לפניי תביעה בסדר דין מהיר לתשלום סך 22,275 ₪, הפרש בין עלות ששולמה בפועל עבור רכב אותו רכשה התובעת מהנתבע לבין ערכו הריאלי של הרכב על פי חוות דעת שמאי.

המחלוקת ותמצית טענות הצדדים:

1. ביום 16.09.09 נערכה בין התובעת לנתבע עסקת החלפת רכבים. במסגרת העסקה סוכם כי התובעת תעביר לבעלות נתבע את רכבה מסוג טויוטה (להלן – רכב הטויוטה) והנתבע יעביר לבעלותה רכב מסוג סובארו B4, (להלן – רכב הסובארו או הרכב), בתוספת ההפרש בין ערך הרכבים. אין חולק כי הצדדים העמידו את ערך רכב הסובארו על סך 92,000 ₪, מחיר המחירון, ואת רכב הטיוטה על סך 34,000 ₪, וזאת על-אף שמחיר המחירון של הטיוטה עמד על סך 46,000 ₪. בהתאם להסכמת הצדדים, עמד, איפוא, ההפרש בין עלות הרכבים על סך 58,000 ₪, אותם שילמה התובעת לנתבע במזומן, העברה בנקאית ושני שיקים.

2. לטענת התובעת, ביום 18.10.09 היא הייתה מעורבת בתאונת דרכים עם רכב הסובארו. על פי חוות דעת שמאי מטעם חברת הביטוח שביטחה את הרכב, ערך הרכב לפני קרות התאונה עמד על סך 67,775 ₪ בלבד. לטענת התובעת, היא הופתעה לגלות לראשונה על-פי חוות הדעת הנ"ל, כי רכב הסובארו הוא רכב מליסינג, ובגין כך קיימת לגביו הפחתת ערך של 19%, וכן כי היו לתאונות קודמות בגינן הופחתו 5% נוספים מערכו. עוד נערכה הפחתה בגין ריבוי בעלויות ברכב.

3. לטענת התובעת, המידע הנ"ל אודות הרכב הוסתר ממנה על-ידי הנתבע, אשר טען בפניה כי מדובר ברכב בבעלות פרטית, וכי הוא לא עבר כל תאונות. לטענתה, היא הוטעתה על-ידי הנתבע, אשר הסתיר ממנה מידע מהותי שהיה ברשותו, והרכב שנמכר לה איננו תואם את הממכר עליו הוסכם. התובעת תובעת את ההפרש בין התמורה ששילמה עבור רכב הסובארו, לבין ערכו כפי שהוא עולה מחוות דעת השמאי.

4. לטענת הנתבע, הוצגו בפני התובעת כל הנתונים הנוגעים לרכב והיא הסכימה מרצונה החופשי לבצע את עסקת החליפין ולשלם ההפרש, לאחר שבדקה את מצבו המכאני של הרכב אשר נמצא תקין.

דיון והכרעה:

5. אין מחלוקת בין הצדדים כי הרכב שנמכר לתובעת הוא רכב מליסינג. כמו-כן, אין חולק כי עובדה זו יש בה כדי להשפיע על ערך הרכב ולהפחית ממנו. המחלוקת לעניין זה מתמקדת בשאלה האם מסר הנתבע לתובעת את המידע האמור, אם לאו, כשלעניין זה העלו הצדדים גרסות עובדתיות סותרות.

6. לאחר עיון בראיות ושמיעת העדויות מטעם הצדדים, אני רואה להעדיף בעניין זה את גרסת התובעת, וזאת מהטעמים שיפורטו בתמצית להלן.

7. עדותה של התובעת, לפיה נאמר לה על-ידי התובע כי מדובר ברכב בבעלות פרטית ולא נמסר לה כי מדובר ברכב מליסינג, הותירה עלי רושם מהימן, וכפי שיצויין להלן הינה משתלבת באופן הגיוני עם מכלול הנסיבות והראיות. עדותה היתה קוהרנטית והוצגה בפשטות ובישירות. היא לא הקצינה את הנסיבות בתיאוריה, וכשנשאלה אם לחצו עליה לבצע את העסקה השיבה שלא. גרסתה מתיישבת באופן הגיוני עם הנסיבות של העסקה, שכן בהיעדר הסבר סביר, קשה להניח כי התובעת היתה נכונה להתעלם כליל מכך שמדובר ברכב מליסינג, שלפי המקובל בשוק הרכב מפחית מערכו, ולשלם עבורו מחיר מלא. יצויין כי לעניין זה טען הנתבע, כי העובדה שמדובר ברכב מליסניג נלקחה בחשבון על-ידי הצדדים, וגולמה בכך ששווי רכבה של התובעת (רכב הטויוטה) בוצע הפחתה של 25% בלבד, בעוד שלנוכח נתוני הרכב הנ"ל היה צריך להפחית מערכו 35%. טענה זו של הנתבע לא הוכחה כלל ועיקר, אלא נטענה בעלמא. באופן תמוה ביותר היא נטענה על-ידו לראשונה רק בחקירתו הנגדית, והיא לא נתמכה בנתונים כלשהם לצורך ביסוסה, אף שניתן היה לעשות כן ללא כל קושי. כמו-כן, הגרסה מעוררת תמיהה לגופה, שכן אם הוסכם בין הצדדים שיש להתחשב בעובדה כי רכב הסובארו הוא רכב מליסניג, הדעת נותנת כי היה ניתן לכך ביטוי בהערכת שווי סובארו (דבר שאין חולק כי לא נעשה), ולא במסגרת הערכת שווי הטויוטה דווקא, ולא סופק כל הסבר סביר למתכונת שתוארה לעניין זה על-ידי הנתבע.

8. אשר לעדות הנתבע; הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית בו טען באופן לאקוני כי העסקה נעשתה לפי רצונה של התובעת, כי נמסרו לה כל האישורים והרישיונות שיש להם נגיעה לרכב וכי המחיר נקבע בהסכמה. אין בתצהיר כל התייחסות לטענת התובעת, כי לא נמסר לה שהרכב הוא מליסינג, על-אף שהתובעת טענה במפורש לעניין זה בתצהירה, ולראשונה טען הנתבע בעניין זה רק בחקירתו הנגדית, וכך גם לעניין הטענה בדבר ההפחתה המצומצמת שנעשתה ברכב הטיוטה, כפי שצויין לעיל. מדובר בגרסה כבושה, שעיתוי העלאתה מעורר תמיהה, וכאמור לעיל היא איננה מתיישבת עם הגיונם של דברים, ולפיכך אינני רואה לתת בה אמון.

מעבר לכך יש לציין, כי הנתבע עוסק במכירת והחלפת רכבים (סעיף 5 לכתב ההגנה). בהתאם להוראות חוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), תשס"ח – 2008, חובה על עוסק שעיסוקו במכירת רכב משומש, למסור לרוכש טופס גילוי בכתב ובו פרטים אודות הרכב, ובכלל זה מספר הבעלים הקודמים של הרכב, ואם הבעלים הקודמים היה חברה שעיסוקה החכרה גם את שמה ומספרה (סעיף 4(ב)(3) לחוק). אין חולק כי בענייננו לא נמסר בכתב מידע כאמור. הנתבע טען לעניין זה, כי רכב הסובארו היה של אשתו, וכי הוא מכר אותו מחוץ לפעילות העסק, וכי בנסיבות אלה החוק איננו חל עליו. אין צורך להכריע בשאלת התחולה הישירה של החוק בנסיבות הנטענות, שכן אין בכך כדי לשנות מהותית לענייננו. משהנתבע הוא אדם העוסק למחייתו במכירת רכב משומש, חזקה כי הוא מודע היטב לחשיבות של נתונים בדבר "עברו" של הרכב הנמכר, וכן לחשיבות שבציון בכתב של נתונים כאמור שיש בהם כדי להשפיע על ערך, במסגרת עסקה למכירת רכב משומש. נוכח זאת, ובשים לב לפערי הכוחות והמידע בין הצדדים - הנתבע כמי שעוסק במכירת רכב, והתובעת שהינה רוכשת מזדמנת שאיננה בעלת ידע מקצועי כלשהו בתחום, היה על הנתבע לדאוג כי המידע הבסיסי אודות הרכב ימסר לתובעת באופן ברור ומובן, כאשר הדרך המתאימה והקלה ביותר לעשות כן היא באמצעות העלאתו על הכתב, ומשלא עשה כן הדבר פועל לחובתו.

9. התובעת הזמינה לעדות מטעמה את מי שתיווך לפי הטענה בעסקת המכירה, מר מוחמד גמאל. יצויין כי לאחר שהעד לא התייצב לדיון ההוכחות שהיה קבוע בתיק (ונדחה עקב אי-התייצבות הנתבע), היא ביקשה כי יוצא לו צו הבאה. דא עקא, בעדותו מסר העד גרסה שונה מזו של התובעת, ולפיה הוא סיפר לה שמדובר ברכב מליסינג, וניכר היה כי עדות זו היתה מפתיעה עבור התובעת. סבורני כי חרף עדות זו, יש לקבל את גרסת התובעת, כפי שפורטה לעיל. ראשית, מעורבותו ומידת העניין של עד זה בעסקה, בה שימש כמתווך, נותרה לא ברורה, באופן שמקשה על ייחוס מהימנות לגרסתו. נטען כי שימש כמתווך, אך הוא הכחיש כי קיבל כל תשלום. לפי עדותו, הוא קרוב משפחה של הנתבע (עמ' 7 לפרוטוקול, ש'1-2). שנית, כאמור לעיל, יש קושי של ממש להניח כי ככל שהמידע היה נמסר לתובעת, היא היתה מסכימה לרכוש את הרכב במחיר שאיננו מתחשב בנתון האמור, ואילו הטענה כי הוא נלקח בחשבון במסגרת הערכת שווי הטויוטה לא גובתה בנתונים כלשהם וסבירותה מפוקפקת כפי שצויין לעיל. בנסיבות אלה, אינני רואה לקבל את עדות העד בעניין זה.

10. נוכח כל המפורט לעיל, אני מקבלת את גרסת התובעת, ולפיה, נמסר לה על-ידי הנתבע כי רכב הסובארו הוא רכב בבעלות פרטית, ולא נאמר לה כי מדובר ברכב מליסינג. העובדה כי מדובר ברכב מליסינג, משפיעה על ערכו, וכאמור אף הנתבע לא חלק על כך (שהרי טען כי התחשב בכך במסגרת עריכת ההתחשבנות ההדדית לעניין ערך הטויוטה). מדובר בנתון מהותי שעל המוכר לגלותו לקונה (השוו לעניין זה: הוראות חוק מכירת רכב משומש שצויינו לעיל). אי-גילוי המידע הנ"ל, ומסירת מידע נוגד, מהווים הטעיה של הרוכשת והתנהלות שלא בתום לב במו"מ. התובעת, אשר בהתאם להסכמה מול הנתבע היתה אמורה לרכוש רכב מבעלות פרטית, קיבלה לידיה רכב מליסניג שערכו פחות, דבר המהווה אי-התאמה של הממכר, והפרה של חובות המוכר לפי חוק המכר, התשכ"ח – 1968. בגין זאת, היא זכאית לפיצויים, כפי שיפורט להלן.

11. אשר לטענות הנוספות של התובעת, לעניין תאונות קודמות שעבר הרכב וריבוי בעלויות, מידע שלטענתה לא נמסר לה, סבורני כי לא הונחה תשתית מספקת להוכחתן. התובעת מסתמכת בעניין זה על המצויין בחוות הדעת של השמאי מטעם חברת הביטוח ברם אין כל פירוט בחוות הדעת ביחס לנתונים עליהם היא מתבססת בהקשר זה; אילו תאונות עבר הרכב, אילו נזקים נגרמו לו ובכמה בעלויות מדובר (וכמובן שאין לקחת בחשבון את בעלות התובעת עצמה, שיש להניח כי נלקחה בחשבון בחווה"ד). בשונה מעניין הליסינג שנדון לעיל, לגביו לא היתה מחלוקת עובדתית כי אכן מדובר ברכב מליסניג, הרי שהנתבע הכחיש כי הרכב עבר תאונות וכי היה לו מידע על כך, ולא הונחה תשתית עובדתית מספקת לקבוע אחרת.

12. נוכח המפורט לעיל, זכאית התובעת לסעד של פיצוי (או ניכוי, בהתאם למתווה בחוק המכר) בגין הפער בין מחיר הרכב לפי הנתונים שהוצגו לה, לבין ערכו הממשי של הרכב בהתחשב בהיותו רכב מליסינג. התובעת צירפה לעניין זה חוות דעת שמאי של חברת הביטוח שביטחה את רכבה, לפיה יש להפחית מערך הרכב 19% בגין היותו רכב מליסינג. הנתבע לא ביקש לחקור את עורך חוות הדעת, ולא הציג כל חוות דעת נגדית, ובנסיבות אלה אני מוצאת להסתמך עליה לעניין זה. השמאי עליו מסתמכת התובעת העריך את שווי הרכב הבסיסי בסך 89,000 (יש פער קטן בין שווי זה לבין המחיר ששילמה התובעת שהוא גבוה יותר, ברם משהסתמכה התובעת על חוות דעת השמאי אני רואה להתבסס על הנתון בחוות דעתו), ובהתאמה לכן על הנתבע לשלם לתובעת סך 16,910 ₪.

13. אשר על כן אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך 16,910 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת תביעה ועד למועד מתן פסק הדין. כן ישלם הנתבע לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מאותו מועד ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ל' בניסן תשע"ג, 10 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.