מר א. אביטן – חבר הוועדה:

בפנינו בקשה מטעם המשיבה למחיקה על הסף של ערר על החלטת המשיבה, לדחות תביעת העוררת להכרה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים – תשי"ז – 1957 (להלן: "החוק").

העובדות:

העוררת ז"ל, ילידת 25.2.1936 בעיר זליתן שבלוב, עיר בה התגוררה עם בני משפחתה בעת הגעת הנאצים, במהלך מלחמת העולם השנייה.

העוררת הגישה תביעתה למשיבה ב- 5.7.2001, ובה ביקשה להכיר בה על פי החוק בתאריך 5.11.2002, ד חתה המשיבה את התביעה.

העוררת הלכה לבית עולמה ביום 30.12.2009.

הערר הוגש ביום 2.3.2010, משמע מעל שלושה חודשים לאחר פטירתה .

עיקרי הטענות והחלוקות בין ב"כ בעלי הדין:

ב"כ המשיבה – עו"ד גל קופלר: הדגישה בפנינו חזור והדגש כי העוררת הגישה את תביעתה לגמול ב- 5.7.2001, נפטרה ב- 30.12.2009, הערר הוגש ב- 2.3.2010.

לטעמה יש לדחות את הבקשה על הסף, מאחר שזהו מקרה קלאסי של פסק דין זנזורי לפיו, על מנת לדון לגופו של עניין, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: האחד – שהערר יוגש על ידי המנוחה, ובמקרה זה לא כך הדבר; השני – שבמותה קמה לה זכות העילה.

עוד הוסיפה ב"כ המשיבה כי העוררת עלתה מלוב וביקשה להיות מוכרת על פי הלכת הפחד. בעקבות הפסיקה וההחלטה המנהלית ניתן היה להכיר בעילה זו החל מיום 1.4.2010, דהיינו אם העוררת היית מגישה את הערר בשנת 2009 הוא היה נדחה כי לא קמו לה שני התנאים המצטברים ולכן אני סבורה הוסיפה שיש לדחות את הערר על הסף מפנה לפסק דין זנזורי, רע"א 7767-08-11 והציגה אישור על פתיחת התיק ב- 17.03.2010.

ב"כ העוררת - עו"ד אדם ידיד, בסעיף 1 למכתבו "בקשה לקביעת מועד דיון" מאשר את העובדה כי הערר הוגש ביום 11.1.2010 קרי לאחר פטירת העורר.

בסעיף 2 כותב ב"כ העוררת "המשיבה העלתה טענת סף בדבר העדר זכות עזבון המנוחה להמשיך ולברר את עררה, ובהסכמת הצדדים נקבע כי הדיון בעניין יידחה עד למתן החלטה ברע"א 7767-8-11 (ההחלטה ניתנה ביום 2.8.12).

בהמשך מציין בסעיף 4 "לפי קביעת פסק דין זה (ברע"א 7767-08-11 זנזורי נגד הרשות בעניין העזבונות) עורר יוצא לוב אשר הלך לבית עולמו, לפני אפריל 2010.

עזבונו זכאי לעמוד על זכויותיו אל מול הרשות המוסמכת, אם הוגש הערר טרם פטירתו. "בנוסף, בכל מקרה כמובן אם מדובר בתביעה או ערר תלויים ועומדים במועד הפטירה, שהוגש על ידי הניצול בחייו גם אם נפטר לפני 1.4.10 יש לדון בתביעה/בערר זה, הגם שההליכים יימשכו על ידי העיזבון/היורשים".

לביסוס טענותיו מבקש ב"כ העוררת בסעיף 5 "עזבון המנוחה יטען כי הערר הוגש אחד עשר יום לאחר פטירת המנוחה, וכי המנוחה בעודה בחיים ביקשה להגיש ערר זה. עוד ביקש הפרקליט המלומד, כי בנסיבות המנויות לעיל המצביעות על מקרה חריג, יש להפעיל פרשנות מרחיבה, לדחות את טענת הסף של המשיבה ולקבוע מועד לדיון.

הציג את כתב הערר המקורי שהוגש לוועדה בתל אביב בתאריך 11.1.2010 ולאחר מכן הוועדה בתל אביב העבירה את הערר לבאר שבע.

השאלות המשפטיות הניצבות בפני הוועדה

1. האם הזכות לתגמולים לפי החוק היא זכות אישית או שעוברת בירושה?

2. האם בנסיבות העניין יש להחל את הלכת השיהוי?

3. האם יש זכות לעזבון או ליורש לבוא בנעלי הניצול/הנפטר שטרם גובשה זכאותו?

4. האם בגלל הקשיים בהם נתקלים הניצולים במימוש זכויותיהם יש מקום לפרשנות מרחיבה, בהתחשב בעובדה שמדובר בחוק הסוציאלי?

5. האם בנסיבות העניין ולאור ההליכים שננקטו בכל הגשת ערר חדש והסכמה לדחיות יש לראות בהם "שמירת על רצף דיוני" מאז דחתה המשיבה את הערר?

לשון החוק ופסיקת בתי המשפט הרווחת בסוגיות אלו

לגבי שאלה 1

סעיף 23 לחוק קובע "הזכות לתגמולים לפי חוק זה, אינה עוברת בירושה".

לגבי שאלה 2

הלכת השיהוי נידונה ברע"א 187/05 נסייר + ברע"א 2620/07 ארלזוב, בית המשפט העליון קבע כי "לא נשלחה הודעת הדחייה בדואר רשום אין להפעיל את שעון הזמן וההחלטה אינה חלוטה". בפני הוועדה לא הוצג כל אישור כי אכן נמסרה הודעת הדחייה כנדרש.

לגבי שאלה 3

פסק דין זנזורי דן בסוגייה זו, אולם מציב תנאים מצטברים ובשלב זה אין הוועדה רואה צורך לענות על השאלה, מכל מקום, לא בשלב זה, שכן אנו דנים רק בשאלה האם לדון בערר אם לאו!!!! והעמקת הדיון בזכאות לבוא בנעלי הניצול בשלב זה "כאילו רתמנו את העגלה לפני הסוסים". אשר על כן אין אנו נדרשים להכרעה בסוגיה בנקודת זמן זו.

לגבי שאלות 4 ו- 5

המגמה בפסיקה הולכת ומתגמשת עם השנים. בתי המשפט מתחשבים ומקלים עם אותם שהעולם התאכזר אליהם וגורלם לא שפר עליהם. הדיון רק פותח מחדש את הפצעים והניצולים חיים את מאורעות העבר מדי יום ומדי שעה. וברוח זו מצווים אנו מוסרית וערכית לפעול בבואנו להכריע בסוגיות קשות ורגישות מעין אלה ואיננו חוששים לומר כי היכן שניתן ומבלי לסתור את לשון החוק, להקל עם העוררים, נקל.

דיון הכרעה

לאור כל העמור ראוי כי נתייחס בהבנה ובכבוד רב לדברי ב"כ העוררת שטען כי במקרה שלפנינו יש מקום להפעיל פרשנות רחבה, לקבל את בקשת ב"כ העוררת ולאפשר קיום הדיון בערר.

תימוכין לדברי ב"כ העוררת/העיזבון, אני מוצא בפרוטוקול הישיבה מיום 6.12.2011, שורה 4 ואילך "כיוון שחברתי מבקשת בכל תיק ואנו מסכימים שהעניין יידחה עד לאחר ההחלטה על ידי הוועדה של העיזבונות..."

דבריו אלה נתמכים על ידי ב"כ המשיבה באותו עמוד של אותה ישיבה "אנו רוצים הכרעה בשאלה העקרונית האם יש זכות לעזבון או ליורשיו, לבוא בנעלי הנפטר שטרם גובשה זכאותו? קיימת על כך בקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב ועל כן יש בקשות דחייה על הסף בכל הערכאות בארץ.

מה לה למשיבה כי תלין? שהרי מחד גיסא היא עצמה מבקשת לדחות דיונים בהמתנה להחלטות בתי המשפט והוועדות השונות. הזמנים מתארכים, לא אחת הניצולים נפטרים תוך כדי הדיונים, מאידך גיסא טוענת המשיבה כי העוררת לא היתה בחיים במועד הרלוונטי להגשת הערר.

אם רוצים אנו לגשר בין זכות הניצול למימוש זכויותיו, לבין זו של המדינה לבירור ואימות תביעתו, הרי שלמרבה הצער במצב שבו הניצולים קשישים, חולים ובריאותם רופפת, חייבת המדינה לקיים את חובתה המהותית במלואה ולא תשמע מפיה טענה של מחסור בכוח אדם המונע ממנה מלעמוד בנטל, מקום שם הזכות של הניצול שם החובה של המדינה.

אמר לסיום שלו טחנות הצדק היו טוחנות מהר יותר כי אז קיימת אפשרות סבירה שלא היינו נדרשים לדון בערר זה משום שיתכן והערר היה מוגש בחייה של המנוחה והדיון היה מתייתר.

סכומו של דבר ומבלי לנקוט עמדה באשר לתוצאה הסופית של הערר, אמליץ בפני חברי לדחות את בקשת המשיבה למחיקת הערר על הסף ולאפשר קיום הדיון בו.

_____________________

אליעזר אביטן – חבר הוועדה

י. פלפל – יו"ר הוועדה:

אני מסכים.

______________________

יהושוע פלפל – יו"ר הוועדה

פרופ' אסתר פרן – חברת הוועדה:

אני מסכימה.

______________________

פרופ' אסתר פרן – חברת הוועדה

לפיכך הוחלט לדחות את בקשת המשיבה.

המזכירות תעביר את התיק ליו"ר הוועדה בכדי לקבוע מועד לדיון.

ניתנה היום 12.2.13 העדר הדצדדים.

_____________________ ______________________ _____________________

יהושוע פלפל – יו"ר הוועדה פרופ' אסתר פרן – חברת הוועדה אליעזר אביטן – חבר הוועדה