12 ינואר 2014

שניהם ע"י ב"כ: עו"ד אברהם גרוניך

1. זוהי החלטה בבקשה לביטול פסק בורר, הניתנת לאחר השתלשלות עניינים ארוכה וסבוכה שתפורט להלן.
2. הרקע לבקשה
   1. המבקש הועסק במשיבה 1 במוסד החינוכי "עמל התורה – מפעלי תורה וחסד" במשך של כחצי שנה אשר בסופה – פוטר.
   2. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לאפשרות לפטר את המבקש במועד בו פוטר (בפתח שנת הלימודים) ובאשר לזכויות שונות שלכאורה לא שולמו לו, כמו גם באשר להחזר תשלום עבור הוצאות שהוציא המבקש במסגרת עבודתו במשיבה.
   3. או אז פנו הצדדים לפתרון הסכסוך בהליך של בוררות (הרב מנדל שפרן).
   4. פסק דינו של הבורר הראשון, הרב מנדל שפרן, ניתן ביום 31.12.2009.
   5. המבקש חלק על פסק הבוררות של הרב שפרן, ולשם ביטולו החליט לפנות להליך משפטי.
3. השתלשלות ההליך המשפטי
   1. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הבורר הראשון לבית המשפט המחוזי בירושלים בהפ"ב 26266-03-10.
   2. בית המשפט המחוזי העביר את הבקשה לבית הדין לעבודה (החלטת כב' השופט אהרון פרקש מיום 14.9.2010) משום שהסמכות העניינית לדון בפסקי בוררות אשר עניינם סכסוך עבודה גרידא, היא של בית הדין לעבודה.
   3. התיק הועבר לבית הדין (כב' הרשם, כתוארו אז, כאמל אבו-קאעוד).
   4. במהלך ההתדיינות המשפטית, אשר התמשכה בגין מחדלי הצדדים, הסכימו הצדדים בהודעתם המשותפת מיום 01.12.2011, כי פסק הבורר של הרב שפרן יבוטל, וכי לשם פתרון הסכסוך, יפנו הצדדים לבורר חדש – הרב מרדכי גרוס (להלן: "הבורר השני"). את עניין ההסכמה יש להדגיש, מחמת חשיבותו להמשך הדיון. וכך הסכימו הצדדים: "על פי המלצת בית המשפט הנכבד הצדדים מודיעים לבית המשפט הנכבד כי הם מסכימים להעביר את הסכסוך שבניהם להכרעתו של הרב מרדכי גרוס שליט"א מבני ברק על מנת שידון בהליך מלכתחילה".
   5. פסק הבורר השני ניתן ביום 23.04.2012.
   6. ביום 30.05.2012 הודיע המבקש לבית הדין כי "פסק הבורר האמור ניתן בניגוד להלכות הקיימות בבית הדין בעניין ובניגוד לתקנת הציבור תוך כדי שלילת זכויות המבקש כעובד".
   7. בדיון שהתקיים ביום 28.11.2012, הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של החלטה, כי המבקש יוכל להגיש בקשה לביטול פסק הבורר השני בתוך 30 יום. כן הוסכם שאם לא יעשה כן המבקש, יינתן תוקף של פסק דין לפסק הבורר השני.
   8. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק בורר ביום 30.12.2012 (להלן: "הבקשה"). בפסק דינו של מותב זה מיום 29.01.2013, הוחלט להיעתר לבקשת המשיבים ולדחות את בקשת המבקש על הסף משום הגשתה לאחר המועד המוסכם.
   9. בדיון שהתקיים בפני בית הדין ביום 14.11.2013 הוסכם על הצדדים, כי פסק הדין מיום 29.01.2013 יבוטל. ההסכמה קיבלה תוקף של פסק דין ונקבע סדר הגשת הטענות בהליך. כמו כן הוסכם והוחלט כי ההחלטה בבקשה דנן תינתן על סמך החומר שהוגש ומבלי שיהיה צורך בדיון נוסף.
4. טענות הצדדים
   1. המבקש מבקש לבטל את פסק הבוררות השני מהטעמים הבאים: הפסק ניתן בניגוד לחוקי המגן, להלכה הפסוקה ולתקנת הציבור והוא חסר ואינו ברור דיו.
   2. כמו כן טוען המבקש כי הבורר מונה על ידי בית הדין (ס' 23 לבקשה), על דרך של הפניית בית הדין ועל כן הוא היה בפיקוחו ובאחריותו של בית הדין (ס' 13 לבקשה). המבקש חזר על טענתו זו בתשובתו לתגובת המשיבים מיום 2.01.2014 (ס' 13 לתגובה).
   3. בתגובת המשיבים לבקשה, נטען בתמצית כי כל טענתו של המבקש מסתכמת בעילה לפי ס' 24(9) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"), אשר קובעת כי פסק בוררות אשר תכנו מנוגד לתקנת הציבור - יבוטל. טענה זו של המבקש נטענת בחוסר תום לב נוכח העובדה שהבורר השני הוצע על ידי המבקש והמבקש הסכים לבירור העניין בפניו, כמו גם סירובו של המבקש להצעת בית הדין להחזיר הפסק לבורר לשם מתן נימוקיו; נוכח ההסכמה הדיונית לפיה הוסכם שלא ייטענו טענות כנגד סמכותו של הבורר ונוכח אי העלאת הטענה בדבר תקנת הציבור בהליך הראשון שהתקיים ובעקבותיו בוטל פסק הבורר הראשון. עוד טוענים המשיבים כי נטל ההוכחה הוא כבד ומוטל על כתפי המבקש.
   4. בתשובת המבקש לתגובת המשיבים, אישר כי העילה לבקשה לביטול הפסק הינה זו הקבועה בסעיף 24(9) לחוק הבוררות (ס' 21 לתשובה), וככלל, חזר על כל טענותיו כפי שנטענו בבקשה.
5. המסגרת הנורמטיבית:
   1. סמכותו של בית הדין לעבודה בענייני בוררות נקבעה בסעיף 28 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 כדלהלן:

"שום דבר בחוק זה לא יתפרש כאילו הוא בא למנוע מסירת ענין פלוני לבוררות; אולם אם נושא הבוררות היחיד היה ענין שיש בו לבית הדין סמכות ייחודית, יהיו לבית הדין סמכויות בית המשפט בבוררות וכן תהא לבית הדין סמכות ייחודית לדון בתובענה שעילתה בפסק של בוררות כאמור".

• 1. מכאן שהוראותיו של חוק הבוררות חלות בענייננו, לרבות עילת הביטול בסעיף 24(9) עליה מסתמך המבקש.
  2. ההלכה הפסוקה לעניין ביטול פסק בוררות נקבעה בבית המשפט העליון ואומצה על ידי בתי הדין לעבודה. נקבע כי בבואו לדון בביטול פסק בוררות, על בית המשפט להגביל עצמו לעילות הביטול הנקובות בסעיף 24 לחוק הבוררות, ולפרשן בצמצום. עוד נקבע כי מגמת בתי המשפט היא לאשר פסקי בורר וליתן להם תוקף תחת ביטולם. הדבר נובע מתכליתו של מוסד הבוררות: מתן אפשרות חלופית בידי הצדדים ליישוב המחלוקות ביניהם, באופן שונה ויעיל מההליך השיפוטי הרגיל. ויפים לעניין זה דבריה של הש' פרוקצ'יה ברע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נד(6) 605 (להלן "עניין גמליאלי"):

"מושכלות יסוד הם כי תחום ההתערבות השיפוטי בפסק בורר מוגבל ומתוחם לעילות ביטול מוגדרות של הפסק שיש לפרשן בצמצום רב. מוסד הבוררות הוקם על רקע מדיניות משפטית המבקשת לעודד קיומו של מערך יעיל והוגן לפתרון סכסוכים מחוץ לבית-המשפט. מערך זה מקל על העומס הגדול הרובץ על בתי-המשפט, ויש בכך כדי לשרת אינטרס ציבורי חשוב. הוא מאפשר לצדדים להיזקק להליך מהיר ויעיל לפתרון המחלוקת ביניהם, ובכך הוא עונה גם לאינטרס פרטי חשוב של בעלי-הדין". (ההדגשה אינה במקור, י.ש.).

• 1. היקף הביקורת של בית המשפט על פסק בוררות הוא מצומצם ביותר, ונוגע כאמור, לאותן עילות בחוק הבוררות המהוות רשימה סגורה (רע"א 8941/06 עיריית חיפה נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ, ניתן ביום 4.11.2009). מכאן, שבית המשפט אינו בוחן את פסק הבורר לאורו של הדין המהותי ואין הוא מוסמך להרחיב את שבט ביקורתו כלפי הפסק מעבר לאמור בחוק הבוררות. וכך נאמר בעניין גמליאלי לעיל:

"מקומה החשוב של הבוררות כאמצעי להכרעה בסכסוך אינו מייתר את הצורך בפיקוח שיפוטי על הבוררות, המותווה בחוק הבוררות. פיקוח זה מבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות מרבית לבורר ולצדדים לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה במחלוקת ביניהם, לבין הצורך לשמור עין שיפוטית בוחנת אשר תבטיח את תקינותם וטוהרם של הליכי הבוררות, את הפעלתם בדרך דיונית יעילה ואת ביסוס פסק הבורר על אמות מידה התואמות מושגי יסוד שבתקנת הציבור.

פועל יוצא מאיזון זה הוא כי התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני כדי ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית-המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון אם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על-פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נמנית עם עילות הביטול (אוטולנגי [21], בעמ' 425, 458-457; ע"א 594/80 אליאב נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ [7], בעמ' 547; ע"א 393/79 סטלה שירות מכוניות בע"מ נ' חברת נתיבי איילון בע"מ [8], בעמ' 715). על אחת כמה וכמה אין הוא בוחן שאלות אלה מקום שהבורר משוחרר מן הדין המהותי ואף מסדרי הדין והראיות. בית-המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא – אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות – קיומו של הסכם בוררות בר-תוקף, מינוי בורר כדין, פסיקה בתוך גבולות הסמכות, שמירה על כללי צדק טבעי, עמידה באמות מידה של תקנת הציבור ועוד שורה של עניינים. גלישת הביקורת השיפוטית על פסק הבורר אל מעבר לעילות הביקורת הצרות כאמור מפרה את האיזון הראוי בין העצמאות וחופש הפעולה שהמחוקק ביקש לתת בידי מוסד הבוררות לבין אינטרס הציבור בקיום פיקוח שיפוטי צר בלבד על תקינותם של הליכי הבוררות". (ההדגשות אינן במקור, י.ש.).

• 1. תמצית ההלכה לעיל הובאה בע"א 318/85 דן כוכבי נ' גזית קונסליום השקעות ופיתוח פ"ד מב(3), 265:

"ניתן, איפוא, לומר כי לא על נקלה ייטה בית משפט להתערב בהחלטתו של בורר, ובוודאי שיעדיף, ככל שניתן, להימנע מביטולה. מגמה זו עולה מסעיפי חוק הבוררות שאוזכרו לעיל, וראוי כי תשמש נדבך מרכזי במכלול שיקוליו של בית משפט, בעת שהוא דן בבקשה לביטול פסק בורר".

• 1. גם בית הדין הארצי פסק לאחרונה ברוח דומה (ע"ע 3090-11-10 אהרון נשר אדלר נ' המועצה הדתית ירושלים, ניתן ביום 30.04.2013):

"בצד הכלל הקבוע בסעיף 3 לחוק, ניכרת מגמתם של בתי המשפט לקיים פסק בוררות ככל הניתן ולצמצם את מידת התערבותו של בית המשפט בהכרעות של פסק בוררות. לאור מגמה זו נפסק כי "יש להתייחס אל עילות ביטול פסק הבוררות בצורה דווקנית ביותר" (עע (ארצי) 657/05; עע 682/05 עזבון המנוח יגאל ליבוביץ' ז"ל - תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ (22.04.07)); רע"א (עליון) 1006/07 עומרי עאהד חברה לבניין בע"מ נ' קרקעות עמק במרחב (1998) בע"מ (01.07.08))."

• 1. סעיף 24(9) לחוק הבוררות קובע כדלקמן:

"בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה – בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה:

(...)

(9) תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור".

• 1. תקנת הציבור, היא מונח משפטי אשר אינו מוגדר באופן מפורש בחוק או בפסיקה ולמעשה בית המשפט הוא שיוצק לתוכו תוכן בהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטי שלפניו. לעניין זה ר' דבריו של השופט דנציגר ברע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' זוהר חי, ניתן ביום 5.05.2010), להלן "עניין עמידר":

"המונח "תקנת הציבור" הוא "מושג שסתום", אשר מחד, מהווה את ערך יסוד בשיטתנו המשפטית ומאידך, לעיתים תכופות קיים קושי מהותי בפרשנותו. עמד על קושי זה כבוד השופט א' ויתקון כבר לפני קרוב לארבעה עשורים, בציינו:

"מהסס אני... להישען על מושגים בלתי-ברורים של "תקנת הציבור", שכידוע לא פעם דומתה ל"סוס פרוע", שאינך יודע לאן יובילך" [ע"א 508/71 חלאוי נ' מפעל הפיס, פ"ד כז(1) 38, 48 (1972)].

יפים לעניין זה אף דבריו של כבוד המשנה לנשיא, מ' חשין:

"תקנת הציבור הוא מושג-מסגרת אמֶבִּי; יבואו בו אירועים מאירועים שונים, ובמערכים ממערכים שונים. הוא מחלחל בכל שיטת המשפט כולה, ונמצָאֶנוּ עמנו בכל מקום." [ע"א 1795/93 קרן הגימלאות של חברי אגד בע"מ נ' יעקב, פ"ד נא(5) 433, 467 (1997)].

וכן דבריו של כבוד הנשיא מ' שמגר:

"תקנת הציבור משקפת את אושיות היסוד של הסדר החברתי [...] מעצם הווייתה היא מושג גמיש, המשתנה משיטת משפט אחרת לרעותה, על-פי המקום והזמן: "אין ספק, כי הסוגיה של תקנת הציבור היא בין הנושאים שהם בבואה לתפיסות עולם ולהשקפות החיים המיוחדות למסגרת חברתית או לאומית נתונה, וכי התוויית תחומיה של עילת פסלות זו ודרכי יישומה לנסיבותיו של כל מקרה הן מלאכתה העצמאית והייחודית של כל שיטת משפט. זאת ועוד, אך מובן שהתפיסות בכגון דא משתנות עם חלוף העתים ומבטאות תמיד את אמונותיה ודעותיה של אותה התקופה" [...] דברים ברוח זו נאמרו כבר בשלהי המאה שעברה מפי בית המשפט העליון של ארצות הברית..." [ע"א 661/88 חיימוב נ' חמיד, פ"ד מד(1) 75, 84 (1989) (להלן – עניין חיימוב)].

הנה כי כן, למרות השימוש הענף שנעשה במונח זה בשיטת המשפט הישראלית, הן במסגרת פסיקתם של בתי המשפט והן במסגרת דברי חקיקה [ראו למשל: סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן – חוק החוזים); סעיף 16(5) לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב – 1972; סעיף 143 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965], עדיין אין תמימות דעים בנוגע להגדרתו של המונח ובנוגע לתוכן שיש לצקת לתוכו... ברי כי למרות הקושי הכרוך בכך, אין מנוס מיישומו של מונח זה בכל מקרה ומקרה, בהתאם לנסיבות העניין ותוך שימוש ראוי בשיקולים של מדיניות שיפוטית [אהרן ברק שיקול דעת שיפוטי (1987) 208-210, אוטולנגי, בעמ' 1090]. יחד עם זאת, ברי כי יש לבחון את המונח בהתאם לשעתו, מקומו והקשר הענייני שמסגרתו הוא מופיע, ואין להקיש מפרשנותו בסוגיה אחת לפרשנותו בסוגיה אחרת ..." (ההדגשה אינה במקור, י.ש.).

• 1. בית המשפט העליון לא הרבה לעשות שימוש בעילה הקבועה בסעיף 24(9) לחוק הבוררות לצורך ביטולו של פסק בוררות בשל עמימותה (עניין עמידר לעיל), אם כי נקבע באותו עניין (פס' 24 לפסק דינו של השופט דנציגר) כי:

"כך, לדידי, צריכה לשקף "תקנת הציבור" גם בהקשר זה את הערכים, עקרונות היסוד, האינטרסים והמדיניות המנחים, מובילים ומשקפים את החברה הישראלית שבה אנו חיים. ערכים אלו כוללים, בין היתר, את היותה של מדינת ישראל מדינה אשר שלטון החוק מושל בכיפתה ואשר דוגלת בשמירה על זכויות אדם, בין היתר כפי שהן באות לידי ביטוי בחוקי היסוד ובפסיקתו של בית משפט זה אשר פירשה אותם. בנוסף, מקובלת עליי הגישה לפיה פסיקה בניגוד לתקנת הציבור משמעה פסיקה שתוצאתה בלתי מוסרית ומנוגדת לחוק [השוו: אוטולנגי, בעמ' 1099]. ואולם, ברי כי אין די בקביעות בעלות אופי כללי כנ"ל כדי ליצוק תוכן "למושג שסתום זה" אשר ההחלטה הסופית בדבר משמעותו, תוכנו ויישומו בכל מקרה ומקרה, נתונה לבית המשפט. לכל היותר, יש בכך כדי להביע רעיון, דעה, שהם בבחינת טיפה בים המובנים שניתן ליצוק לתוכו של המונח [ראו שלו, בעמ' 511]." (ההדגשה אינה במקור, י.ש.).

• 1. עוד נקבע בעניין עמידר (פס' 2 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה), כי העילה לפי ס' 24(9) לחוק הבוררות הינה עילה חריגה מבין העילות של ביטול פסק בורר, משהיא נדרשת לתוכנו של הפסק:

"בדרך כלל, בביקורתו השיפוטית על פסק בוררות, אין בית המשפט אמור להיכנס לבדיקת תוכנו של פסק הבוררות, והעילה של טעות על פני הפסק שוב אינה מוכרת, בכפוף לתיקון מס' 2 לחוק הבוררות, אשר על משמעויותיו הרחיב דברים חברי, המשנה לנשיאה ריבלין. עם זאת, חריג מוכר לכך מצוי בסעיף 24(9) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות), המורה כי תתקיים עילת ביטול של פסק בורר כאשר תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור (רע"א 7205/01 כפר דניאל נ' מיטרני (לא פורסם, 4.2.2002); ע"א 594/80 אליאב נ' הסנה, פ"ד לו(3) 543 (1982); רע"א 113/87 חב' נתיבי איילון בע"מ נ' שטאנג, פ"ד מה(5) 511, 518 (1991) (השופט אור)). מגמת צמצום ההתערבות השיפוטית בפסק הבורר, שנועדה לתת יד חופשית לצדדים לבוררות לעצב לעצמם את מנגנון יישוב המחלוקת ביניהם, נעצרת על מפתן הפגיעה בתקנת הציבור..." (ההדגשות אינה במקור, י.ש.).

• 1. גם בתי הדין לעבודה נדרשו לעילה הקבועה בס' 24(9) לחוק הבוררות, וכך נקבע בבג"צ 6051/95 אפרים רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(3), 289, 369:

"תקנת הציבור מבטאת את אושיות היסוד של הסדר החברתי ואת ערכי היסוד של שיטת המשפט... לא כל הוראה בלתי ראויה ולא כל מעשה מגונה סותרים את תקנת הציבור, אלא רק הוראה או מעשה שסותרים את ערכי היסוד של הסדר החברתי או שיטת המשפט... תקנת הציבור, גם אם אינה סוס פרא אלא, אולי, מכונית שהנהג שולט בה, דורשת נהיגה זהירה."

1. מן הכלל אל הפרט
   1. ראשית יש לדון בטענת המבקש לפיה הבורר השני מונה על ידי בית הדין ועל כן היה נתון לפיקוחו ובאחריותו.

סעיף 8 לחוק הבוררות מסמיך את בית המשפט (ובענייננו – בית הדין) כדלקמן:

"נתגלע סכסוך בענין שהוסכם למסרו לבוררות ולא נתמנה בורר לפי ההסכם, רשאי בית המשפט, על פי בקשת בעל-דין, למנות את הבורר; בית המשפט רשאי לעשות כן בין שהבורר צריך היה להתמנות על ידי בעלי-הדין או אחד מהם, ובין שצריך היה להתמנות על ידי הבוררים שנתמנו או על ידי צד שלישי".

סעיף 10 לחוק הבוררות משלים את התמונה לעניין זה:

"בורר או בורר יחיד שנתמנה על ידי בית המשפט, דינו כדין בורר שנתמנה על ידי צדדים להסכם בוררות". (ההדגשה אינה במקור, י.ש.).

הנה כך, כעולה מהוראות החוק, אין נפקא מינה אם מונה בורר על ידי בית משפט, או שמא על פי הסכם בוררות. בנוסף, לא מצאנו מקור בדין לטענה לפיה בורר הממונה על ידי בית המשפט נתון לפיקוחו ולאחריותו. מעבר לדרוש ייאמר כי במקרה דנן, מונה הבורר על ידי הצדדים ובהסכמתם. בית הדין אך המליץ לצדדים לסיים את הסכסוך בבוררות, ובשום שלב לא מינה את הבורר בעצמו. יתרה מזאת, כעולה מנספח ב' לתגובת המשיבים, הבורר השני הוצע על ידי המבקש בכבודו ובעצמו. בפרוטוקול הדיון מיום 10.02.2011, הודיעו הצדדים:

"ב"כ הצדדים: אנו מבקשים שהות של 7 ימים על מנת לדבר בינינו ולשקול את האפשרות למנות בורר מוסכם שידון בהליך מלכתחילה. ככל שלא נגיע להסכמה לגבי זהות הבורר, הרי שנבקש להמשיך בניהול ההליך". הדברים מדברים בעד עצמם.

• 1. לאור זאת יש לדון בטענתו המרכזית של המבקש, כי הפסק מנוגד לתקנת הציבור, מן הטעם ש"שלל מהתובע את זכויות העובד המוגנות על פי חוקי המגן ותוך התעלמות מחוקי העבודה של מדינת ישראל וכן מהלכות קיימות של פסיקות בתי הדין לעבודה למיניהם". יצוין כי לא הוצג בפני בית הדין הסכם הבוררות, אם כי יש להניח (כיוון שהדבר לא נטען), שלא הוסכם בו שהבורר יפסוק על פי הדין המהותי כפי שניתן היה לעשות. בהעדר תניה מסוג זה, תחול ההוראה הקבועה בס' י"ד לתוספת הראשונה בחוק הבוררות:

"הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפניו; הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט".

הנה כך, על פי חוק הבוררות ועל פי ההלכה הפסוקה, פסק הבורר בענייננו בדרך הטובה בעיניו, דרך שאינה מוגבלת לדין המהותי ולהלכה הפסוקה. למעלה מן הצורך ייאמר, כי אין בפסק הבורר דבר המעיד על נכונות טענות המבקש.

• 1. זאת ועוד, המקרה דנן אינו עולה כדי אותם מקרים חריגים בגינם יש לסטות מן ההלכה הפסוקה ולבטל את פסק הבורר. ודאי שאין בפסק הבורר שבענייננו דבר המנוגד לתקנת הציבור. ניתן לטעון, לכל היותר, שהייתה במקרה זה פרשנות שגויה, אך היא ודאי לא מנוגדת לתקנת הציבור.
  2. לבסוף, אע"פ שהמבקש נתלה בבקשתו על עילה אחת בלבד מבין אלו המנויות בחוק הבוררות, הוא מוסיף וטוען כיום כי הפסק אינו מנומק, חסר ואינו ברור דיו. מעיון בפסק הבורר הנדון אין בידי לקבל טענות אלו. אכן, ראוי שפסק בורר יהיה מנומק באופן פרטני, אך מאידך תוכנו ברור וכולל בתוכו התייחסות לכל תביעות המבקש. כן עומדת למבקש האפשרות לפנות אל הבורר ולבקש את נימוקיו לפסק הנדון. יוער כי כאמור, הסכם הבוררות עצמו לא הובא בפני בית הדין ועל כן המבקש מנוע מלטעון, והוא גם לא טוען במפורש, להתקיימות העילה לפי סעיף 24(6) לביטול הפסק. הדבר מעלה ספק, אם אכן נימוק הפסק היה מועיל למבקש.

1. סוף דבר

הבקשה נדחית.

בהתאם לס' 28 לחוק הבוררות, פסק הבוררות של הרב מרדכי גרוס מיום 23.04.2012 מאושר בזאת ומקבל תוקף של פסק דין.

היות והבקשה הינה גלגול שני של אותו עניין המתמשך משנת 2010, והיות והמבקש גילה מחדלים חמורים לכל אורך השתלשלות העניינים, ישלם המבקש למשיבים סכום של 2,000 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

ניתן היום, י"א שבט תשע"ד ,12 בינואר 2014, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.