1. זהו פס"ד, בהתנגדות שהגיש הנתבע מס' 5, לביצוע שטר, אשר הוגש לביצוע ע"י התובע בלשכת ההוצל"פ, וכן בתביעה שהגישה התובעת נגדו ונגד נתבעים אחרים. הוחלט לדחות את ההתנגדות ולקבל את התביעה. להלן הנימוקים.

2. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, וסכומה נכון למועד הגשתה – 98,000 ₪. התביעה נשענת, בין היתר, על הסכם שכירות, שנכרת בין התובעת והנתבעת מס' 1 (להלן: "חברת רונדו", או "החברה"), ביום 20.3.05, ועל הסכם שכירות, שנכרת בין התובעת והנתבעים מס' 3 ו-4, ביום 20.6.08.

הנתבע מס' 2 נתבע מכח כתב ערבות אשר הודפס בשולי הסכם השכירות, ואילו הנתבע מס' 5 (להלן: "הנתבע"), נתבע מכח כתב ערבות, אשר נכתב בכתב יד (להלן: "כתב הערבות"), בו ערב לכאורה, לתשלום דמי השכירות, בשנת השכירות הראשונה.

לכתב התביעה צורף שטר חוב מיום 20.6.08, במסגרתו התחייבו הנתבעים מס' 3 ו-4 לשלם לתובעת כנגד השטר סך 100,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה, למדד חודש מאי 2008 (להלן: "שטר החוב" ), כאשר בשולי השטר, ערבות אוואל, בחתימת הנתבע מס' 2 מר יבגני וינצקי וכן - לטענת התובעת – בחתימת הנתבע.

בכתב התביעה, נתבע גם סעד של פינוי ביחס למושכר, אולם בהמשך פונה הנכס ועל כן התביעה לסעד זה, אינה עומדת עוד לדיון.

ביום 19.04.09, ניתן לבקשת התובעת פס"ד, במסגרתו התקבלה התביעה נגד חמשת הנתבעים. הנתבע הגיש בקשה לביטול פסק הדין (בש"א 4469/09), וביום 26.11.09, בוטל פסק הדין. יוער, כי הנתבעים מס' 2 ו-3 הוכרזו פושטי רגל.

במסגרת בקשת הרשות להתגונן שהגיש, טען הנתבע, כי לא ערב להסכם השכירות, ולא חתם על כתב הערבות, וכי החתימה הנחזית להיות חתימתו, על כתב הערבות, זויפה. כן טען, כי לא התערב מעולם בניהול עסקם של הנתבעים 3 ו-4, ועבד בעסק כשכיר בלבד. עוד טען, ביחס לציוד שהוזכר בתביעה, כי מדובר ברכושו הפרטי.

ביום 10.5.10, התקבלה בקשת רשות להתגונן בהסכמת התובעת.

3. סמוך להגשת התביעה, הגישה התובעת, את שטר החוב, לביצוע בלשכת הוצל"פ, נגד הנתבעים.

הנתבע הגיש התנגדות לביצוע שטר החוב, במסגרתה טען, כי לא חתם על שטר החוב, ולא ערב להסכם השכירות.

ביום 24.01.10, נתנה לנתבע, רשות להתנגד לביצוע השטר, בהסכמת התובעת.

שתי התובענות אוחדו, בהחלטה מיום 9.10.11.

4. בהסכמת הצדדים, מונה ביום 13.02.11 המומחה להשוואת כתבי יד, עו"ד יונתן נפתלי, כמומחה מטעם בית המשפט, לצורך מתן חוות דעת ביחס לחתימות המיוחסות לנתבע, על כתב הערבות ועל שטר החוב.

בחוות דעתו מיום 26.12.11, קבע המומחה, בין היתר:"... קיימת אפשרות סבירה שחתימות המחלוקת אמיתיות". זאת, לאחר שהשווה בין המסמכים שבמחלוקת, ודוגמאות חתימה וכתב של הנתבע, וגילה לדבריו "...זהות בחלק ניכר מתכונות הכתב בהשוואה בין הדוגמאות לבין חתימות המחלוקת... גם בתכונות כתב להם כותב אינו מודע ו/או הקשות לחיקוי".

המומחה גילה "שונות בולטת" בעיצוב חלק מן האותיות, וציין כי: "שונות כאמור יכולה לנבוע מהתנגדות לסיטואציית החתימה ו/או מרצון מכוון לשנות את החתימה במטרה להכחישה במועד מאוחר יותר".

בשולי חוות הדעת הוסיף המומחה: "למען השלמת התמונה יצויין כי ישנה זהות בין כתב היד במסמכי המחלוקת לבין כתב היד בהסכם המכירה, כמעט בכל תכונות הכתב הניתנות להשוואה בצילום וכי קיימת זהות בחלק ניכר מתכונות הכתב בהשוואה בין הכתבים האמורים לבין כתב היד בדוגמאות. למרות שונות בולטת בחלק מהעיצוב לרבות קיטוע אותיות וספקות. לפיכך קיימת אפשרות סבירה שגם כתב היד במסמך המחלוקת נכתב על ידי כותב הדוגמאות" .

המסקנה "קיימת אפשרות סבירה לזהות", מופיעה בטבלת המדרג שצורפה לחוות הדעת, כדרגת הזיהוי הנמוכה, מתוך ארבע דרגות, והשישית מתוך תשע מסקנות אפשריות, ברצף שבין שונות וודאית וזהות וודאית, כאשר הדרגה החמישית הינה "שקילות", דהיינו סבירות זהה, לזהות ולשונות.

5. התובעת העידה, את מנהלה מר מיכאל סנה, אשר פירט בתצהירו, את השתלשלות העניינים שהובילה להגשת כתב תביעה, ואת פרטי החוב הנטענים, וכן העיד, כי הנתבע, אשר התנגד בתחילה לערוב להתחייבויות השוכרים, התרצה בהמשך, בפגישה עם מר סנה, והסכים לערוב לתשלום דמי השכירות, בשנת השכירות הראשונה בלבד. בהתאם, חתם הנתבע, לטענת העד, על כתב הערבות, אותו כתב הנתבע בכתב ידו, וכן חתם על שטר הבטחון. העד העיד בהקשר זה, כי הנתבע הסכים לערוב להתחייבויות השוכרים כאמור, לאחר שהעד הבהיר לנתבעים, כי אם לא יערוב הנתבע להסכם, לא יושכר להם הנכס.

הנתבע העיד לעצמו, וכן העיד את הנתבעים מס' 2,3 ו-4. בתצהירו חזר הנתבע על טענת הזיוף, וכן ציין כי הגיש תלונה על זיוף במשטרה. יצויין ויודגש, כי בתצהיר לא הועלתה כל טענה לעניין גובה החוב הנטען, והנתבע גם לא חזר על הטענה, לפיה הציוד המוזכר בכתב התביעה, או חלקו

מצוי בבעלותו.

בתצהירי הנתבעים מס' 2-4 נטען בנוסח זהה: "הנני מצהיר כי הנתבע אבו טהא עאיש ת.ז 056932445 לא חתם ולא היה ערב לנו על המושכר שפרטיו בחוזה השכירות ולא חתם בפני ולא ראיתי אותו חותם על כל מסמך שהוא.

הנני מצהיר כי הנתבע סרב לחתום וסרב להיות ערב שלנו על החוזה כשנתבקש על כך ע"י עו"ד יובל אליהו".

כן העיד הנתבע, כעד מטעמו, את עו"ד יובל אליהו, אשר ערך את הסכם השכירות. העד אישר, כי הנתבע לא חתם בפניו, על כתב הערבות ועל שטר הבטחון. לדבריו, שלח אליו מר סנה את המסמכים חתומים בפקס, כשעתיים לאחר שהנתבע עזב את משרדו, במהלך הפגישה, נוכח סירובו לחתום על כתב הערבות. העד העיד עם זאת, כי מר סנה התעקש כי הנתבע יערוב להתחייבות השוכרים, כתנאי להתקשרות בהסכם השכירות. כן העיד, כי הנתבע הגיע למשרדו מלכתחילה על מנת לערוב להסכם, וכי הוא היה מי שניהל למעשה, את חברת רונדו, ועל כן ,היה לו עניין בחתימת הסכם השכירות.

הפלוגתא היחידה העומדת לדיון, הינה אפוא, אמיתות חתימות הנתבע על כתב הערבות ועל שטר הבטחון.

6. משהכחיש הנתבע חתימתו ע"ג כתב הערבות וע"ג שטר הבטחון, עבר הנטל אל התובעת, להוכיח את אמיתות החתימות (ר' ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ ואח' פ"ד מז (3) 240, 262). הנטל בו מדובר, הינו נטל אזרחי רגיל, דהיינו, הטיית מאזן ההסתברויות.

סבורני, כי התובעת הרימה את הנטל, כמפורט בהמשך.

7. כאמור, העיד מנהל התובעת, מר סנה, כי בתחילה סירב הנתבע לערוב להסכם, ובהמשך, לאחר שמר סנה התנה את כריתת ההסכם בערבות הנתבע, הסכים הנתבע לערוב להתחייבויות השוכרים, בשנת השכירות הראשונה בלבד, כתב בכתב ידו, את כתב הערבות, וחתם עליו, וכן חתם על שטר הבטחון על סך 100,000 ₪.

מנהל התובעת, הינו כמובן עד מעוניין, ואילו עמדה גרסתו לבדה, ייתכן שלא היה בה די להרים את הנטל המוטל על התובעת, אלא שגרסתו נתמכת, הן בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, והן בראיות נסיבתיות, העולות מעדויות עדי ההגנה. מעבר לכך, הרי שגרסתו של מר סנה, לא נסתרה בחקירתו הנגדית, והנתבע אף נמנע מלחקור אותו על טענות שונות בתצהיר עדותו הראשית.

כאמור לעיל, הצביע המומחה מטעם בית המשפט, על אפשרות סבירה לזהות החתימות. אמנם, אין מדובר בזהות וודאית, או קרובה לוודאות, אך היות שכאמור, על התובעת להוכיח טענתה לעניין החתימות בנטל אזרחי של הטיית מאז הסתברויות, תומכת מסקנתו זו של המומחה בגרסתה. יתרה מזאת, המומחה הצביע כאמור על אפשרות סבירה לזהות בין כתב היד שבכתב הערבות, לכתב ידו של הנתבע, בדוגמאות שהועברו לבדיקת המומחה, ומסקנה זו תומכת גם היא בגרסת התובעת, לפיה נכתב כתב הערבות ע"י הנתבע. יצויין, כי הנתבע לא בקש לחקור את המומחה בחקירה נגדית, ואף לא שלח אליו שאלות הבהרה. יש אפוא לקבל את חווה"ד כנכונה.

עדות עד ההגנה, עו"ד יובל אליהו - אשר נוכח ההתרשמות מחקירתו הנגדית סברתי כי הינה מהימנה - תומכת אף היא, אם כי באופן נסיבתי, בגרסת התובעת. זאת, כאשר אישר את גרסת מר סנה, לפיה הגיע הנתבע מלכתחילה למשרד העד, על מנת לערוב להתחייבויות השוכרים בהסכם השכירות, והעיד על תפקידו המשמעותי של הנתבע בחברה: "היה וויכוח בינו לבין מיכאל ואז הוא יצא מהמהשרד . מיכאל אמר בצורה מפורשת לאחרים שאם יעיש לא חותם כערב להסכם אין הסכם. הם היו מאוד לחוצים כן לחתום על ההסכם וכן לקיים אותו כי הם ישבו בבית אפשטיין ומי שקנה את המקום י.ח דמרי סירב להאריך להם את השכירות. המקום שהיו אמורים לשכור ממיכאל זה מקום שהם ישבו בו בעבר, היה להם טוב שם הם היו מעוניינים לחזור ומיכאל אמר שאם יעיש לא חותם אין עסק. זה לא סתם שיעיש יחתום דווקא. יעיש אומר שהוא רק הסיע אותם וזה בכלל לא נכון. האמנם יעיש לא היה מופיע באופן פורמלי כבעלים של העסק אבל ליעיש היה בורג חשוב במערכת אני לא יגזים אם אומר שכל העסק בעצם היה על הכתפיים שלו ומיכאל ידע שאם יעיש יחתום כערב אז יהיה לו אינטרס עליון שהעסק יצליח הוא ידע שהוא ערב והמכונה צריכה לעבוד ובין היתר לשלם דמי שכירות לכן היה חשוב לו שיעיש יחתום".

דבריו אלה של העד, אושרו גם ע"י עדי ההגנה האחרים. כך, בעדות הנתבע מס' 2 מר יבגני ויניצקי: "? ש. מה היה התפקיד של יעיש אבו טהא? ת. מנהל עבודה בעסק ש. הוא למעשה ניהל את האירועים באולם אירועים? ת. כן ש. הוא ישב עם לקוחות הוא היה אחראי על עובדים? ת. כן ש. אומר מר אבו טהא שחלק מהציוד באולם אירועים היה שלו? ת. כן ש. לא מדובר בעובד רגיל אלא בעובד שיש לו חלק נכבד בעסק? ת. כן הוא נתן לנו לעבוד עם הציוד שלו". העד גם אישר, כי מר סנה סירב לתת לנתבעים את מפתחות הנכס, במשרדו של מר אליהו, ורק מאוחר יותר באותו יום, מסר להם את המפתחות – דברים התואמים את דברי העד עו"ד אליהו, ומתאימים גם לסדר הזמנים האמור, בעדות מר סנה.

גם הנתבעת מס' 3, אישרה כי הנתבע לא היה עובד זוטר, אלא היה לו תפקיד ניהולי בעסק, והיה אחראי על קשר לקוחות עובדים. הנתבע מס' 4, גם הוא הגדיר את הנתבע, כ "...מנהל בעבודה".

יצויין, כי הנתבעים 2-4, אשר העידו כאמור, כעדי הגנה, אינם עדים ניטרליים, ולו משום שנתבעו בתביעה זו וניתן נגדם פסק דין לזכות התובעת. עדים אלה, העידו כאמור, כי הנתבע לא חתם בפניהם, על כתב הערבות ועל שטר הבטחון, אך ברי כי אינם יכולים לסתור את גרסת מר סנה, לפיה נחתמו המסמכים בפניו, בפגישה בה לא נכחו העדים. מעבר לכך, כאמור, נמצאו בעדויותיהם דברים שחיזקו דווקא את גרסת התובעת.

כתב הערבות לכשעצמו, תומך גם הוא במידת מה, בגרסת התובעת, שכן אילו אכן התכוון מר סנה לזייף את חתימת הנתבע, מה קל היה יותר מלזייף את החתימה בכתב הערבות המקורי, בשולי הסכם השכירות, ומדוע צריך היה לערוך מסמך חדש, שלם, בכתב יד, ולכלול בו התחייבויות מצומצמות יותר, מאשר בכתב הערבות המקורי?

מול הראיות האמורות, התומכות כאמור בגרסת התובעת, נצבת אפוא גרסת הנתבע לבדה, כעדות יחידה של בעל דין, על המשתמע מכך. קשה היה לקבל גרסתו של הנתבע כמהימנה, בין היתר, משנסתרה טענתו, אשר פורטה בבקשת הרשות להתגונן (וכן בסעיף 25 בכתב ההגנה שהגיש), לפיה לא התערב מעולם, בעסקם של הנתבעים מס' 3 ו-4, שכן כאמור, הוכח כי היה בעל תפקיד מרכזי בחברה וניהל אותה בפועל. יש לזקוף לחובת הנתבע סתירה נוספת בגרסתו. זאת, כאשר בדיון קדם משפט שהתקיים ביום 17.06.12, העיד, כי ב"כ התובעת, הוא זה שזייף את חתימותיו, ואילו בחקירתו הנגדית היום, העיד איננו חושד בב"כ התובעת, כמי שזייף את המסמך, אלא כמי שייצג את התובעת בתביעה, בהסתמך על מסמך, שזויף בידי מר סנה. אין חולק, כי הנתבע הגיש נגד ב"כ התובעת תלונות, בין היתר בגין זיוף המסמכים, אך לא דאג לבטלן, או לתקנן, על אף שכאמור, אין הוא חושד בו עוד.

סבורני על כן, כי יש להעדיף את גרסת התובעת הנתמכת בראיות, כפי שפורט לעיל, על גרסת הנתבעת. מכאן, שהתובעת הרימה את הנטל להוכיח טענותיה. כתוצאה מכך יש לקבל את התביעה ולדחות את ההתנגדות.

יצויין ויודגש - במהלך הדיון היום אישר ב"כ התובעת כי סכום התביעה וסכום השטר, בגינו הוגשה ההתנגדות, הינם "חופפים", דהיינו מדובר באותו חוב עצמו.

8. ההתנגדות נדחית אפוא, ועיכוב הליכים בתיק 1414999089 – מבוטל. התביעה מתקבלת, ועל הנתבע לשלם לתובעת, את סכום התביעה - 98,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה - 7.1.09. כן ישלם הנתבע לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך 12,000 ₪ בתוספת מע"מ, והוצאות המשפט בסך 3,000 ₪. לשכת ההוצל"פ תבצע הגדלת קרן, בהתאם.

ניתן היום, כ"ב אדר תשע"ג, 04 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.