1. בפני בקשת התובעת להורות על העברת התיק לבית המשפט המחוזי מחמת חוסר סמכות עניינית לדון בכל מרכיבי התביעה.

המדובר בתביעה לפיצויים בגין תפיסת המקרקעין נשוא התביעה מכוח צווי תפיסה שהוציאה הנתבעת.

לטענת התובעת, מאחר שבתביעתה עתרה גם לפיצויים בגין שווי המקרקעין (שכן תפיסת המקרקעין שנעשתה לפני שנים רבות מהווה, לטענתה, הפקעתם דה פקטו) ,הרי שהערכאה המוסמכת לבירור התביעה בכללותה היא בית המשפט המחוזי. התובעת הוסיפה כי לאור טענות הנתבעת עולה כי קיימת מחלוקת גם ביחס למיקום, זהות השטח ומקור הבעלות במקרקעין ולכן יידרש ביה"מ להכריע גם בשאלת הבעלות במקרקעין. גם מטעם זה מן הראוי ,לגישת התובעת, כי ביה"מ המחוזי הוא שידון בתביעה כולה.

2. הנתבעת התנגדה לבקשה וטענה כי אין לראות בתפיסת החזקה במקרקעין משום הפקעת זכות בעלות. לפיכך, טענה הנתבעת כי מאחר שאין המדובר בהפקעה, התובעת אינה זכאית לפיצויים בגין שווי המקרקעין, אלא לכל היותר לדמי שימוש. לגישת הנתבעת מאחר שאין חולק כי בירור זכויות תובע במקרקעין לצורך הכרעה בתביעת דמי השימוש, הינה בסמכות ביה"מ שלום, יש לביה"מ זה סמכות לדון בתביעה.

לחילופין טענה הנתבעת כי ככל שביה"מ יגיע למסקנה כי תפיסת המקרקעין לתקופה כה ארוכה מהווה הפקעה וכי זכויות הבעלות במקרקעין הועברו לנתבעת, הרי שאין סמכות עניינית לביה"מ זה.

דיון:

3. עיון בתביעה מעלה כי ,בנוסף לדמי שימוש במקרקעין, עתרה התובעת גם לסעד של פיצויים בגין שווי המקרקעין בהתבסס על טענתה כי מדובר בהפקעה דה פקטו.

אין ספק כי התביעה הכספית לדמי שימוש מצויה בסמכות בית משפט שלום. כמו כן בית משפט השלום מוסמך לדון בשאלת הבעלות במקרקעין כשאלה שבגררא לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 (להלן: " החוק ") .

יחד עם זאת ,גם הנתבעת אינה חולקת על כך שתביעה לפיצויים בגין הפקעה אינה מצויה בסמכות ביה"מ זה (ראה סעיף 11 לתגובת הנתבעת).בעניין זה אדגיש כי בשלב זה של בחינת הסמכות הרי שבניגוד לעמדת הנתבעת, אין בית המשפט דן בשאלה האם המדובר בהפקעה, אם לאו והאם התובעת זכאית לפיצויי הפקעה, אם לאו .ההלכה הפסוקה הינה כי ההכרעה בשאלת הסמכות העניינית נעשית רק ע"פ בחינת הסעד המבוקש כפי שנתבע בכתב התביעה (ראה בר"ע (ב"ש) 738/05 הועדה המקומית לתכנון ולבניה באר-טוביה נ' עזיזיאן:

"המפתח לקביעת הסמכות העניינית מצוי בדלת אמותיו של כתב התביעה".

לפיכך משנתבע גם סעד של פיצויים בגין הפקעה המצוי לכאורה בסמכות ייחודית של ביה"מ המחוזי, מן הראוי היה להורות על העברת הדיון כמבוקש.

בעניין זה ובהערת אגב אפנה לת"א (מחוזי נצרת),513/96 סעיד מחמוד זהווה נ. מדינת ישראל. גם שם טענו התובעים כי תפיסת השטחים לצרכים צבאיים מהווה הפקעה. ביה"מ המחוזי לא שלל טענה זו על הסף, אלא קבע כי מאחר שהתובעים שם לא הוכיחו בעלות, אינם רשאים לתבוע פיצויים בגין עצם שלילת הבעלות, גם בהנחה שצווי התפיסה הינם מבחינה משפטית צווי הפקעה ולכל היותר זכאים רק לפיצוי בגין שלילת חזקתם.

כלומר משנתבע סעד של פיצוי בגין שווי המקרקעין בטענה כי בפועל הופקעו, הרי סעד זה הינו בסמכות עניינית של ביה"מ מחוזי, הוא המוסמך לדון בפיצויי הפקעה (ולקבוע הזכאות לפסיקתם, אם לאו)והתביעה הייתה צריכה לידון בביה"מ המחוזי.

4. יחד עם זאת ולאחר עיון בתיק, התברר לי כי נשמטה מלפני העובדה שקיימת מניעה בדין להעביר התביעה לביה"מ אחר וזאת בגין הוראת סעיף 49(ג)לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד", הכל כמפורט להלן:

תביעה זו הועברה להתברר בביה"מ זה בהתאם להחלטת כבוד הנשיא אזולאי מיום 28.12.10 וזאת בהתאם לסמכותו ע"פ סעיף 49 לחוק בתי המשפט(נוסח משולב)-התשמ"ד (להלן"החוק").

בהתאם לסעיף 49(ג)לחוק :

"ביה"מ שאליו הועבר עניין כאמור, לא יעבירנו עוד" 

קביעת המחוקק כי ביה"מ אליו הועבר דיון לא יעבירנו עוד, מצויה בנוסח זהה גם בסעיף 79(ב) לחוק, לגביו נקבע כי ביה"מ הנעבר אינו רשאי להעביר הדיון . אלא שביחס לסעיף 79(ב) נקבע כי ביה"מ הנעבר רוכש בכל מקרה סמכות מכוח צו העברה, אף אם הסמכות נתונה לבית משפט אחר. ודוק: נקבע כי הלכה זו תקפה אפילו אם לבית המשפט הנעבר אין סמכות עניינית להידרש לתביעה. ראה רע"א 3319/00 יאיר שור נ' בן יקר גת , פ"ד נה (2) 817).

יחד עם זאת בשונה מההלכה לגבי סעיף 79(ב) לחוק,סבורתני כי בהעברה ע"פ סעיף 49 לחוק,לא ניתן לקבוע כי ביה"מ הנעבר רכש סמכות עניינית גם במקרה שהוא נעדר סמכות זו וכל שבפני הינה הוראת המחוקק המונעת העברה נוספת של התביעה.

בעניין זה אפנה לכך שההנמקה ברע"א 3319/00 לקביעה בדבר רכישת הסמכות הייתה כדלקמן:

"גם לדיונים בעניין הסמכות צריך להיות פעם סוף על-מנת שבעלי-הדין ייכנסו מוקדם ככל האפשר לעובי הקורה של טענותיהם לגופו של העניין; גם לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 145/58 הנ"ל [ מפי השופט זוסמן בעמ' 263:"בסעיף 37 הנ"ל [כיום סעיף 79 – ש' ל'] גילה המחוקק את כוונתו לשים קץ למצב, שבעל-דין יהא נאלץ להתדפק על דלתות בתי-המשפט למיניהם, אשר ישיבו פניו ריקם מפאת חוסר סמכות. בעוד שבעבר גרמה הגשת תביעה לבית-משפט, אשר לא היה מוסמך לדון בענין, לדחיית התביעה, הוסמך אותו בית-משפט עכשיו להעביר את הענין לבית-המשפט המוסמך, ולמען מנוע, כי בית-המשפט אליו הועבר הענין, יעבירנו לבית-משפט שלישי או יחזירו אל בית-המשפט הראשון, בא סעיף 37 (ב) ואוסר על העברה שניה שכזאת".צא וראה: נניח ש"ענין" הועבר לפי סעיף 79(ב) לחוק מבית-משפט אחד לבית-משפט אחר על יסוד טענה של היעדר סמכות עניינית – האם יעלה זה על הדעת שבית-המשפט הנעבר ייעתר לבקשה להעביר את העניין שוב לבית-משפט אחר בטענה של היעדר סמכות מקומית? נראה לנו שזה הדין גם במקרה ההפוך, נושא הערעור שלפנינו. אנו סבורים שצו העברה שניתן לפי סעיף 79 לחוק מחמת היעדר סמכות מכל סיבה שהיא מקנה לבית-המשפט את הסמכות לדון בתובענה. אם תרצה, הוא מהווה מעין השתק המונע בעל-דין שלא העלה בעתה טענה של חוסר סמכות מסוג אחד מלעורר טענה של היעדר סמכות מסוג אחר לפני בית-המשפט הנעבר" (הדגשה שלי ר.א)

במקרה דנן, אין המדובר בהעברה מחמת חוסר סמכות,אלא בהעברה שהיתה למעשה פרוצדוראלית בעיקרה (ראה החלטת הנשיא המתייחסת לשיקולים כלל מערכתיים ובדיקת עומסים בין ביה"מ).

לפיכך ומאחר שהתיק לא הועבר בגין הכרעה, או טענה לעניין הסמכות,הרי הגם שביה"מ זה אינו רשאי עוד להעביר הדיון לביה"מ אחר,סבורתני כי לא רכש סמכות לדון בנושאים אשר אינם בסמכותו העניינית.

לאור כל האמור,מאחר שמחד ,הסעד לפיצויי הפקעה אינו בסמכות ביה"מ זה (זאת לגישת התובעת עצמה) ואולם מאידך,בשל הוראת התקנות לא ניתן להעביר התביעה לידון בביה"מ מחוזי,תמשיך התביעה לידון בפני ביה"מ זה,אולם זאת רק ביחס לסעד שבסמכותו. כלומר,התביעה תידון בפני רק ביחס לסעד דמי השימוש והסעד הנוסף הנתבע לפיצויי הפקעה,יימחק בהעדר סמכות עניינית.

בנסיבות ,תשקול התובעת האם ברצונה להגיש בקשה למחיקת התביעה לצורך הגשתה במלואה בביה"מ המחוזי.

לאור כל האמור הבקשה להעברת דיון נדחית. יחד עם זאת בנסיבות העניין לא מצאתי ליתן צו להוצאות.

נקבע לקדם משפט ליום 23.9.12 בשעה 10:30.

ניתנה היום, ח' אלול תשע"ב, 26 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.