, יליד 10 באפריל 1931, נפגע לטענתו ביום 25.5.08, בעת שראשו נתקל בקיר זכוכית המצוי במשרדה של הנתבעת, בשעה שיצא מחדר השירותים ועשה את דרכו לעבר חדר ההמתנה.
2. התובע לא צירף חוות דעת רפואית לכתב התביעה, ולפיכך מסיק בית המשפט שלא נותרה לתובע נכות צמיתה בעקבות התאונה.
3. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת נסיבות התאונה והאם אירעה, בשאלת האחריות והאשם התורם, וכן בהערכת הנזק שנגרם לתובע והפיצוי הראוי בגינו.

נסיבות התאונה:

עדות התובע

1. בתצהיר עדות ראשית פירט התובע כי ביום 25.5.08 הגיע למשרדי הנתבעת במישור אדומים, ביחד עם עובדו, על מנת לרכוש לבני זכוכית, וזאת לאחר תיאום טלפוני עם מזכירת הנתבעת. לאחר שהגיעו למקום ביצעו את ההזמנה, והמזכירה ביקשה מהם להמתין עד להכנת הסחורה.
2. בעת ההמתנה לסחורה שאל התובע את המזכירה היכן השירותים, ובהתאם להסבריה הלך לחדר השירותים בעוד שהעובד המתין לו.
3. כאשר יצא מהשירותים ראה את המזכירה לשמאלו והלך לעברה. תוך כדי הליכה נתקע לפתע בקיר זכוכית. כתוצאה מהמכה החזקה שקיבל בצד שמאל של הפנים נהדף לאחור.
4. בעקבות המכה צעק מכאב, ועובדו והמזכירה, כמו גם פועלים נוספים ששהו במקום, הגיעו אליו.
5. לטענתו של התובע הוא החל לצעוק על העובדים ועל המזכירה מדוע קיים במקום קיר זכוכית ללא אזהרה וסימון. המזכירה התנצלה בפניו והבטיחה ששלט יוצב במקום. התובע ביקש לדבריו לשוחח עם המנהל, והמנהל אכן הגיע לשוחח עמו. התובע שטח בפניו את טענותיו בדבר הצבת קיר זכוכית, העדר סימון והעדר זכוכית. לטענת התובע, במקום לשאול לשלומו, דיבר אליו המנהל בגסות, הורה לו ולעובדו לעזוב את המקום ואף איים שככל שלא יעזבו את המקום הוא יסלקם.
6. באותה עת שאל עובדו את המזכירה היכן הסחורה, ואולם לאחר ששניהם ראו את המנהל מסמן להם בידו לעזוב את המקום, עזבו השניים את המקום מבלי לרכוש סחורה.
7. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע כי בשעה שיצא מהשירותים הוא ראה את המזכירה מצד שמאל, ועל כן פנה שמאלה והלך לכיוונה. כן השיב שהוא לא ראה את קיר הזכוכית, ושלא הייתה כל אזהרה מפני הקיר או סימון המעיד על קיומו.
8. התובע השיב שהיה זה ביקורו הראשון במשרדי הנתבעת, וכי לאחר התאונה עזב את המקום מבלי לרכוש את המוצרים שהזמין.

עדותו של מר מוחמד אבו צובח

1. מטעם התובע הוגש תצהירו של עובדו, מר מוחמד אבו צובח. על פי האמור בתצהירו, הגיע העד עם התובע למקום לשם רכישת לבני זכוכית, לאחר תיאום טלפוני עם המזכירה. לאחר שביצעו את ההזמנה, אמרה להם המזכירה להמתין לסחורה. בשעה שהמתינו יצא התובע לשירותים, והעד המתין לו.
2. כשחזר התובע מהשירותים ראה העד את התובע ושמע אותו נתקל בקיר הזכוכית שהיה במקום. כתוצאה מההיתקלות נחבל התובע בצידו השמאלי של ראשו ונהדף. התובע תפס בראשו בידו וצעק מדוע אין במקום שלט אזהרה או סימון. המזכירה נגשה אל התובע, התנצלה בפניו ואמרה לו שהם ישימו שלט במקום.
3. לאחר שהתובע ביקש לשוחח עם המנהל הגיע המנהל למקום, החל לדבר אל התובע בגסות, לא שאל לשלומו והורה לשניים לעזוב את המקום. לפני שעזבו ניגש העד אל המזכירה ושאל היכן הסחורה שלה המתינו, ואולם המנהל סימן להם בידו לעזוב את המקום.
4. העד הצהיר בתצהיר עדותו הראשית שלא היה על קיר הזכוכית כל סימון, מדבקה או שלט אזהרה.
5. במהלך חקירתו הנגדית השיב העד שהוא ידע מהו מועד התאונה על יסוד רישום שערך ביומנו, שם כתב שהתובע נפגע.
6. אשר לצילום שהוצג לו השיב העד כי הוא יודע בוודאות שהמצולם אינו השירותים שבהם דובר. היה זה ביקורם הראשון במשרדה של הנתבעת. ביקורם היה לשם רכישת לבני זכוכית. העד העיד שהוא השיג את כתובתה של הנתבעת. בשיחה טלפונית עם משרדה של הנתבעת נודע לו שיש ברשותם לבני זכוכית, ועל כן נסעו למקום על מנת לרכשם.
7. לאחר ביצוע ההזמנה נאמר להם להמתין. בעת ההמתנה ניגש התובע לשירותים, ולאחר שיצא שמע העד מישהו נתקל במשהו, ולאחר מכן שמע צעקה. הוא הביט למקום וראה את התובע שם את ידו על מצחו.
8. העד השיב שלא היה במקום כל סימן, שלט אזהרה או חץ. כן שלל את הטענה שהיה שם סימון המורה על שירותים. לטענת העד, הקיר שבו התנגש התובע היה שקוף, ולא קיר בצבע חום.
9. העד העיד שהפקידה ראתה את התאונה בוודאות, אף ניגשה עמו אל התובע לאחר התאונה. עוד השיב שהנתבעת סירבה לתת להם סחורה. לדעתו בעת התאונה הייתה ההזמנה עדיין בהליך הדפסה.

עדות מנהל הנתבעת

1. בתצהיר עדות ראשית הצהיר מנהל הנתבעת, מר שוויקי עלאא אלדין, כי משרדי הנתבעת נבנו בשנת 2007 לפי סטנדרטים גבוהים. מדי יום פוקדים את משרדי הנתבעת לקוחות רבים, אלפים מדי שנה, ומעולם לא נתקלה הנתבעת בטענות דוגמת טענותיו של התובע.
2. מנהל הנתבעת הצהיר שמבדיקה שערך התברר לו שהתובע מעולם לא ערך הזמנה מהנתבעת או רכש ממנה סחורה, ושמו אינו מופיע ברשימת לקוחותיה.
3. על פי האמור בתצהיר, במשרדי הנתבעת קיים חדר המתנה וחדר שירותים, שביניהם מפריד קיר זכוכית שצבעו חום. משני צדי הקיר מוצבים שני אקווריומים, המכסים כשני שליש משטחו של קיר הזכוכית. מנהל הנתבעת הדגיש בתצהירו שניתן להבחין בנקל בקיר הזכוכית בשל צבעו החום.
4. מנהל הנתבעת הצהיר כי לא ידוע לו על אירוע שבמהלכו נתקל אדם בקיר זכוכית, מעולם לא פנה אליו אדם כלשהו או למי מטעם הנתבעת בטענה שלפיה נתקל בקיר זכוכית.
5. מנהל הנתבעת הצהיר כי הוא סיפר למזכירתו על טענתו של התובע אודות ההיתקלות בקיר, ועל טענתו שלפיה היא כביכול התנצלה בפניו, ואולם המזכירה שללה את הטענה ומסרה שהאירוע הנטען כלל לא אירע.
6. מנהל הנתבעת הוסיף כי גם אם היה אדם כלשהו נתקל בקיר הזכוכית שצבעו חום, האחריות המוחלטת לכך הייתה מוטלת עליו, שכן ניתן להבחין בקיר בנקל.
7. פורט בתצהיר כי התובע פנה לראשונה לנתבעת והתלונן אודות האירוע הנטען ב- 15.9.09 באמצעות בא כוחו, ואולם הנתבעת באמצעות בא כוחה דחתה את הטענה.
8. במהלך חקירתו הנגדית השיב העד כי הוא המנהל היחיד. שעות עבודתו הן בערך מהשעה 08:00 עד 18:00 או 19:00.
9. הקיר נבנה במועד בניית הבניין ובשעה שהנתבעת החלה את פעילותה במקום הקיר היה מוצב שם. מרבית קירות ההפרדה במשרד הם קירות זכוכית.
10. העד השיב כי לא ידוע לו על תאונה שבמהלכה נתקל לקוח בקיר זכוכית במשרדו. על טענתו של התובע שמע לראשונה כשנה וחצי לאחר האירוע, בשעה שהתובע פנה אליו.
11. מנהל הנתבעת השיב כי כל הסימונים על גבי קיר הזכוכית היו במקום מאז ומתמיד, וכי לא הוספו כל סימונים ברבות השנים, גם לא לאחר מועד התאונה הנטענת. במועד שבו אירעה התאונה לטענת התובע, היו במקום האקווריומים.
12. את המזכירה לא זימן לעדות כיון שהיא אינה עובדת עוד במשרדו והוא אינו יודע היכן היא עובדת היום. עוד השיב שאין כל רישום בספר ההזמנות או במחשב על ביצוע הזמנה על ידי התובע. הזמנה נעשית רק לאחר ביצוע תשלום, וככל שלא שולם תשלום, לא רשומה כל הזמנה. העד שלל את האפשרות שהתאונה אירעה במהלך רישום ההזמנה, וטען שככל שלא היה תשלום, לא בוצעה כל הזמנה.
13. לשאלת בית המשפט השיב מנהל הנתבעת שעל קיר הזכוכית מצד שמאל, הקיר שבו התנגש התובע, אין סימון של שירותים כדוגמת הסימון המצולם בתמונה שהגיש.

מסמכים אחרים

1. התובע צירף לתצהירו מספר מסמכים רפואיים מיום 5.6.11 ומיום 10.6.11. במהלך דיון ההוכחות הגיש מספר מסמכים רפואיים נוספים (מוצג ת/1), שהראשון שבהם הינו מיום 10.11.08. כל המסמכים מתארים חבלת ראש, ואולם הם אינם מפרטים את נסיבותיה.
2. מנהל הנתבעת צירף לתצהירו שני צילומים של המקום. בראשון מצולם קיר זכוכית שעליו מסומן סימון של שירותים. בשני מצולם אקווריום גדול המוצב לאורך קיר זכוכית.

סיכום: נסיבות התאונה

1. לאחר עיון בראיות הצדדים ובטענותיהם, מצאתי שיש לקבל את גרסתו של התובע הן באשר לעצם התרחשותה של התאונה והן באשר לנסיבותיה.
2. על פי עדותו של התובע, בעת שיצא מהשירותים פנה שמאלה לכיוונה של המזכירה או אז נתקל ראשו בקיר זכוכית שלא היה מסומן ועל כן לא הבחין בו. עדותו זו נתמכה בעדות העובד שהתלווה אליו, שאמנם לא ראה את היתקלותו של התובע בקיר, ואולם הוא עמד בסמוך, שמע את ההיתקלות ואת צעקותיו של התובע, וניגש מיד אל התובע שאותו ראה אוחז בראשו.
3. מנהל הנתבעת טען בפני שמעולם לא קרה כל אירוע של התקלות לקוח בקיר זכוכית, והכחיש במפורש את האירוע שאותו תיאר התובע. לאחר שמיעת הראיות העדפתי את גרסתם של התובע והעד מטעמו על פני גרסתו של מנהל הנתבעת.
4. עדותם של התובע ושל העד מטעמו הייתה עדות אמינה ומהימנה שאותות האמת ניכרים בה. העדות אף מתיישבת עם זירת האירוע, כפי שהיא מצולמת בתצלומים שהגישה הנתבעת.
5. התצלום שהגישה הנתבעת תצלום הפתח המצוי בפנייה ימינה ביציאה מחדרי השירותים, ושל חלקו של הקיר הסמוך אליו, המצוי מול היציאה מחדר השירותים. הנתבעת לא צירפה צילום של הקיר המצוי בפנייה שמאלה, הקיר שבו נתקל התובע על פי עדותו.
6. מעיון בתצלום שהוגש ניתן להבחין שמול היציאה מהשירותים מוצב קיר זכוכית שמאחוריו מוצב אקווריום רחב ממדים לדגי נוי. בפנייה ימינה מחדר השירותים ישנו פתח, ולצדו חצי קיר זכוכית שעליו מוטבע בבירור, בציור גדול ממדים ובאותיות מאירות עיניים שילוט המעיד על כניסה לחדרי השירותים.
7. עד כמה שניתן להתרשם ולראות מבעד לקיר הזכוכית המצולם, על הקיר המצוי בפנייה שמאלה מהיציאה מהשירותים אין כל סימון או אזהרה. מנהל הנתבעת טען בחקירתו הנגדית כי קיימת מדבקת אזהרה על הקיר, ואולם לשאלת בית המשפט אישר שאכן סימון דוגמת הסימון המופיע על הקיר שמימין לא מוטבע על הקיר שמשמאל. הוא לא הצביע על כל סימון אחר המופיע על גבי הקיר השמאלי, בין במדבקת אזהרה ובין בדרך אחרת. ניתן להניח שאילו היה סימון כלשהו על הקיר השמאלי, הייתה הנתבעת מציגה תצלום שלו ולא מסתפקת בצילום הקירות האחרים, שעליהם קיים סימון או שמאחוריהם מוצב אקווריום.
8. מנהל הנתבעת עצמו לא נוכח בעת התרחשותה של התאונה. גם על פי גרסתו של התובע הוא הגיע למקום מאוחר יותר. אין להוציא מכלל אפשרות שכבר במועד שיחתו עם התובע לא התרשם מנהל הנתבעת שהיה ממש בדברים. כפי הנראה הוא לא שמע את ההיתקלות בקיר והגיע למקום רק מאוחר יותר. כפי שהעיד בפני, התקלות של לקוח בקיר זכוכית, גם אם אירעה, אינה באחריותה של הנתבעת, כי אם באחריות הלקוח, ועל כן ניתן להניח שעל רקע זה הוא לא ייחס לדברים חשיבות, הם אף לא הותירו בו כל רושם ועל כן לא זכר את השתלשלות העניינים, בעוד שעבור התובע היה מדובר באירוע טראומטי וכואב, שאת סימניו הוא מרגיש לטענתו עד היום. אין גם להוציא מכלל אפשרות שאחד מעובדיה האחרים של הנתבעת הוא שהציג עצמו כמנהל והגיע לדין ודברים עם התובע, כפי שתואר.
9. הנתבעת לא זימנה את המזכירה לעדות. הטענה שלפיה לא נותר בידה מספר טלפון של המזכירה לאחר שעזבה את החברה, ושהיא החליפה את כתובתה, לא הוכחה, אף קשה לקבלה כטענה סבירה. התרשמתי שלא הייתה הצדקה להימנעות מזימונה של עדה שלגביה נטען שהיא הייתה עדה לתאונה, שניגשה לתובע, אף התנצלה בפניו, ולפיכך אין מנוס מלהסיק שאילו הייתה מזומנת לעדות לא היה בעדותה כדי לתמוך בגרסת הנתבעת.
10. כזכור, על פי גרסתו של התובע, בצאתו מהשירותים הוא ראה את המזכירות מצדו השמאלי, ועל כן פנה שמאלה, ולאחר מספר צעדים נתקל בקיר הזכוכית, שבו לא הבחין.
11. לטענתו של מנהל הנתבעת היה על התובע לפנות ימינה ולא שמאלה. יחד עם זאת, לא ברור מגרסתו כיצד היה על התובע לדעת שעליו לפנות ימינה, שהוא הכיוון הנגדי ליעדו, הכיוון שבו מצויה המזכירות שאליה התכוון להגיע. מהתצלומים שהוגשו ניתן להתרשם שלא קיים במקום כל סימון בחץ או באותיות, המכוון את היוצאים מחדר השירותים לפנות דווקא ימינה ולא שמאלה- הכיוון הטבעי לכאורה ליציאה.
12. על פי הצילום, קירות הזכוכית שבהם מדובר הינם קירות שקופים, בעלי גוון חום. בתאורה המצולמת קל להתרשם שאכן קשה להבחין בקיר, שכאמור בניגוד לקיר בכיוון הנגדי אינו מסומן בדרך כלשהי. עצם הגוון של הקיר, שהינו קיר שקוף שניתן לראות מבעדו את המתרחש מעבר לו, אינו מעיד על כך שניתן להבחין בו.
13. גם במסמכים הרפואיים שהוצגו ניתן למצוא תמיכה מסוימת לגרסת התובע. המסמכים אינם סמוכים למועד האירוע, והמסמך הראשון המעיד על הפנייה לנוירולוג הינו מיום 8.11.08, היינו כ- 4.5 חודשים לאחר התאונה. כפי שציין התובע הוא סבר שמדובר בחבלה קלה ושמחושיו יחלפו, ועל כן פנה לטיפול רפואי רק לאחר שהמשיך לסבול מכאבים. בשים לב לכך שלא נותרה נכות, הסבריו אלו של התובע סבירים. אמנם במסמכים הרפואיים לא פורט שהתובע נחבל בראשו בעקבות התקלות בקיר זכוכית, ואולם יש בהם כדי להעיד על חבלה שנחבל התובע בראשו, באופן התואם את גרסתו.
14. אין מקום לקבל את טענת הנתבעת שלפיה התובע כלל לא היה במקום, וכי המציא את ביקורו במשרדי חברה שמעולם לא ביקר בה קודם לכן, או לאחר מכן, על מנת לטפול עליה אחריות לאירוע שמעולם לא אירע. על פי עדותו של התובע ושל עובדו, שניהם הגיעו למשרדה של הנתבעת לשם רכישת לבני זכוכית. הנתבעת טענה מנגד שלא קיים ברישומיה כל רישום המעיד על הביקור. לא קיימת הזמנה, הם אינם מופיעים בספר הלקוחות. התובע והעד מטעמו נתנו הסבר מניח את הדעת לכך שלא קיים כל רישום המעיד על ביקורם במקום. לטענתם אירעה התאונה במהלך רישום ההזמנה, ובעקבות דין ודברים שהתפתח במקום לאחר האירוע, לא הושלמה העסקה ועל כן אין כל רישום של הזמנה. גרסה זו מתיישבת עם טענתו של מנהל הנתבעת שלפיה כל עוד לא שולם התשלום, לא נרשמת הזמנה. כאמור עדותו של התובע, וכן של העד מטעמו הייתה עדות אמינה, אותות האמת ניכרו בה, היא נתמכה בתצלומים ובמסמכים הרפואיים.
15. מצאתי כאמור שיש להעדיף את גרסת התובע ולקבוע התאונה אירעה בשעה שהתובע יצא מחדר השירותים ופנה שמאלה לעבר המקום שבו ישבה המזכירה, או אז נתקל בקיר הזכוכית שלא היה מסומן.
16. עוד מצאתי שיש לקבוע כי בעקבות התאונה, בעוד התובע צועק מכאב, הוא לא זכה לעזרה וטיפול מעובדי הנתבעת, אלא לצעקות רמות, ואף תבקש בגסות לזוב את מהמקום, כפי שהעידו הוא והעד מטעמו.

אחריות הנתבעת

1. לשם הוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות, כאמור בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת על התובע החובה להוכיח כל אחד מאלה: קיומה של חובת זהירות, התרשלות מצד המזיק, ונזק שנגרם בגינה.
2. לא תיתכן מחלוקת של ממש על כך שבעל מקרקעין, כמו גם המחזיק במקרקעין, חב בחובת זהירות מושגית וקונקרטית למבקריו או לאורחיו, מלבד במקרים שבהם מדובר בסיכונים יומיומיים שאינם בגדר הצפיות המטילה חובת זהירות קונקרטית למבקרים המוזמנים לשטחו (ראו למשל ע"א 780/86 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא (2) 630, 636; ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 126 (להלן- "פרשת ועקנין"); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113).
3. השאלה הנשאלת בענייננו הינה האם מדובר בענייננו בסיכון טבעי ורגיל של התקלות בקיר. כפי שנקבע ע"י כב' השופט ברק (כתוארו אז) בפרשת ועקנין :

"חיי היום- יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק...אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום- יום. ההולך לבית- מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה..., והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים.

חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ".

1. כפי שנפסק לא אחת, פתחים המאפשרים מעבר אדם, שבהם קבועה זכוכית שקופה, עלולים להוות מוקד לסכנה ממשית, בשל אופייה המיוחד של הזכוכית, שהיא שקופה לחלוטין מצד אחד, ותוצאת התנפצותה בעת התקלות בה, מצד שני. מחיצת זכוכית עלולה לגרום לנזקי גוף חמורים המחייבים נקיטת אמצעי זהירות, במיוחד לאור זאת שביחס לעוצמת הסיכון, ניתן לעמוד בחובת הזהירות תוך השקעה מינימאלית, כמעט אפסית (ראו פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א (מחוזי י-ם) 15906-05-10 מנשה לוי נ' עזרא אלרון, (מיום 9.8.10), וכן בפסיקה המצוטטת שם).
2. עוד נקבע באותו פסק דין כי-

"כאשר מדובר בפתח רחב דיו ובזכוכית שקופה לחלוטין, יש לקבוע כי על בעל המקום לנקוט, למצער, באמצעי זהירות של סימון הדלת במדבקה או בכל אמצעי אחר אשר יבליט את העובדה שהפתח האמור חסום ע"י זכוכית שקופה. מדובר בסכנה שאינה בבחינת "סיכון רגיל" שאינו מחייב לנקוט אמצעי זהירות למניעתו. על בעל המקום לצפות קיומה של סכנה זו ולאחוז באמצעים להתריע מפניה ולמנעה, לכל הפחות ע"י סימון הזכוכית. אם לא יעשה כן, הרי שיהא בכך משום הפרה של חובת הזהירות".

1. כיון שהזכוכית השקופה עלולה להוות מכשול בפני אדם שאינו מבחין בזכוכית, הן בשעה שהיא מוצבת כדלת, והן בשעה שהיא מוצבת כקיר הפרדה, על המחזיק בנכס מקרקעין לוודא את סימונה כדי למנוע את ההיתקלות בה. הדבר נכון בבית פרטי, כפי שהיה בעניין שנדון בפסק הדין הנ"ל, והוא בוודאי נכון במבנה מסחרי שאליו מגיעים לקוחות רבים, ביניהם לקוחות מזדמנים.
2. כפי שפירטתי לעיל, אמנם בענייננו הייתה הזכוכית בעלת גוון חום, ואולם לאור תנאי התאורה, עדיין הייתה שקופה, ולא ניתן היה להבחין בה, במיוחד בשים לב לממדיה. זאת ועוד, כפי שעולה מהעדויות ובמיוחד מהתצלום, הסכנה לטעות מתגברת לאור מבנה הכניסה לחדרי השירותים. כפי שעולה מהתצלום, בין חדר ההמתנה והמזכירות לבין הכניסה לחדר השירותים מפריד קיר זכוכית. כדי להגיע לחדרי השירותים יש להקיף את קיר הזכוכית הפונה למזכירות ואת הקיר הניצב לו, ולהגיע לפתח שבצד הנגדי. אמנם מבנה זה של הכניסה לחדרי השירותים נועד להרחיק את הכניסה לשירותים מחדרי ההמתנה, בין היתר לצורך שמירת הפרטיות, ואולם אדם היוצא מהשירותים עלול שלא להבחין בכך שהמעבר לחדר ההמתנה, שאותו הוא רואה בעד הזכוכית, חסום בקיר זכוכית.
3. המחזיק במקרקעין אחראי לנזקי גוף הנגרמים לאורחיו וללקוחותיו במהלך שהותם בו. בענייננו לא מדובר בסיכון יומיומי, שאין אפשרות לצפותו, שכן ניתן לצפות שלקוח, במיוחד לקוח שזהו ביקורו הראשון במקום, לא יבחין בקיר הזכוכית, ויטעה לחשוב שניתן לעבור בעד הפתח הנראה לעין.
4. לצד חובת הזהירות המושגית והקונקרטית מצאתי שקיים קשר סיבתי בין הפרת חובות הזהירות לבין הנזקים שנגרמו לתובע, ולפיכך על הנתבעת מוטלת האחריות לנזקיו של התובע.

האשם התורם

1. לטענת הנתבעת גם אם הייתה תאונה, היא נגרמה באשמו הבלבדי של התובע, אשר פנה שמאלה ביציאה מהשירותים במקום לפנות ימינה.
2. קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים.
3. המבחן המקובל בפסיקה לבחינת אשמו התורם של אדם הוא מבחן "מידת האשמה", הנבחנת תוך בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד, של הניזוק ושל המזיק (ראו למשל ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72).
4. בענייננו, לא מצאתי שיש לייחס לתובע אשם תורם. היה זה ביקורו הראשון של התובע במשרדי הנתבעת. כפי שהעיד, הוא לא ידע היכן חדרי השירותים והמזכירה היא שהפנתה אותו למקום. מצאתי כאמור שלא היה כל סימון על גבי הקיר שבו נתקל התובע, ושהגוון הקל של הזכוכית לא הפך את קיר הזכוכית לבולט.
5. כאמור טענה הנתבעת שהיה על התובע לפנות ימינה ולא שמאלה, ואולם היא לא הצביעה על סימון או הכוונה לפנייה ימינה דווקא. כפי שציינתי, לאור מבנה הכניסה לחדרי השירותים, והעובדה שחדר ההמתנה והמזכירות שוכנים מצד שמאל, בהעדר הכוונה אך טבעי היה שהתובע יפנה שמאלה ולא ימינה.
6. בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד, של הניזוק ושל המזיק, מעלה שאין לקבוע בענייננו אשם תורם.

הנזקים

1. בתצהיר עדות ראשית פירט התובע שעד היום הוא סובל מכאבים בצד שמאל של ראשו ושל פניו. כן פירט שהוא נמנע מלישון על צד שמאל, אין באפשרותו לחבוש מכשיר לנשימת לילה, שלו הוא נזקק בשל בעיות רפואיות אחרות, אינו יכול להרכיב משקפיים, ונזקק למשככי כאבים.
2. עוד הצהיר התובע שבעקבות התאונה הוא מתקשה לקום לעבודה בשעות מוקדמות כבעבר, בשל קשיי השינה שמהם הוא סובל, ועל כן הוא נאלץ להיעזר בנהג שיסיע את הפועלים לעבודתם.
3. ניתן היה להתרשם מעדותו של התובע, כי בעקבות התאונה נגרם לו סבל רב, וכי הוא אכן סובל מכאבים בראשו עד היום, בעטיים הוא פונה לטיפולים רפואיים ולבדיקות. יחד עם זאת, לא מצאתי שהוכחו הוצאות כלשהן הקשורות בקשר סיבתי לתאונה, לרבות הוצאות בגין נהג הסעות.
4. בשים לב לנסיבות התאונה, לרבות לאופן שבו נהגו נציגי הנתבעת בתובע לאחר התאונה, לסבלו של התובע, ולזמן שחלף מאז התאונה, ומנגד לכך שלא נותרה נכות, מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 20,000 ₪.

סיכום

1. הנתבע ישלם לתובע סכום של 20,000 ₪, בתוספת הוצאות, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.4%.
2. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שבו הומצא פסק הדין לבאי כוח הצדדים, שאם לא כן, יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין.

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ג, 02 מאי 2013, בהעדר הצדדים.