רקע ותמצית טענות הצדדים

1. עסקינן בשתי תביעות שהדיון בן אוחד.
2. החברה הכלכלית מיסודה של עיריית טבריה בע"מ (להלן: "התובעת") הגישה תביעה כספית חוזית נזיקית על סך 1,500,000 ₪ נגד קולוני ביץ בע"מ (להלן: "הנתבעת") ומר ירון סרור (להלן: "הנתבע").
3. מכתב התביעה עולה, כי התובעת היא תאגיד עירוני בבעלות עיריית טבריה. עוד עולה, כי עיריית טבריה היא החוכרת לדורות של שטח החוף הנמצא בדרך חמי טבריה ואשר רשום בלשכת רישום המקרקעין בנצרת כגוש 15346 חלקות 205 ו-206 והידוע בשם חוף השקמים (להלן: "חוף השקמים"). התובעת טוענת, כי עיריית טבריה העבירה לטיפולה את ניהול חוף השקמים והפעלתו, על ידה או באמצעות אחר.
4. בשנת 2004, התובעת ערכה מכרז לצורך הפעלת חוף השקמים והנתבעת הייתה היחידה שהציעה הצעה. לאחר דיון בועדת מכרזים, זכתה הצעת הנתבעת. בהמשך, נחתם בין התובעת לנתבעת חוזה שכירות/הפעלה, לפיו התובעת השכירה לנתבעת את חוף השקמים לתקופת הפעלה של שלוש שנים החל מיום 1.7.04 ועד ליום 30.6.07 ונקבע, כי דמי השכירות לשנה יהיו 10,800 דולר בתוספת מע"מ. הנתבע הינו מי שהציג עצמו כבעלים ומנהל הנתבעת ושמו הופיע על טופס ההצעה במכרז.
5. התובעת טוענת, כי במסגרת ההסכם שנכרת בין הצדדים, התחייבה הנתבעת לתחזק את החוף במצב טוב ומתוקן על כל ההוצאות הכרוכות בכך, למעט אלו אשר היא קיבלה לגביהן פטור בהסכם. כן התחייבה לדאוג לניקיון החוף ומתקניו. הנתבעת הורשתה להפעיל בחוף שירותי חוף של מחנאות וספורט ימי, למעט אחסון סירות ושחיה. בין הצדדים הוסכם, כי כל ההכנסות מתפעול הספורט הימי בחוף יהיו של הנתבעת וכי הכניסה לחוף לאורחים ורכבים תהיה בחינם. הנתבעת הורשתה להציב בחוף עד שלושה קיוסקים במקומות אשר ייקבעו על ידי התובעת ובהתאם להיתרי בניה מטעם העירייה ובאישור מנהל מקרקעי ישראל וכל היתר או רישיון הנדרש בהתאם לחוק. עוד נקבע, כי ככל שיוצבו במקום קיוסקים הרי שבתום תקופת ההפעלה, הם יועברו לבעלות התובעת ללא תמורה. בהסכם צוין, שהמפעיל בדק את עניין קבלת ההיתרים והרישיונות וכי אי מתן היתר לא יהווה עילה מוצדקת לביטול החוזה והפרתו על ידי המפעיל. עוד צוין, כי מניעה מלהפעיל את החוף או עסק בו מסיבות שאינן תלויות בתובעת לא תהווה עילה מוצדקת לביטול החוזה על ידי המפעיל או אי תשלום דמי הפעלה. התובעת טוענת, כי אף בהצעה צוין שהיא אינה אחראית למידע כלשהו בנוגע לחוף וכי החובה לערוך את הבדיקות הדרושות מוטלת על הנתבעים והחוף יעמוד לרשותם במצבו הנוכחי.
6. התובעת טוענת, כי על אף האמור לעיל, הנתבעת הפרה את ההסכם ולא שילמה דמי שכירות, למעט בעבור חודשי השכירות הראשונים. כמו כן, הנתבעת לא שילמה עבור צריכת מים, חשמל וארנונה בגין הפעלת הקיוסק. לטענתה, הנתבעת פעלה באופן האמור באמתלה של אי אישור הקמת קיוסקים נוספים על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. עוד טוענת, כי בנוגע לתשלומי החשמל והמים טענה הנתבעת, כי על פי פרשנותה, המונח תשלומי חובה בסעיף 17 להסכם כולל את תשלומי החשמל והמים. לטענת התובעת, אין ממש בטענה זו שכן תשלום חובה הינו תשלום אשר משלמים לרשות מקומית מכוח הדין וישנה חובה לשלם אותו בעוד שתשלומי חשמל ומים נקבעים בהתאם לצריכה. התובעת טוענת, כי בין הצדדים הושגה פשרה לפיה הנתבעת התחייבה להתקין מוני חשמל ומים נפרדים עד לתאריך 1.1.05 וכי בתשלומים עד המועד האמור תשא התובעת ולאחר התקנת המונים תשא הנתבעת בתשלומים. מאחר והנתבעת לא עמדה בהסכמות אלו ועל כן בנסיבות האמורות, היא נאלצה לשאת בעצמה בעלויות החשמל והמים.
7. עוד מציינת התובעת, כי הנתבעת ביצעה חיבור לא חוקי מעמוד תאורה של מע"צ לשלט מואר בכניסה לחוף הנושא את סמל העירייה ובשל כך הוגשה תלונה למשטרה בגין גניבת חשמל.
8. התובעת מוסיפה, כי לאור טענות הנתבעת שאינה מצליחה להשיג היתר להקמת שני קיוסקים נוספים מעבר לזה הקיים הרי שהיא הסכימה, לפנים משורת הדין, לאשר לה הקלות במטרה לסיים את טענות הנתבעת בנוגע לבניית הקיוסקים. במסגרת האמור, היא אפשרה לנתבעת לגבות דמי כניסה ממי שאינו תושב טבריה בסך 40 ₪ מרכבים הנכנסים לחוף בימי שבת וחג. כמו כן, אפשרה לנתבעת להכשיר שטח מוגבל לחניית סירות בכפוף לקבלת אישור מנהל מקרקעי ישראל כאשר הנתבעת תשא בתשלום למינהל בגין ההרשאה. לטענתה, בניגוד למוסכם נגבו מכל באי החוף סכומים שונים ממה שנקבע ובכך התעשרה הנתבעת שלא כדין על חשבון הקופה הציבורית. בנוסף, בטרם הושג אישור של מנהל מקרקעי ישראל לתוכנית להכשרת מתחם סירות בחוף, הנתבעת עשתה דין לעצמה שעה שהכשירה שטח לאחסנת סירות ואף גידרה אותו בניגוד להסכם. בנוסף, הנתבעת החלה להפעיל טרקטורונים בחוף ללא הרשאה ותוך שהיא מסכנת את בטיחות באי החוף.
9. לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את חובתה לדאוג לטיפוח החוף, ניקיונו ואחזקתו והיא קיבלה תלונות רבות מהציבור בעניין זה ופקח שביקר במקום ותיעד את ההזנחה אישר את הדברים. לטענתה, היא שלחה לנתבעת התראה בעניין והיא עצמה נאלצה לטפל לא פעם בניקיון החוף.
10. התובעת טוענת, כי הזנחת החוף פגעה בתדמית הציבורית של העיר כעיר תיירות. התובעת מוסיפה וטוענת, כי התברר לה שגורמי פשע עומדים מאחורי הנתבעת ולטענתה אף בכך היה בכדי לפגוע בתדמית העיר. התובעת טוענת, כי היא והעירייה משקיעות רבות בתדמית העיר כעיר תיירות וכלכלת העיר נסמכת בחלקה הגדול על התיירות הנכנסת. התובעת העריכה את הנזק בגין פגיעה בתדמית העיר בסך של מיליון ₪.
11. בנוסף טוענת התובעת, כי התברר לה שהחוף היה סגור במועדים מסוימים ובניגוד למוסכם. התובעת טוענת, כי פניותיה לנתבעת בעניין זה לא הועילו. לטענתה, הנתבעת הציבה שערים וגדרות בחוף וכן בנתה בנייה לא חוקית ובשל האמור נפתחו הליכים על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. עוד טוענת, כי הנתבעת הורשעה בגין הצבת מבנים בשטח החוף ללא היתר ובהמשך נקבע, כי הפרה את צו ההפסקה השיפוטי.
12. התובעת טוענת, כי בכדי לקדם את קבלת ההיתר לבניית המזנונים היא התקשרה עם מודד מוסמך ואדריכל לצורך עריכת תוכנית בהתאם לדרישות הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. לטענתה, הכספים אשר הוציאה לצורך העניין טרם הושבו לה על אף שבהסכם נקבע שהנתבעת תשא בכל עלויות ההפעלה, ההוצאות והסיכונים עם הפעלת החוף. עוד טוענת, כי הנתבעת אף לא השיבה לה את סכום האגרה אשר שילמה לאחר שניתנה הרשאה להכשיר את השטח לחניון סירות והפעלת מזנון.
13. בשל ההפרות המפורטות לעיל טוענת התובעת, כי נגרמו לה נזקים והיא זכאית להחזר כספי מהנתבעת. לטענתה, על הנתבעת להשיב כספים בגין התעשרותה שלא כדין, כמפורט לעיל. שמאי מטעמה אמד את הנזקים אשר נגרמו לחוף בעת שהוחזק על ידי הנתבעים ואת עלויות החזרת החוף לשימוש ומצא, כי מדובר בנזק בסך 182,545 ₪ בצירוף מע"מ. בנוסף, היא זכאית לפיצוי בגין כל יום איחור בפינוי החוף מיום הפסקת ההתקשרות בין הצדדים ביום 1.7.07 לפי גובה של מחצית דמי השכירות ליום, בנוסף לדמי השכירות ליום.
14. לטענת התובעת, יש להרים את מסך ההתאגדות שכן, הנתבע ניהל את עסקי הנתבעת תוך לקיחת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה או שלא הייתה לו כוונה לפרוע את חובות הנתבעת וכן, משום שהוא עשה שימוש בישות המשפטית של הנתבעת בכדי להונות ולסכל כוונתו של כל דין ולקפח ולהונות את הציבור.
15. אציין, כי התובעת טענה, כי כלל נזקיה עומדים על סך של 2,065,280 ₪, אולם לצרכי אגרה מעמידה את סכום התביעה על סך של 1,500,000 ₪.
16. לטענת הנתבעים, דין התביעה נגדם להדחות. הנתבע טוען, כי יש לסלק את התביעה כנגדו בשל העדר עילה ו/או חוסר יריבות. לטענתו, הוא שימש מנהל הנתבעת אולם אין מקום לחייבו בעילה אישית. לטענתם, הצעת המכרז הוגשה בשם הנתבע משום שהנתבעת טרם הוקמה בתקופה האמורה ואין מחלוקת, כי הצדדים להסכם היו התובעת והנתבעת. ההידרדרות במצבה הכלכלי של הנתבעת, בעקבות מעשי התובעת, אין בה בכדי להצדיק הרמת מסך. הנתבעים ציינו, כי בעת כריתת ההסכם התובעת לא דרשה ערבויות אישיות. לטענתם, הנתבע לא פעל בחוסר תום לב והתובעת לא פירטה את המעשים הפסולים המיוחסים לו.
17. לטענת הנתבעים, התובעת פרסמה מכרז להפעלת חוף השקמים ובין התובעת לנתבעת נכרת הסכם להפעלת החוף. בבסיס פרסום המכרז עמדה הבטחת התובעת לפיה הזוכה יוכל לנהל ספורט ימי, שלושה קיוסקים, מסעדות ומתקנים מסחריים אשר יאפשרו הפקת רווח. הנתבעים ציינו, כי ללא הפקת רווח לא הייתה אפשרות לנהל את החוף שכן נאסרה גביית דמי כניסה. לטענת הנתבעים, חלק מההסכמות קיבלו ביטוי בהסכם ובפרוטוקולים וחלקם היו הסכמות והבטחות בעל פה שנתנו ראש העיר ומנהלי התובעת. בהסכם הוסכם, כי הנתבעת תשלם דמי הפעלה חודשיים וארנונה על הקיוסקים אשר תפעיל. הנתבעים טענו, כי דמי השכירות בגין השנה הראשונה שולמו מראש. עוד ציינו, כי הוסכם שהנתבעת תקיים פעילות של ספורט ימי ובשלב מאוחר יותר נתן ראש העיר הסכמה בכתב לאחסון סירות בחוף.
18. הנתבעים טוענים, כי הוסכם שהנתבעת תקים שלושה קיוסקים והיה ברור שהצבת הקיוסקים מאושרת ואף הוצג להם מכתב אל מנהל מקרקעי ישראל המבקש היתר להצבת קיוסקים והחלטה לפיה הבקשה אושרה. בעת החתימה על ההסכם היה ברור לצדדים שניתן לקיים בחוף קיוסקים וכי התובעת הציעה הצעתה כאשר היא מסתמכת על הצהרות העירייה בעניין. לטענת הנתבעים, התברר לצדדים שהוועדה המחוזית מתנגדת להצבת קיוסק כלשהו בחוף וזאת לאחר שמהנדס העיר סימן את המקום בו יוצבו הקיוסקים ואחד מהם אף הוקם. לטענתם, לפני הקמת הקיוסק הציג מר יוסי כהן, מנהל התובעת בתקופה הרלוונטית, אישור ממנהל מקרקעי ישראל המתיר הקמת הקיוסקים ובהתאם ביקשה הנתבעת להציב את הקיוסקים. הנתבעים טוענים, כי הוגשה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה בקשה להיתר בנייה לבניית שלושה קיוסקים והוועדה אישרה את הבקשה והתנתה את הנפקת ההיתר בהסכמת הוועדה המחוזית אשר התנגדה למתן ההיתר. במשך כל התקופה, הציגה התובעת מצגים לפיהם ניתן יהיה לבנות את הקיוסקים והנתבעת השקיעה כסף רב בשדרוג החוף והעסקת עובדים לשם טיפוח החוף ושמירה עליו. הנתבעים טוענים, כי היה ברור לתובעת שהפעלת החוף על ידי הנתבעת נעשית למטרות רווח וכי הנתבעת הייתה אמורה להפעיל קיוסקים ומסעדות בחוף.
19. הנתבעים טוענים, שהתובעת הפרה את ההסכם שעה שהתברר לנתבעת, כי עליה להרוס את הקיוסק אשר הקימה בהסכמת התובעת וכי לא ניתן לקיים במקום ספורט ימי ו/או חניון לסירות. לטענתם, התברר לנתבעת, כי אין בידה לקיים בחוף פעילות רווחית כלשהי ואף על פי כן התובעת ציפתה שהנתבעת תמשיך להפעיל את החוף, על כל ההוצאות הכרוכות בכך.
20. לטענת הנתבעים, הנתבעת שילמה את מלוא דמי ההפעלה בגין השנה הראשונה בעת כריתת ההסכם ובחלוף שנה ומשלא הייתה כל פעילות מכניסה בחוף הוסכם שהיא לא תשלם את דמי השכירות עד להסדרת נושא הקיוסקים.
21. הנתבעים טוענים, כי לא הוסכם שהנתבעת תשלם חשמל ומים בגין צריכת כל החוף וכל שהוסכם היה שהיא תשלם את תשלומי הארנונה בגין הקיוסקים. לטענתם, בסעיף 17 להסכם צוין במפורש שהיא לא תשלם תשלומי חובה כלשהם לעירייה. הנתבעת טוענת, כי נספח ה' לכתב התביעה יצא על דעת התובעת בלבד. לטענתה, ככל שהייתה פשרה לפיה על הנתבעת לשלם את כל חשבונות המים והחשמל של החוף הרי שלא היה יוצא מכתב כאמור. עוד טוענים הנתבעים, כי לא חלה עליהם חובה לשלם דמי ארנונה בגין בניינים בלתי חוקיים אשר נבנו באישור התובעת ונהרסו בהתאם לצו הריסה שיפוטי.
22. הנתבעים מכחישים טענה לפיה הנתבעת ביצעה חיבור חשמל לא חוקי. הם קיבלו את החוף עם החיבור האמור וראיה לכך שהחיבור האיר שלט עם שם העירייה ולא עם שם הנתבעת.
23. לטענתם, התובעת לא נתנה להם הקלות ותחת זאת הסכימה שהנתבעת תגבה דמי כניסה במקרים מסוימים מאחר והיא הפרה את ההסכם הפרה גסה ולאור העובדה שלנתבעת נגרמו הוצאות בגין הפעלת החוף וזאת מבלי שהייתה בחוף פעילות מכניסה כלשהי. לטענתם, הנתבעת לא הפרה את ההסכם וכי כל שנעשה בחוף נעשה על דעת נציגי התובעת. הנתבעים טוענים, כי התובעת פועלת בחוסר תום לב שעה שהיא יודעת שלחוף לא הייתה שום פעילות מכניסה ואף על פי כן דורשת שהנתבעת תקיים את מלוא חיוביה.
24. הנתבעת טוענת, כי לא גבתה סכומים שאינם מגיעים לה ובכל מקרה אין עילה לחייבה בגין סכומים אלו. הנתבעת פעלה ככל יכולתה בכדי לנקות את החוף ולשדרג אותו והחוף טופל על הצד הטוב ביותר. הנתבעים מכחישים, כי הנתבעת גרמה נזק תדמיתי לעיר טבריה ודווקא התובעת היא זו שגרמה לנזק תדמיתי וכלכלי לנתבעת בעקבות הפרת ההסכם על ידה. עוד מציינת, כי הנזק הנטען על ידי התובעת הינו מופרך ומוגזם. החוף נותר חוף ציבורי וגידור החוף נעשה בידיעת התובעת בשל דרישת חברת הביטוח ומאחר ולא ניתן היה לקיים חניון סירות ללא גידור.
25. הנתבעים טוענים, כי התובעת אינה זכאית להחזר בגין הוצאות בנוגע להכשרת מתחם הסירות. הנתבעת לא הייתה צריכה לשלם סכומים כלשהם למנהל שכן בסוף לא ניתן אישור כלשהו לחניון הסירות ואף הוגש כתב אישום נגד הנתבעים בגין הפעלת החניון.
26. לטענת הנתבעים, כאשר נפתחו הליכים נגד הנתבעת בגין הבנייה הרי שהתובעת התנערה מהנתבעים ואף תמכה בהליכים למרות שלב ההסכם היה הקמת הקיוסקים ויתר הפעולות המכניסות אשר הסתבר, כי הינן אסורות על פי דיני התכנון והבנייה.
27. הנתבעת טוענת, כי פינתה את החוף בחודש יולי 2007 ובשל כך נדחתה תביעת התובעת לפינוי החוף. לטענתה, היא החזיקה בחוף מכוח זכותה בהתאם להסכם.
28. בעקבות התנהלות התובעת מציינת הנתבעת, נגרמו לה נזקים רבים שכן השקיעה סכומים נכבדים לצורך הפקת רווחים מהפעלת החוף אולם בהמשך התברר לה, כי בשל הפרת ההסכם על ידי התובעת ו/או מו"מ שלא בתום לב ו/או רשלנות התובעת לא ניתן להפעיל את החוף ולהפיק ממנו רווחים. במסגרת כתב ההגנה עתרו הנתבעים, כי בית המשפט יקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובעת, ככל שייפסק, את הסכומים המגיעים להם.
29. הנתבעת הגישה תביעה על סך 350,000 ₪ נגד התובעת ועיריית טבריה. במסגרתו שבה על הנטען בכתב הגנתה וטענה, כי בכירי העירייה והתובעת הבטיחו שהקיוסקים יוקמו ונושא הרישיונות וההיתרים הוסדר. לטענתה, היא תפסה חזקה בחוף בסוף חודש יולי מאחר ולאחר חתימת ההסכם לא היה ניתן להוציא פוליסת ביטוח. היא שבה על טענותיה באשר להשקעות שהשקיעה בחוף ועל כך שבסופו של יום לא ניתן היה להפיק רווחים מהחוף. הנתבעת טענה, כי לאורך התקופה היא המשיכה לקיים חלקה בהסכם ולא הפרה אותו וכי היא פעלה בהתאם לאישורי התובעת ו/או העירייה ו/או הוועדה המקומית לתכנון ובנייה.
30. הנתבעת טוענת, כי התובעת והעירייה הפרו את ההסכם אשר נכרת בינה לבין התובעת. שכן, התובעת פרסמה מכרז הכולל הסכם שלא ניתן לקיימו והבטיחה, כי יוקמו בחוף שלושה קיוסקים מכניסים ופעולות אחרות אולם, לא ניתן היה לקיים את האמור מבחינה תכנונית. כן טוענת, כי התובעת גרמה לה או אפשרה לה לבנות קיוסקים כאשר לא ניתן היה לעשות זאת. לטענתה, התובעת לא פעלה למען הכשרת בניית הקיוסקים ואף טענה בבית המשפט שהנתבעת ביצעה עבירות בנייה ומן הדין לתת נגדה צווי הפסקה. הנתבעת טוענת, כי על אף כוונת הצדדים בהסכם הרי שלא ניתן היה לקיים בחוף פעילות מכניסה. לטענתה, התובעת הטעתה אותה, נהגה כלפיה בחוסר תום לב והתרשלה כלפיה שעה שפרסמה מכרז המבוסס על הפעלת חוף ולצידה פעילות מכניסה כאשר בפועל לא ניתן היה לבצע פעילות מכניסה והתובעת לא בדקה את המצב התכנוני בחוף לפני פרסום המכרז.
31. לטענת הנתבעת, העירייה הייתה שותפה של התובעת בנוגע לפרסום המכרז ולמעשים והמחדלים הנטענים ועל כן, אף היא התרשלה כלפיה בשל האמור לעיל וכן כאשר ביקשה לממש ערבויות בנקאיות אשר לא הייתה הצדקה לממשן. הנתבעת טוענת, כי יש לפצותה כך שהיא תהיה במצב בו הייתה אלמלא התקשרה בהסכם נשוא התובענה.
32. לטענת התובעת והעירייה דין התביעה נגדן להדחות. לטענתן, התביעה הוגשה במטרה למזער את חובות הנתבעת בעקבות התביעה שהגישה התובעת. הן שבו על טענות התובעת באשר להפרת ההסכם על ידי הנתבעת וכי בשל האמור נגרמו להן נזקים כספיים והן זכאיות לפיצוי כספי.
33. עוד ציינו, כי הנתבעת לא זכתה במכרז להפעלת החוף שכן כלל לא הייתה קיימת באותה עת וכי לאחר שהנתבעת התאגדה נחתם עמה חוזה ההפעלה, בהתאם לבקשתה.
34. הן שבו על טענות התובעת באשר להסכמות שהתגבשו בין הצדדים לפיהן היה בידי מפעיל החוף להפעיל במקום שירותי מחנאות, מתקני ספורט וספורט ימי וכי הנתבעת התחייבה שלא להרשות אחסנת סירות בחוף. באשר להקמת הקיוסקים ציינו, כי הוסכם שהתובעת אינה אחראית למידע בנוגע לחוף וכי על הנתבעת לבדוק את כל הנתונים. לטענתן, עיקר המכרז היה הפעלת ספורט ימי במקום ולא הפעלת הקיוסקים. הן טוענות, שהנתבעת הורשתה להציב במקום עד שלושה קיוסקים, בהתאם להיתרי בנייה ולהיתרים הדרושים על פי דין. הנתבעת ידעה שקיימת אפשרות שלא יאשרו לה להקים את שלושת הקיוסקים ואכן רק אחד מהם היה בעל היתר כדין. בנוסף טוענות, כי פעילותו הדלילה של הקיוסק שהוקם מעוררת תהיות באשר לצורך בקיוסקים נוספים.
35. עוד ציינו, כי הובטח לנתבעת פוטנציאל רווחי ולא הובטח ולא יכול היה להיות מובטח לה רווח. לטענתן, בשל טענותיה בנוגע להפסדים ניתנו לה הקלות לפנים משורת הדין והותר לה לגבות דמי כניסה מרכבים של מי שאינו תושב טבריה. בפועל גבתה הנתבעת דמי כניסה בשונה ממה שהותר לה. לטענתן, אף אחד לא מנע מהנתבעת להפעיל ספורט ימי בחוף, כפי שנעשה, ובנוסף במטרה לסייע לנתבעת, עזרה לה התובעת להשיג אישור לאחסנת סירות בחוף ומדובר בעסק בעל הכנסות כלכליות יפות מהן נהנתה הנתבעת. לטענתן, לכל היותר מדובר בטעות של הנתבעת באשר לכדאיות העסקה וטעות זו אינה מזכה בסעד כלשהו.
36. התובעת והעירייה שבו על טענות התובעת באשר להפרת ההסכם על ידי הנתבעות וטענו, כי הנתבעת לא שילמה דמי שכירות מעבר לדמי השכירות בעבור החודשים הראשונים. ככל שיש ממש בטענת הנתבעת באשר להשקעה אשר השקיעה בחוף הרי שהשקעה זו נעלמה עם פינוי החוף וכי לאחר הפינוי התגלו נזקים כבדים מאוד. הן הוסיפו, כי חילוט הערבויות היה מתבקש לאור הנזקים ונעשה על פי הדין.

ראיות הצדדים

עדי התובעת

1. לתיק בית המשפט הוגשו מטעם התובעת תצהירי עדות ראשית של עידן שקד (להלן: "שקד"), ראש ענף פיקוח שטחים פתוחים בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז צפון; סטניסלב לוין (להלן: "לוין"), מנהל מחלקת הפיקוח בעיריית טבריה מחודש 03/04 ועד מועד הגשת התצהיר; איתן עובד (להלן: "עובד") יו"ר וועדת מכרזים של החברה הכלכלית מייסודה של עיריית טבריה בשנים 2004-2005; אברהמי נעמה (להלן: "אברהמי") מנכ"לית התובעת מחודש 07/10 ועד מועד הגשת התצהיר ושי שטיינברג (להלן: "שטיינברג") שהגיש דו"ח חקירה. בנוסף, הוגשה חוות דעת של יהושוע סדן (להלן: "סדן"). המצהירים והמומחה נחקרו על תצהיריהם וחוות הדעת, בהתאמה. בנוסף העידו מטעם התובעת, רגב ינאי (להלן: "ינאי"), שכיהן כמנכ"ל התובעת מ01/05 ועד סוף 06/05; בן אליהו (להלן: "אליהו"), מבקר העירייה שערך את נספח כ' לתצהיר אברהמי; צבי שקולניק (להלן: "שקולניק"), מהנדס העיר טבריה שערך את נספח י"ג לתצהיר אברהמי; עקיבא ליטמן (להלן: "ליטמן") מבקר בחוף שרשם את נספח כ' 1 לתצהיר אברהמי; חנניוב איסאי (להלן: "איסאי") מבקר בחוף שערך את נספח כ' 2 לתצהיר אברהמי; מרגלית בן חיים (להלן: "בן חיים") מבקרת בחוף שערכה את נספח כ' 3 לתצהיר אברהמי; רון שובל (להלן: "שובל") שערך את נספחים יא 1-4 לתצהיר אברהמי, עלוית פרוינד (להלן: "פרוינד") ששימשה כמנכ"לית התובעת בין השנים 2005-2010, אורלי עבודי (להלן: "עבודי") מבקרת בחוף שערכה את נספח כ' 4 לתצהיר אברהמי; קיסר פריד (להלן: "פריד") שערך דו"ח פיקוח מיום 18.6.07 בקשר לחוף השיקמים.

עדי הנתבע

1. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית של ירון סרור (להלן: "הנתבע" או "סרור") בלבד. הנתבע נחקר על תצהירו. בנוסף, זימן הנתבע כעדים מטעמו את מר חיים יאנוס (להלן: "יאנוס") חבר דירקטוריון בתובעת בשנים 2004-2008; מר אברהם בטאן (להלן: "בטאן") שפעל בהתנדבות כקורדינטור (אחראי חופים וכסמנכ"ל בתובעת בשנים 2004-2006, וברם פיין (להלן: "פיין) שהינו אדריכל ופעל עם התובעת ועם עיריית טבריה באופן פרטי.
2. הצדדים הגישו אף מסמכים בכתב וסיכמו טענותיהם בכתב.

דיון ומסקנות

1. אין מחלוקת, כי התובעת ערכה מכרז להפעלת חוף השקמים לתקופה בת שלוש שנים. אף אין מחלוקת, כי ירון סרור – הנתבע הגיש הצעה בהתאם למכרז ולאחר שהצעתו התקבלה נכרת חוזה בינו לבין התובעת. בהמשך נכרת, ביום 12.7.04, חוזה הפעלה בין התובעת לנתבעת. כאמור לעיל, הצדדים העלו, האחד נגד השני, טענות באשר להפרת ההסכם והתנהלות הצדדים לו ובאשר לנזקיהם בגין ההפרות הנטענות.
2. בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין תביעת התובעת להתקבל ודין תביעת הנתבעת להידחות, מהנימוקים שיפורטו.

אחריות הנתבע

1. אפתח בסוגיה שנתגלעה בין הצדדים באשר לאחריות הנתבע. התובעת טוענת, כי הנתבע נושא באחריות ישירה לנזקים אשר נגרמו לה בגין הפרת ההסכם ולחלופין, כי יש להורות על הרמת מסך. הנתבע מצדו טוען, כי הנתבעת הינה חברה בע"מ וכי היא זו אשר התקשרה עם התובעת ולטענתו אין הצדקה לחייבו באופן אישי.
2. סרור העיד, כי הוא וג'ינו ניגשו למכרז והיות ולא ידעו אם יזכו לא היה טעם להקים חברה ולאחר שזכו הקימו אותה (עמ' 59 ש' 21-22). התובע אישר שבשלב הצעת המחיר הנתבעת טרם יוסדה אלא רק אחרי שזכו הקימו את החברה (עמ' 61 ש' 26-27).
3. מהמסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט עולה, כי סרור חתם בשמו ותוך ציון פרטיו האישיים על הצעה בלתי חוזרת להפעלת החוף (נספח ד' לתצהיר אברהמי ת/24). בסעיף 8 למסמך האמור צוין, כי מיום חתימתו של סרור על ההצעה, מחייב אותו החוזה על כל המסמכים המצורפים לו כאילו היה חתום על ידו. עוד צוין, כי אף אם לא יחתום על הסכם תחשב הצעתו וקבלתה על ידי התובעת כהסכם מחייב בינו לבינה. בנוסף, חתם סרור על הסכם הפעלה (ת/9). בעדותו נשאל סרור, האם הוא מאשר ש- ת/9 הוא החוזה עליו חתם ובתגובה טען, כי הוא מאשר שחתם על חוזה על שם קולוני ביץ עם חותמת של החברה. בהמשך אישר שזה החוזה שהוא חתם עליו עם הגשת ההצעה (עמ' 62 ש' 11-14). במקום בו היה צריך לציין את שמות הצדדים בת/9 צוין שמה של קולוני אחזקות ולא של הנתבעת שאז כאמור טרם הוקמה. כמו כן, סרור חתם בשמו ומבלי שהוסיף חותמת של החברה והוא אף לא ציין את מספר הח.פ שלה.
4. סרור נשאל, האם יש לו אישור לפיו החוזה ת/9 בוטל והשיב, כי היה חוזה נוסף עם הנתבעת. לטענתו, נתנו לו זמן לארגן ערבות ולהקים את החברה. סרור הוסיף, כי הוא אינו יודע אם החוזה בוטל וכי יש חוזה שני (עמ' 61 ש' 30, עמ' 62 ש' 1-2). סרור נשאל האם הם רצו שהנתבעת תהיה מול החברה הכלכלית והשיב כי זה היה משהו שהיה ברור וכי החברה הייתה בהקמה ולאחר הזכייה במכרז היא הוקמה ונתנו ערבויות בשמה. סרור אישר, כי הערבות הייתה על שמו וטען, כי לא יכולה להיות ערבות על שם החברה (עמ' 62 ש' 3-7).
5. בעת עדותו נטען בפני עובד, כי הוא אמר שהנתבעת זכתה במכרז והוא נשאל האם באותו זמן הנתבעת לא הייתה קיימת והשיב, כי כאשר קיבלו את מעטפת ההצעה במכרז היה חסר ח.פ. של החברה וחלק מדרישות המכרז. עובד ציין, כי ניתנה אורכה של שבועיים- שלושה, לבקשת בעלי החברה, בכדי שיביאו את המסמכים. עובד אישר שכאשר פתחו את המעטפה השמות היו סרור וג'ינו (עמ' 43 ש' 10-17)
6. פרוינד העידה, כי כל נושא תפעול החוף והקשר עם סרור היה כזכיין החוף ומי שניהל את החוף בפועל (עמ' 44 ש' 28). היא העידה, כי סרור היה הגורם הדומיננטי מאחורי הנתבעת וכי היא מכירה רק אותו והוא היה זה שעמד מולה וזה שניהל את כל ענייני החוף (עמ' 44 ש' 29, עמ' 45 ש' 1).
7. הנה כי כן, אין מחלוקת, כי בעת הגשת ההצעה למכרז והזכייה בו הנתבעת טרם הוקמה והבקשה הוגשה על ידי סרור עצמו. אין מחלוקת, כי סרור חתם על ת/9 בשמו וללא חותמת של החברה, אשר טרם הוקמה במועד האמור. לא נטען ובוודאי שלא הוכח, כי ההסכם האמור בוטל בהמשך. אין בחתימה על ההסכם מול הנתבעת בכדי להביא לביטול ההסכם עליו חתם סרור. גם הערבות הייתה של הנתבע עצמו ולא של הנתבעת וכן הנתבע חתם על מסמך הבנות ביום 9.6.08 הוגש וסומן ת/2. לאור האמור לעיל, מצאתי, כי הנתבע נושא באחריות ישירה כלפי התובעת בנוגע להפעלת החוף. עדותה של פרוינד, המפורטת לעיל, באשר לכך שסרור היה הגורם הדומיננטי מאחורי הנתבעת וכי הקשר עמו היה כזכיין החוף ומנהלו בפועל מחזקת את עמדתי בעניין זה.

תשלום דמי שכירות

1. כאמור, התובעת טוענת, כי הנתבעים הפרו את ההסכם להפעלת החוף. בין היתר טוענת, כי הנתבעת הפרה את ההסכם שעה שלא שילמה דמי שכירות, מלבד בעבור החודשים הראשונים. בעניין זה טוענת הנתבעת, כי דמי הפעלה בעבור השנה הראשונה שולמו וכי בהמשך ניתן פטור מתשלום דמי הפעלה עד להסדרת נושא הקיוסקים.
2. בסעיף 4 לחוזה ההפעלה (נספח ה' לתצהיר אברהמי נספח ת/24) נקבע, כי המפעיל ישלם מידי שנה מראש, החל ממועד תחילת תקופת ההפעלה סכום השווה בשקלים ל- 10,800 דולר בתוספת מע"מ לתקופה של שנה מראש.
3. לתיק בית המשפט הוגש מכתב מיום 31.5.05 (נספח ט/1 לת/24) אשר מוען לנתבעים. במסגרת המכתב נטען, בין היתר, כי על הנתבעים לשלם את תשלום השכירות המוסכם. ינאי, אשר שימש מנכ"ל התובעת בתקופה הרלוונטית, אישר, כי כתב את המכתב האמור. הוא העיד, כי הוא אינו יודע אם היו עוד התראות בכתב אולם הייתה התנהלות רבה בעל פה וישיבות סביב הדבר הזה. ינאי העיד, כי למיטב זכרונו, המפעיל לא שילם שום סכום לרבות דמי שכירות לאחר המכתב האמור (עמ' 11 ש' 18-19).
4. בנוסף הוגש מכתב מיום 27.9.05 (נספח ט/2 לת/24) אשר נשלח לנתבעים ובמסגרתו טענה פרוינד, כי טרם שולמו דמי השכירות בגין שנת 2005. בעדותה נשאלה פרוינד, האם במשך כל תקופת כהונתה היא זכתה להיענות למכתב זה בחיוב ולקבל את דמי השכירות בגין הפעלת חוף השקמים והשיבה בשלילה (עמ' 48 ש' 23-35).
5. עובד העיד, כי לא ידוע לו על כך שבשל חוסר היכולת לממש את נושא הקיוסקים והחניון הוחלט להקפיא את תשלום דמי השכירות על החוף (עמ' 40 ש' 19-21). בעניין האמור מסתמכים הנתבעים על האמור בת/11 אשר בו פורטו טענות הנתבעים באשר לרווחיות החוף וצוין, בין היתר, כי שכר הזיכיון יוקפא עד לקבלת פתרון (עמ' 3).
6. ת/11 הינו, לכאורה, פרוטוקול ישיבה אשר נערכה בלשכת ראש העיר ביום 14.11.05. לתיק בית המשפט הוגש פרוטוקול נוסף (ת/10) אשר אף הוא, לכאורה, פרוטוקול של אותה ישיבה. בת/10 לא מופיעה החלטה באשר להקפאת שכר הזיכיון ותחת זאת נקבע, כי הזכיין יגיש פירוט השקעותיו, הוצאותיו וטענותיו לגבי ההסכם ולאחר מכן יתקיים דיון פנימי בעניין.
7. על גבי ת/10 ו- ת/11 צויין, כי הם נרשמו על ידי פרוינד. ת/10 הינו מסמך אשר נכתב על דף שבראשו מתנוסס לוגו התובעת בעוד שעל גבי ת/11 לא מופיע לוגו כלשהו. בעדותה טענה פרוינד, כי בעת כתיבת מכתב רשמי היא תמיד הקפידה לרשום על דף לוגו של החברה. כאשר הוצגו לה ת/10 ות/11 והיא נשאלה איזה מהם היא כתבה באמת היא השיבה, כי את ת/10 (עמ' 46 ש' 1-5). פרוינד נשאלה, האם היא יכולה לשלול טענה לפיה רשמה את ת/11 והשיבה, כי הוא רשום באמצעות מחשב וכי לפי האופן שבו הוא רשום בידה לומר שזה לא פרוטוקול שהם נוהגים להוציא (עמ' 46 ש' 11-13). פרוינד נשאלה, האם יכול להיות שזו הייתה טיוטה שהם ערכו לפרוטוקול רשמי והשיבה, כי זה משונה וכי יש שם לכאורה חתימות אבל אין לוגו של החברה (עמ' 46 ש' 14-15). פרוינד טענה, כי אינה זוכרת שבדיון האמור נאמר דבר מה על הקפאת תשלום דמי הזיכיון (עמ' 46 ש' 16-17). בהמשך עדותה נטען בפניה, כי הישיבה נערכה בלשכת ראש העיר ולכן הפרוטוקול הועלה על דף ללא לוגו ונמסר לסרור ונשאלה האם יכול להיות שלאחר מכן היא העלתה את הפרוטוקול על דף לוגו של החברה הכלכלית והשיבה, כי אינה זוכרת. פרוינד הוסיפה, כי מבחינתה הפרוטוקול היחיד זה עם הלוגו של החברה (עמ' 57 ש' 18-22). עוד העידה, כי לא יכול להיות שבשלב כלשהו ויתרו לסרור על דמי השכירות (עמ' 46 ש' 20-21).
8. באשר לת/11 ולטענה, כי על גביו מופיעות חתימות אציין, כי עסקינן במסמך בן 4 דפים כאשר על הדף הראשון לא מופיע מספור ועל שלושת הדפים הנוספים מופיעים מספרים 2-3 ו-9 ורק על גבי הדף האחרון שנושא את הספרה 9 מופיעות חתימות. אציין, כי ת/10 שאף הוא כאמור פרוטוקול של הישיבה מיום 14.11.05 מונה 3 עמודים בלבד. לכאורה לא הוכח הקשר בין דף מספר 9 עליו מופיעות חתימות לשני העמודים הראשונים הנושאים מספרים 2 ו- 3 והאם אכן מדובר במסמך שלם שנערך כולו באותו מועד. זאת ועוד, בדף בו צוין, כי שכר הזיכיון יוקפא (דף מספר 3) לא מופיעות חתימות וכן לא מופיע, כאמור, לוגו על גבי הדף .לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את אותנטיות המסמך האמור. הנתבעים לא הוכיחו, כי קיבלו פטור מתשלום דמי השכירות במסגרת הישיבה האמורה או בכלל.
9. הנה כי כן, מצאתי, כי עלה בידי התובעת להוכיח שהנתבעים אמורים היו לשלם לה דמי שכירות על פי הסכם ההפעלה. בנוסף, עלה בידי התובעת להוכיח, כי פנתה בדרישות בעניין לנתבעים. הנתבעים לא הוכיחו, כי ניתן להם פטור מהתשלום האמור. בהסכם נקבע, כי המפעיל ישלם מידי שנה סכום השווה בש"ח ל- 10,800 דולר בתוספת מע"מ (סעיף 4 להסכם). בהתאם לשיעור הדולר והמע"מ בתקופות הרלוונטיות הרי שהיה על המפעיל לשלם לתובעת סך של 169,905 ₪ במהלך כל תקופת ההסכם. מהמסמכים אשר הוגשו לתיק בית המשפט עולה, כי הנתבעת שילמה לתובעת סך של 57,115 ₪ בארבעה שיקים (נספחים ל1-ל5 לת/24). לפיכך, נותרה יתרת חוב בסך 112,790 ₪ בגין דמי שכירות. במסגרת סיכומיה עתרה התובעת לפיצוי בסך 101,030 ₪ בגין דמי שכירות ולאור האמור לעיל אני נעתרת ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 101,030 ₪ בגין דמי שכירות. לסכום האמור תתוסף ריבית בשיעור 0.5% מיום היווצרות החוב ועד למועד תשלומו בפועל, בהתאם לסעיף 22 להסכם ת/9.

תשלומים עבור צריכת חשמל ומים

1. התובעת טוענת, כי הנתבעת הפרה את ההסכם שעה שלא שילמה עבור צריכת חשמל ומים. בעניין האמור טוענת הנתבעת, כי לא הוסכם שהיא תשלם בעבור חשמל ומים ותחת זאת הוסכם בין הצדדים שהנתבעת תשלם רק ארנונה בגין הקיוסקים. לעניין זה נסמכים הנתבעים על סעיף 17 להסכם ההפעלה ת/9.
2. ינאי נשאל היכן בהסכם כתוב, כי על הזכיין מוטל לשלם את חשבונות החשמל והשיב, כי למיטב זיכרונו מחוזה ההפעלה ניתן להבין שהמפעיל צריך לשלם חשמל ומים (עמ' 13 ש' 6-9). בסעיף 16.3 להסכם נקבע, כי כל ההוצאות בהפעלת חוף השקמים יחולו על המפעיל וישולמו על ידו. בסעיף 17 נקבע, כי במהלך תקופת ההפעלה, המפעיל יהיה פטור מתשלום ארנונה כללית ומתשלומי חובה אחרים לעירית טבריה למעט ארנונה כללית בשל הקיוסקים. הנה כי כן, בהתאם לסעיף 16.3 הוצאות הפעלת החוף מוטלות על הזכיין. ברי, כי תשלומי החשמל והמים נכנסים בגדר הוצאות הפעלת החוף אשר על הזכיין לשלם. הפטור הקבוע בסעיף 17, שעניינו תשלום ארנונה כללית ותשלומי חובה אחרים לעיריית טבריה, אין בו בכדי לפטור את הזכיין מחובתו לשלם את תשלומי החשמל והמים.
3. בטאן נשאל, האם זכור לו משהו לגבי פטור מחשמל ומים והשיב, כי נערכה ישיבה שבמסגרתה נטען, כי הפעלת החוף אינה רווחית. לטענתו, באותה ישיבה הייתה הבטחה של ראש העיר שלא ישלמו חשמל ומים (עמ' 78 ש' 20-21). נטען בפני בטאן, כי בהסכם לא רשום שהזכיין פטור מתשלומי חשמל ומים, אשר הינם על פי צריכה, והוא השיב, כי זכור לו שפטרו אותו. בטאן נשאל, האם זיכרונו מבוסס למעשה על פרוטוקול שהראו לו ושלל את האמור. בטאן אישר, כי יוסי כהן אמר לו שראש העיר זוהר עובד פטר את הנתבע מתשלום חשמל ומים. בטאן טען, כי לא זכור לו אם השתתף בישיבה אשר בפרוטוקול שלה רשום שסרור פטור מחשמל ומים (עמ' 81 ש' 29-30, עמ' 82 ש' 1-11). מעדותו עולה, כי טענתו באשר לפטור הנטען מבוססת על עדות שמועה וכי אין בידו להעיד מידיעה אישית בעניין זה. בטאן כלל לא זכר, האם נכח בישיבה הרלוונטית ותחת זאת טען, כי עסקינן בדברים אשר אמר לו יוסי כהן.
4. בעדותו טען סרור, כי כהן הסביר לו שלא צריך לשלם מים וחשמל בחוף והוא אמר שצריך נקודת חשמל ומים רק לקיוסקים (עמ' 68 ש' 21-25). בהמשך טען שהוא לא צריך לשלם מים וחשמל אלא החברה הכלכלית. לטענתו, זה מה שכהן הסביר לו ובטאן אישר (עמ' 69 ש' 5-7). טענותיו של סרור בעניין זה נטענו בעלמא ולא עלה בידו להוכיח טענתו באשר לדברים אשר נאמרו לו לכאורה על ידי יוסי כהן. הנתבעים לא הוכיחו, כי בשלב כלשהו ניתן להם פטור מתשלום עבור צריכת חשמל ומים. אציין, כי יוסי כהן לא העיד לפני לאחר שהנתבעים ויתרו על עדותו והכריזו אלו עדי (עמ' 91 ש' 21-23).
5. ינאי נשאל, האם הוא זוכר שדובר על הפרדת מונים לקיוסקים ולשטח הציבורי והשיב בשלילה. הוא טען שהוא זוכר שההפרדה הייתה לגבי הגינון הציבורי הסמוך לכביש ולא לגבי מה שהיה בתוך מתחם החוף אשר אותו היה על המפעיל לשלם (עמ' 14 ש' 1-8).
6. בסיכום ישיבה מיום 15.12.04 (נספח י' לת/24) צוין בסעיפים 7-8, כי הוסכם שיותקן מונה חשמל ומונה מים נפרדים לחוף עד ליום 1.1.05 וכי עד למועד ההתקנה החשבונות ישולמו על ידי התובעת ולאחר מכן על ידי הזכיינים. פרוינד העידה לגבי מוני החשמל והמים בחוף, כי בהתאם לחוזה הזיכיון, הזכיין התחייב להתקין מוני מים וחשמל על מנת לבדוק צריכת המים והחשמל. לטענתה, היא דרשה ממנו, כי יעשה כן והדרישה נבעה מאי תשלום. פרוינד הוסיפה שהזכיין לא עמד בתנאי המכרז וכי הייתה שם צריכה גדולה מאוד של מים וחשמל והצריכה לא הייתה סבירה. פרוינד העידה, כי העמדה של מחלקת המים הייתה שזה הרבה מעבר לצריכה של החוף (עמ' 49 ש' 10-21).
7. הנתבעת טוענת, כי נספח י' לת/24 יצא על דעת התובעת בלבד. עסקינן, לכאורה, בסיכום ישיבה בה נכח סרור. על גבי המסמך לא מופיעה חתימתו של סרור. אף אם תתקבל טענת הנתבעת לפיה האמור במסמך נכתב על דעת התובעת בלבד לא יהיה בכך בכדי להועיל לנתבעת. כאמור, מצאתי, כי על פי ההסכם היה על הזכיין לשאת בתשלום הוצאות החוף ובין היתר הוצאות החשמל והמים. לא עלה בידי הנתבעים להוכיח, כי לא היה עליהם לשאת בהוצאות אלו או, כי היה עליהם לשאת בהוצאות החשמל עבור הקיוסקים בלבד. בנסיבות אלו, אף אם לא התקבלה הסכמה בין הצדדים בנוגע להפרדת המונים ואופן ביצוע התשלום כאמור בנספח י' האמור הרי שממילא כל התשלום מוטל על כתפי הזכיין. אציין, כי הכחשת ההסדר המפורט בנספח י' פועל דווקא לרעת הנתבעים שכן על פי המסמך, התובעת נטלה על עצמה את התשלום עד למועד בו נקבע, כי יש להתקין את המונים הנפרדים.
8. מהמצורפים לת/24 (נספחים לב'2- לב'5) עולה, כי בתקופת ההסכם, תשלומי המים עמדו על סך של 209,928.60 ₪. מצאתי בעניין זה לקבל את האמור בנספח י' לת/24 ולהפחית את החיובים עד יום 1.1.05 אותם כאמור הייתה התובעת מוכנה להפחית. משכך, החיוב בגין מים עבור שנים 2005-2007 יעמוד על סך של 161,835 ₪. מנספחים לא'1- לא'7 עולה, כי צריכת החשמל עמדה על סך של 44,570 ₪. לאור האמור, מחייבת את הנתבעים בסך של 206,405₪ בגין צריכת מים וחשמל בתקופת ההסכם. לסכום האמור תתוסף ריבית בשיעור 0.5% מיום היווצרות החוב ועד למועד תשלומו בפועל, בהתאם לסעיף 22 להסכם ת/9.
9. התובעת העלתה טענה באשר לגניבת חשמל וטענה, כי בעת שהנתבעים ניהלו את החוף נעשה חיבור בלתי חוקי של שלט אשר נמצא בכניסה לחוף. הנתבעים טענו, כי החיבור האמור לא נעשה על ידם.
10. בעדותו נשאל שובל לגבי מכתב אשר צורף כנספח יא1 לת/24 ואשר נכתב על ידו וממנו עולה, כי בסיור שערכה מע"צ במקום נמצא חיבור בלתי חוקי מעמוד תאורה של מע"צ לשלט מואר בכניסה לחוף השקמים. שובל העיד, כי בשל האמור הוגשה נגד מנכ"ל החברה הכלכלית בטבריה תלונה למשטרת ישראל על גניבת חשמל ועל מעשה לא חוקי של התחברות מערכת פרטית למערכת ציבורית (נספח יא4 לתצהיר אברהמי ת/24). שובל נשאל, האם נודע למע"צ מי אחראי להתקנת השלט וחיבורו והשיב, כי אינו עובד במע"צ משנת 2005 ואינו יודע מה נעשה במסמך הזה (עמ' 35 ש' 26-31, עמ' 36 ש' 1-2). בהמשך התבקש לאשר שאין לו מושג האם השלט הזה שמחובר לתאורה היה קיים או לא קודם לכן והשיב, כי הוא יכול להעיד רק על מה שקיבל (עמ' 36 ש' 10-12). שובל נשאל, האם על השלט המואר היה סמל של עיריית טבריה והשיב, כי הוא יכול לאשר את האמור לפי מה שכתוב במסמך (עמ' 36 ש' 13-14). עדות זו מלמדת, כי לא הוכח מתי ו/או על ידי מי חובר השלט הרלוונטי לחשמל. לא הוכח, כי הנתבעים עשו כן או איזה נזק נגרם לתובעת בגין החיבור האמור. לפיכך , לא מצאתי, כי התובעת זכאית לפיצוי כלשהו בשל החיבור הנטען.

תשלום ארנונה בגין המבנים

1. טענה נוספת שהעלתה התובעת הינה, כי הנתבעים הפרו את ההסכם שעה שלא שילמו ארנונה בגין המבנים. הנתבעת טוענת, כי לא מוטל עליה לשלם ארנונה בגין בניינים לא חוקיים שנבנו באישור התובעת ונהרסו בהתאם לצו הריסה שיפוטי.
2. נגד הנתבעת הוגש כתב אישום בשל בניית מבנים לא חוקיים וניתן צו הריסה שיפוטי. סרור העיד, כי אמרו לו להתחיל לבנות וכי בטאן אמר שזה רק עניין של בירוקרטיה. הוא נשאל, האם היה לו היתר ביד מעיריית טבריה אשר הוועדה המחוזית טענה שהוא לא חוקי ובגלל זה נגרמו לו נזקים והשיב שאמרו לו לבנות ושזה הליך בירוקרטי (עמ' 67 ש' 7-14). בטאן הכחיש זאת והעיד, כי הוא לא נתן אישור לבנות בלי רישיונות לאף אחד (עמ' 81 ש' 24-28). הנתבעים לא הוכיחו, כי המבנים נבנו באישור התובעת. אינני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה הם פטורים מתשלום ארנונה בגין המבנים הלא חוקיים וברי, כי אין באי חוקיות המבנים בכדי להביא לפטור כאמור שכן בכך החוטא יוצא נשכר. אין מחלוקת, כי בהסכם נקבע, כי יהיה על הנתבעת לשלם ארנונה בגין הקיוסקים.
3. בנסיבות האמורות, מחייבת את הנתבעים בתשלום סך של 19,549 ₪ בעבור ארנונה בגין המבנים בהתאם לתעריף למ"ר לפי צו ארנונה (לפי מכפלת 55 ימים בשטח המבנים הבלתי חוקיים 2 מבנים בגודל 60 מ"ר ו- 2 מבנים בגודל 12 מ"ר בתעריף לפי צו הארנונה). לסכום האמור תתוסף ריבית בשיעור 0.5% מיום היווצרות החוב ועד למועד תשלומו בפועל, בהתאם לסעיף 22 להסכם ת/9.

גידור שטח לסירות

1. התובעת טוענת, כי הנתבעת גידרה שטח לסירות ללא אישור המנהל, הציבה שערים ובנתה בנייה לא חוקית. הנתבעת מצידה טענה, כי לא הפרה את ההסכם וכי מה שנעשה היה על דעת נציגי התובעת.
2. בעדותו אישר סרור, כי לאור דרישת חברת הביטוח לא ניתן היה לקיים חניון סירות ללא גידור וכי לא הסתפקו בשמירה. לטענתו, הוא בנה גדר לאחר פנייתה של סוכנת הביטוח ובהמשך הבין שאסור לו לעשות כן והוא הרס אותה. סרור הוסיף, כי מדובר היה בסך הכל ב- 20 מטר קוטר בחוף של 2.5 ק"מ. לטענתו, הוא הרס את הגדר אחרי שבועיים (עמ' 62 ש' 20-28, עמ' 63 ש' 1-7). סרור נשאל, האם בנה את הגדר ללא היתר מהוועדה המקומית ושב על טענתו לפיה פעל בהתאם לדרישת חברת הביטוח וכי בהמשך הבין שנדרש היתר והוריד את הגדר (עמ' 63 ש' 8-10). למעלה מהדרוש אציין, כי הנתבע לא המציא את פניית סוכנת הביטוח ולא הוכיח, כי בנה את הגדר על פי דרישת חברת הביטוח.
3. פרוינד העידה, כי אסור היה להתקין גדרות בחוף וכי הותקנו גדרות (עמ' 49 ש' 25). לטענתה, היו תלונות על כך שהחוף סגור והיו תלונות שחלק מהחוף מגודר והכניסה אינה אפשרית או ששער הכניסה סגור. פרוינד טענה, כי לא התירו לסרור לסגור את החוף למבקרים (עמ' 50 ש' 24-30).
4. ליטמן העיד, כי היה בחוף וראה שרשרת בכניסה וכאשר בירר אמרו לו שהחוף סגור ואין כניסה. לטענתו, הוא כתב מכתב לעירייה בכדי לברר מה קורה (עמ' 26 ש' 16-18). ליטמן נשאל האם הגיע לחוף בחורף ואישר שזה היה בדצמבר (עמ' 26 ש' 21-22).
5. סרור נשאל על סמך מה טען בסעיף 23 לתצהירו שהנתבעות עמדו על גידור החוף והשיב, כי היו בישיבה וראש העיר אמר שיקצה שטח לחניון סירות והוא יגודר. הוא נשאל האם לא ראה בסעיף 11 לחוזה שאסור לגדר את החוף והשיב, כי גידר חלק קטן של 20 מטר וכי ראש העיר אמר לו במפורש לגדר את שטח הסירות. סרור הוסיף, כי הוא אינו זוכר האם זה היה בכתב (עמ' 67 ש' 16-20). הוא נשאל, האם לאחר שראש העיר אמר לו את הדברים הגיש בקשה לוועדה המקומית בנוגע לגידור והשיב בשלילה. סרור שב על טענתו לפיה כאשר הבין שזה אסור הוא הרס את הגידור (עמ' 67 ש' 21-22).
6. שקד, מפקח הוועדה המחוזית, העיד, כי למיטב ידיעתו במקום לא ניתנו היתרי בניה חתומים ולא הייתה תב"ע אשר מכוחה ניתן להוציא היתרי בניה ולכן הבניה שבוצעה בחוף על ידי הנתבעת, השימוש במקום כחניון סירות והגידור של החוף בוצעו כולם בניגוד לחוק (עמ' 23 ש' 12-14).
7. שקד העיד, כי אינו זוכר האם הגדר בתמונות שצירף היא באורך 40-60 מטר וכי יכול להיות. הוא אישר את שהצהיר בבית משפט שיש גדר באורך 40 מטר. שקד טען שהגדר נועדה לצורך גידור חניון הסירות אשר היה מהות הבעיה (עמ' 24 ש' 25-28). נטען בפניו, כי לאותו מתחם לא היה בעיה של גישה לחוף של הולכי רגל והוא השיב בשלילה. שקד טען שהגישה הייתה בעייתית בעיקר באזור הצפוני של החוף. הוא העיד, כי בחלק הצפוני ביותר יש חניון סירות שהשימוש בו אסור והוא גודר בגדר ושערים (עמ' 24 ש' 29, עמ' 25 ש' 1-2). נטען בפניו, כי ראש העיר עודד את היזם להקים חניון סירות בחוף ונשאל האם הוא יודע על כך והשיב, כי בזמנו הוא אסף ראיות ואינו פועל לפי שמועות (עמ' 25 ש' 3-5).
8. שקד אישר, כי לאחר שהנתבע התחייב בבית משפט להסיר את הגדר הוא אכן הסיר אותה. עוד טען, כי יש לו דו"ח לפני הגשת כתב האישום לפיו ביום 28.6.06 המצב היה שחניון הסירות היה פעיל ובכניסה אליו היה שער עם שרשרת וכי לפי מה שכתוב במסמך שלו הגדר לא הוסרה. שקד אישר, כי השער לא נעול (עמ' 25 ש' 27-29, עמ' 26 ש' 5-8).
9. במסגרת ההסכם אשר נכרת בין הצדדים נקבע, כי המפעיל אינו רשאי לגדר את חוף השקמים או כל חלק ממנו בכל אופן שהוא (סעיף 11 לחוזה) וכי המפעיל יהיה רשאי להכניס שינויים בחוף ו/או במתקנים רק בהסכמת התובעת מראש ובכתב. אין מחלוקת, כי הנתבעים התקינו במקום גדר על אף האמור בהסכם. טענתם לפיה הדבר נעשה בהסכמת התובעת נטענה בעלמא. הנתבעים לא הוכיחו טענתם לפיה ראש העיר אמר שהשטח יגודר. כמו כן, כאמור, בהסכם נקבע, כי נדרשת הסכמת התובעת מראש ובכתב בכדי שהמפעיל יהיה רשאי להכניס שינויים בחוף או במתקנים. הנתבעים לא טענו ובוודאי שלא הוכיחו, כי ניתנה להם הסכמה כאמור בכתב. כמו כן, מהעדויות עולה, כי הנתבעים סגרו את החוף בחורף על אף שבהסכם נקבע, כי לא יעשו כן.
10. בשלב זה אציין, כי התובעת טענה שבנסיבות האמורות ומשגודר החוף הרי שהוא הפך מקרקע ציבורית לקרקע תפוסה ובשל כך יש לחייב את הנתבעים בארנונה בגין כל שטח החוף. אינני מקבלת טענה זו. אין מחלוקת, כי לא הותר לנתבעים לגדר את החוף וכי הם פעלו בניגוד להסכם שעה שעשו כן. עם זאת, בהסכם נקבע, כי המפעיל יהיה פטור מתשלום ארנונה כללית למעט ארנונה כללית בשל הקיוסקים. בהסכם אין הבהרה באשר לנסיבות בהן יחויב המפעיל בארנונה כללית בעבור כל שטח החוף ולא הוכח, כי לאחר שהחוף גודר הובהר למפעיל, כי בשל כך הוא יחויב בארנונה בעבור כל שטח החוף. בנסיבות אלו, מצאתי שלא לחייב את הנתבעים בתשלום ארנונה כללית בעבור שטח החוף.

גביית דמי כניסה מבאי החוף

1. טענה נוספת שהעלתה התובעת הינה, כי הנתבעת גבתה דמי כניסה מבאי החוף מעבר למה שהותר לה. הנתבעת מצידה טענה, כי לא גבתה סכומים שלא מגיעים לה ובכל מקרה אין עילה לחייבה.
2. סרור אישר, כי בהתחלה החוזה לא אפשר לו לגבות כסף מאנשים וכי אז הוא רצה לחזור בו מהחוזה ואפשרו לו לגבות. הוא טען שזה היה בעקבות הבנתה של החברה הכלכלית שייקח לפחות 12-15 חודשים בכדי לקבל אישור לקיוסקים. לטענתו, לאחר שגילה שלא ניתן להקים קיוסקים, שטבריינים נכנסים חינם ושעליו לנקות ולהשקות הוא הבין שזה לא כלכלי וביקש לבטל את החוזה וראש העיר אמרו לו שהוא ייתן לו לגבות כסף מאנשים (עמ' 65 ש' 6-12). סרור אישר, כי אישרו לו גבייה של 20 שקלים לרכב בימי חול ושל 40 ₪ לרכב בימי שבת וחגים כאשר תושבי טבריה יכנסו בחינם (עמ' 65 ש' 15-18).
3. סרור נשאל, האם גבה לפי מה שאישרו לו והשיב, כי ממש לא וכי גבה יותר. הוא טען שהוא בדק כמה גובים בחופים לידו וכי בדרך כלל לקח 50 ₪. סרור הוסיף, כי הוא עשה מה שרצה משום שלא הייתה לו ברירה. הוא נשאל האם צפצף על ההסכמות החוזיות והשיב כי לא צפצף וכי זה לא היה חוזה מבחינתו אלא מזכר (עמ' 66 ש' 6-10). סרור העיד, כי גבה רק 50 ₪ ולאחר שנשאל האם אף פעם לא גבה יותר השיב, כי אינו זוכר וכי אולי העובדים שלו גבו והוסיף שהוא לא ישב שם. הוא העיד, כי אינו חושב שגבו יותר מ- 50 ₪ ולא הסכים שיעשו כן. לטענתו, אם רואים בחשבונית יותר מ- 50 ₪ הרי שזה בעבור יותר מרכב אחד או מספר ימים. הוא אישר, כי במקרה כאמור החיוב יהיה בכפולות של חמישים (עמ' 66 ש' 10-21).
4. שטיינברג נשאל מה היו הממצאים שלו לגבי גביית דמי כניסה והשיב, כי מי שאינו תושב טבריה חויב בדמי כניסה. לטענתו, באירוע הראשון גבו מהם 80 ₪ ל- 24 שעות ובפעם השנייה שילמו 50 ₪ עבור שעות היום ואם היו רוצים להישאר לילה היו אמורים לשלם 70 ₪ (עמ' 72 ש' 24-27).
5. ינאי נשאל לגבי חופים אחרים והאם נגבו שם דמי כניסה והשיב, כי למיטב זכרונו בשני החופים הללו היו שירותי הצלה ולכן גבו דמי כניסה. הוא העיד, כי למיטב זכרונו שני החופים האמורים מתוחמים בגדרות (עמ' 14 ש' 9-19, עמ' 15 ש' 3-6).
6. פרוינד טענה, כי במכתבה (נספח ח' לת/24) היא כעסה על כך שהייתה גביה עודפת בניגוד להסכמי הזיכיון (עמ' 48 ש' 18-22). פרוינד נשאלה, האם בחוף עירוני שהחזיקה החברה הכלכלית גביית כספים ממתרחצים הייתה מקור הכנסה נוסף והשיבה, כי זה היה חוף רחצה מוכרז ומגודר ואישרה שגובים כסף ממתרחצים כולל תושבי העיר (עמ' 55 ש' 10-16). היא נשאלה מדוע הייתה מניעה לגבות דמי כניסה בחוף השקמים והשיבה, כי הוא הוגדר כחוף פתוח ולא כחוף רחצה. לטענתה, החוף היה מיועד לפיתוח תיירות ספורט מים והכניסה אליו אמורה הייתה להיות חופשית. פרוינד הוסיפה שזה לא חוף מוכרז וכי הרחצה שם אסורה (עמ' 55 ש' 22-25). כאמור, אף סרור טען, כי בדק כמה גובים בחופים אחרים. אציין, כי העובדה שבחופים אחרים נגבו דמי כניסה ממתרחצים, כולל תושבי העיר, וכן תעריף דמי הכניסה אינם רלוונטיים ואין בהם בכדי להתיר לנתבעים לעשות כרצונם ולגבות דמי כניסה בניגוד למה שהותר להם.
7. הנה כי כן, כפי שעולה מעדותו של סרור עצמו, במקור נאסר על הנתבעים לגבות דמי כניסה מבאי החוף ובהמשך הותר להם לעשות כן במקרים מסוימים כך שהגבייה תהיה מרכבים בלבד ורק של מי שאינו תושב טבריה. כמו כן, נקבעו תעריפים לימי חול ולשבתות וחגים. עוד עולה מעדותו של סרור, וכן מעדויותיהם של ינאי ופרוינד כי בחוף נעשתה גבייה בסכומים העולים על מה שהותר לנתבעים לגבות. בהתנהלותם האמורה הפרו הנתבעים את ההסכמות אשר התגבשו בין הצדדים. מקובלת עליי טענת התובעת לפיה הנתבעים הפרו את ההסכם שעה שגבו דמי כניסה מעבר למוסכם וכי בעשותם כן התעשרו שלא כדין. עם זאת, ההתעשרות שלא כדין לא הייתה על חשבון התובעת אלא על חשבונם של המבקרים במקום ולא הוכח בפניי, כי התובעת הוסמכה לתבוע פיצוי בשמם. אציין עוד, כי טענות התובעת באשר לסכום הפיצוי בגין האמור מבוססת על הערכות באשר למספר המבקרים בחוף מהם נגבו דמי כניסה כאמור וזאת מבלי שהובאה ראיה כלשהי בנדון. אציין, כי התובעת אמנם לא הוכיחה, כי היא זכאית לפיצוי בגין גביית דמי כניסה מעל המותר אולם סבורני, כי התנהלות הנתבעים אשר בחרו לגבות דמי כניסה כרצונם ומעבר למה שהותר להם יש בה בכדי לתמוך ביתר טענות התובעת באשר להפרת ההסכם על ידי הנתבעים.

תחזוקת החוף

1. התובעת מוסיפה וטוענת, כי הנתבעת לא דאגה לתחזק את החוף במצב טוב. התובעת טוענת, כי עסקינן בהפרת התחייבותה של הנתבעת בהתאם להסכם וכי הזנחת החוף פגעה בתדמית הציבורית של העיר כעיר תיירות. התובעת הוסיפה וטענה, כי התברר לה שגורמי פשע עומדים מאחורי הנתבעת ולטענתה אף בכך היה בכדי לפגוע בתדמית העיר.
2. הנתבעת, טוענת מצידה, כי החוף טופל על הצד הטוב ביותר. לטענתה, היא לא גרמה נזק תדמיתי לעיר וכי הנזק הנטען, שהוערך על ידי התובעת בסך מיליון ₪ מופרך ומוגזם.
3. פרוינד העידה, כי החוף היה מוזנח מאוד והתקבלו תלונות על תפקוד החוף (עמ' 48 ש' 14-16). כן העידה, שסטס שלח אליה מזכר פנימי לגבי הלכלוך בחוף (עמ' 50 ש' 9-11). לטענתה, היא התריעה בפני סרור על הזנחת החוף פעמים רבות (עמ' 50 ש' 12-15). עוד העידה, כי תלונות של מבקרים בנוגע לחוף הגיעו אליה וכי היו תלונות נוספות בעל פה וגם העיתונות העבירה ביקורת (עמ' 50 ש' 16-19). פרוינד העידה, כי ערכה את נספחים כב/1 ו- כב/2 לת/24 פרוינד העידה, כי למדה על המצב התחזוקתי הגרוע המתואר בהם מאחר וביקרה במקום וגם עובדי החברה, הפיקוח ומהנדס העיר היו במקום (עמ' 50 ש' 20-23).
4. לתיק בית המשפט הוגש מסמך מיום 18.6.07 אשר כתב קיסר פריד ולפיו ערך ביקור בחוף ומצא שהמקום מוזנח ומלא פסולת כמעט בכל מקום וכמעט שאין דשא והכל יבש (ת/27). כמו כן, הוגש מכתב מיום 13.2.05 שכתב בני אליהו מבקר העירייה (נספח י"ט לתצהיר אברהמי - ת/24). במכתבו טען אליהו, כי ערך ביקור בחוף וכי מצבו התחזוקתי מתחת לכל ביקורת. במכתבו מיום 18.5.06 (נספח יח1 לתצהיר אברהמי) ציין לוין, כי בסיור שנערך יומיים קודם לכן נמצא שהאזור הדרומי של החוף מלוכלך וכי פסולת עפה לכיוון הים. בנוסף, צורפו תמונות שצולמו במועד הביקור. הוצג מסמך נוסף שרשם לוין מיום 18.6.07 (נספח יח'3 לתצהיר אברהמי ת/24) ממנו עולה, כי המקום היה מוזנח ומלא פסולת כמעט בכל מקום ואין דשא כמעט והכל יבש.
5. בן חיים ששלחה מכתב תלונה לאחר ביקורה בחוף, נשאלה האם מצב החוף פגע בעיניה בתדמית העיר טבריה והשיבה בחיוב (עמ' 34 ש' 5-6). היא אישרה, כי במכתבה טענה שהיא עברה בעוד חופים בשפך הירדן והמצב שם לא יותר טוב ואפילו יותר גרוע (עמ' 34 ש' 18-20). היא נשאלה, האם היא יודעת למי החופים האלו שייכים והשיבה, כי אין לה מושג וכי היא חושבת שזה צריך להיות שייך לעיריית טבריה (עמ' 34 ש' 21-22).
6. חנניוב איסאי, אשר כתב מכתב לפיו הורו לו לעזוב חלק מסוים בחוף נשאל בעדותו מה היה המצב של החוף מבחינת ניקיון וסדר והשיב, כי היה בסדר בלי שום בעיה (עמ' 30 ש' 2-3).
7. במהלך עדותו של שטיינברג נטען בפניו שבתמונות לא רואים לכלוך חריג או אשפה שהתגלגלה בחוף ונשאל, האם נתקל בלכלוך או אשפה והשיב בשלילה. שטיינברג אישר, כי בתמונות רואים שיש מספר עובדים שעסקו בניקיון החוף וכי הוא ציין זאת בדו"ח (עמ' 74 ש' 16-20). נטען בפניו, כי בתמונות רואים שיש דשא דליל והוא השיב, כי כתב שיש דשא לא מטופח ודליל וכי זה לא גודל פרא (עמ' 74 ש' 21, עמ' 75 ש' 1-3). שטיינברג אישר, כי ביקר בשירותים או במקלחות. נטען בפניו, כי לא רשם שמצבם לא היה טוב והשיב שהוא לא חושב שהתייחס לזה אולם לדעתו באחד הדוחות כתב שמנקים אותם (עמ' 75 ש' 4-7).
8. אליהו נשאל, האם בתקופה שהנתבע הפעיל את החוף הנתבע פנה אליו והתלונן שהעירייה הפסיקה לפנות לו את האשפה מהחוף והשיב, כי הנתבע פנה אליו בתלונה נגד העירייה אולם הוא לא זוכר על מה בדיוק וכי אינו זכור את תוכן התלונה אם טען שהנתבע נאלץ לפנות את האשפה על חשבונו (עמ' 18 ש' 27-29, עמ' 19 ש' 1-2). פרוינד נשאלה האם סרור או מיקי פנו אליה מספר פעמים והתלוננו שמפני האשפה של העירייה לא הגיעו לפנות אשפה והשיבה, כי פנו פעם או פעמיים וכי היא הסבירה שקבלן האשפה לא יכול להיכנס לחוף משום שהוא נעול (עמ' 57 ש' 10-13).
9. הנה כי כן, נשמעו עדויות לכאן ולכאן באשר למצבו של החוף בעת שנוהל על ידי הנתבעים. לאחר שקלול העדויות והראיות בעניין זה שוכנעתי, כי יש ממש בטענת התובעת לפיה הנתבעים לא פעלו כנדרש בהתאם לחוזה. התרשמתי שהנתבעים לא דאגו לניקיונו של החוף ולא החזיקו אותו במצב נקי בכל שעות הפעילות של החוף כנדרש בסעיף 9.2 לחוזה. התמונות אשר צורפו, כמפורט לעיל, ואשר צולמו בעת ביקורו של לוין במקום מחזקות את התרשמותי בעניין זה. מקובלת עליי הטענה, כי מצבו של החוף והעובדה שהוא לא היה נקי כנדרש יש בהם בכדי לפגוע בתדמית העיר. אציין, כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח, כי לא עלה בידם לשמור על ניקיון החוף בשל העובדה שהעירייה לא פינתה אשפה מהחוף.
10. כאמור שוכנעתי, כי יש ממש בטענה לפיה הנתבעים הפרו את החוזה ולא שמרו על ניקיון החוף כנדרש. סביר בעיניי, כי היה בכך בכדי לפגוע בתדמית העיר בעיניי חלק מהמבקרים בחוף. התובעת העמידה בסיכומיה את הפיצוי בגין נזק תדמיתי על סך של 3,443.03 ₪. לאחר שקילה ועל דרך האומדנא, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בסך 3,000 ₪ בגין הפגיעה בתדמית העיר בשל מצבו האסתטי של החוף.

מעורבות גורמי פשע בניהול החוף, פגיעה תדמיתית

1. טענה נוספת שהעלתה התובעת הינה, כי גורמי פשע היו מעורבים בניהול החוף וכי הדבר גרם לפגיעה בתדמית העיר. יאנוס, שהיה חבר דירקטוריון בתובעת נשאל האם ידוע לו על נזק תדמיתי לעיר כתוצאה מאותו מכרז והפעלת החוף על ידי הנתבעת והשיב, כי לא שמע על כך (עמ' 33 ש' 15-17). יאנוס אישר שהיו הרבה כתבות בעיתונות של מעורבות גורמי פשע עם הנתבעת (עמ' 33 ש' 20-22) וכי היו שמועת לפיהן הנתבע מעורב עם גורמי פשע בהפעלת חוף השקמים. הוא נשאל, האם הוא חושב שהשמועות גרמו לנזק תדמיתי לעיר והשיב, כי לא בדק האם הגיעו יותר או פחות תיירים וכי לדעתו לא נגרם נזק. יאנוס הוסיף, כי דווקא בשנים האחרונות הגיעו לעיר יותר תיירים ואישר, כי נכון שדיברו על טבריה. הוא נשאל שוב האם אינו חושב שזה מזיק לתדמית העיר ובתגובה שאל האם הכוונה למספר התיירים או למה שחושבים על העיר והוסיף שטבריה אכן הייתה בכותרות (עמ' 33 ש' 27-28, עמ' 34 ש' 1-9).
2. מצאתי, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח טענותיה באשר למעורבות גורמי פשע בניהול החוף או כי תדמית העיר נפגעה בשל האמור. ברי, כי לא די בקיומן של שמועות בעניין או בכך שהדבר גרם לפגיעה בתדמית העיר בכדי ללמד, כי יש ממש בדבר וכי על כתפי הנתבעים לפצות את התובעת בגין הנזק האמור.

מצב החוף לאחר פינויו

1. התובעת טוענת, כי מצב החוף לאחר פינויו בתום ההסכם היה גרוע. פרוינד העידה, כי לאחר הפינוי היו מספר סיורים וגם היא הייתה בחוף בכדי לקבל אותו אחרי הפינוי. היא העידה, כי מצבו היה גרוע, שמערכת ההשקיה לא פעלה, החשמל היה הרוס, השירותים היו במצב נוראי והחוף היה במצב לא שמיש (עמ' 52 ש' 30, עמ' 53 ש' 1-5). פרוינד נשאלה האם החוף נמסר במצב שמיש לסרור והשיבה, כי אינה יכולה לומר איך נמסר וכי היא חושבת שנמסר כחוף פועל (עמ' 53 ש' 6-7). נטען בפניה, כי אינה יודעה מה היה מצב החוף לפני שנמסר לסרור והשיבה, כי היא לא הייתה שם אולם ידעה מהמנהלים שקדמו לה שהחוף היה שמיש ופעל כחוף מוסדר (עמ' 56 ש' 24-27). נטען בפניה, כי החוף פונה ביום 8.7.07 והשמאי סדן הגיע ב- 23.7.07 והיא נשאלה, האם יכול להיות שהנזקים נגרמו בתקופה זו והשיבה בשלילה. פרוינד טענה, כי מדובר בנזקים שנגרמו לאורך תקופה ובלתי אפשרי לגרום להיקף נזקים כזה בתקופה כה קצרה (עמ' 53 ש' 13-16).
2. סדן העיד, כי הוא אינו יודע איזו תקופה עברה ממועד פינוי החוף על ידי היזם לבין מועד הביקור שלו (עמ' 8 ש' 6-8). כן העיד, כי הוא אינו יודע מה היה מצב החוף בשנת 2004 וגם לא מה היה מצבו בזמן שעיריית טבריה תחזקה אותו (עמ' 8 ש' 9-12).
3. נטען בפני סדן, כי בעונה בה ערך את חוות הדעת נכנסים לחוף מידי יום אלפי מבקרים והאם יש אפשרות סבירה שאותם אלפי אנשים בתקופה של חודש גרמו לפחות לחלק מהבלאי והנזקים והוא השיב בשלילה וטען שלא מדובר בבלאי משימוש רגיל וסביר. סדן טען, כי גם אם היו אלפי אנשים כל חודש הרי שהנזקים שראה הם לא כתוצאה משימוש סביר (עמ' 9 ש' 4-9). כמו כן טען, כי בחוות הדעת הוא לא קובע האם הדברים נעשו על ידי השוכר או מישהו אחר וכי הוא התבקש לבדוק מצב ולהעריך נזקים (עמ' 9 ש' 12-13). בהמשך עדותו נטען בפניו, כי אין בידו לומר בוודאות שהלכלוך, שברי הזכוכית והמדורות שהיו שם הם לא ממבקרים שהיו שם יומיים לפני כן והוא השיב, כי אינו יכול להגיד ממה זה וכי הוא התבקש להעריך נזקים ועלות השבת המצב לקדמותו (עמ' 10 ש' 10-12). נטען בפניו שהיזם פינה את השטח ביום 7.7.07 והוא ביקר בשטח ב- 23.7.07 וכאשר הוא ביקר בשטח הוא לא ידע מתי היזם פינה, כמה מבקרים נכנסו מאז, האם הייתה שמירה מטעם העירייה בתקופה הזו והאם היה וונדליזם. סדן השיב, כי אינו יודע וכי הוא יכול לקבוע שהנזקים לא נגרמו במשך השבועיים שקדמו לביקורו (עמ' 10 ש' 18-24).
4. סדן הסביר כיצד הגיע לסך של 24,000 ₪ בגין ניקוי השטח, כי השטח היה מלא פסולת, שברי זכוכית ושרידי מדורות ולא ניתן לאסוף את הפסולת ידנית עם סלים ומגרפות. סדן התייחס לשטח החוף וטען, כי מדובר בעבודה ענקית אשר צריך צוות שיבצע את זה באופן צפוף (עמ' 10 ש' 1-5).
5. סדן העיד, כי אינו הוא יודע האם ההשקעות הדרושות בהתאם לחוות הדעת בוצעו (עמ' 8 ש' 13-14). לטענתו, הציגו לו אסמכתאות לפיהן עד לאותו מועד ערכו שיפוצים (עמ' 8 ש' 15-16). בהמשך אישר, כי המסמכים האמורים מעידים על הצעות מחיר שניתנו ולא על עבודות שבוצעו בפועל (עמ' 8 ש' 25-27). פרוינד העידה שהחוף טופל ושופץ לפי חוות דעת השמאי וכי החברה הכלכלית השקיעה בזה כסף רב (עמ' 53 ש' 25-28). נטען בפניה, כי אין קבלות בנוגע לתיקונים שנעשו לשם שיקום החוף והיא השיבה, כי ניתן לבקש קבלות ובוודאי שהיו (עמ' 56 ש' 29-30, עמ' 57 ש' 1). פרוינד העידה שהשיקום לקח חמישה חודשים וכי אחרי הביקורות שספגו היו צריכים שהחוף יהיה ברמה סבירה (עמ' 57 ש' 4-5).
6. הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית ולא סתרו את קביעותיו של סדן באשר למצב החוף ועלויות שיפוצו. אמנם לא הוגשו קבלות לשם הוכחת השקעותיה של התובעת בשיקום החוף אך אין בכך כדי לשלול את טענתה לפיה היא זכאית לפיצוי בגין הנזקים שנתגלו בחוף לאחר פינויו, כפי שעולים מחוות דעת השמאי.
7. כאמור לעיל, סדן הגיע לשטח קצת למעלה משבועיים לאחר שהנתבעים פינו את החוף. מדובר היה בחודש יולי, קרי שיא העונה, ולא מן הנמנע, כי בתקופה זו הגיעו לחוף מבקרים רבים וכי חלק מהנזקים שמצא סדן במקום לא היו בעת שהנתבעים עזבו את החוף ותחת זאת נגרמו לאחר פינויו. אציין, כי מעדותו של בטאן עלה, כי בתקופה שקדמה להסכם בין התובעת לנתבעת היה וונדליזם בחוף ומידי יום ראשון בבוקר מצאו במקום הרס (עמ' 77 ש' 25, 27). עדותו של בטאן מתייחסת כאמור לתקופה שקדמה להסכם נשוא התובענה אולם יש בה בכדי לתמוך בטענה לפיה ייתכן וחלק מהנזקים אשר מצא סדן בחוף לא היו במועד בו פונה על ידי הנתבעים וכי הם נגרמו לאחר מכן וללא קשר לנתבעים.
8. מחוות דעת סדן עולה, כי אמד את הנזקים בסך של 182,545 ₪. כאמור, הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית. כפי שצוין לעיל, עברה תקופה של כשבועיים ממועד פינוי החוף ועד למועד בו נבדק על ידי השמאי מטעם התובעת וכן נשמעה עדות באשר לוונדליזם אשר היה בחוף טרם ההסכם בו עסקינן. סבורני, כי בשל האמור לא ניתן לשלול, כי חלק מהנזקים נגרמו בתקופה שבין פינוי החוף לבין המועד בו נבדק על ידי השמאי. לאחר שהבאתי עניין זה בחשבון וכן את עדותו של השמאי לפיה אין עסקינן בנזקים אשר נגרמו בתקופה בת שבועיים מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 60% מסכום הערכת השמאי בסך של 109,527₪ בגין הנזקים אשר התגלו בחוף לאחר פינויו בתום החוזה וזאת בשים לב שאף התובעת לא המציאה קבלות באשר לעלות השיפוץ והתיקונים שנעשו בחוף. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד עריכת חוות הדעת ועד מועד התשלום בפועל.

כספים בגין הכשרת מתחם לאחסנת סירות

1. התובעת עתרה, כי בית המשפט יחייב את הנתבעים לפצותה בגין כספים אשר שילמה למנהל עבור הכשרת מתחם לאחסנת סירות. לטענתה, הסיכום לפי נספח ז' לת/24 היה, כי ההקלה החוזית בנוגע למתחם הסירות ניתנת בכפוף לכך שהנתבעים יישאו בעלות ההכשרה כלפי המנהל ואף על פי כן הנתבע לא השיב לה את הסכום ששילמה. הנתבעים מצדם טענו, כי לא ניתן אישור לחניון ואף הוגש כתב אישום בגין הפעלתו וכי לא מוטל עליהם לשלם למנהל סכום כלשהו. במסמך מיום 27.9.04 (נספח ז' לת/24) צוין, כי העירייה תאפשר הכשרת שטח מוגבל לחניית סירות בכפוף לאישור מנהל מקרקעי ישראל. עוד צוין, כי אין התנגדות להקמת חניון סירות בכפוף לכך שהשוכרים ישלמו למנהל בגין השינוי בשימוש.
2. הנה כי כן, הוסכם בין הצדדים שאין התנגדות להפעלת מתחם לאחסנת סירות בכפוף לכך שהמפעיל ישלם למנהל בגין השינוי בשימוש. מהמסמכים אשר הוגשו לבית המשפט עולה, כי התובעת שילמה למנהל סך סל 93,600 ₪. אינני מקבלת טענת הנתבעים לפיה מאחר ובסופו של יום לא ניתן אישור לחניון ואף הוגש כתב אישום בגין הפעלתו הרי שלא מוטל עליהם להשיב לתובעת את הסכומים אותם היא שילמה עבור הנתבעים. לאור האמור לעיל, מצאתי, כי על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 93,600 ₪. לסכום האמור תתוסף ריבית בשיעור 0.5% מיום היווצרות החוב ועד למועד תשלומו בפועל, בהתאם לסעיף 22 להסכם ת/9.
3. כמו כן, התובעת טוענת, כי הוציאה כספים לצורך קידום קבלת היתר לקיוסקים וכי על הנתבעים להשיב לה כספים אלו. אינני מקבלת טענה זו. התובעת לא הוכיחה, כי התגבשה בין הצדדים הסכמה לפיה הנתבעים ישיבו לה את הכספים האמורים. התרשמתי, כי ככל שהתובעת השקיעה כספים בקידום קבלת היתר לקיוסקים הרי שהיא עשתה כן לשם סיוע לנתבעים לאור טענותיהם באשר לרווחיות החוף ולא עלה בידיה להוכיח, כי היא זכאית להחזר כלשהו בשל השקעתה בעניין זה. כאמור לעיל, הנתבעים העלו טענות בנוגע לרווחיות החוף ובין היתר בשל העדר היתר לקיוסקים ובשל כך ניתנו להם הקלות כאשר הותר להם לגבות דמי כניסה ולהקים אתר לאחסנת סירות. התנהלותה האמורה של התובעת תומכת בהתרשמותי לפיה השקעותיה בקידום קבלת היתר לקיוסקים נעשו במטרה לסייע לנתבעים ומבלי שהוסכם, כי הנתבעים ישיבו לה את השקעותיה.
4. לאור כל האמור לעיל, נעתרת לתביעה אשר הגישה התובעת ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בגין תשלום דמי שכירות, מים, חשמל, ארנונה והחזר בגין הכספים שהוציאה התובעת עבור הכשרת מתחם הסירות סכום של 420,584 ₪ בתוספת ריבית בשיעור 0.5% מיום היווצרות החוב ועד למועד תשלומו בפועל, בהתאם לסעיף 22 להסכם ת/9. בנוסף מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 109,527 ₪ בגין הנזקים אשר התגלו בחוף לאחר פינויו על פי חוות דעת סדן בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד עריכת חוות הדעת ועד מועד התשלום בפועל וכן בסך של 3,000 ₪ בגין נזק תדמיתי בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. מהסכומים האמורים יש להפחית סך של 120,000 ₪ ששולמו באמצעות חילוט הערבויות של הנתבע ביום 1.3.09.

תביעת הנתבעת בת.א. 24888-03-10

1. הנתבעת הגישה תביעה על סך 350,000 ₪ נגד התובעת ועיריית טבריה. לטענתה, הובטח לה, כי ניתן יהיה להפעיל שלושה קיוסקים בחוף, אולם בהמשך לא ניתנו לכך אישורים. הנתבעת טוענת, כי השקיעה בחוף וכי לא ניתן היה להפיק ממנו רווחים. בנסיבות האמורות, טוענת הנתבעת, כי התובעת הפרה את ההסכם אשר נכרת בין הצדדים. עוד טוענת, כי התובעת התרשלה כלפיה, הטעתה אותה ונהגה בחוסר תום לב. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי העירייה הייתה שותפה של התובעת בנוגע לפרסום המכרז ולמעשים והמחדלים הנטענים ועל כן, אף היא התרשלה כלפיה.
2. סרור אישר, כי לשיטתו, לב ליבו של ההסכם היה הפעלת שלושה קיוסקים בחוף (עמ' 61 ש' 3-4). הוצג לו נוסח פרסום המכרז (נספח א' ל/24) והוא נשאל היכן יש התייחסות במכרז לשלושת הקיוסקים והשיב, כי זה הופיע בטיוטת החוזה. סרור נשאל האם הוא מסכים שבפרסום אין אזכור לשלושה קיוסקים והשיב, כי בסיור קבלנים היה אזכור וכי יוסי כהן אמר שבגלל שנכנסים לחוף ולא משלמים כניסה אז יהיו שם מסעדות (עמ' 61 ש' 5-10). כזכור, יוסי כהן לא הגיע לעדות לפני.
3. פרוינד נשאלה, האם לא נכון היה לפני שמוציאים מכרז ומבטיחים שהזכיין יוכל להקים שלושה קיוסקים, לבדוק שניתן להקים את הקיוסקים עד לרמה של וועדה מחוזית מול התמ"א על הקרקע והשיבה, כי לפי מה שהיא קראה המהות הבסיסית של המכרז נבעה מהקמת מתקני ספורט ימי ונושא הקיוסקים היה נלווה. היא הוסיפה, כי הייתה התניה שזה במידה ויאושרו קיוסקים (עמ' 56 ש' 15-20).
4. אינני מקבלת טענתו של סרור לפיה הקמת הקיוסקים הייתה לב ליבו של ההסכם. כאמור, בפרסום כלל לא היה אזכור לשלושת הקיוסקים. מקובלת עליי טענת התובעת לפיה היה בידי מפעיל החוף להפעיל במקום שירותי מחנאות, מתקני ספורט וספורט ימי ומצאתי, כי זה היה לב ליבו של ההסכם ולא הפעלת הקיוסקים במקום. אציין, כי בסעיף 10 להסכם תחת הכותרת מטרת ההפעלה צוין, כי המפעיל מורשה להפעיל בחוף השקמים שירותי מחנאות, מתקני ספורט וספורט ימי. ברי, כי יש בכך בכדי ללמד מה היה לב ליבו של ההסכם וכי אין ממש בטענה, כי הקמת הקיוסקים הייתה לב ליבו של ההסכם.
5. בתצהירו טען סרור (נ/1 סעיף 17), כי לאורך כל התקופה, התובעת ובכיריה הציגו מצג לפיו ניתן יהיה לבנות קיוסקים בחוף והנתבעת השקיעה כסף רב בשדרוג החוף ובניית מתקנים בו. בעדותו נשאל האם הבכיר אליו התייחס הינו בטאן והשיב, כי לא רק וכי התכוון גם ליוסי כהן ורגב. לטענתו, כולם הבטיחו קיוסקים (עמ' 64 ש' 3-4).
6. נטען בפני ינאי, כי כבר במכרז שחתמו עם היזמים דובר על הקמת קיוסקים והוא השיב, כי יכול להיות שדובר על לעזור להם להקים קיוסקים אולם הוא לא חושב שיכלו להבטיח להם משום שהיה צריך לבדוק את הנושא סטטוטורית (עמ' 16 ש' 3-5). עובד נשאל, האם הובטח לנתבעת שתהיה לה אפשרות לבנות קיוסקים בחוף והשיב, כי למיטב ידיעתו וזכרונו הוא לא ראה שום הסכם או אישור שהמנכ"ל הביא כדי לאשר בניית מבנים בחוף. עובד העיד, שהתובעת לא יכולה להבטיח משום שהבעלים של החוף והרשות המנהלת האחראית זה מנהל מקרקעי ישראל וצריך אישור של המנהל על כל דבר שנעשה בחוף (עמ' 38 ש' 18-27).
7. ינאי נשאל האם הבטיח, בפגישה שהתקיימה ב- 12.12.04, או האם ידוע לו האם מישהו אחר הבטיח לנתבעת שתהיה לה אפשרות להפעיל את הקיוסקים והשיב, כי הוא לא עשה כן ולמיטב ידיעתו אף אחד לא הבטיח להם. ינאי הוסיף, כי נדרש אישור של המנהל. לטענתו, זו הייתה יוזמה של הנתבע וג'ינו אשר התובעת לא מנעה ולטענתו התובעת אמרה להם שנדרשים אישורים של המנהל בכדי להקים אלמנטים מסחריים בחוף (עמ' 12 ש' 9-17).
8. סרור טען, כי כהן הציג אישור ממנהל מקרקעי ישראל המתיר את הקמת הקיוסקים (נ/1 סעיף 15). סרור נשאל היכן האישור הזה והשיב, כי הוא בחברה הכלכלית אשר לא נתנה אותו למרות שכל הזמן ביקשו אותו ממנה (עמ' 62 ש' 8-10).
9. לא עלה בידי הנתבעת להוכיח טענתה לפיה הוצג לה מצג שווא לפיו ניתן לבנות את שלושת הקיוסקים. כמו כן, הנתבעת לא הוכיחה, כי הוצג לה אישור כאמור, כפי שטען סרור. אמינות בעיניי עדויותיהם של ינאי ועובד לפיהן לא היה בידי התובעת להבטיח לנתבעת, כי ניתן יהיה להקים את שלושת הקיוסקים. סבירה עדותו של ינאי לפיה יכול להיות שדובר על לעזור לנתבעים להקים את הקיוסקים אולם אינו סבור, כי ניתן היה להבטיח להם דבר בנדון. מקובלת עליי עדותה של פרוינד לפיה הייתה התניה לפיה ניתן יהיה להפעיל את שלושת הקיוסקים במידה והם יאושרו. כאמור, בהסכם צוין באופן מפורש, כי ניתן יהיה להציב בחוף עד שלושה קיוסקים, בהתאם להיתר בניה מטעם העירייה ובאישור מנהל מקרקעי ישראל. האמור בהסכם אינו עולה בקנה אחד עם טענת הנתבעת לפיה הוצג לה מצג שווא לפיה ניתן יהיה להקים את שלושת הקיוסקים. מצאתי, כי היה על הנתבעת לדעת, כי ייתכן שלא יינתן אישור להקמת הקיוסקים.
10. סרור אישר, כי בדק את המצב המשפטי והסטטוטורי לפני שהגיש את ההצעה. לטענתו, הוא פנה לאדריכל אליו הפנו אותו. סרור שב וטען, כי הבהירו להם בסיור שיהיו שלושה קיוסקים (עמ' 61 ש' 14-17). הוא נשאל האם לטענתו האדריכל ענה להם על שאלות הבהרה לפני הזכייה במכרז והשיב, כי לפני המכרז יוסי כהן הפנה את כולם אליו לקבלת פרטים ואחרי שהוא זכה במכרז הוא שילם לאדריכל 20,000 ₪ לשם הכנת תוכנית לבניית בתי קפה (עמ' 61 ש' 18-20). סרור נשאל האם פנה לגורם נוסף כלשהו, כפי שכתוב בהצעה, לשם קבלת יעוץ מקצועי ובדיקה והשיב, כי אמרו לו לפנות לאדריכל (עמ' 61 ש' 22-24).
11. כאמור, בהסכם צוין, כי דרוש אישור של מנהל מקרקעי ישראל לשם הקמת הקיוסקים. ברי, כי היה על הנתבעת לערוך את הבדיקות הדרושות בכדי לוודא, כי הקמת הקיוסקים אפשרית, ובעיקר לאור טענתו של סרור, כי מדובר היה מבחינתו בלב ליבו של ההסכם. הנתבעת לא הוכיחה, כי ערכה את הבדיקות הדרושות.
12. נטען בפני פרוינד שסרור טוען שלא נעשו כל פעולות כדי לאפשר בניית קיוסקים בחוף והיא נשאלה האם בתקופת כהונתה נעשו פעולות כלשהן בכדי להכשיר את הבנייה והשיבה בחיוב. לטענתה, בתקופה מסוימת הם התקשרו עם ברם פיין והיה תהליך תכנוני שנדמה לה שסרור הוביל והם תמכו בו. לטענתה, הם ניסו להכשיר את המבנים האלה אולם זה היה בלתי אפשרי (עמ' 47 ש' 21-25). פרוינד העידה, כי נספח טז לת/24 זה הזמנות עבודה וחשבוניות עבור מדידה שנערכה בחוף כחלק מדרישות המתכנן ששכרו לשם הכשרת הקיוסקים (עמ' 47 ש' 26-29).
13. שקולניק, אשר שימש מהנדס העיר בתקופה הרלוונטית, העיד, כי מי שהתנגד לבניית המבנים היה הפיקוח המחוזי (עמ' 19 ש' 23-24). פיין העיד, כי מה שמנע מהעיריה לאשר את התכנית היה אלמנט טכני- אישור של המנהל וטען שזו הייתה הבעיה. הוא הוסיף, כי בשל כך ראש העיר כתב מכתב וביקש מהמנהל לאשר (עמ' 89 ש' 25-27). עוד העיד, כי כנראה שבמקביל הייתה בעיה גם מול המנהל וגם מול הועדה המחוזית. לטענתו, המנהל לא חתם והועדה המחוזית דרשה תכנית מפורטת, כי אי אפשר היה לקבל היתר רגיל (עמ' 90 ש' 11-13).
14. התובעת אפשרה לנתבעת להקים בחוף עד שלושה קיוסקים, ככל שיתקבלו ההיתרים הדרושים. הנתבעת הייתה מודעת לכך שקיים תנאי כאמור וכי לא מן הנמנע שלא יינתן ההיתר הדרוש. שוכנעתי, כי התובעת ניסתה לסייע לנתבעת בכדי שזו תקבל היתר לבניית הקיוסקים אולם ניסיונותיה לא צלחו. אין מחלוקת, כי ההכרעה בסוגיה זו לא הייתה בידי התובעת.
15. הנתבעת טענה, כי נגרמו לה נזקים רבים מאחר ולא היה בידה להפעיל את שלושת הקיוסקים. שטיינברג שהגיע לשטח במסגרת חקירה נשאל מה היו הממצאים לגבי הקיוסק והשיב, כי בפעם הראשונה איתרו שעובד במקום קיוסק אחד שכמעט ולא היו בו מוצרים והפעילות הייתה מועטה. עוד טען, כי בפעם השנייה הם מצאו ששינו את מבנה הקיוסק והיה מבנה אחר וגם בו לא היו הרבה מוצרים ובמהלך היום נקנו 17 מוצרים בלבד (עמ' 72 ש' 14-19). בהמשך אישר, כי ביקר במקום פעם ביוני ופעם באוקטובר. שטיינברג העיד, כי הגיע בערב שבועות ובחול המועד סוכות. הוא נשאל לגבי בחירת המועדים והשיב, כי התייעץ עם עורכי הדין שכן הגעה ביום חול לא הייתה נותנת דבר וכי חיפשו יום שיגיע קהל. לטענתו, לא נתבקשת להגיע בחודשים יולי-אוגוסט. שטיינברג הוסיף, כי אינו זוכר מה הייתה ההתנהלות מול עורכת הדין וכי הם חיפשו זמנים מתאימים להגיע (עמ' 75 ש' 18-26).
16. נטען בפני סרור, כי גם בקיוסק היחיד שפעל הפעילות הייתה דלילה והוא שלל את האמור והשיב שהקיוסק עבד יפה. סרור הוסיף, כי הוא לא הפעיל את הקיוסק אלא מישהו ששכר אותו מהם. סרור נשאל איפה חוזה השכירות והתשלום עבור השכירות והשיב, כי עד היום לא שולמו לו דמי השכירות (עמ' 64 ש' 20-26).
17. סרור נשאל כמה הכנסה יכולה להיות מהקיוסק ביום עבודה אחד והשיב, כי בעונה טובה, מפסח עד סוף ספטמבר- אוקטובר, 200,000-300,000 ₪. הוא הוסיף, כי זו הכנסה מקיוסק אחד ולהם הובטחו שלושה קיוסקים במרחק של 2.5-3 ק"מ (עמ' 64 ש' 29-30, עמ' 65 ש' 1-3).
18. במהלך עדותה נטען בפני פרוינד, כי מפעיל החוף טען שנגרמו לו נזקים עקב אי הפעלת הקיוסקים וכי היא ביקשה לקבל תחשיב מסודר של ההוצאות חתום על ידי רו"ח, בכדי להוכיח נזקים. פרוינד נשאלה, האם קיבלה תחשיב כאמור לאחר הישיבה והשיבה, כי אינה זוכרת ולא ידוע לה אם מישהו אחר בחברה הכלכלית או ראש העיר קיבל תחשיב כאמור (עמ' 46 ש' 22-27).
19. טענתו של סרור באשר להכנסה אפשרית מקיוסק ביום עבודה נטענה בעלמא ולא הובאו ראיות כלשהן לתמיכה בה. הנתבעת לא הביאה ראיות לשם סתירת טענת התובעת באשר לרווחיות הקיוסק שפעל במקום. טענת התובעת לפיה הקיוסק האמור לא היה רווחי ועל כן ממילא לא נגרם לנתבעת נזק בגין העדר אישור להפעלת הקיוסקים הנוספים, לא נסתרה. כאמור, סרור העיד, כי הקיוסק אשר פעל בחוף הושכר וכי הנתבעת אמורה הייתה לקבל דמי שכירות בעבורו. טענתו האמורה של סרור יש בה בכדי לתמוך בעמדה לפיה אין ממש בטענת הנתבעת, כי הפעלת הקיוסקים הייתה לב ליבו של ההסכם. כמו כן, ברי, כי אם הנתבעת הייתה משכירה את הקיוסקים ולא מפעילה אותם הרי שההפסד אשר נגרם לה בגין אי הפעלת הקיוסקים איננו בהתאם להכנסה מהקיוסקים אלה לפי גובה דמי השכירות אשר היה בידה לגבות. הנתבעת לא הביאה את הסכם השכירות אשר נכרת ביחס לקיוסק שפעל בחוף ולא הוכיחה איזה הפסד נגרם לה, לכאורה, בשל אי הפעלת הקיוסקים הנוספים. כאמור, ממילא מצאתי, כי לא הובטח לנתבעת, כי יהיה בידה להפעיל את הקיוסקים ותחת זאת היה תנאי לפיו נדרשים לכך היתרים. משכך, הרי שאף אם היה בידי הנתבעת להוכיח, כי נגרמו לה נזקים בשל כך שלא היה בידה להפעיל את שלושת הקיוסקים הרי שהיא לא הייתה זכאית לפיצוי כלשהו מהתובעת או מעיריית טבריה.
20. ינאי אישר, כי החזקת חוף כרוכה בעלויות. הוא נשאל האם לא היה נראה לו בעיתי שאין הכנסות בכדי לממן את העלויות והשיב, כי גבו דמי כניסה מכל רכב שנכנס. ינאי לא זכר האם זה כולל את תושבי טבריה. ינאי העיד, כי המפעיל היה צריך לעשות את החשבון הכלכלי שלו האם זה כלכלי לו או לא (עמ' 16 ש' 25-28, עמ' 17 ש' 1-4).
21. עובד נשאל איך הזכיין אמור היה להרוויח ומה היו מקורות הפרנסה שלו והשיב, כי ההצעה הוגשה מרצונה החופשי של הנתבעת בתנאים שפורסמו במכרז (עמ' 40 ש' 1-4). הוא נשאל מאיפה ציפו שהזכיין יממן את הוצאות אחזקת החוף אשר העירייה לא הצליחה לממן והשיב, כי התנאים היו ידועים לזכיין אשר אמור היה לעשות את החשבון (עמ' 40 ש' 7-10). עובד העיד, כי אם היה מפעיל טוב שפועל על פי הכללים ועל פי המקובל בחוף ובתנאי ההפעלה אז הוא סבור שהיו יכולים להרוויח שם כסף (עמ' 41 ש' 25-26).
22. בטאן נשאל, האם ציפו שמישהו ייקח את ההפסדים שלהם והשיב, כי נתנו למפעיל לעשות ספורט ימי, קיוסקים והשכרת כסאות וכי מזה הוא יכול להרוויח (עמ' 83 ש' 19-22). נטען בפניו, כי במכרז המקורי לא הייתה אפשרות לגבות דמי כניסה והוא אישר את האמור והוסיף, כי בהמשך אישרו למפעיל לגבות מתושבי חוץ בלבד. בטאן העיד, כי התנגד לגבייה גם מתושבי חוץ ורצה שישתמשו באטרקציות. לטענתו, כמות האנשים שנכנסת לחוף בשימוש באטרקציות שווה את דמי הכניסה. בטאן אישר, כי לטענתו האטרקציות היו אמורות להכניס לסרור לא מעט כסף (עמ' 83 ש' 27-30, עמ' 84 ש' 1-2).
23. הוצג לפרוינד פרוטוקול ישיבה מיום 18.7.07 (נספח ו' לת/24) שם דובר על הצבת עגלה נגררת בחוף ונשאלה, האם על פי המסמך הזה סרור היה יכול להציב בחוף עגלה נגררת על גלגלים כקיוסק נייד. פרוינד השיבה, כי היה בידו לעשות כן אם היה מקבל רישיון עסק. היא שללה שמישהו מהחברה מנע ממנו או שהייתה מניעה אחרת חוקית שהוא יעשה זאת. פרוינד הוסיפה, כי זה התאפשר כפתרון על ידי עידן שקד (עמ' 47 ש' 4-8). עוד נטען בפני פרוינד, כי בישיבה מיום 18.7.07 דובר על ספורט מים אפשרי בחוף והיא נשאלה האם הייתה מניעה חוקית או חוזית כלשהי מבחינת סרור לקיים פעילות זו והשיבה בשלילה (עמ' 47 ש' 9-11).
24. נטען בפני פיין, כי אם מפקח של הוועדה המחוזית אומר שאין שום בעיה עם עגלה נגררת בחוף אז למעשה אין בעיה והתוכנית היא רק בשביל לקדם משהו עתידי. פיין השיב, כי אם זה היה ככה אז סביר שהוועדה הייתה מאשרת את התוכנית והיא לא אישרה (עמ' 89 ש' 14-17). פיין טען, כי למיטב ידיעתו עגלה נגררת מוגבלת לשנה וצריך להיות עם אישור משרד התחבורה (עמ' 91 ש' 1-5).
25. הוצג לסרור מכתב מיום 12.6.07 ונטען בפניו, כי הם התבקשו לפנות את החוף לקראת סיום הזכיון ואשתו השיבה, כי עונת הקיץ טרם הסתיימה וכי סוכם שהם לא יפנו את החוף. סרור נשאל מדוע אם נגרמו לו הוצאות כבדות ונזקים הוא התעקש להישאר בחוף והוא שלל את האמור והשיב, כי עובדה שעזבו והוסיף שהם רצו שלושה חודשים להרוויח את העונה וכי העירייה התנגדה ואז עצרו אותו והתיק נסגר ולאחר המעצר הוא פינה את החוף (עמ' 69 ש' 9-15).
26. מקובלת עליי טענת התובעת לפיה לא הובטח לנתבעת רווח מהחוף ותחת זאת הובטח לה פוטנציאל רווח. מהעדויות המפורטות לעיל עולה, כי היה בידי הנתבעת להרוויח מהפעלת החוף על ידי קיום ספורט מים ואף על ידי מכירה באמצעות עגלה נגררת. כמו כן, הותר לה כאמור לגבות דמי כניסה מחלק מבאי החוף. עדותו של סרור לפיה הוא היה מעוניין להישאר בחוף בכדי להרוויח את העונה אינה עולה בקנה אחד עם טענת הנתבעת לפיה החזקת החוף לא הייתה רווחית מבחינתה. הנתבעת לא הוכיחה, כי לא היה בידה להרוויח מניהול החוף. הנתבע לא המציאה אסמכתאות כלשהן באשר לרווחיה או הפסדיה בתקופת הפעלת חוף השקמים וכל טענותיה, כי לכאורה לא היו לה הכנסות לא הוכחו. כמו כן, ככל שזה לא היה רווחי מבחינת הנתבעת להחזיק את החוף הרי שעסקינן בטעות בכדאיות בעסקה אשר אין בה בכדי לזכות את הנתבעת בסעד כלשהו.
27. הנתבעת טענה שהעירייה התרשלה כלפיה שעה ביקשה לממש ערבויות בנקאיות אשר לא הייתה הצדקה לממשן. פרוינד טענה, כי כל הפעולות אשר נעשו בנוגע לערבויות היו חלק מתהליך שיקום החוף. פרוינד העידה, כי ההוצאות לשיקום החוף היו גבוהות מהערבות שחולטה (עמ' 54 ש' 6-9). לאור כל המפורט לעיל, ובין היתר לאור קביעתי באשר לנזקים אשר התגלו בחוף בעת מסירתו, מקובלת עליי עדותה של פרוינד בעניין זה.
28. הנה כי כן, הנתבעת לא הוכיחה, כי התובעת הציגה לה מצג שווא באשר לאפשרות להקים שלושה קיוסקים בחוף. מקובלת עליי טענת התובעת לפיה הובהר לנתבעת, כי הדבר מותנה בקבלת היתר ממנהל מקרקעי ישראל, כפי שצוין בהסכם. עוד מצאתי, כי התובעת פעלה בכדי לסייע לנתבעת לקבל את ההיתרים הדרושים אולם הדבר לא צלח, שלא באשמתה. כמו כן, כאמור הנתבעת לא הוכיחה את נזקיה הנטענים. בנסיבות אלו, הנני דוחה את תביעתה של הנתבעת.
29. לסיכום, אני מקבלת את תביעת התובעת בת.א. 4674/07 ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בהתאם לסכומים הנקובים בסעיף 111 לפסק דין זה. מהסכומים האמורים יש להפחית סך של 120,000 ₪ ששולמו באמצעות חילוט הערבויות של הנתבע ביום 1.3.09. תביעת הנתבעת בת.א. 24888-03-10 נדחית.
30. אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד בסכום כולל בגין הוצאות התובעת ושכר טירחת עו"ד בסך 60,000 ₪. בקביעת הסכום לקחתי בחשבון שעסקינן בשתי תביעות שהדיון בן אוחד, את מספר הישיבות שהתקיימו בתיק, מספר העדים, עלות חוות דעת, אגרת בית משפט, שכר טירחת עו"ד וסכום פסק הדין.
31. הסכומים הנקובים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ד' סיוון תשע"ד, 02 יוני 2014, בהעדר הצדדים.