לפני: כבוד השופט יוסף יוספי

נציג ציבור (עובדים) – מר שלום שגב

נציג ציבור (מעבידים) – מר משה אניג'ר

פסק דין

1. עסקינן בתובענה, במסגרתה ביקש התובע להכיר באירוע מיום 31.8.08 כתאונת עבודה על פי משמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995 (להלן:"חוק הביטוח הלאומי").

2. פקיד התביעות דחה את תביעתו של התובע, בין היתר מהנימוק כי לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי.

טענות התובע

3. לטענת התובע, המקרה התרחש בעת שהוא שב מעבודתו לביתו, ירד מן ההסעה, החל ללכת לכיוון ביתו, רגלו נתקלה באבן משתלבת לא תקינה, וכתוצאה מכך הוא נפל ארצה. לפיכך, יש להכיר באירוע כתאונת עבודה.

טענות הנתבע

4. לטענת הנתבע, אין להכיר באירוע כתאונת עבודה. התובע לא הוכיח כי התרחש אירוע תאונתי ביום הנטען, ואין קשר בין הפגימה ממנה הוא סובל לבין תאונה כלשהי.

בנוסף, מעסיקו של התובע אף הוא העלה ספקות בדבר קיום האירוע הנטען. כמו כן, התיעוד הרפואי אינו תואם את טענות התובע, באשר 3 רופאים נפרדים כתבו כי האירוע התרחש במועד אחר מזה הנטען ע"י התובע.

הדין החל

5. תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי לגבי עובד, כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו ...".

סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי מרחיב הגדרה זו, ביחס לדרך מן הבית לעבודה ולהיפך:

"חזקת תאונה בעבודה

80. רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם-

(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן

אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או

הליכתו זו".

המבחן היסודי להיותו של אירוע "תאונה" הוא ה"הפתאומיות".

הפתאומיות משמעה אירוע שניתן לאתר במישור הזמן – הווה אומר מתי אירע, ובמישור השטח – הווה אומר לקבוע בדיוק את המקום שבו אירע.

ראה:

דב"ע (ארצי) לא/5-0 ושדי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 200.

דב"ע (ארצי) נו/103-0 עטר – המוסד לביטוח לאומי (מיום 12.12.96).

נטל הראיה מוטל על התובע להביא "ראשית ראיה" שאכן אירע אירוע תאונתי בעבודה, שקושר את הפגיעה לעבודה.

ביסודם של הדברים עומדת שאלת אמינות גירסתו של התובע.

ראה:

דב"ע (ארצי) נא/ 205-0 המוסד לביטוח לאומי - שחאדה סעיד, פד"ע כד 222.

דב"ע (ארצי) נא/218-0 המוסד לביטוח לאומי - דרור, פד"ע כד 545.

דיון והכרעה

6. נקדים אחרית לראשית, ונציין כי דין התובענה להדחות, ולהלן יפורטו הנימוקים לכך.

7. מהתמונה שנפרשה לפנינו עולה, כי התובע לא עמד בנטל אשר רבץ לפתחו, להוכיח את האירוע התאונתי לו טען. מן העובדות שהוכחו עולה, כי לא התרחש אירוע תאונתי במועד הנטען ע"י התובע.

8. התובע הגיש תצהיר מטעמו, וכן הגיש תצהיר של עד מטעמו, ובמסגרת הדיונים שנערכו נחקרו שניהם אודות תצהיריהם. בנוסף לכך, ביקש התובע לזמן לעדות רופא שכתב מסמך רפואי, וזה אכן זומן ע"י בית הדין, התייצב לעדות והעיד. בתום מסכת הראיות, סיכמו הצדדים בעל פה.

9. לאחר ששמענו את עדות התובע, התרשמנו כי אין היא מתארת דברים כהווייתם, וכי לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך עליה. מעבר להתרשמותנו מאופן מתן העדות, הרי שהתובע במהלך עדותו התחמק מלהשיב על שאלות, וכן נתגלו בעדות התובע סתירות שונות, בנושאים מהותיים. בנוסף, נתגלו סתירות בין עדותו של התובע לבין המסמכים שהוגשו.

להלן נפרט את הדברים.

10. נתון משמעותי הטעון הוכחה הוא מועד התרחשות האירוע הנטען, וזאת כפי שנקבע בפסיקה. שהרי, על התובע להוכיח מתי אירע האירוע.

דא עקא, התובע לא הצליח להוכיח את מועד התרחשות האירוע הנטען, ואף עולה כי האירוע לא התרחש במועד הנטען.

בכתב התביעה טען התובע כי האירוע התרחש ביום 31.8.08.

והנה, מן המסמכים הרפואיים עולה, כי התובע מסר לרופאיו שהאירוע התרחש ביום 2.9.08.

ביום 3.9.08 פנה התובע לראשונה לקבלת טיפול רפואי, ובאותו יום פגש שני רופאים. הרופא האורטופד כתב: "חבלה בכתפיים אתמול...". ואילו רופאת המשפחה כתבה: "אתמול נפל על הידיים...". ורופא שלישי, שבדק את התובע ביום 1.1.09, כתב: "מוסר על נפילה ב...ונפילה חוזרת ב – 9/08".

מדובר אם כן בשלושה רופאים שונים, ששניים מהם רשמו כי האירוע התרחש ביום 2.9.08, ואחד מהם רשם כי האירוע התרחש בחודש 9/08. ודוק, אין מדובר ברופאים שהעתיקו נתונים זה מזה או מאותו מסמך רפואי, אלא מדובר בניסוחים שונים של דברים שנרשמו מפי התובע.

והנה, התובע טוען כי האירוע התרחש ביום 31.8.08, וכי הדברים שרשמו שלושת רופאים שגויים.

אין אנו מקבלים את טענת התובע, לפיה שלושת הרופאים טעו. אנו סבורים כי הרופאים רשמו את הדברים בהתאם למה שנמסר להם מהתובע, ולכן יש לייחס משמעות רבה לדברים אלה שנרשמו.

וידוע, כי יש לצפות שהמבוטח ימסור לרופאים את עובדות המקרה הנכונות, על מנת לקבל טיפול רפואי נכון. במקרה דנן, עובדה רלוונטית ומהותית היתה מועד התרחשות האירוע.

בנושא זה נפסק לא אחת כי:

"יש ליתן משקל מיוחד לאנמנזה, שכן יש להניח כי חולה המאושפז בבי"ח ימסור את העובדות הנכונות, על מנת לזכות בטיפול הנכון".

ראה:

דב"ע (ארצי) מט/23-0 המוסד לביטוח לאומי - הירשהורן, פד"ע כ (1) 349 (פסקה 7).

כן נפסק כי:

"ההזקקות לרישומי בית החולים באה מתוך הידיעה, פרי הנסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים".

ראה :

דב"ע (ארצי) מב/160-0 אבו ערב עלי - המוסד, פד"ע טו 281 (פסקה 2).

במקרה שלפנינו, שניים מן הרופאים כתבו את הדברים סמוך מאוד למועד האירוע הנטען, ולכן יש להעניק משקל גדול לדברים שנרשמו.

11. בנוסף לאמור לעיל, בשני המסמכים הרפואיים הראשונים לא נרשם כי האירוע הנטען התרחש בחזרה מהעבודה.

ואילו במסמך הרפואי השלישי, מיום 1.1.09, אף נרשם "לא מדובר בתאונות עבודה" (ההדגשה במקור). עורך המסמך, ד"ר מריו אייכנבלט, זומן לעדות מצד התובע, ובית הדין נעתר לבקשה, הגם שמדובר בבקשה חריגה. ד"ר אייכנבלט העיד בפנינו, וכפי שניתן היה להניח, לא זכר בע"פ פרטים. עם זאת, העד ידע לציין, כי הוא שואל את הנבדק אם מדובר בתאונת עבודה, ובהתאם לתשובה של הנבדק כותב את הדברים. העד העיד, כי אינו נותן פרשנויות לשאלה מהי תאונת עבודה, אלא רק מציין מפי הנבדק אם מדובר בתאונת עבודה.

במקרה דנן, בהתאם לרישום, עולה כי התובע למעשה אמר לרופא כי לא מדובר בתאונת עבודה, וכך רשם הרופא.

ועוד עולה, כי ביום 7.7.11, שנתיים וחצי לאחר שהתובע נבדק אצל רופא זה, פנה התובע אל הרופא וביקש לתקן את המסמך הרפואי, כך שיירשם כי הנפילה התרחשה כשהתובע חזר מהעבודה. יש לציין, כי מכך עולה שהתובע פנה אל הרופא וביקש לתקן את הרישום הרפואי רק לאחר שהגיש את התובענה דנן, ויותר מכך; לאחר שקיבל את כתב ההגנה שהוגש בתיק, ואף לאחר שהתובע נחקר חקירה נגדית בבית הדין ביום 5.5.11, והבין כי יש בעיה עם הרישום הרפואי.

אין אנו מקבלים התנהלות זו של התובע, ואנו מעניקים משקל גדול לרישום המקורי של ד"ר אייכנבלט, ממנו עולה כי האירוע התרחש בחודש 9/08, וכי התובע מסר לו כי אין מדובר בתאונת עבודה.

12. באשר לעדותו של מר אהרון בן שימול, הרי שהתרשמנו כי אין בה כדי לתרום לחקר האמת. העד היה מעוניין לסייע לתובע בהוכחת גירסתו, אולם התרשמנו כי אינו יכול לזכור את הדברים.

בנוסף, התובע לא ציין את דבר קיומו של העד בטופס התביעה, ובהודעתו לחוקר לא ציין את שמו. והנה, מאוחר יותר טען לפתע, כי מדובר באדם המתפלל עימו בבית הכנסת ושהם מתראים כל יום. מנגד, העד העיד כי הוא מתפלל עם התובע בסופי שבוע.

כך או כך, התרשמנו כי אין להעניק משקל לעדותו של עד זה.

13. בתחילה טען התובע, כי לא דיווח למעבידו על הנפילה הנטענת. כך ציין התובע בטופס התביעה, וכך מסר לחוקר המוסד. והנה, בתצהירו טוען התובע, כי למחרת היום דיווח על הנפילה לממונה הישיר במקום העבודה. דא עקא, התובע הוסיף כי אותו ממונה הינו איטלקי, אשר אינו שוהה בארץ.

אין אנו מקבלים את גירסתו החדשה של התובע. בנוסף לכך, שינוי זה בגירסת התובע צריך שייזקף לחובתו.

14. במהלך עדותו בפנינו, נשאל התובע כיצד חזר מהעבודה בתחילת חודש ספטמבר, בימים שלאחר האירוע הנטען. התובע התחמק ממתן תשובה, ורק לאחר התעקשות מצד ב"כ הנתבע הודה, כי נסע לעבודה ברכב פרטי, ולא בהסעה. כאשר נשאל כיצד יכל לנהוג במצבו הרפואי ומדוע לא המתין להסעה, השיב כי רצה להגיע בזמן לבדיקת רופא שנקבעה לו לשעה 14:30, 15:00. דא עקא, מסתבר שהתובע עבד עד השעה 16:00, כפי שעלה מרישומי העבודה. בתגובה לשאלה חוזרת, שינה התובע תשובתו, והשיב כי התור לרופא נקבע לשעה 17:30 ולא לשעה 14:30.

ועוד השיב התובע, כי העדיף לחזור ביתר הימים ברכב פרטי, שהוא רכב קטן וקל לנהיגה. דא עקא, אין בכך הסבר מדוע לא ביכר לחזור בהסעה.

15. בנוסף לכל האמור לעיל, עלו סתירות ותהיות בנושאים שונים נוספים.

כך למשל, התובע מסר לחוקר המוסד כי בעבר תבע את העירייה בגין נפילה, וכי התביעה נדחתה. והנה, בעדותו בפנינו הכחיש את הדברים.

ועוד, בחקירתו הנגדית התובע נשאל מדוע לא פנה מייד לטיפול רפואי, לנוכח טענתו בדבר כאבים עזים שהנפילה הסבה לו. התובע השיב, כי בשעת הנפילה קופת החולים היתה סגורה, וכי למחרת התקשר וקבעו לו תור לעוד יומיים. ואז נשאל התובע מדוע לא ניסה ללכת לקופ"ח ולהכנס "בין התורים", ומשאלה זו התחמק התובע. רק לאחר התעקשותה של ב"כ הנתבע, השיב שחשב שהכאב יעבור.

סתירות והתחמקויות אלה מתווספות לכל שפורט לעיל, כדי לחזק את התרשמותנו מאופן מתן העדות מצד התובע, לפיה אין לקבל את גירסתו.

אחרית דבר

16. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי לא התרחש אירוע תאונתי כנטען ע"י התובע, ולפיכך נדחית התובענה.

בנסיבות העניין, ולאור התנהלות התובע, היה מקום להשית עליו הוצאות משפט. הדבר מתעצם נוכח הסבלנות המרובה שבית הדין גילה כלפי התובע, שבאה לידי ביטוי בהיעתרות לבקשותיו השונות, לרבות זימונו לעדות של ד"ר אייכנבלט, ולרבות קביעת דיונים נוספים כדי לאפשר את זימון רופא זה ואת זימון העד הנוסף.

עם זאת, לפנים משורת הדין, אין אנו עושים צו להוצאות.

17. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

18. פסק הדין ישוגר לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ט אדר תשע"ג, (11 מרץ 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.