1. הדיון בתביעה הראשית הסתיים בפסק דין, אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים, לפיצוי התובעים בגין הפרת הסכם מכר דירה, ע"י הנתבעים. עניינו של פסק דין משלים זה, הינו אפוא, חלוקת החבות בפיצוי התובעים בין הנתבעים, במסגרת הודעות הדדיות לצדדים שלישיים שהגישו.

2. הנתבעים נישאו זל"ז בשנת 2002, והינם הורים לשני ילדים קטינים (להלן: "הקטינים"). במהלך חודש ספטמבר 2009, החליטו להתגרש, וכן החליטו למכור את דירת מגוריהם. מכירת הדירה נועדה, בין היתר, לממן פרעון חובות משותפים של בני הזוג.

סמוך לכך, במהלך אותו חודש (ספטמבר 2009), עזב הנתבע את דירת הנתבעים. לטענתו, סולק מן הדירה ע"י הנתבעת. במהלך חודש אוקטובר 2009, אובחן הנתבע כחולה במחלה ממארת, בעטיה הפסיק את עבודתו אצל מעסיקתו, חברת "טבע", למשך מספר חודשים, ובהמשך, שב לעבודה באופן הדרגתי.

אין חולק, כי הנתבעת לבדה פעלה למכירת הדירה, ובין היתר, פנתה לצורך כך למשרד תיווך, הציגה את הדירה בפני מתעניינים, וניהלה מו"מ עם התובעים, שביקשו לרכוש את הדירה.

לטענת הנתבעת, פעלה כאמור, בהסתמך על התחייבות הנתבע בפניה בע"פ, כי ישלם לקטינים מזונות ילדים כולל מדור, בסך 4,500 ₪ לחודש. הנתבע הכחיש כי התחייב לשלם מזונות בסכום הנטען.

ביום 16.11.09, התקשרו התובעים והנתבעים בהסכם מכר, במסגרתו הותנה בין היתר, כי כפוף למילוי התחייבויות התובעים בהסכם, תימסר החזקה בדירה לתובעים, לא יאוחר מיום 15.3.10. כן הותנה, כי מקום שיופר ההסכם בהפרה יסודית, ישלם הצד המפר לצד המקיים את ההסכם, פיצויים מוסכמים בסך 61,750 ₪, בנוסף לכל סעד שיעמוד למקיים בגין ההפרה, ע"פ דין.

ביום 20.12.09, הגיש הנתבע לבית הדין הרבני האזורי הנכבד בבאר שבע, תביעת גירושין, אליה כרך את ענייני הרכוש ומזונות הקטינים.

ביום 23.12.09, הגישה הנתבעת בבית המשפט הנכבד לענייני משפחה בבאר שבע, תביעה לתשלום מזונות ילדים, לרבות מדור. למחרת, ביום 24.12.09, שלחה אל התובעים, ואל עו"ד גב' מור בר אור, אשר ערכה את הסכם המכר, "הודעה על ביטול הסכם מכר דירה מיום 16.11.2009", במסגרתה הודיעה על ביטול ההסכם, באשר לטענתה, על רקע הליכי גירושין שהתנהלו בין הנתבעים, "...המוכרת צפויה להישאר עם שני ילדיה הקטינים ללא קורת גג".

פניה זו נענתה במכתב עו"ד בר אור מיום 27.12.09, במסגרתו התרתה בנתבעת כי אינה רשאית לבטל את הסכם המכר, בטענות שפורטו בהודעתה האמורה מיום 24.12.09, וכי התנהגותה עלולה להוות הפרת ההסכם. ביום 1.1.10, הודיע ב"כ הנתבע דאז, עו"ד אלי חביב, לעו"ד בר אור, כי הנתבע עומד על ביצוע הסכם המכר. בהמשך, פנתה עו"ד בר אור אל הנתבעת ואל ב"כ דאז, פעמים נוספות, בדרישה לקיים את התחייבויות המוכרים בהסכם המכר. ממכתביה עולה בין היתר, כי הנתבעים הפרו את ההסכם, בכך שלא המציאו לידיה "מכתבי כוונות", לצורך סילוק המשכנתא, במועד הנקוב בהסכם, וכי הנתבעת מנעה כניסת שמאי מטעם הבנק לדירה, בניגוד להתחייבויות הנתבעים בהסכם.

ביום 11.2.10, הגישה הנתבעת לביהמ"ש הנכבד לענייני משפחה, בקשה דחופה לקביעת מזונות זמניים, במסגרתה טענה בין היתר, כי הנתבע חדל לפרנס את הקטינים.

ביום 24.2.10, קבע כב' השופט י. טישלר, כי מזונות הקטינים יעמדו על סך 4,500 ₪ לחודש. זאת, מתוך הנחה, כי הנתבע לא הגיש כתב הגנה, ולא השיב לבקשת הנתבעת. ב"כ הנתבע פנה אל ביהמ"ש בבקשה דחופה לביטול ההחלטה האמורה, ובהחלטת כב' השופט טישלר מיום 8.3.10, אכן בוטלה ההחלטה, ככל הנראה, לאחר שהתברר, כי הנתבע הגיש כתב הגנה, עובר למתן ההחלטה הראשונה, אלא שזה לא נסרק לתיק האלקטרוני. במסגרת ההחלטה האמורה, הועמדו המזונות הזמניים על סך 3,000 ₪ לחודש, והנתבע חויב לשלם סכום זה לידי הנתבעת (התובעת שם), רטרואקטיבית מחודש ינואר 2010.

יצוין, כי הנתבע לא עמד בהחלטת ביהמ"ש לענין תשלום המזונות הזמניים כלשונה, באשר קיזז מן התשלום הרטרואקטיבי עבור חודשים ינואר ופברואר 2010, סך 4,300 ₪ בגין הוצאות חינוך הקטינים ששילם מכיסו. בחקירתו אישר, כי התברר לו רק בדיעבד, שלא היה זכאי לקזז את הסכומים האמורים. הסכום שקוזז כאמור, נגבה באמצעות עיקול שהוטל על נכסי הנתבע, כשלושה שבועות לאחר המועד שנועד לתשלום המזונות האמורים, כעולה מחקירת הנתבע. יצוין עם זאת, כי הנתבע שילם את תשלומי המזונות החודשיים השוטפים, כפי שקבע ביהמ"ש הנכבד לענייני משפחה, כסדרם ובמועדיהם, החל מחודש מרץ 2010.

הנתבעת לא פינתה את הדירה ביום 15.3.10, חרף הוראת הסכם המכר.

ביום 16.3.10, הגישו התובעים תביעתם בתיק זה, לאכיפת הסכם המכר, ולתשלום פיצויים עבור הנזקים שנגרמו להם, בשל הפרת ההסכם ע"י הנתבעים. סכום התביעה נכון למועד הגשתה - 106,450 ₪.

הנתבעת פנתה בהמשך, אל ביהמ"ש לענייני משפחה, בבקשה לשוב ולדון בשאלת המזונות הזמניים, והנתבע מצידו פנה אל ביהמ"ש לענייני משפחה בבקשה דחופה, לצוות על הנתבעת לפנות את דירת הצדדים, למסור את החזקה בה לרוכשים (התובעים בתביעה דנא), וכן להתיר לב"כ לחתום בשם הנתבעת, על כל מסמך הנחוץ לצורך קיום ההסכם.

ביהמ"ש הנכבד לענייני משפחה דן בבקשות ההדדיות במעמד הצדדים. יצוין, כי בשני הדיונים שהתקיימו בבקשות, נשמעו גם ה"ה שליכטר (התובעים בתביעה שבפנינו). בהחלטתו מיום 12.4.10, ביקר כב' השופט י. טישלר בחריפות, את סירוב הנתבעת לפנות את הדירה, תוך הפרת הסכם המכר, והתנית הפינוי במילוי דרישתה לתשלום מזונות בסך 4,000 ₪ לחודש, וקבע בין היתר, כי "...אין כל קשר בין רצונה, הלגיטימי כשלעצמו, לקבל מזונות עבור ילדיה, לבין הדרך שנקטה". בקשת הנתבע, לצוות על פינוי הנתבעת ולהסמיך את ב"כ לחתום על מסמכים במקומה, נדחתה בהעדר בסיס פרוצדורלי לסעד האמור, אך כב' השופט טישלר העיר, כי אם יבקש הנתבע להטיל כינוס נכסים זמני, לצורך ביצוע ההסכם, "...קיים סיכוי טוב שבקשה כזאת תתקבל".

ביום 18.4.10, התקיים דיון נוסף בביהמ"ש לענייני משפחה, במסגרתו התייחסו הצדדים לשאלת החבות בפיצוי ה"ה שליכטר, עבור נזקיהם בגין הפרת ההסכם, כאשר כל אחד מן הנתבעים טען, כי יש להטיל את החבות על הנתבע האחר. בהחלטתו מיום 25.4.10, מינה ביהמ"ש הנכבד לענייני משפחה, את עו"ד אלי חביב, ככונס נכסים, לצורך ביצוע הסכם המכר, הורה לנתבעת לפנות את הדירה לא יאוחר מיום 9.5.10, ואף קבע, כי תחויב בתשלום פיצוי לרוכשים, בסך 1,000 ₪, לכל יום של איחור בפינוי, לאחר המועד האמור. עם זאת, הורה ביהמ"ש לעו"ד בר אור, להעביר אל הנתבעת לאלתר, סך 12,000 ₪ מתוך כספי תמורת המכירה שהוחזקו בידיה בנאמנות, לצורך הסדרת דיור חלופי לנתבעת ולקטינים. הנתבעת חויבה בתשלום הוצאות הדיון בבקשות, בסך 7,500 ₪, לכל אחד מן הצדדים האחרים בהליך.

יצוין, כי לטענת ב"כ הנתבע, שלא הוכחשה ע"י הנתבעת, הועלתה הצעה דומה למתווה שנקבע בהחלטת כב' השופט טישלר, אשר כלל תשלום חד פעמי בנוסף למזונות הזמניים, כתנאי לפינוי, עוד ביום 2.2.10, במסגרת דיון בבקשת הנתבעת להוציא צו הגנה נגד הנתבע.

הנתבעת פנתה אל ביהמ"ש המחוזי הנכבד בבאר שבע, בבקשת רשות לערער על החלטת כב' השופט טישלר, מיום 25.4.10. במסגרת הדיון בבקשה, בפני כב' השופטת מ. ברנט, הגיעו הצדדים להסדר, בהתאם להצעת ביהמ"ש, במסגרתו הוסכם בין היתר, כי הנתבעת תפנה את הדירה עד יום 23.5.10, לאחר שתפרע את השיק על סך 12,000 ₪ שהעבירה לידיה עו"ד בר אור, ע"פ החלטת כב' השופט טישלר, ותהיה זכאית לתשלום סך 12,000 ₪ נוספים, מתוך הכספים שהוחזקו בנאמנות ע"י עו"ד בר אור, כנגד הצגת חוזה שכירות. הוסכם, כי כפוף לעמידת הנתבעת בהסדר, תבוטל החלטת ביהמ"ש הנכבד לענייני משפחה. במסגרת ההסדר, לא ויתרו הצדדים על טענותיהם לענין הפרת הסכם המכר, ותוצאותיה. הסכמת הצדדים אושרה בהחלטת ביהמ"ש המחוזי הנכבד.

הנתבעת פינתה את הדירה ביום 23.5.10, אך כעולה מסיכומי הנתבע, המציאה חוזה שכירות, רק מספר חודשים לאחר מכן, ואז גם הועברו לידיה 12,000 ₪ נוספים, בהתאם להחלטת ביהמ"ש המחוזי הנכבד.

3. במהלך דיון ההוכחות שהתקיים בתיק זה, התגבשה פשרה חלקית בין הנתבעים והתובעים, במסגרתה הוסכם, כי הנתבעים ישלמו לתובעים סך 75,000 ש"ח לסילוק תביעתם (לרבות הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד של התובעים). הוסכם, כי הסכום ישולם מתוך כספי הנאמנות שהוחזקו בידי עו"ד בר אור, וככל שתוותר יתרה לתשלום, תשולם ע"י שני הנתבעים בחלקים שווים, בגדר מימון ביניים. הסכמה זו אושרה בפסק דין, ובכך הסתיים הדיון בתביעה הראשית.

בהתאם להסכמת הצדדים, נמשך הדיון בהודעות צד ג' ההדדיות שהגישו הנתבעים. במסגרת זו העידו הנתבעת והנתבע בלבד.

4. ביחסים שבין התובעים והנתבעים, נושאים הנתבעים באחריות משותפת (יחד ולחוד) כלפי התובעים בגין הפרת ההסכם, מכח התחייבותם החוזית, בהעדר פטור ע"פ דין, ובהעדר טעם שיכול היה להצדיק אי קיום החוזה.

אין חולק, כי הנתבעת היא שמנעה במעשיה ובמחדליה, את קיום הסכם המכר שנכרת בין הנתבעים והתובעים. סבורני אפוא, כי עליה רובץ הנטל, להוכיח כי במסגרת היחסים בין הנתבעים, נושא הנתבע באחריות לתוצאות התנהגותה, בשל הפרת התחייבות כלפיה, או בשל הפרת חובה שבדין.

טענתה העיקרית של הנתבעת, הינה כי הנתבע התחייב בפניה בע"פ, במועד בו החליטו הנתבעים להתגרש זמ"ז, לשלם מדי חודש סך 4,500 ₪, עבור מזונות הקטינים, לרבות מדור, וכי בהסתמך על התחייבות זו, הסכימה הנתבעת למכור את דירת הנתבעים.

טענה זו של הנתבעת נשמעה מפיה בלבד, כאשר הנתבע הכחיש את ההתחייבות הנטענת: "ש. ...האם הבטחת לנעמי שאתה תשלם ותישא במזונות ומדור לילדים בסכום של 4,500 ₪? ת. לא, בשום פנים ואופן לא". נוכח ההתרשמות מן החקירות, לא מצאתי כי יש להעדיף גרסת מי מן הצדדים, על גרסת הצד שכנגד, לענין זה.

לפיכך, ובהעדר תמיכה ראייתית לטענת הנתבעת, כי הנתבע התחייב לשלם מזונות חודשיים בסכום הנטען, סבורני כי אין לקבל את הטענה. מעבר לאמור, נדמה כי יש קושי בטענת הנתבעת, כי הסתמכה על ההתחייבות הנטענת, כאשר פעלה למכירת הדירה ובעת שחתמה על הסכם המכר, ביום 16.11.09. זאת, באשר במועד זה, כבר ידעה לדבריה, שהנתבע חולה בסרטן, ומכאן, שהיה עליה לצפות אפשרות של פגיעה זמנית או קבועה בשכרו: "ש. אלעד חלה באוקטובר. ידעת על זה? ת. כן. ש. נכון שחתמתם על הסכם הדירה בנובמבר 2009, אלעד היה חולה? ת. נכון".

סבורני, כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח, שהנתבע הפר חובותיו ע"פ דין כלפיה או כלפי הקטינים (מלבד ענין הקיזוז, אליו אתייחס בהמשך), שכן, מן התשתית שנפרשה בפני ביהמ"ש לא עולה, כי לקטינים עמדה זכות קנויה לקבל מאביהם מזונות בסך 4,500 ₪ דווקא. ברי, כי לא ניתן לקבוע, שהנתבע חב בתשלום הסכום האמור, קודם קביעת המזונות הזמניים, בהחלטת ביהמ"ש הנכבד לענייני משפחה, אשר העמידה את המזונות הזמניים על סך 3,000 ₪.

יתרה מזאת, כאשר ניהלה הנתבעת את המו"מ עם התובעים, וכאשר חתמה על הסכם המכר, לא החזיקה בהחלטה מחייבת של ביהמ"ש, או בהסכמה כתובה של הנתבע, לענין המזונות הזמניים, והנתבע גם לא שילם לה בפועל, סכום מזונות זמניים קבוע. נראה אפוא, כי חתימתה על הסכם המכר, לא היתה קשורה לגובה המזונות.

על פני הדברים, לא חל שינוי מהותי במצב האמור, מאז חתימת הסכם המכר ביום 16.11.09, ועד שהנתבעת שלחה את הודעת הביטול ביום 24.12.09, שיכול היה להצדיק ביטול ההסכם, או הפרתו ע"י הנתבעת.

כאמור לעיל, הנתבעת המתינה כחודש וחצי, מאז שהגישה את תביעת המזונות ביום 23.12.09, עד שהגישה את בקשתה לקביעת מזונות זמניים, ביום 11.2.10. גם שיהוי זה אינו עולה בקנה אחד עם טענותיה.

נזכיר, כי החלטת ביהמ"ש הנכבד, במסגרתה נקבעו המזונות הזמניים, ניתנה ביום 8.3.10, שבוע לפני המועד שנועד לפינוי הדירה בהסכם המכר. כן נזכיר, כי הנתבע שילם את המזונות השוטפים, בהתאם להחלטה האמורה, החל מחודש מרץ 2010 (אם כי, ביצע כאמור קיזוז שלא כדין, ביחס לתשלום הרטרואקטיבי בגין חודשים ינואר ופברואר 2010).

סבורני אפוא, כי הנתבעת לא היתה רשאית להימנע מפינוי הדירה במועד שנקבע בהסכם המכר – 15.3.10, וכי היא נושאת בעיקר האחריות להפרת החוזה, כתוצאה מהתנהגותה זו.

יתרה מזאת, יש לזקוף לחובת הנתבעת את העובדה, שהתמידה בסירובה לפנות את הדירה, גם לאחר שביהמ"ש הנכבד לענייני משפחה הבהיר לה, כי אינה רשאית לנהוג כך, וגם לאחר שהוצע לה תשלום בסך 12,000 ₪, להסדרת מדור חלופי לה ולקטינים, ובכך הגדילה לכאורה את נזקי המוכרים. אמנם, בהחלטת ביהמ"ש המחוזי הנכבד, בוטלה החלטת כב' השופט טישלר מיום 25.4.10, אך השינוי המהותי העיקרי, שחל במתווה שנקבע בהחלטה האמורה, במסגרת הסכמת הצדדים, שאושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי הנכבד, היה תשלום 12,000 ₪ נוספים, עם הצגת חוזה שכירות ע"י הנתבעת, כאשר בפועל, הוצג כאמור החוזה ושולם התשלום האמור, מספר חודשים לאחר פינוי הדירה. נזכיר, כי לטענת הנתבע, שלא הוכחשה, הועלתה הצעה דומה, עוד במהלך חודש פברואר 2010, בעת הדיון בבקשת הנתבעת להוצאת צו הגנה. נראה אפוא על פני הדברים, כי לא היתה כל מניעה שהנתבעת תפנה את הדירה, בהתאם להצעה האמורה, לכל המאוחר בחודש אפריל 2010, כאשר ממילא היתה רשאית לעתור בהמשך, לשינוי המזונות הזמניים, או להקדמת שחרור סכומים מתוך כספי הנאמנות.

5. חרף האמור לעיל, סבורני כי הנתבע אינו פטור באופן מוחלט, מאחריות למצב שהוביל להפרת ההסכם, וזאת משני טעמים -

הטעם הראשון הינו, כי במהלך חלק מן התקופה, עד קביעת המזונות הזמניים ביום 8.3.10, לא שילם הנתבע לנתבעת מזונות זמניים מיוזמתו, הגם שנשא בהוצאות שונות עבורם. הטעם השני, שמשקלו רב יותר בנסיבות, הינו כי הנתבע קיזז כאמור, סך של 4,300 ₪, מן התשלום הרטרואקטיבי בגין חודשים ינואר ופברואר 2010, בו חויב בהחלטת כב' השופט טישלר מיום 8.3.10, והנתבעת נאלצה לגבות סכום זה, באמצעות עיקולים.

בהעדר כלים לקביעת שיעור התרומה המדויק של התנהגות הנתבע להפרת הסכם המכר, בגינו חויבו בסופו של יום הנתבעים, וכאשר כאמור לעיל, סבורני כי אחריותה של הנתבעת להפרה, גבוהה מאחריות הנתבע, סבורני כי נכון לאמוד את שיעור האחריות של הנתבעים, ביחס של שני שליש לנתבעת, ושליש לנתבע.

6. בהנחה, כי הסכום שנפסק בהתאם להסכמת הצדדים, במסגרת פסק הדין בתביעה הראשית, שולם באופן שנקבע בהסדר שהציגו הצדדים, אני מורה אפוא, כי על הנתבעת לשפות את הנתבע, בהתאם ליחס שנקבע לעיל.

ב"כ הנתבע רשאית, אם תמצא לנכון, להגיש פסיקתא לחתימה, בצרוף פירוט התשלומים שהועברו לתובעים.

בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י' אלול תשע"ב, 28 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.