פסק - דין

תביעה לסעד הצהרתי לבטלות הסכם מכר מקרקעין ולפינוי המקרקעין, אותה הגישה מועצה אזורית נגד תושביה, אשר רכשו את המקרקעין מהמועצה, אלא שעסקת המכר לא אושרה על ידי משרד הפנים, בהתאם לנדרש. בנוסף, תביעה כספית ליתרת חובה שחבים על פי הנטען הנתבעים לתובעת, בגין רכיבים שונים, לאחר שקוזזו מחובם של הנתבעים לתובעת תשלומים ששולמו על חשבון רכישת המקרקעין.

רקע וטענות הצדדים

1. התובעת, מועצה אזורית, הינה בעלת זכויות החכירה, על פי הנטען, של נכס מקרקעין, שבבעלות רשות מקרקעי ישראל, המצוי בתחום שיפוטה המוניציפלי של המועצה האזורית באר טוביה (להלן:- "התובעת" או "המועצה"). הנכס הוא בית מגורים, שמספרו 26, ביישוב כפר-עזר, הידוע כגוש 2505 חלקה 37 (חלק) מגרש 95 וזאת, ע"פ תכנית מפורטת מס' 8/במ/69 (להלן:- "הנכס" או "הבית").

הנתבעים החזיקו בנכס כשוכרים לא מוגנים על פי הסכם שכירות שנחתם בין הצדדים 1.7.1983. הסכם זה הוארך בעל פה עם סיומו. בהתאם להסכם השכירות, עמדו דמי השכירות החודשיים על הסך של 2,120 ₪.

על פי הנטען, בשלהי תקופת השכירות, נוצר לנתבעים חוב דמי שכירות בגין תקופה שלא שולמו דמי השכירות בגינה.

2. בשנת 2004, בשלהי כהונתו של ראש המועצה דאז, מר חנן חסיד, הצדדים התקשרו ביניהם בהסכם שאושר במליאת מועצה מס' 53 מיום 5.01.2004. בהתאם להסכם, אמורים היו הנתבעים לרכוש את הנכס, תמורת סכום שווה ערך ל- 35,000 $.

בהסכם סוכמו תנאי התשלום כדלקמן: שולמה מקדמה בסכום של 4,000 $ בעת חתימת ההסכם, ובנוגע ליתרה סוכם: "יתרת הסכום ע"ח רכישת הדירה בסך 31,000 דולר, ישלם 1000 דולר. היתרה בסך 30,000 דולר+ חובו למועצה המסתכם ב-49,000 ₪, לפי הסדר תשלומים חודשיים במשך 5 שנים." ההסכם נחתם על ידי ראש המועצה דאז.

בשנת 2005, לאחר חילופי גברי במועצה, לאחר שראש המועצה חנן חסיד הוחלף בראש המועצה דרור שור, נעשתה פנייה של המועצה למשרד הפנים על מנת שיאשר את העסקה, שכן תוקפה של העסקה מותנה על פי חוק באישור משרד הפנים להסכם, בהתאם להוראות סעיף 11 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש].

משרד הפנים לא אישר את העסקה, שכן המכירה אינה עונה להוראות סעיף 3(2)(י) תוספת לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958, הקובע, כי מועצה אזורית אמנם רשאית למכור בפטור ממכרז נכס למחזיק בו מעל 10 שנים ואולם, הסעיף מתנה את המכירה בכך שהתמורה לא תפחת מסכום שנקבע בשומת מקרקעין שנערכה בידי שמאי מקרקעין. היות והנכס הוערך על ידי שמאית מטעם המועצה (הגב' נחמה בוגין) בסכום שווה ערך
ל- 87,000 $, הרי שלא ניתן היה לאשר את העסקה בסכום זה. יצויין, כי בתשובת משרד הפנים (מכתבו של מר דודו כהן, הממונה על מחוז דרום, מיום 21.3.05 צויינו נימוקים נוספים לכך שלא ניתן לאשר את המכירה, אלא, שעל פניו, מדובר בנימוקים טכניים, אליהם אתייחס בקצרה בהמשך וכל אותם נימוקים הם נימוקים שניתן היה להתגבר עליהם, על פניו, ללא כל קושי. הגב' צופי צור, גזברית המועצה העידה בעניין: "זה לא אושר מהסיבה שלא היתה מכירה על פי דין. לכן מה שכתב משרד הפנים בזמנו, זה לעשות שומה כדין לשלם את מלוא החובות ואז אין בעינה לאשר את העסקה, כמו שאישרנו עסקאות בשנת 09 וגם לפני שנה" (עמ' 26 לפרוטוקול ושרות 21-23).

3. יאמר, כי עסקת המכירה בוססה על שמאות שנערכה בשנת 1991, עת נמכרו נכסים דומים אחרים למחזיקים בהם, אלא שלקראת המכירה זו הפעם, נערכה על ידי השמאית הגב' נחמה בוגין שמאות נוספת מיום 14.9.2004 ולפיה שווי הנכס הינו 87,000 $. בתאריך 3.11.2009, לקראת הגשת התביעה כאן, השמאית הגב' נחמה בוגין ערכה חוות דעת שמאית נוספת בגין הנכס וקבעה כי שווי הזכויות החכירה בנכס בשוק החופשי הינן 660,000 ₪ ושווי הדמי השימוש הראויים לשנה הינם 32,000 ₪.

4. התובעת טוענת, כי תנאי מתלה נוסף לחוזה היה הסדר החוב הכספי לכפר עזר- הומצאה קבלה על תשלום החוב, אך לא הומצא אישור הוועד על הסדרת החוב. כמו כן, לא הומצא אישור בדבר תשלום חוב לחברת המושבים בגין צריכת מים. אם כי ראש המועצה הגיע עם הנתבעים להסדר באשר לאופן תשלום החוב והועברו כספים למועצה על חשבון החוב, אלא שהסדר החוב לא אושר על ידי המליאה.

עוד טוענת התובעת, כי ההסכם לא נכנס לתוקף עקב העדר חתימה על ההסכם, כיוון שרק ראש המועצה חתום על ההסכם ולצורך קיומו נדרשות שתי חתימות, אין על ההסכם תאריך וגם אין אישור מראש של היועץ המשפטי באשר להתקשרות בהסכם.

כפי שציינתי באשר לדרישות הנוספות של משרד הפנים, הרי שגם דרישות אלו הינן דרישות שלא היתה כל מניעה להשלימן וכאמור, הסוגיה העיקרית הינה סוגיית המחיר.

5. התובעת טוענת, כי שעה שהסכם המכר לא נכנס לתוקף, פנתה אל הנתבעים על מנת שיסדירו את הנושא. פניות נוספות למשרד הפנים, אף הן נענו בשלילה ולכן, שעה שההסכם לא נכנס לתוקף, טוענת המועצה, כי על הנתבעים לפנות את הנכס ולהשיבו לידי המועצה.

בנוסף, עם פינוי הנכס, טוענת התובעת להיווצרות חובות של הנתבעים עקב השימוש בנכס. ביום 24.2.2008 התובעת פנתה לנתבעים וציינה, כי חובותיהם המצטברים הינם בסך
215,534 ₪, הכוללים חובות ארנונה, מים, שכר לימוד גנים ושכר דירה. לקראת הגשת התביעה, ערכה התובעת חשבון מחודש של חובות הנתבעים. לטענתה, התובעת קיזזה את חובות הנתבעים אל מול התמורה ששולמה על ידם בגין רכישת הנכס, רכישה שלא יצאה לפועל. לאחר סילוק מלוא חובות הנתבעים, קוזזה יתרת הזכות שעמדה לרשות הנתבעים אל מול דמי שכירות ודמי השימוש הראויים שעליהם לשלם בגין השימוש בנכס, עם ביטול העסקה. בסופו של יום, לאחר ביצוע יתרת הקיזוז, נותרו הנתבעים חייבים לתובעת את הסכום של 82,182.49 ₪, בגין דמי שימוש ראויים בגין הנכס. סכום זה נתבע במסגרת ההליך שלפניי.

6. לטענת הנתבעים, מכירת הנכס, כמו מכירתם של נכסים דומים לידי המחזיקים בהם, נעשתה על ידי ראש המועצה הקודם מתוך ראיה סוציאלית ורצון לסייע לתושבי המועצה. עם חילופי השלטון, ושעה שהנתבע לא תמך בראש המועצה הנכנס, מר דרור שור, התובעת וראש המועצה הקודם (כיוון שגם הוא התחלף בינתיים), מר דרור שור, עשו כל אשר לאל ידם כדי להכשיל את ביצוע ההסכם, כאשר מר שור פעל על מנת שההסכם לא יצא אל הפועל ולא יתקבל אישור משרד הפנים להסכם, הגם שניתן היה לקבלו, לו היתה מעוניינת בכך המועצה. לטענת הנתבעים, הם פנו אינספור פעמים למשרד הפנים, כל העובדים שם היו מוכנים לסייע, אלמלא הכשילה התובעת את קיומו של ההסכם.

בין היתר, הכשילה המועצה את קיומו של ההסכם בכך שניתנה הוראה סמויה לא לקבל מהנתבעים תשלומים בגזברות ולפיכך נאלצו להפקידם עצמאית בחשבון המועצה. בנוסף, טוענים הנתבעים, כי ראש המועצה שיתף פעולה עם גורמים פליליים אשר הסבו להם נזקים.

הנתבעים טוענים כי הוסתר מהם מידע ולא יכלו לנהל את המשפט כהלכה.

לטענת הנתבעים, יש לאשר את העסקה במחיר שהוסכם, כאשר מחיר זה תואם את מחירן של דירות בדיור בדיור הציבורי, אשר נמכרות לידי המחזיק בהן ותואם את המחיר שעל פיו נערך חישוב מכירת הדירות הנוספות לאחרים.

לטענת הנתבעים, גם אם משרד הפנים לא אישר את המכירה, המוצא היחיד אינו פינוי הנתבעים. לטענת הנתבעים, הכוח לבטל את ההסכם ניתן למועצה, אשר לא ביטלה את ההסכם וגם אם משרד הפנים לא אישר את ההסכם, אין הדבר מצדיק את רמיסת זכויות הנתבעים.

לטענת הנתבעים, הם קיימו בדווקנות את תנאי ההסכם, שילמו את מלוא התמורה, סילקו את מלוא החובות ואף הומצא אישור בעניין עובר לחתימת ההסכם. כמו כן, ההסכם נערך על דעתו של היועץ המשפטי למועצה דאז.

ההליך:

7. במהלך ניהול ההליך, לאורך שנים ארוכות, נעשו אינספור נסיונות של בעלי הדין להגיע להסכמות, בין היתר בדרך של פנייה למשרד הפנים על מנת שיאשר את העסקה בתנאי זה או אחר. בית המשפט הציע, כי ניסיונות הפשרה ייעשו בדרך של ניסיון לקיים את ההסכם המקורי, לאחר שממילא מלוא התמורה על פיו שולמה בהתאם לתנאי ההסכם, כך שהנתבעים יצרכו להשלים רק את יתרת התמורה עד לגובה מחיר הנכס, בהתאם לשומה.

בין היתר, במסגרת ניסיונות הפשרה, גם לאחר שנשמעו הראיות, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה בית המשפט ימנה שמאי מטעמו, ובהתאם לשומה זו יעשה ניסיון להגיע להסכמות באשר לרכישת הנכס.

ואמנם, מונתה השמאית אביגיל ביטון, אשר שמה את הנכס בסכום של 360,000 ₪ (ללא רווח יזמי) עד לסכום של 400,000 ₪ (כולל רווח יזמי).

גם לאחר הגשת חוות דעתה של השמאית ביטון, לא הצליחו הצדדים להגיע לעמק השווה, כאשר עיקר הקושי היה נעוץ ביכולתם של הנתבעים לשלם את יתרת הסכום מעבר לסכום של 35,000 $ ששולמו על ידו בסמוך לחתימת ההסכם. התובעת מצדה וגם משרד הפנים הסכימו לניהול משא ומתן המבוסס על שווי הנכס למועד חתימת ההסכם ולא בהתאם לשווי היום.

8. יצויין, כי בינתיים התחלף שוב השלטון במועצה והנתבע טען, כי ראש המועצה הנוכחי מבקש לסייע בידי הנתבעים, ככל שיש בידו לעשות כן. הנתבע אף ביקש שהות נוספת על מנת לאפשר למצות את ההליכים אל מול ראש המועצה הנוכחי, אלא שלאור התמשכות הליכי המשא ומתן וההליכים כאן בעקבות זאת, ציינתי בפני הצדדים, כי יוכלו לנצל את הזמן שעד למתן פסק הדין על מנת להגיע להסכמות נוספות, כאשר פסק הדין לא יינתן בסמוך לאחר הגשת הסיכומים.

בין לבין, הנתבע אף הגיש בקשות לזמן עדים נוספים, בקשות שבית המשפט לא נעתר להן בשל הצורך להביא ההליך לסיומו.

מכאן, לא נותר אלא להכריע בטענות הצדדים.

דיון והכרעה:

9. ראשית וכפי שהבהרתי כבר בישיבת קדם המשפט העניינית הראשונה שהתקיימה (מיום 29.11.11), לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בסוגיית תקפות ההסכם שבין הצדדים. מדובר בתביעה שעניינה בטלות עסקה במקרקעין, שהיא בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי.

לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעת הפינוי ובסעד הכספי בלבד, כאשר שאלת תוקפו של ההסכם תיבחן בבחינה עקיפה בלבד, לצורך הכרעה בסעדים שהם בסמכותו של בית משפט השלום.

10. תביעת הפינוי:

החוזה בין הצדדים נכרת ואושר במליאת המועצה מתאריך 25.11.2003. כך נכתב בסעיף 7 לפרוטוקול: "המליאה מאשרת מכירת דירה לאבי בוארון ממרכז עזר. המליאה קיימה דיון בנושא והחליטה להטיל על ראש המועצה להכין הסכם עם היועץ המשפטי של המועצה ונציג היישוב על בסיס העקרונות שסוכמו ביום 29.10.2003 ולהביא לאישור המליאה שוב." בפרוטוקול המועצה מיום 5.1.2004 (ישיבה אחרונה של אותה מועצה), אושר בסעיף 6 הסכם מכירת הדירה לאבי בוארון ופרטי ההסכם כפי שפורטו (30,000 $, שטרם שולמו וכן חוב למועצה בסך 49,000 ₪ שישולמו לפי הסדר תשלומים ל-5 שנים. תנאי לחתימת ההסכם: "קבלת אישור מועד מקומי עזר על הסדרת החוב לועד המקומי, תשלום חוב אבי בוארון בגין צריכת המים לחברת המושבים בתוך 21 יום." מקיומם של שני פרוטוקולים בנושא ובשים לב לכך שההסכם שבסופו של דבר שנחתם על ידי הנתבעים ועל ידי ראש המוצעה דאז חנן חסיד, אינו נושא תאריך, נראה על פניו, כי בישיבת המליאה מיום 5.1.04, אושר גם נוסחו של ההסכם שנחתם.

יצויין, כי נתבעים צרפו לכתב ההגנה מטעמם אישור שנכתב על ידי המועצה כבר ביום 25.2.02, בו מאשר ראש המועצה חסיד, את פרטי ההסכמות, כאשר כבר באישור זה, קרוב לשנתיים עובר להתקשרות שאושרה על ידי המועצה מצויין, כי הנתבעים שילמו על חשבון התמורה את הסכום של 4,000 $ ויתרת הסכום תשולם בתשלומים תקופתיים. באישור זה צויין, כי ניתן אישור המועצה לעסקה וכי הוסכם, כי יתרת התשלום תשולם בתשלומים תקופתיים. למעשה, עיקר תנאי העסקה, כפי שנכרתה בסופו של דבר, אושרו במסמך זה ואף כאמור, שולמה מקדמה על חשבון העסקה.

11. הנתבעים צרפו לכתב ההגנה מטעמם גם אישור, הממוען לגזברית המועצה ושהתקבל בגזברות המועצה, אשר נערך על ידי עו"ד רוית נחום ממשרדו של עו"ד ציון משה, שהיה אמון על הכנת ההסכם (לא ברור האם מדובר היה ביועץ המשפטי של המועצה באותה עת, אך נראה, לאור לשונו של ההסכם שנחתם, בו מצויין עו"ד ציון משה כב"כ המועצה בלבד ולאור מכתב מאוחר של היועץ המשפטי החדש, עו"ד הדר מימון (מכתב מיום 13.3.05), כי מדובר ביועץ המשפטי של המועצה). באישור זה, נוסף על הכיתוב בדבר צירופו של נוסחו האחרון של החוזה לחתימת הגזברית, נכתב בכתב יד, שלא ברור של מיהו, כי מצורפים אישור המליאה, אישור תשלום מיסי ועד מקומי עזר, אישור הסדרת חוב מים בחברת המושבים וקבלה בדבר תשלום סכום של 1,000 ₪.

למעשה, בהתאם למכתב זה, התמלאו התנאים לחתימתה של הגזברית על ההסכם, כמורשית חתימה נוספות לראש המועצה, אשר כידוע חתם על ההסכם.

12. כפי שציינתי כבר מעלה, אין בידי לקבל את טענת הגזברית בתצהירה, כי לא התקיימו התנאים לחתימת ההסכם.

הסכם זה אינו הסכם ראשון שנחתם בנושא מכירת הבתים למחזיקים בהם. כפי שהצהירה הגזברית, היא חתמה על הסכמים נוספים בעניינם של אחרים. על פניו, צורפו מלוא האישורים להסכם, לרבות אישורים על תשלום חובות, כאשר לא מצויין, כי מצורפות קבלות בלבד, אלא מצורף אישור בנוגע לתשלום. גם בנוגע לתשלום החוב לחברת המושבים, הרי שישיבת המליאה האחרונה התקיימה ביום 5.1.04, ביום 26.1.04 חלפו בדיוק 21 ימים שנועדו להסדיר את החוב לחברת המושבים. הגזברית אישרה למעשה, כי החוב הוסדר, אך ציינה, כי הסדר החוב לא עבר את אישור המליאה. טענה זו אינה ברורה, נוכח האישור, כי החוב הוסדר ולא ברור מדוע המליאה צריכה לאשר הסדר חוב לחברת המושבים. מכל מקום, שעה שעל פי האישור החוב הוסדר, יש לראות אותו כחוב שהוסדר.

גם טענתה של התובעת, כי לא התקבל אישור היועץ המשפטי אין לה על מה שתסמוך. כפי שניתן לראות, אישור העסקה נעשה זמן רב לפני ישיבת המליאה האחרונה. במליאות המועצה היתה נוכחת גם הגב' צור וצויין כי ההסכמים יערכו על ידי היועץ המשפטי, כך שעל פניו, היועץ המשפטי נתן אישורו להסכם והגב' צור מטבע הדברים חתמה על ההסכמים הקודמים, עם רוכשים קודמים ואף אישרה, כי לו היה ניתן האישור, העסקה היתה יוצאת אל הפועל, כך שיש לראות בכל האישורים הנדרשים, כאישורים, שגם אם לא הומצאו, לא היתה מניעה להמציאם.

בעניין זה יש להוסיף, כי גם מתשובות משרד הפנים ניתן לראות שהושלמו מלוא התנאים לקיום העסקה. בעוד שבמכתב הממונה על המחוז מיום 11.3.05 צוינה רשימה ארוכה של חוסרים שיש למלא, הרי שבמכתב הגב' כרמלה כהן ערבוק מיום 14.5.06, צויינה סוגיית מחיר הנכס בלבד ועל פניו, זוהי הסוגיה היחידה שטרם נפתרה.

מכאן, יש לקבוע, כי התמלאו התנאים להסכם, לבד מאישור משרד הפנים לעסקה.

13. כאמור, בשנת 2004 מונה ראש המועצה מר דרור שור לראש המועצה.

לא הוצגו לפניי פניות למשרד הפנים מאז ינואר 2004 וייתכן והסיבה לכך היתה העובדה שהגב' צופי צור טרם חתמה על ההסכם, אם כי סדר הדברים הנכון אמור היה להיות חתימתה על ההסכם ורק לאחר מכן הבאתו לאישור משרד הפנים.

מכל מקום, ביום 13.3.2005, כותב עו"ד הדר מימון, יועצה המשפטי החדש של המועצה, למר דודי כהן- הממונה על מחוז דרום במשרד הפנים, בבקשה להחלטת הממונה באשר לאישור העסיקה: " המחיר הנקוב בחוזה הנ"ל אינו משקף את שווי הנכס עפ"י שומת מקרקעין עדכנית, ונופל הימנה באופן משמעותי." וכן: " לפנים משורת הדין ניתנה בידי הרוכש האפשרות להמציא הערכת שמאי מטעמו, הערכה כאמור לא הומצאה עד היום." לאחר הקדמה זו, מבקש עו"ד הדר מימון מהממונה: "החלטת הממונה נדרשת בדחיפות, לחיוב או לשלילה, על מנת למנוע "הסתבכויות" מיותרות למועצה.

פנייתו זו של עו"ד הדר מימון, באופן בו נוסחה, תומכת בטענת הנתבעים, כי השלטון החדש, דהיינו השלטון תחת הנהגתו של מר שור, לא שש לאשר את העסקה ולמעשה, כל תכנו של המכתב מלמד, כי המועצה אינה נותנת כל המלצה לאשר את העסקה (הגם שבסעיף 3 למכתב הועלו הנימוקים מדוע יש לאשרה). פנייה זו, מאששת את טענת הנתבעים, כי התנהלות התובעת בכל הנוגע לאישור העסקה נגועה בחוסר תום לב. התובעת התקשרה בהסכם עם הנתבעים. לו סברה התובעת, כי יש קושי באישורו של הסכם זה, ראוי היה שלא תתקשר בו מלכתחילה, אלא ששעה שהתובעת התקשרה בהסכם, ראוי היה, כי תעמוד מאחוריו ותנסה לקדמו.

בהמשך, במסגרת ניסיונות המשא ומתן בין הצדדים, כאשר התובעת טוענת כאמור, כי המכשול לאישור העסקה הוא אישור משרד הפנים, במסגרת הודעה שהגישה התובעת לבית המשפט, צרפה התובעת את מכתבו מיום 10.9.17, של עו"ד רון אלמוג מהלשכה המשפטית במשרד הפנים. עו"ד אלמוג מתאר פגישה שהתנהלה ביום 21.8.17. בין היתר מציג עו"ד אלמוג את הנתונים שהוצגו על ידי הצדדים, כאשר נראה, כי המועצה בחרה להמציא ולהציג את כל אותם נתונים המצדיקים אי אישורו של ההסכם ובהמשך מציין כי אין הסכמה בין הצדדים לקביעת התמורה בהתאם לשומות שנערכו. על פניו, המועצה בפגישות אלו, שנערכו במשרד הפנים, אחזה בעמדה לפיה יש לאשר את ההסכמים על פי השומות ולא ניסתה לשכנע, כי יש לאשר ההסכמים בסכומים מופחתים, בהתאם להסכם עליו חתמה.

התנהלותה של התובעת בוודאי אינה מעידה על ניסיון התובעת לקיים את ההסכם בתום לב ונראה, כי זעקתו של הנתבע לאורך כל ההליך, כי נעשה ניסיון להכשיל את אישורה של העסקה, בתנאיה המקוריים, היא זעקה שיש לה בסיס.

14. הנתבעים לא הציגו כל ראיה שיש בה כדי ללמד, מהו האופן שבו יכולה היתה המועצה לפעול על מנת לאשר את העסקה, אלא שטענו, כי הדבר היה בידיה של המועצה ולו אמנם היתה מעוניית בכך, היתה העסקה מאושרת.

ייתכן ואמנם היו בידי המועצה הכלים לעשות כן. ייתכן, ובשים לב לאישור העסקה כבר בשנת 2002 ותשלום מקדמה על חשבון המכירה כבר אז, במצורף למסמך ראש המועצה, המכיל תנאים רבים החיוניים לראות במסמך זה כהסכם, כי היה מקום לראות בתאריך זה כתאריך מכירה. כאשר כבר הוסבר על ידי המוצעה, כי משרד הפנים הסכים לקיים גם היום את ההסכם בהתאם למועדים המקוריים. ייתכן והיה מקום לראות בתאריך המכירה את התאריך שדווח על ידי הנתבעים למשרדי מס שבח (יום 28.1.04) כיום המכירה, כאשר משובר מס הרכישה שהומצא עולה, כי העסקה דווחה לרשויות המס כבר בשנת 2004 וייתכן, כי היה נמצא פתרון אחר, בין היתר בזקיפת תשלומים ששולמו על חשבון שכר הדירה כתשלומים על חשבון הרכישה, כפי הפתרון שנמצא בחקיקה הנוגעת לדיירי הדיור הציבורי. פתרון נוסף, שיש לו בסיס איתן, הינו טענת הנתבעים, כי יש לראות בהם כדיירים בדיור הציבורי, לאחר שבסמוך להעברת הדירות לידי מחזיקיהם, הועברו לטענת הנתבעים הדירות לניהול המועצה מחברת "עמיגור", שהיא חברה לדיור ציבורי ובהינתן העובדה שעסקינן במועצה אזורית, שככל הנראה, לא היתה לה חברה עירונית שניהלה את המקרקעין, (בהתאם להוראות חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998, הוראות החוק חלות בנוגע לדירות המנוהלות על ידי חברה עירונית) יש לראות בה את מי שניהלה את המקרקעין, כאשר ניתן היה להשוותה לחברה עירונית בהקשר זה.

אוסיף ואומר, כי בהתאם לנסח המקרקעין שהוצג (במצורף לחוות הדעת של השמאית ביטון), הנתבעת אינה מופיעה כבעלים של הנכס אלא כרשות, כאשר זכות הקניין נותרה בידי רשות מקרקעי ישראל וגם התובעת בהסכם עם הנתבעים מציינת, כי נדרש אישור רשות מקרקעי ישראל לחתימת ההסכם, כך שניתן, לו ביקשה התובעת לעשות כן, לבקש ולראות בנתבעים כמי שמחזיקים בנכס כדיירים ציבוריים, בדירה שהיא בבעלות המדינה והושכרה על ידי התובעת משיקולים סוציאליים, על כל המשתמע מכך וממילא אם מדובר בדירה שהיא בבעלת המדינה, המנוהלת על ידי התובעת, אותה השכירה לתושביה, שהיו זקוקים לכך ומשיקוים סוציאליים, הרי שניתן להגדירה כדירה בדיור הציבורי ולהחיל עליה את הוראות החוק, גם לעניין התמורה.

15. כל האמור, אין בו כדי לקבוע מהי הדרך הנכונה לאשר את ההסכם והאם דרך זו אפשרית כלל, או עומדת בדרישות החוק ובנהלים, אלא שכאמור, כלל לא נעשה כל ניסיון על ידי התובעת לסייע בידי הנתבעים ונראה, כי התובעת נאחזה בקושי הכרוך בסוגיית שווי התמורה, על מנת להתנער מקיומו של ההסכם.

גם כאשר מדובר בהסכם המותנה בתנאי מתלה, ובמקרה דנן, מדובר בתנאי שהמחוקק קבע, הרי שעל צד לקיים את ההסכם בתום לב, לנסות להביא לקיומו של התנאי ולא לנסות ולהתנער מחובתו לקיים את ההסכם עקב אי התקיימות התנאי. בהתאם להוראות סעיף
28 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973: " היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי-קיומו."

כך נקבע בעניין בג"ץ 6231/92 אלברט זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, מט(4) 749 (1995(:

"נמצא, כי צד לחוזה, אשר בהתנהגותו מונע את קיומו של התנאי המתלה, אינו יכול להסתמך על אי-קיום התנאי המתלה כעילה לביטול החוזה (ראה ע"א 53/80 קיבוץ שניר, קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' שרייטר וערעור שכנגד [7], בעמ' 194). אכן, חוזה ובו תנאי מתלה הוא חוזה שלם. הוא מחייב את הצדדים מרגע כריתתו. על הצדדים מוטלת החובה להימנע מהפרת החוזה. כל צד זכאי לסעדים לשם מניעת הפרתו, אף לפני שנתקיים התנאי המתלה (סעיף 27(ג) לחוק החוזים (חלק כללי); ראה ע"א 5559/91 ק.צ. מפעלי גז ואנרגיה (1982) בע"מ נ' מקסימה המרכז להפרדת אויר בע"מ [8], בעמ' 648). עם זאת, הזכויות והחובות הצומחות ממנו יוצאות מהכוח אל הפועל רק עם קיום התנאי. בתקופת הביניים בין כריתת החוזה לבין ההכרעה בעניין התנאי המתלה (לקיום או לשלילה), החוזה קיים. עם זאת, החובות והזכויות שבו אינן אופרטיביות. אי-מילוין אינו מהווה הפרה. אין לתבוע אכיפתן או פיצוי בגין הפרתן. מכיוון שחוזה ובו תנאי מתלה הוא חוזה שלם, הרי חל בו עקרון תום הלב. עיקרון זה אינו מחייב, כמובן, הגשמת הזכויות והחובות הקבועות בחוזה, שכן בכך היה משום שלילת התנאי המתלה. עם זאת, מחייב עקרון תום הלב הימנעות מיצירת מצב שבו לא יתאפשר בעתיד להגשים את הזכויות והחובות הקבועות בחוזה. מכאן חובתו של כל צד לעשות הכול להגשמתו של התנאי המתלה את תוקף ההסכם. צד המכשיל את קיומו של התנאי המתלה, אינו יכול לסמוך על אי-קיומו כעילה לביטול החוזה (ראה ע"א 5559/91 [8], בעמ' 648). על-כן, מי שצריך לפנות לשלטונות לשם קיום התנאי המתלה, אינו יכול להסתמך על אי-קיומו אם הוא עצמו לא פנה לשלטונות (ע"א 65/85 עיריית נתניה נ' נצ"ב נתניה בע"מ ואח' [9], בעמ' 64).

.13לדעתי, המשיבה אינה יכולה להיבנות מאי-קיומו של התנאי המתלה, אפילו אניח כי בהסכם שבינה לבין העותר היה תנאי כזה. על-פי תוכנו של תנאי מתלה זה היה על המשיבה לפנות לשר האוצר ולבקש הסכמתו. בפנייתה צריכה הייתה המשיבה להצביע בתום-לב ומתוך הגינות על הטיעונים השונים, אשר במאזן הכולל תומכים באישור ההסכם. כל זאת לא עשתה המשיבה. היא נמנעה מלפנות לשר האוצר. משפנתה לשר האוצר – לא מיוזמתה שלה אלא לאחר שהדבר הוצע לה על-ידי השופט אזולאי בדיונים לפני בית הדין האזורי לעבודה – הדגישה לפני שר האוצר מדוע לדעתה אין מקום לאשר את ההסכם. בכך היא חרגה מהדרך שבה נהגה במקרים דומים בעבר. על רקע זה באה קביעתו של בית הדין האזורי לעבודה, שלפיה מטרת הפנייה שר האוצר "היתה להזמין סירוב ממשרד האוצר לאישור ההסכם, לאחר שמנכ"ל התובעת שוחח על כך עם נציג האוצר לפני שליחת המכתב, ולא היה בה משום פניה בתום לב של גוף מתוקצב שהגיע להסכם עם עובד לקבלת האישור הנדרש". על רקע מימצא עובדתי זה, אין לומר "כי ההסכם התבטל בשל אי קיומו של התנאי המתלה". המשיבה סיכלה במו ידיה את קיומו של התנאי המתלה. בפנייתה לשר האוצר היא לא נהגה כפי שצד הוגן לחוזה צריך לנהוג לעניין קיום תנאי מתלה. מכיוון שכך, אין היא זכאית להסתמך על אי-קיומו.

ובעניין : ע"א 1156/10 אפרת האס נ' חברת הבונים בקרית משה בע"מ, סו(1) 167 (2012(, נאמר:

"בחוזה עליו חתמו הצדדים נקבע מפורשות כי "הקבלן מתחייב לעשות את כל הדרוש ובזריזות הראויה לשם הסדרת חתימת חוזה הפיתוח עם המינהל ולקיים את כל דרישות המינהל שבנדון". בנספח לחוזה שנחתם ביום 16.10.1994 חזר הקבלן והתחייב מפורשות "לקבל את תנאי העסקה שיאושרו ע"י המינהל". ואולם, הקבלן לא עשה כל זאת. הוא נכנס למערכת עימותים עם המינהל. חברי קובע, ודעתי כדעתו, כי הקבלן הפר את החוזה, נהג בחוסר תום לב והוא זה שלמעשה מנע את התקיימות התנאי המתלה. בנסיבות אלה חל לדעתי האמור בסעיף 28. דהיינו, הקבלן אינו יכול להסתמך על אי קיום התנאי המתלה כעילה לביטול החוזה. כפי שקבע הנשיא ברק: "צד המכשיל את קיומו של התנאי המתלה, אינו יכול לסמוך על אי-קיומו כעילה לביטול החוזה" (בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מט(4) 749, 765 (1995) (להלן: פרשת זגורי)). סעיף 28 קובע "מעין השתק סטטוטורי" (גבריאלה שלו דיני חוזים 349 (מהדורה שניה, 2003)) וכפי שמציינת שם פרופ' שלו "צד שגרם לאי-

קיום התנאי המתלה, ובכך גרם לאי כניסתם לתוקף של חיובי החוזה האופרטיביים, אינו זכאי להסתמך על אי-קיום התנאי". הדברים אמורים ביתר שאת בענייננו. הקבלן לקח על עצמו מפורשות "לעשות את כל הדרוש ובזריזות הראויה לשם הסדרת חתימת חוזה הפיתוח עם המינהל ולקיים את כל דרישות המינהל שבנדון". בהמשך הקבלן אף התחייב "לקבל את תנאי העיסקה שיאושרו ע"י המינהל". מי שלקח על עצמו התחייבויות שכאלה אך לא פעל על פיהן אינו יכול להסתמך על אי קיום התנאי המתלה. "

אמנם, לא ניתן במקרה דנן, היות ומדובר בתנאי שנקבע בחוק, לקיים את ההסכם, חרף אי קיום התנאי, רק בשל העובדה שהתובעת לא סייעה בקיומו של התנאי, אך בוודאי לא ניתן להתעלם מהתנהגותה של התובעת כאן.

אציין, כי לאחר שהחל ניהול ההליך כאן, נעשו ניסיונות רבים של הצדדים להגיע להסכמות. אין בידי לדעת האם במסגרת ניסיונות אלו, אמנם ניסתה התובעת לסייע, אם לאו, ומה היקף ניסיונותיה לעשות כן. התוצאה הסופית היא, שהנתבעים לא הגיעו עם התובעת או עם משרד הפנים להסכמות שיהא בהן כדי להשלים את עסקת המכר.

שעה שהוראות החוק מחייבות אישור משרד הפנים ושעה שאישור זה לא ניתן, כאשר גם הנתבעים בכתב הגנתם מאשרים, כי אכן אישור זה נחוץ, הרי שאיני יכולה לראות את ההסכם כהסכם שנכנס לתוקף וניתן לאכפו.

16. אוסיף ואציין בהקשר זה, כי לו סברו הנתבעים שהמועצה או מנהל מקרקעי ישראל פעלו שלא כדין שעה שלא אושר ההסכם, עמדה גם בידי הנתבעים האפשרות לתבוע את אכיפת ההסכם, או לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים בעניין תקיפת החלטת משרד הפנים. הנתבעים לא עשו כן, אמנם הם לא חדלו ממאמציהם להביא לאישורו של ההסכם ועד לאחרונה עדכנו את בית המשפט בדבר פגישות שביקשו לקיים במשרד הפנים, אך בוודאי גם בידי הנתבעים היו כלים לדאוג לאישור ההסכם, אם הם סבורים שניתן היה לעשות כן, כלים בהם לא עשו הנתבעים שימוש ולא ברור האם היה בהם כדי להועיל.

17. אם כך, האם מדובר בהסכם בטל ומה מעמדם של הנתבעים לעניין פינוי.

בהקשר זה של פינוי, איני יכולה לקבוע, כי המועצה עצמה ביטלה את ההסכם.

כפי שהדבר מופיע בהסכם, הרי שככל שההסכם לא יאושר, רשאית המועצה לבטלו.

ההסכם קובע בסעיף 4.2.: "מוסכם על הצדדים כי המועצה תהיה רשאית לבטל את העסקה עם מנהל מקרקעי ישראל ו/או משרד הפנים לא יתנו את אישורם לעסקה. היה והמועצה תבטל את העסקה בגין אי קבלת האישורים הנ"ל, תחזיר המועצה לקונה את כל הכספים שקיבלה ממנו על חשבון העסקה."

התובעת לא הציגה כל אסמכתא לעניין קבלת החלטת מועצה בדבר ביטול ההסכם. אמנם, לו היו מבקשים הנתבעים לאכוף את ההסכם, סביר להניח, כי בית המשפט לא יכול היה לאכוף את ההסכם, בשל העדר אישור משרד הפנים, אך דרישתה של התובעת לפינוי, אף היא אינה מעוגנת בהחלטת מועצה.

בהתאם להוראות סעיף 29 לחוק החוזים (חלק כללי), אף ניתן לראות בהסכם כהסכם שבוטל בתוך זמן סביר מעת כריתתו, שעה שהתנאי לא נכנס לתוקף, אלא ששעה שהצדדים, עד היום עוד עושים ניסיונות לאשר את ההסכם ושעה שהמועצה עצמה ראתה בהסכם, בעת ניסוחו, כהסכם שיש לבטלו אם לא יתקיים התנאי, הרי שהנני סבורה, גם נוכח ההשלכות שיש לביטול ההסכם, כי היה מקום לקבל החלטה הנוגעת לביטול ההסכם.

18. הנני רואה בנסיבות המקרה שלפניי חשיבות להחלטת מועצה הן לעניין בטלות ההסכם והן לעניין תוצאות ביטול ההסכם.

יש לזכור, כי עובר לחתימת הסכם המכר, היה לנתבעים מעמד של שוכרים בנכס. מעמדם זה אף הוזכר ב"הואיל" השלישי של הסכם המכר.

מדובר במי ששכרו את הנכס למשך 17 שנה מאת המועצה, כאשר הנתבעים עמדו על כך ששיקולים סוציאליים הביאו להתקשרות בהסכם השכירות.

איני סבורה, כי בביטול הסכם המכר, גם אם בוטל, יש להביא אוטומטית גם לביטולו של הסכם השכירות. שעה שהסכם המכר מבוטל, חוזר מעמדם של הצדדים להיות כמעמדם טרם כריתת ההסכם, דהיינו, הנתבעים חוזרים להיות במעמד של שוכרים בנכס.

במצב זה של ביטול ההסכם, מטבע הדברים, גם היתה צריכה המועצה להידרש לשאלה כיצד יש לראות את הנתבעים בתקופת הביניים בה היה לכאורה הסכם מכר, האם יש לראותם כשוכרים, או כמחזיקים באופן אחר. הנתבעים למשל, בהסתמכם על עסקת המכר, השכירו, כפי שהדבר עולה מהראיות, את הנכס לתקופה מסויימת כנגד תשלום דמי שכירות בשיעור של 400 $ לחודש. הנתבעים הסתמכו על הסכם המכר, הן לצורך האפשרות להשכיר את הנכס (בנסיבות אחרות, ייתכן ולו היו מבקשים הנתבעים לקבל מעמד של דיירים בדיור הציבורי, לא היו משכירים את הנכס, אלא ממשיכים להתגורר בו) והן לצורך קביעת שיעור דמי השכירות ויש לתת על כך את הדעת בזמן ביטול ההסכם.

למעשה, לא הוצגה לפניי כל החלטה ואף לא הוצג הליך קבלת ההחלטות לעניין בטלות ההסכם. התובעת הסתפקה בכך שבשים לב לכך שהעסקה לא אושרה, ההסכם בטל ועל הנתבעים לפנות את הנכס, נקודת מוצא שהיא שגויה מיסודה וככל שהדבר נוגע לעילת הפינוי, הרי שבהעדר החלטה הנוגעת לפינוי הנתבעים (ובעיניי אף ראוי היה לקבל את עמדתם בעניין לאחר כשני עשורים של שכירות) ובהינתן העובדה שמעמדם של הנתבעים הוא של שוכרים, גם לו בוטל הסכם המכר, הרי שלא הוכחה עילת הפינוי ואין מקום להורות על פינוי הנתבעים מהנכס.

תואיל התובעת, תתכנס, תקבל את ההחלטה המתאימה, ראשית לעניין בטלות ההסכם ושנית לעניין עצם הפינוי, גם אם ההסכם בטל ורק לאחר מכן תתגבש עילת הפינוי.

19. התביעה הכספית:

כפי שציינתי מעלה, איני יכולה לקבוע, כי ההסכם שבין הצדדים בוטל ומהן השלכות ביטולו, ככל שיבוטל. אם אמנם ההסכם יבוטל, יש לבחון מהו היקף ההשבה במקרה זה, בשים לב להסתמכותם של הנתבעים על ההסכם, כל זאת, כאשר ישנה השלכה גם לשאלה מהי משמעות האופן שבו ביקשה המועצה לקיים את ההסכם, שכן על פניו, המועצה לא ניסתה לסייע באישורו של ההסכם ובכך לא קיימה את ההסכם בתום לב. שאלת היקף הנזק שנגרם לנתבעים כלל לא התבררה לפניי והנתבעים אף הם לא טענו לעניין, בשים לב לטענתם, כי ההסכם לא בוטל. בכל מקרה, סבורתני, כי גם אם היה מקום להורות על תשלום שישלמו הנתבעים בגין שהותם בדירה לאחר שההסכם לא אושר, הרי שעל פניו, נוכח קיומו של הסכם השכירות, לא אמור שיעורו של התשלום לעמוד על סכום גבוה משיעור דמי השכירות שהיה על הנתבעים לשלם על פי הסכם השכירות.

שעה שההסכם מתבטל עקב אי קיומו של התנאי, הרי שההסכם היה כלא היה והצדדים חוזרים, למפרע, למצבם כריתת ההסכם (ראה ע"א 2821/91 מרכזי שליטה בע"מ נ. משיאן, פ"ד מח(4) 107, 114) וממילא אמורים אנו לחזור לתקופת השכירות שהיתה בתוקף טרם חתימת ההסכם.

התובעת מצדה, בחרה, על פי הנטען, לחלק את החיובים הכספיים לשתי תקופות, בתקופה האחת חייבה את הנתבעים בדמי שכירות בהתאם להסכם ואילו בתקופה האחרת, מהעת שבה לטענתה בטל ההסכם, בדמי שימוש ראויים. כפי שציינתי, שעה שלא התקבלה החלטה בדבר בטלות ההסכם, הרי שלא ברור מדוע יש לבחור תאריך זה או אחר כתאריך שממנו כבר אין מערכת יחסים חוזית בין הצדדים, כאשר בפועל לא נמסרה לנתבעים הודעה על ידי המורשים לכך בדבר ביטולו של ההסכם, עקב אי קיום התנאי.

20. גם עניינית, איני סבורה, כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח קיומו של חוב מצד הנתבעים.

התובעת טוענת, כי הנתבעים שילמו את התמורה החוזית, אותה קיזזה מסכום חובם של הנתבעים כלפיה ולאחר הקיזוז נותרה יתרת חוב בגין דמי שימוש ראויים בסכום של
82,182 ₪.

לכתב התביעה, צרפה הנתבעת מסמך, שנערך על ידי מחלקת הנהלת החשבונות של התובעת. מסמך זה מוען לגב' צופי צור. במסמך צויין, כי לאחר קיזוז ארנונה אגרות חינוך וביוב, עומדת לזכות הנתבעים יתרה של 35,280 ₪. על פי המסמך, בהתאם להנחית היועץ המשפטי, יש לחייב את הנתבעים בדמי שימוש בסכום של 60,666 ₪ החל מיום 3/08 ועד לחודש 2/10 וכן לחייב בדמי שכירות עד חודש פברואר 2008. לאחר ניכוי הוצאות פיתוח שחייבת התובעת לנתבעים בגין עניין אחר (סכום של 5,000 ₪), נותרה לנתבעים יתרת חובה של 82,182 ₪.

התובעת אינה מפרטת מהן ההפקדות שהפקידו הנתבעים ומהו הסכום שקוזז כנגד אותם סכומים.

למעשה כלל לא ברור מהו הבסיס לחישוב הסכומים המפורטים בכתב התביעה, כאשר אם טענה התובעת לחובות בגין תשלומים שוטפים, היה עליה לפרטם.

לאחר שהוגשו תצהירי העדות הראשית מטעם התובעת, ביקשה התובעת לצרף "אסופת מסמכים", כהגדרתה, באשר לחיוביהם השוטפים של הנתבעים, כאשר מדובר בתדפיסים שונים, החל משנת 1996 ואילך. לא ברור מה אמורים לשקף אותם דפי חשבון, האם הם רלוונטיים לתשלומים המפורטים בכתב התביעה, או למה הם מיוחסים.

מכל מקום, בעדותה, חזרה הגזברית פעם אחר פעם על כך שלנתבעים אין כל חובות כלפי התובעת, למעט דמי השימוש, שכן החובות נפרעו באמצעות התשלומים ששולמו על פי ההסכם שבין הצדדים.

21. בהקשר זה יאמר, כי בהתאם להסכם שבין הצדדים, עמדו חובותיהם של הנתבעים לאותה עת על סכום של כ- 49,000 ₪. למעשה, על פי טענתה של הגב' צור, התשלומים שולמו כולם, לרבות התשלום השוטף.

ממכתב המועצה לנתבעים מיום 24.8.08 (נספח יג' לתצהיר הגב' צור), שהוא המסמך היחיד בתיק שבו ניתן ללמוד, מהם החישובים שאולי עליהם הסתמכה המועצה, שעה שהגיעה לסכומי החוב הנטענים, מצויין סכום חובם של הנתבעים בגין ארנונה ליום 2/08 על הסך של 61,310 ₪, בגין מים וביוב על הסך של 8,682 ₪, בגין שכר לימוד גנים על הסכך של 40,794 ₪ ובגין שכר דירה על הסכך של 104,748 ₪. סכומים אלו בוודאי אינם תואמים את הסכום עליו הצהירה המועצה בהסכם שבין הצדדים, סכום העומד על סך של כ- 49,000 ₪ ושאושר בהחלטת המליאה משנת 2004. לסכומים האלה לא ניתן כל הסבר בתצהירה של הגב' צור או באסופת המסמכים שצורפה, זאת בפרט, כאשר ידוע שגם לשיטת הגב' צור, הנתבעים שילמו תשלומים על חשבון החוב בהתאם להסכם ולא נותרה יתרת חובה בחשבונם, כך שלא ברור, כיצד זו מתקיימת בסכומים כה גבוהים.

22. דומה, כי אם ביקשה התובעת לזקוף תשלום כלשהו מהתשלומים ששולמו על ידי הנתבעים על חשבון סכומים שלא יועדו עבורם מלכתחילה, היה מקום למצוא פירוט בעניין זה בדרך של הצגת החשבון. צירוף "אסופת מסמכים", שלא ברור טיבה ומה היא באה להוכיח, בווודאי אינו מסייע על מנת להוכיח את הטענה.

כל זאת, כאשר מוסכם למעשה, כי הנתבעים שילמו את התשלומים על פי ההסכם, כך שעל פניו, תשלומי החובות הקיימים באותה עת שולמו בנוסף לתמורה החוזית.

מכל מקום, כאמור, הג' צור אישרה בעדותה, כי לנתבעים אין חובות שוטפים וכאשר תביעת התובעת מתייחסת לדמי שימוש ראויים לתקופה בה קבעתי, כי אינה זכאית בשלב זה לדמי שימוש ראויים, היות וההסכם בין הצדדים טרם בוטל ולא נדון מנגנון ההשבה והפיצוי, הרי שטרם בשלה העת לדון בסוגיית דמי השימוש הראויים ודין התביעה בעניין זה להידחות.

23. בסוגיה זו מצאתי מקום להוסיף, כי בהתאם לעדותה של הגב' צור, בהתאם להסכם שבין הצדדים, אמורים היו הנתבעים לקבל הנחה בגין חובות ישנים, לאחר שעניינם יידון על ידי וועדת ההנחות. בהתאם לעדותה, תנאי להנחה, הוא קיומו של הסכם בין הצדדים. שעה שלא נכרת הסכם, לא השתכללה ההנחה ולא הובא עניינם של הנתבעים לוועדת ההנחות. ייתכן וטענה זו מסבירה את הפער בין הסכומים במכתב מיום 24.2.08 ובין הסכום של 49,000 ₪.

סבורתני, כי שעה שהתובעת היא זו אשר מונעת כל אפשרות מעשית לאשר את ההסכם שבין הצדדים, כי ראוי, כי התובעת תפריד בין סוגיית החובות ובין סוגיית ההסכם ואם תושב זכאי להנחה, הנחה זו תיבחן על רקע מצבו הכלכלי, ללא כל קשר לעסקאות שעשה אל מול המועצה, כך שמקום בו הנתבעים משיקולים שאינם תלויים בהם, אינם יכולים לקיים את ההסכם שנכרת עמם, לא יצטרכו להינזק עקב אי אישור הנחה, שמליאת המועצה אישרה למעשה וככל הנראה לא עברה את מלוא הפרוצדורה הנדרשת.

מכל מקום, סוגייה זו לא נדונה, אלא עלתה במסגרת חקירתה הנגדית וממילא שעה שלא הובאו בפניי בעדות הנתונים באשר לשיעורי החוב שנלקחו בחשבון, איני נדרשת לעניין.

24. עוד מצאתי מקום להעיר, כי באסופת המכתבים שצורפה, נמצא גם ההסדר הנוגע לחברת המושבים. הסדר זה, כעולה ממנו, הושג כבר בשנת 2004, עוד טרם אושר ההסכם בין הצדדים וככל הנראה בעקבות האישורים המוקדמים יותר לעסקה וממילא, לא היה כל מקום לטעון, כי ההסכם לא קויים.

25. סוף דבר, התביעה הנוגעת לסעדים שבסמכות בית המשפט נדחית מבלי שנינתה הכרעה בסוגיית ביטול ההסכם, סוגיה שאינה בסמכותי העניינית לדון בה.

מצאתי מקום, לו אכן יש מקום לעשות כן בהתחשב בנתוניהם של הנתבעים ולו אכן הדבר אפשרי לפי החוק, כי יעשה מאמץ נוסף על ידי כל הנוגעים בדבר על מנת לקיים את ההסכם שנכרת בין הצדדים.

ולו לא ניתן לעשות כן, כיוון שהוראות חוק הדיור הצביורי (זכויות רכישה) אינן יכולות לחול בענייננו ובהעדר אפשרות להתחשב בתשלומים ששולמו על ידי הנתבעים, או לקבוע מועד מוקדם לחוזה, הרי שסבורתני, כי במקרה זה גם על הנתבעים לעשות מאמץ ואם הדרך היחידה היא אישור העסקה בשוויה במועד הרלוונטי, כפי שיקבע על ידי הצדדים, הרי שעל הנתבעים לשקול תמורת תוספת תשלום לאחר שהוסכם על העמדת המחיר למועדים הרלוונטיים (כפי שעלה מתכתובות מאוחרות שהוצגו לבית המשפט) לרכוש את הבית, במחיר שיוסכם, שאם לא כן, בהעדר פתרון, ראוי שהצדדים ישבו ויערכו את החשבונות בדבר היקף הסכומים שיש להשיב לנתבעים אם בכלל לאחר שהעסקה תבוטל ותוך שקלול מלוא הנתונים הרלוונטיים.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסכום של 7,000 ₪.

ניתן היום, ז' תשרי תש"פ, 06 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.