מבוא

1. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע ,לטענתו, בעקבות מעצרו וחקירתו במשטרה בהיותו קטין כבן 16 שנים.

הצדדים

1. התובע, לירן שמש (להלן: "התובע" או "לירן"), יליד 15.1.1990, היה תלמיד כיתה י' בבית הספר התיכון "אורט" בחולון, בעת שנעצר ונחקר על ידי המשטרה ביום 26.5.06.
2. הנתבעת 1 – משטרת ישראל (להלן: "הנתבעת" או "המשטרה") היא הגוף שעצר את התובע וחקר אותו.

1. הנתבעת מס' 2 הייתה חברת הביטוח אשר ביטחה בתקופה הרלוונטית לתביעה את התובע בפוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים.

האירוע

1. בתאריך 27.5.06, יום שבת, בשעה 4:15 לפנות בוקר לערך, שמע ניר ריכטר, אחראי משמרת בסיירת בטחון חולון (להלן: "ריכטר"), רעש של ניפוץ זכוכית ברחוב סוקולוב בחולון במרחק של כ- 20 מ' ממנו. ריכטר הגיע למקום, ראה קבוצה של נערים נמלטים, שמשת תחנת אוטובוס מנופצת ואבן בלוק של מדרכה לידה. לאחר מרדף רגלי תפס שניים מהנערים – לירן וחברו קטין נוסף בשם גיא רוט (להלן: "רוט"), ועיכב אותם בחשד לביצוע ונדליזם. לירן אמר לריכטר שהוא לא עשה שום דבר, וכי אחד החברים האחרים הוא שניפץ את השמשה. משנשאל מיהו אותו חבר אמר לירן לריכטר שאינו רוצה להלשין ולגלות את שמו אבל הוא מכיר את פרטיו (הודעת ריכטר במשטרה מיום 27.5.06 - ת/8, עמ' 11). ריכטר דיווח על האירוע למשטרה ומסר את פרטיהם של לירן ורוט לשוטרי הסיור.

דקות ספורות לאחר מכן, בשעה 4:20, הגיע למקום שוטר סיור, רס"ל אברהם בייהו (להלן: "השוטר בייהו"), פגש את ריכטר ושמע מפיו את פרטי האירוע. התובע אמר לשוטר בייהו שלא הוא שבר את השמשה אלא מישהו אחר, ושאינו מוכן לומר מי עשה זאת. לפי עדות השוטר בייהו ודוח הפעולה שנרשם על ידו (ת/8, עמ' 2-1), סרב לירן להתלוות אליו לתחנת המשטרה. השוטר בייהו תפס את לירן בחולצתו, משך אותו והכניס אותו בכח לניידת, והודיע לו כי הוא עצור, בחשד לגרימת נזק ובסרוב לעיכוב. בניידת אזק השוטר בייהו את לירן בידיו מלפנים. השוטר בייהו הודיע גם לרוט שהוא עצור ואף רוט נכנס לניידת. רוט, חברו של לירן, לא נאזק (סעיפים 13, 16 בתצהיר השוטר בייהו נ/3). השוטר בייהו הביא את לירן ואת רוט לתחנת משטרת בת-ים לחקירה. בתחנה הסיר השוטר בייהו את האזיקים מידיו של לירן. היומנאי יצר קשר עם הוריהם של לירן ושל רוט והודיע להם שהם עצורים וממתינים בתחנת המשטרה בבת-ים (נ/3 סעיפים 14, 20, 23; דו"ח פעולה ודו"ח על מעצר מיום 27.5.06 שנערכו על ידי השוטר בייהו - ת/8, עמ' 3-1). הוריהם של הנערים הגיעו בהמשך לתחנת המשטרה (סעיפים 2, 3 בתצהיר אימו של התובע, איוואנה שמש – ת/2; סעיפים 5, 6 בתצהיר טומי רוט - אביו של גיא רוט - נ/1).

לירן המתין בתחנת המשטרה, כמו גם חברו רוט, עד השעה 8:43. אז הוא הוכנס לחקירה תחת אזהרה על ידי רס"ר דודי חן (להלן: "החוקר חן"). לירן אמר לחוקר חן שלא הוא ביצע את המעשה, ושהוא רוצה להגיד מי עשה את המעשה אך אינו יכול לומר. משנשאל לירן מדוע הוא ורוט ברחו מהפקחים ומדוע התנגד למעצר, השיב כי הוא כלל לא התנגד. החקירה המשטרתית הסתיימה בשעה 9:18 (הודעת התובע במשטרה מיום 27.5.06 - ת/8, עמ' 5-4). לקראת סופה של החקירה הכניס החוקר חן לחדר החקירות את אמו של התובע, גב' איוונה שמש (להלן: "איוונה"), לדבריו, על מנת לנסות ולשכנע את לירן לספר מי ניפץ את שמשת תחנת האוטובוס (ס' 5 בתצהיר איוונה - ת/2; מזכר החוקר חן מיום 27.5.06 - ת/8, עמ' 7; סעיף 6 בתצהיר החוקר חן – נ/4).

בתום החקירות זומנו לירן ורוט למחלק הנוער ליום 1.6.06 להמשך חקירה או החתמת טופסי אזהרת קטין (מזכר החוקר חן מיום 27.5.06 - ת/8, עמ' 7), ושוחררו לבתיהם.

במהלך הנסיעה הביתה סיפר התובע לאמו איוונה שחברו ויצמן הוא שניפץ את שמשת האוטובוס. בעקבות כך התקשרה איוונה לתחנת המשטרה באותו יום - 27.5.06, בשעה 12:10, ומסרה לחוקר חן שהתובע סיפר לה שמי שעשה זאת הוא חברו הטוב ביותר ובנה של המורה שמלמדת בבית ספרו – ויצמן. איוונה מסרה לחוקר חן את שמו המלא של ויצמן, וביקשה שלא לומר זאת לויצמן עצמו (סעיפים 6 ו- 8 בתצהיר איוונה - ת/2, מזכר החוקר חן מיום 27.5.06 - ת/8, עמ' 7).

בתאריך 1.6.06 בשעה 14:40 נחקר לירן במשטרה בפעם השנייה תחת אזהרה במשך כחצי שעה על ידי החוקר רס"ר אבישי מזרחי. לירן הגיע לתחנת המשטרה עם הוריו, שלא נכחו בחקירה עצמה (סעיף 10 בתצהיר איוונה ת/2). בחקירתו סיפר לירן, בין היתר, כי הוא הלך עם חבריו רוט וויצמן, ומאחר שהרגיש שמשהו לא טוב הולך לקרות הוא התרחק מהם והתחיל ללכת מהר יותר קדימה. לאחר שיצר פער של כ- 35 מטרים מהם, שמע פיצוץ, הסתכל אחורה וראה את שמשת תחנת האוטובוס מנופצת. הוא המשיך ללכת רגיל כדי שלא יחשדו בו. אחר כך ראה את ויצמן בורח משם בריצה ואת רוט נעלם. לאחר כ- 100 מטרים רוט התקרב אליו כשהוא לחוץ קצת וגם הוא התחיל להילחץ קצת, ולאחר כמה מטרים הגיעו אליהם הפקחים ואמרו להם שהם מעוכבים. לירן מסר בהודעתו כי הוא לא ראה את ויצמן מנפץ את השמשה אלא הוא חושד שויצמן הוא זה שניפץ אותה (הודעת התובע במשטרה מיום 1.6.06 - ת/8, עמ' 16-15).

1. ביום 4.6.06 הודה אותו ויצמן בחקירתו במשטרה שהוא זה שניפץ את שמשת תחנת האוטובוס (הודעת ויצמן במשטרה מיום 4.6.06 - ת/8, עמ' 10-9).

1. לאחר חקירותיו במשטרה החל מצבו הנפשי של לירן להידרדר. הוריו של לירן הצהירו בתצהיריהם כי למחרת החקירה השנייה במשטרה הקיא לירן, היה מוטרד מאוד וחסר מנוחה. מיד לאחר ששוחרר לירן מהמעצר וחקירותיו במשטרה, נראו אצלו סימני בלבול ומצוקה. הוא סרב לצאת מחדרו במשך מספר ימים, סרב לאכול, היה עצבני בצורה חריגה, התקשה לתקשר עם הסביבה וסבל מקשיי שינה ומבכי לעתים קרובות. בעקבות כך, פנו ההורים לפסיכיאטר פרטי שהפנה את לירן לקבלת טיפול תרופתי. כן פנו לקבלת טיפול הומאופטי במקביל לטיפול פסיכולוגי. לדבריהם, מצבו של לירן הוחמר, הוא החל להסתגר בביתו והטיפולים לא סייעו למצבו. ביום 5.1.07 הובא לירן לחדר המיון בבית החולים איכילוב עקב מצבו הנפשי ושוחרר בהשגחתם הצמודה של הוריו (מסמכי חדר המיון - ת/10). מצבו הנפשי של לירן המשיך להידרדר, הוא הפסיק ללכת לבית ספר, התנתק מסביבתו ואף ניסה להתאבד בחניקה מספר פעמים. בתאריך 26.1.07 אושפז לירן בבית חולים אברבנאל עקב התקף פסיכוטי חריף למשך כחודשיים וחצי, ושוחרר להמשך טיפול מרפאתי. בהמשך אושפז לירן לתקופות שונות בבית חולים גהה (ס' 15-11 בתצהיר איוונה - ת/2).
2. אין מחלוקת כי לירן סובל כיום ממחלת נפש מסוג סכיזופרניה (שסעת). לטענת התובע, מחלת הסכיזופרניה בה לקה התפתחה כתוצאה מהאירועים שתוארו לעיל, שהינם למעשה אירוע מתגלגל (להלן: "האירוע"). הנתבעות טוענות כי אין למחלתו של התובע כל קשר לאירוע.

חוות הדעת הרפואיות

1. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר יונתן סבר (ת/1). בחוות דעתו כתב ד"ר סבר כי התמונה הנפשית של לירן מתאימה לתהליך של סכיזופרניה. קיים תיעוד מפורט שהחל ממעצרו של לירן בעקבות התלונה על ניפוץ שמשת תחנת האוטובוס וחקירותיו במשטרה התמוטט לירן וחלה הידרדרות נפשית קשה במצבו. מכיוון שאין תורשה משפחתית, ואין סימנים מוקדמים או טריגרים אחרים, לא ניתן לייחס את מצבו של לירן אלא לאירוע. להערכת ד"ר סבר, לירן נמצא בדרגת נכות חברתית ותפקודית מקסימלית. באשר לשאלה האם האירוע מסביר את התהוות מחלת הסכיזופרניה, כותב ד"ר סבר בחוות דעתו: "הנוהג היום, מכיוון שמדובר במחלה אורגנית גנטית על רקע פסיכו ביו סוציאלי היא לייחס לטריגר רק 50% מהנכות ולכן מגיע ללירן 50% נכות בעקבות האירוע לפי סעיף 33ה' לחוקי המל"ל בנכות צמיתה".
2. מטעם הנתבעת 1 הוגשה חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר א.ל. פלדינגר (נ/2), שאומצה גם על ידי הנתבעת 2. ד"ר פלדינגר כתב בחוות דעתו כי לירן לוקה בהפרעה סכיזופרנית, ודרגת נכותו של לירן היא בשיעור 50% לפי תקנה 33(ד) לתקנות המל"ל (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה). אין קשר בין האירוע נושא התביעה לבין מצבו של לירן. ד"ר פלדינגר כתב עוד בחוות דעתו כי סכיזופרניה הינה מחלה קונסטיטוציונית ותורשתית בעיקרה, שפורצת בדרך כלל בעשור השני או השלישי לחיים, והסיבה העיקרית להיווצרותה הינה ביולוגית וללא כל קשר לאירועים חיצוניים. ד"ר פלדינגר כותב: "ראשית, לעיתים רחוקות, קורה שתנאי דחק קיצוניים, בכוחם לגרום לפרוץ מחלת נפש, אם כי תנאים כאלה גורמים בעיקר להיווצרות תסמינים פוסט טראומטיים, שלא נמצאים אצל התובע. שנית, כמו כן, לא קיימת סמיכות זמנים מתועדת להיווצרותם של תסמינים נפשיים דווקא לאחר האירוע במשטרה. ייאמר, כי מהפרטים שנמסרו ע"י התובע, עלה, כי תסמינים שכאלו, ככל שהיו, הופיעו לאחר הפרידה מהחברה, ועוד קודם לאירוע "המשטרתי". הבדיקה הפסיכיאטרית הראשונה המתועדת, של ד"ר ליאור, היא רק בחלוף שמונה חודשים מקרות האירוע עם המשטרה. דהיינו ללא סמיכות זמנים. שלישית, ייאמר עוד, כי בתיעוד הרפואי, מצוינים עוד "אירועים טראומטיים", שלהערכתי, היו בהחלט משמעותיים עבור התובע." ד"ר פלדינגר כותב בחוות דעתו כי ניתן לקבוע שלא היה בתנאי העיכוב והחקירה במשטרה כדי לגרום או להחמיר את מצבו הנפשי של לירן.
3. לאור המחלוקת הרפואית בין מומחי הצדדים, מינה בית המשפט את פרופ' אלן אפטר, מנהל המחלקה לפסיכיאטריה של הילד במרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, כמומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטרי. פרופ' אפטר קבע בחוות דעתו (במ/1) כי קרוב לוודאי שלירן סובל מסכיזופרניה, וכן:

"סכיזופרניה היא מחלה שעדיין לא מבינים את האטיולוגיה שלה. באופן כללי מעריכים שהחלק הגנטי הוא 50%... 50% אם כך נשאר גורם שאינו גנטי אבל טיבו לא ברור. יתכן שמדובר באלמנטים ביולוגים אחרים אבל קרוב לודאי שקיימת גם תרומה של לחצים סביבתיים כמו ארועי חיים מהסוג שהנער עבר. לפי הבנתי את הספרות המקצועית, הסטרס אינו גורם לסכיזופרניה אבל יכול לשמש כטריגר למישהו שנמצא בסיכון לפתח את המחלה. לציין כמו שד"ר פלדינגר כותב הנער עבר ארועים סטרסטוגנים אחרים נוספים. לפי דעתי כרגע אי אפשר לכמת את ההשפעה של הטראומה של המעצר אבל באופן גס אפשר להעריך שזה תרם כ- 10% מתוך 80% של נכות."

תמצית טענות הצדדים

1. התובע טוען כי התנהלותה של הנתבעת 1 – המשטרה, ביחס אליו, קטין באותו זמן, הייתה רצופה בסדרת מחדלים ומעשים רשלניים וכתוצאה מהם התפרצה אצלו מחלת הסכיזופרניה, בעטיה הפך לשבר כלי. לטענת התובע, המשטרה הפרה את הוראות החוק, פקודות המטה הארצי של המשטרה והפסיקה בכל הנוגע לאופן מעצר וחקירת קטינים,
2. התובע טוען כלפי הנתבעת 2, כי היא ביטחה אותו בתקופה הרלוונטית בפוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים, ועל כן עליה לשפות אותו בגין כל נזקיו.
3. הנתבעת 1 טוענת, כי השוטרים פעלו בסבירות וללא כל התרשלות. שורשיה של מחלת הנפש בה לקה לירן קודמים לאירועים נושא התביעה. לחילופין, תסמיניה של המחלה החלו אצל לירן כחצי שנה אחרי האירועים נושא התביעה, ולכן אין קשר סיבתי בינם ובין התפרצות המחלה. עצם ההגעה למצב של חקירה במשטרה והחשש להלשין על חברו ויצמן הם שגרמו לשבר הנפשי של לירן, ואין להטיל על המשטרה אחריות בגין העובדה שלירן נקלע לתשאול במשטרה.
4. הנתבעת 2 – הפניקס (להלן: "הפניקס") טוענת, כי לירן אינו זכאי לתגמולי ביטוח מכח פוליסת ביטוח תאונות אישיות (להלן: "הפוליסה"), שכן לירן לא נפגע ב"תאונה" כהגדרתה בפוליסה. הנכות הנפשית ממנה סובל לירן בגין מחלת הסכיזופרניה אינה "נכות" המזכה בפיצוי על פי הפוליסה, ובענייננו חל החריג בפוליסה לפיו אין כיסוי ביטוחי למחלות.

דיון והכרעה

1. התובע לא העיד בגלל מצבו הנפשי. ההשתלשלות העובדתית העומדת ביסוד התביעה נלמדת מעדויותיהם של כל הגורמים האחרים שהיו מעורבים באירוע או עדים לו, ומהדוחות, התצהירים, והמסמכים שהוגשו.

אחריות הנתבעת – התרשלות

1. לטענת התובע, בהתנהלות הנתבעת היו כשלים שונים שבגינם אחראית הנתבעת כלפיו. לירן לא ניסה כלל לברוח בעת שהועלה בכח לניידת ולא התנגד, ניתן היה להסתפק בקבלת פרטיו וזימונו לחקירה במועד אחר, ולכל היותר בעיכובו, ולא לעצרו. מעצרו של לירן בוצע בשעות הלילה, ללא אישור של הגורם הנדרש על פי פקודות המטה של המשטרה. לא הייתה כל עילה לאיזוקו של לירן בניידת. לירן שהיה קטין לא הוחזק בתחנת המשטרה בנפרד מעצורים בגירים, כנדרש על פי פקודות המטה של המשטרה. לירן נחקר באווירה קשה, גם כשכל הסימנים העידו על התמוטטותו הנפשית, ואף על פי כן לא הופסקה החקירה וגם לא הכניסו לחדר החקירה את אמו של התובע שנכחה בתחנה, או עו"ד.
2. הנתבעת טוענת כי פעולותיה היו ללא דופי ולא נגועות ברשלנות כלשהי. סייר השמירה שנכח במקום שמע את ניפוץ הזכוכית וראה חבורת נערים נמלטת, לאחר מרדף תפס את לירן ואת רוט ובעקבות זאת הוזעק השוטר בייהו למקום. היו אינדיקציות לביצוע נזק לרכוש, שהיא עבירה בת מעצר. לירן סרב לשתף פעולה ולדווח מי ביצע את העבירה ואף סרב להתלוות לתחנה, להיות מעוכב. לירן התנגד להיכנס לניידת בעצמו, גם אם באופן פאסיבי, ולכן נאלץ השוטר בייהו למשוך את לירן בחולצתו לתוך הניידת. לשוטר בייהו נמסר שלירן ניסה להימלט והוא גם סרב לעיכוב ולהתלוות לתחנת המשטרה, ולכן הפעיל השוטר בייהו שיקול דעת ואזק את לירן עד ההגעה לתחנת המשטרה, כעשר דקות לכל היותר. הנסיעה הייתה בשעת לילה, איש לא ראה זאת, וכך לא הובלט עניין המעצר. המעצר בוצע אגב ביצוע עבירה ולכן לא צריך אישור למעצר. התקיימה עילת מעצר שכן קיים חשש שמי שמזיק בזדון לרכוש ונמלט, אף יסכן את בטחון הציבור בתכוף ובהמשך, ומי שנמלט מזירת הפשע סביר שלא יופיע בהמשך להליכי חקירה. לאור העובדה שלירן לא ציית ואף הפריע לדרישת העיכוב, ממילא לא ניתן היה להסתפק בעיכוב. לירן ורוט לא הוכנסו לתא מעצר בתחנת המשטרה אלא לחדר המתנה, המופרד בדלפק, תוך הפרדה בין קטינים ובגירים, שם הודע להוריהם מיידית על מעצרם; רוט לא היה נוכח בחקירתו של לירן ולכן לא יכול להעיד על מה שארע בה, ובכל מקרה מעדותו עולה כי כל האירוע היה מינורי בעיניו ולא הותיר בו רושם מיוחד. אין עדויות להתנהלות שהיא חריגה מחקירת משטרה שגרתית ואין כל ראיה להתנהלות הקרובה לחקירה בלתי סבירה.

ההיבט הנורמטיבי

1. במסגרת שאלת אחריותה של הנתבעת כלפי לירן בעוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], יש לבחון קיומם של שלושה יסודות: התרשלות, ובכלל זה קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, של המזיק כלפי הניזוק והפרתה של חובה זו, קרות הנזק וקשר סיבתי בין ההתרשלות וקרות הנזק. בכדי להוכיח את הפרתה של חובת הזהירות, על התובע להראות שהנתבעת לא עמדה בסטנדרט הזהירות שנדרש ממנה בנסיבות הענין (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982)).
2. אין חולק כי לנתבעת קיימת חובת זהירות מושגית בביצוע פעולותיה כלפי אזרחי המדינה. לאורך השנים הוטלה אחריות בנזיקין על המשטרה, הן לגבי ביצוע רשלני אקטיבי של חובותיה, הן בהקשר של מחדל רשלני מלבצען (ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167, 180 (2004) (להלן: "פרשת וייס").
3. בפסיקה הוכרה באופן מפורש חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של הגורם המשטרתי כלפי מושא הפעולה המשפטית, כגון נחקרים וחשודים (ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.3.11), בפסקה 89 (להלן: "פרשת חגי יוסף")).

באשר לחובת הזהירות של המשטרה כלפי נחקרים, נקבע בפסיקה כי זו כוללת חובה לדאוג לשלומם של נחקרים בהיבט הפיזי ובהיבט הנפשי:

"ניהול חקירה פלילית, תוך החזקת הנחקר במשמורת, מצמיחה חובה מושגית עקרונית על המדינה לדאוג לשלומם של נחקרים, הן בהיבט הפיזי והן בהיבט הנפשי. הפעלת מרות המשטרה על נחקרים מצמיחה חובה לדאוג לבריאותם ולצרכיהם הבסיסיים כבני אדם. היא מחייבת את הגורם החוקר לכבד את זכותו של הנחקר לחיים, לכבוד, ולהגנת הגוף (סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). הזכות לחיים ולהגנה על הגוף מתפרשת גם על הזכות להגנה על בריאות הנפש, בהינתן הקשר הבל-יינתק בין הגוף לנפש... זכויותיו הבסיסיות של הנחקר כאדם נשמרות לו גם בעת חקירתו, וניתן לגרוע ולפגוע בהן רק במידה ההכרחית המתחייבת מצרכי החקירה, ובכפוף להוראות הדין. אחריותה של המדינה להגן על שלומו הגופני והנפשי של הנחקר קמה לא רק במישור המשפטי-ציבורי, אלא גם במישור דיני הנזיקין. קיומה של חובה זו איננו רק עניינו של הנחקר, שלומו וכבודו כאדם. זהו עניינה של החברה כולה, בעיצוב נורמות של זכויות אדם, מוסר ואתיקה, ובאלה, בין היתר, נבחנת רמתה המוסרית והאנושית".

(ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (פורסם בנבו, 12.3.09) פסקה 5 בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה).

1. כידוע, חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת על פי מבחן הצפיות, היינו; האם הנתבע יכול היה לצפות (פיזית) והאם צריך היה לצפות (נורמטיבית) את התרחשות הנזק. בענייננו, התובע, קטין בן 16, נעצר ונחקר על ידי שוטרים, שהם אורגנים של הנתבעת. הנתבעת יכולה וצריכה הייתה לצפות כי התנהלות בלתי סבירה שלה כלפי מי שהוא קטין אשר גם נעצר על ידה וגם הובא לחקירה ונחקר על ידי חוקר בתחנת המשטרה, אינה מהווה מבחינתו מעשה של יום יום וחריגותה כלפי מי שהוא קטין והלחץ הנפשי הכרוך בכך לקטין עלולים אף לגרום לו לנזק נפשי בשל כך. לנתבעת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע.
2. השאלה הבאה הדורשת הכרעה הינה, האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות כלפי התובע.

רף הזהירות הנדרש בפקודת הנזיקין נגזר מהמדיניות המשפטית באשר לסטנדרט ההתנהגות הסביר. בחינת השאלה האם התנהגות נתבע מהווה הפרה של חובת הזהירות נעשית בהתחשב במכלול נסיבות האירוע, על פי המידע שהיה מצוי בידי הנתבע באותה עת, ולאור המצב בו היה מצוי.

"במסגרת החלת עקרון הסבירות נבחנים בין היתר האמצעים אותם נקט הנתבע לשם מניעת הנזק שעלול היה להיווצר כתוצאה מהתנהגותו, לאור השאלה האם נדרש היה כי ינקוט במשנה זהירות. שקילה זו נעשית אף היא לאורן של נסיבות המקרה הפרטניות, אולם יש בה גם כדי לערב שיקולים כלליים ורחבים יותר, שעניינם במשמעות דרישתו של סטנדרט זהירות מחמיר יותר מזה שננקט על ידי הנתבע".

(רע"א 5277/08 עזבון המנוח אמיר אליקשווילי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (פורסם בנבו, 28.7.09) פסקאות 14, 15 בפסק דינו של השופט ג'ובראן).

בית המשפט העליון קבע לא אחת כי על המשטרה להפעיל את הסמכויות הנתונות לה בתבונה, ולהשתמש בכוחות הנתונים לה "באותה מיומנות וסבירות ולנקוט באותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכל מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה" (ע"א 338/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337, 346 (1984)).

כן נקבע:

"גבולות האחריות האזרחית של גורמי המשטרה בתחום החקירות וההליך הפלילי נמתחים כנגזרת משיקולי מדיניות משפטית. מן הצד האחד, המשטרה מופקדת על אכיפת החוק הפלילי, לצורך הגנה על ביטחון החיים ושלמות הגוף והרכוש. לשם השגה יעילה של יעדי המשטרה, הוקנו בידיה סמכויות וכוחות אותם היא נדרשת להפעיל. בצד חובתה של המשטרה להגשים את משימותיה למען האינטרס הציבורי, היא נדרשת לנקוט זהירות רבה בהפעלת סמכויותיה בהליך הפלילי, כדי למנוע פגיעה לא ראויה בזכויות היסוד של הפרט לחירות, לכבוד ולאוטונומיה אישית. נדרש איזון עדין ומורכב בין האינטרס הציבורי החיוני במלחמה בפשיעה, לבין ההגנה על זכויות היסוד של הפרט, מושא ההליך הפלילי" (פרשת חגי יוסף, פסקאות 90, 91) (הדגשים שלי-א.מ.).

1. סבירותה של התנהלות הנתבעת הינה לעולם פונקציה של הנסיבות בהן פעלה (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498 (2004)). לפיכך, במקרה של מעצר וחקירה של קטינים תיבחן שאלת סבירות ההתנהלות ביחס לאוכלוסייה זו באופן ספציפי.
2. עמדתי היא כי רף הזהירות הנדרש מהמשטרה בעת מעצר וחקירת קטינים הוא גבוה יותר מהרף הנדרש במעצר וחקירת בגיר. במיוחד כאשר מדובר בקטין נורמטיבי, שאין לו כל עבר קודם, וזהו מפגשו הראשון עם רשויות החוק, דבר שהמשטרה יכולה לבדוק על נקלה למן ההתחלה, מייד עם מפגשה הראשון עם הקטין. חובת הזהירות החלה על המשטרה במקרה כזה היא חובת זהירות מוגברת יותר מהרגיל. שהרי אין מדובר בעבריין מן השורה, אין מדובר בבגיר, ואף אין יודעים אם בכלל ביצע עבירה כלשהי. במקרה כזה חובה על המשטרה להתנהג בשום שכל, ברגישות ובזהירות יתרה.

בהקשר זה נכון להביא מספרו של השופט בדימוס אלי שרון, נוער בפלילים:

"קטין שלא כבגיר, נתון לחרדה בעת חקירתו. הוא מושפע מיחס נוקשה כלשהו של החוקר וכושר עמידתו נמצא בשפל המדרגה... לעיתים, עצם הופעתו של הקטין בתחנת המשטרה יש בה כדי להוות לחץ עליו עד כדי נטילת רצונו החופשי, ומצבו הנפשי, בעת מסירת אימרתו לא יאפשר לו את הריכוז ושיקול הדעת הדרושים לו כדי להבין את מצבו ולפעול לפי האינטרסים שלו" (עמ' 96-95).

במקרה שבפנינו, לא נראה כי המשטרה נקטה ברגישות ובזהירות הנדרשים.

1. לא בכדי קיימת בפקודות המטה הארצי של המשטרה פקודה מיוחדת העוסקת בעבודת המשטרה עם קטינים (פקודה מספר 14.01.05 מיום 29.11.04 (להלן: "הפקודה")). הפקודה כוללת הוראות שונות שעניינן התנהלות המשטרה בכל הנוגע לקטינים. ביניהן, הנחייה למנוע את חשיפת הקטין לציבור ופגיעה מיותרת בו, לרבות הימנעות ממעצרו וחקירתו במקומות פומביים (סעיף 2.ג. בפקודה); הנחייה לערוך, ככלל, חקירת קטין בשעות היום (סעיף 3.ג. 2)א); הנחייה להקפיד הקפדה יתרה טרם הפעלת סמכות מעצר כלפי קטין (סעיף 4.א.1)); הנחייה להודיע מייד להורי הקטין על מעצרו ולהביא לידיעת הקטין והוריו את זכותם ליצור קשר עם עו"ד; הנחייה בדבר החזקת קטין כלוא בבית מעצר לקטינים או באגף נפרד לקטינים, ועוד. בסעיף שכותרתו "עקרונות בעבודת משטרה עם קטינים" (סעיף 2.ב. בפקודה), ישנה אף התייחסות ספציפית לגבי קטינים נורמטיביים: "מדיניות המשטרה בטיפול בנוער מעוגנת באבחנה בין בני נוער שהעבריינות היא להם דרך חיים, לבין בני נוער שעברו עבירה מזדמנת, שאינה חמורה ויש להוציאם, במהירות האפשרית, ממעגל ההתנהגות הפלילית. מדיניות זו באה לידי ביטוי במניעת תיוגו של הקטין כעבריין, במידת האפשר, ובאי חשיפת המעורבות המשטרתית בטיפול בקטין, בפני הציבור".

דומה כי האמור בפקודה נשתכח מלב השוטרים אשר התנהלו מול התובע.

1. בתיקון 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 נקבעו, בין השאר, הוראות מקיפות בעניין מעצר וחקירת קטינים חשודים. בין הוראות אלו קיימות הוראות לחקור קטין בנוכחות הורהו וזכותו להיוועץ בו, ככל הניתן, לפני תחילת החקירה (סעיף 9ח'); הודעה לקטין על הזכויות להיוועץ בעו"ד ולהיות מיוצג ע"י סנגור וזכותו לנוכחות הורהו בחקירתו, וכן הודעה לסנגורו של קטין חשוד עצור בטרם חקירתו (סעיף 9ט'); כן קיימת הוראה הקובעת כי "לא יוחלט על מעצרו של קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה, והמעצר יהיה לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש לשם המטרה כאמור; בקבלת החלטה על מעצרו של קטין, יובאו בחשבון גילו והשפעת המעצר על שלומו הגופני והנפשי ועל התפתחותו" (סעיף 10א'); הוראה כי לא יוחלט על כבילת קטין עצור אם ניתן להשיג את מטרת הכבילה בדרך שפגיעתה בקטין פחותה, הכבילה תהיה לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש, ובהחלטה על כבילת קטין יובאו בחשבון גילו והשפעת הכבילה על מצבו הגופני והנפשי (סעיף 10ב'); ניתן להחזיק קטין לצורך חקירה בלבד בתחנת משטרה, ובלבד שיוחזק בנפרד ולא יהיה מגע בינו לבין חשודים או עצירים בגירים (סעיף 13(ב)), ועוד.

תיקון 14 לחוק הנוער הינו תיקון שנחקק, אמנם, בשנת 2008, שנתיים לאחר האירועים נושא פסק דין זה, אולם אין ספק שמדובר בהוראות אשר שיקפו ומשקפות את רוח הדברים באשר לאופן התנהגות המשטרה הנדרש ומגמות שהיו קיימות עוד לפני פרסומן, שהרי לא נחקקו יש מאין, מעכשיו לעכשיו, אלא ביטאו עמדות שבאו לידי ביטוי בפועל קודם לחקיקתן עד לעיגונן בהוראות החוק. מכל מקום, יש בהן כדי להוות מקור ממנו ניתן ללמוד על הדרך הראויה להתנהלות המשטרה בעת מגעה עם קטינים.

מן הכלל אל הפרט

1. דעתי היא כי התנהלות המשטרה כלפי התובע במקרה שלנו לא הייתה נכונה וסטתה בנסיבות העניין מסטנדרט ההתנהגות הסבירה, וכי המשטרה הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי לירן. לא נעשה כל ניסיון של ממש לברר מעורבותו של לירן באירוע, לא נעשה ניסיון אמיתי להסתפק בעיכובו של לירן ולא לעצור אותו, או אף לזמנו לחקירה במועד אחר במקום לעצרו באמצע הלילה. לא מצאנו שהיה ניסיון מצד לירן לברוח מהשוטרים או להתנגד לעיכוב, ולא היה כל מקום לתפיסתו של לירן הקטין בכח בחולצתו ולהכנסתו בכח לניידת המשטרה. ודאי לא לאיזוקו כאחד העבריינים. לירן גם לא נחקר מיידית אלא המתין בתחנת המשטרה זמן רב עד לחקירתו, כארבע שעות לאחר שהובא לתחנת המשטרה, כאילו נתנו לו להילחץ ולהיות בפחד, בחשש ובאימה מפני הלא ידוע, ואף ללא מזון וללא שתיה, ובלא שניתן לו ליצור קשר ולשוחח עם הוריו. ההמתנה לא נעשתה בחדר המתנה נפרד, כפי שמתחייב מהיותו קטין, אלא בחדר גדול שהיו בו גם עצורים בגירים, לרבות נרקומן. החקירה עצמה נוהלה באופן אגרסיבי, למרות סימני אזהרה שהיו צריכים להידלק בפני החוקר שחקר אותו באשר למצבו הנפשי של התובע, וחרף כל זאת לא הוכנסה אמו של לירן לתוך החדר, אף שהייתה מחוץ לחדר החקירה, אלא רק בסופה של החקירה.
2. וביתר פירוט: לירן היה בעת האירוע קטין בן 16, נעדר כל עבר פלילי. הוא נעצר על רקע חשד לעבירה מינורית יחסית, של גרימת נזק לרכוש – ניפוץ שמשה, מבלי להקל בדבר. איש לא ראה שלירן הוא זה שזרק את האבן (וכפי שהתברר מאוחר יותר, הוא אכן לא זרק את האבן); הסייר ריכטר ראה נערים רצים לאחר ששמע קול ניפוץ, והוא וחבריו ערכו מרדף רגלי אחר הנערים ותפסו את לירן ואת רוט. לירן אמר לריכטר כבר בהתחלה שהוא לא עשה שום דבר וכי אחד מחבריו עשה זאת (הודעת ריכטר במשטרה מיום 27.5.06 ת/8, עמ' 11).
3. מכאן ואילך התגלגלו הדברים במדרון חלקלק, אשר אליבא דהמשטרה, היה בגבול המותר והחוקי, אך לטעמי לא היה נכון ולא ראוי וכל צעד שננקט היה יכול להיעשות אחרת.

מעדותו של רוט עולה, כי השוטרים עצרו את לירן ואת רוט, שני קטינים שלא עשו דבר מלבד הימצאותם בסמיכות למבצע ובריחתם מהמקום, ללא כל ניסיון אמיתי לברר עמם את הדברים. מעצרו של לירן, כאחרון העבריינים, לא התחייב כלל ולא היה נדרש. זאת, בניגוד להוראה מפורשת בפקודה "להקפיד הקפדה יתרה טרם הפעלת סמכות מעצר כלפי קטין".

בפקודת המטה הארצי של המשטרה העוסקת בעיכוב, מעצר ושחרור (פקודה מס' 14.01.34 מיום 18.1.08) קיימות הוראות מפורשות המורות כי "אין לעצור חשוד, אם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות עיכוב או שחרור בערובה" (סעיף 2.ב.); וכי "כל עוד ניתן להסתפק בעיכוב, יפעיל שוטר סמכות זו, גם אם לאור נסיבות המקרה קיימת סמכות מעצר" (סעיף 3.א.(1)). אכן, הוראות אלו לא היו קיימות עדיין בעת האירוע, ואולם כבר אמרנו שהן מבטאות ומשקפות את הדרך הראויה שהיה צריך לנהוג בה, וניתן להניח במידה רבה של סבירות שגיבשו נהלים שהיו קיימים גם קודם שנתקנו, ומכל מקום מבטאים את הדרך הנכונה והראויה גם קודם להתקנת הפקודה. היה מקום להקפיד הקפדה יתרה בכל ההתנהלות עם קטינים, ובפרט בנסיבות של חשד לביצוע עבירה מינורית ושל קטין נורמטיבי ללא עבר, כמו במקרה שלפנינו.

1. רוט העיד בבית המשפט כי המעצר היה מהיר מאוד: "וישר לקחו אותי, הניידת לקחה אותי" (פרוט' מיום 1.3.11, עמ' 25, שו' 29-28). רוט נשאל מה הסבירו לו לפני שהכניסו אותו לניידת, והשיב: "אמרו לי שאני חשוד בזה ששברתי את הזכוכית ולקחו אותי בלי יותר מדי שאלות" (שו' 31). משנשאל האם ניסו להגיד לו ולתובע שיבואו למשטרה להיחקר, או לקחת את פרטיהם, השיב רוט: "לא זכור לי" (עמ' 26, שו' 1).
2. השוטר בייהו, שהוא זה שעצר את לירן ואת רוט והעלה אותם לניידת, העיד על הסיבה להחלטתו לעצור אותם, כדלהלן:

"החלטתי לעצור את שני הנערים בגין חשד לגרימת נזק מכוונת לרכוש ציבורי ולא הסתפקתי בעיכוב. ראשית, לאור עדותו המידית של הסייר מחברת השמירה שהעיד בפני כי שמע את ניפוץ הזכוכית וראה אותם נמלטים מזירת האירוע והיה איתם בקשר עין רצוף עד תפיסתם. שנית, בתשאול שערכתי לתובע במקום, הוא סרב לשתף פעולה, לדווח מי גרם את הנזק. שלישית, התובע גם סרב להתלוות לתחנת המשטרה ולמעשה סרב לעיכוב ואף התנגד לכך.

מכל הנ"ל, המסקנה הברורה העולה היא, כי היה חשד למעלה מספק כי התובע היה שותף לביצוע עבירה של גרימת נזק לרכוש מחד, ומאידך – התובע סרב לעיכוב ולהתלוות עימי לתחנת המשטרה. כיוון שכך, הייתה לי עילת מעצר כדת וכדין לפי ס. 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996" (סעיפים 8-7 בתצהיר השוטר בייהו - נ/3).

שלוש סיבות מונה, אפוא, השוטר בייהו בתצהירו למעצרו של לירן:

1. דברי הסייר ששמע ניפוץ זכוכית וראה את לירן ואת רוט נמלטים מהמקום.
2. סרובו של לירן לדווח מי גרם את הנזק.
3. סרוב לירן והתנגדותו להתלוות לתחנת המשטרה, ולמעשה סרובו לעיכוב.

בהמשך תצהירו טען השוטר בייהו כי "התובע סרב להיות מעוכב, סרב להתלוות לתחנה... כיוון שכך, נאלצתי למשוך אותו בחולצה ולהכניס אותו לניידת. הודעתי לו כי הוא עצור ואת סיבת המעצר – חשד לגרימת נזק והפרת סדר וכן סירוב לעיכוב. הודעתי גם לחברו שהוא עצור. חברו, גיא רוט, גם הוא לא שיתף פעולה אך לא התנגד ונכנס לניידת ללא צורך בהפעלת כח כלשהי". בהמשך הצהיר השוטר בייהו: "כיוון שהתובע ניסה להמלט ועוכב ע"י הסייר רק לאחר מרדף, כיוון שסרב לעיכוב ולהתלוות לתחנת המשטרה וכיוון שאף התנגד להכנס לניידת ונאלצתי לתפוס בחולצתו, הפעלתי שיקול דעת ואזקתי את התובע. כל הסימנים היו, שמדובר במי שעלול להמלט לאחר ביצוע עבירה" (סעיפים 12, 13, 16 בתצהיר השוטר בייהו נ/3).

בדוח המעצר שמילא השוטר בייהו ביום האירוע 17.5.06 בשעה 4:50 (ת/8, עמ' 3), כתב השוטר בייהו שהוא עצר את לירן בחשד שעבר עבירה של "גרימת נזק וסירוב לעיכוב". עילת המעצר היחידה שסומנה על ידו בדוח הייתה: "החשוד עבר בפני או זה מקרוב את העבירה הנ"ל ואני סבור בשל כך שהוא עלול לסכן את ביטחון הציבור". בדוח הפעולה שמילא השוטר בייהו באותו יום (ת/8, עמ' 2-1), תוארו תחת "פרטי האירוע" הדברים שמסר ריכטר לשוטר בייהו. בין השאר נכתב: "לשאלתי לא מוכן למסור את פרטיו ומסרב להתלוות איתי לתחנה. תפסתי אותו בחולצה הכנסתי אותו לניידת והודעתי לו שהוא עצור בגין סירוב לעיכוב וגרימת נזק והפרת סדר."

בדוח הפעולה סומן שהיה שימוש בכוח במהלך האירוע, ונכתב: "אזיקים". למרות שעל פי דוח הפעולה נדרש עורך הדוח לפרט את האמצעים שננקטו על ידו ואת השיקולים לנקיטתם, אין בדוח הפעולה כל פירוט נוסף לגבי סיבת השימוש באזיקים.

1. אלא שממסמכים מזמן אמת, ומעדותו של השוטר בייהו עצמו, כפי שיובאו להלן, עולה כי התובע כלל לא התנגד לעיכובו או למעצרו. לא היתה כל עילה או הצדקה לשימוש בכח בעת הכנסת התובע לניידת. ודאי שלא הייתה כל עילה או הצדקה לאיזוקו של התובע בניידת, גם אם אלו הוסרו מאוחר יותר, בעת ההגעה לתחנה, כטענת השוטר בייהו.

מהודעתו של הסייר ריכטר במשטרה מיום 27.5.06 (ת/8, עמ' 11) עולה שבשום שלב לא הביעו לירן או רוט התנגדות, לא ניסו לברוח מהסיירים, ואף לא הסתירו מהם את פרטיהם. בהודעת ריכטר נכתב: "...הייתי ברחוב סוקולוב פינת שנקר בחולון, שמעתי קול חזק של ניפוץ זכוכיות מתחנת אוטובוס ברחוב סוקולוב 53, חולון, הייתי במרחק 30 מטר מהתחנה וזיהיתי ממרחק זה בין 7 ל- 5 נערים, הנערים נמלטו מהמקום. במקום מצאתי אבן-בלוק של מדרכה וראינו שמשה מנופצת של התחנה. לאחר מרדף רגלי אחרי אותם נערים, נתפסו שניים מהם ועוכבו בחשד לביצוע ונדליזם, הפרטים שלהם ניתנו לשוטרי הסיור שבאו למקום כעבור 7 דקות לערך. אחד המעוכבים בשם לירן נשאל על ידי מה מעשיו במקום, מסר כי לא עשה שום דבר ואחד החברים עשה את זה. שאלתי מי החבר מסר לי שלא רוצה להלשין ולגלות את שמו אבל מכיר את הפרטים שלו".

הנה כי כן, הסייר ריכטר אמר בהודעתו הנ"ל שלירן ורוט מסרו את הפרטים שלהם לסיירים, ואלו נמסרו לשוטרי הסיור שהגיעו למקום כעבור מספר דקות, בניגוד למה שכתב השוטר בייהו בדוח הפעולה שלו שלירן לא מסר את פרטיו. בדוח הפעולה של השוטר בייהו ובתצהירו אף לא נכתב כלל שהוא הודיע ללירן או לרוט שהם מעוכבים.

1. זאת ועוד, בניגוד לאמור בתצהירו של השוטר בייהו ולדוח הפעולה שלירן סרב להתלוות לשוטר בייהו לתחנה וסרב לעיכוב ולכן הוא תפס את לירן בחולצתו והעלה אותו לניידת ואזק אותו, אומר לירן בהודעתו במשטרה: "אני לא הבעתי שום התנגדות, לא ברחתי ולא הבעתי גם סימן של רצון, הלכתי איתם כמו ילד טוב" (הודעת התובע במשטרה מיום 27.5.06, ת/8, עמ' 5).

גם רוט העיד בחקירתו שאיננו יודע מדוע אזקו את לירן, וכי הוא לא ראה שלירן ניסה לברוח או להתנגד (פרוט' מיום 1.3.11, עמ' 26, שו' 15-10).

יתר על כן, גם מעדותו של השוטר בייהו עצמו עולה שלירן לא הסתיר את פרטיו ולא היה כל ניסיון של לירן לסרב לעיכוב או לברוח מהמקום. השוטר בייהו אישר בחקירתו כי לירן אמר לו את שמו, ולא רצה להגיד מעבר לזה (פרוט', עמ' 53, שו' 14). השוטר בייהו אישר עוד בחקירתו שהוא ידע שמדובר בנערים ולא בבגירים (שו' 24). בתצהירו כתב השוטר בייהו: "הנערים היו בהשגחתו של הסייר ואני בצעתי תשאול ראשוני במקום ושאלתי לשמותם. התובע, לירן, מסר לי שהוא לא זה שביצע את העברה אלא חבירו אך מסר כי אינו מוכן לשתף פעולה ולמסור את שמם ומרגע זה לא דיבר." (סעיף 6 בתצהיר השוטר בייהו - נ/3).

מתברר כי חוסר שיתוף הפעולה מבחינת השוטר בייהו התבטא בכך שלירן לא רצה לומר מי שבר את השמשה. זה היה חטאו הגדול. בשל כך נעצר, נאזק, הועלה לניידת בכח, הובא לתחנה ונחקר כפי שנחקר. אין שום הצדקה להתנהגות זו מצד המשטרה.

השוטר בייהו טען בחקירתו כי התובע סרב להתלוות אליו. לדבריו: "בן אדם שמסרב להתלוות איתי, מבחינתי זה לברוח". אין לקבל טענה זו. השוטר בייהו אישר כי בדוח הפעולה שלו לא כתוב שהתובע ניסה לברוח, "אבל אפשר להבין שהוא סרב להתלוות איתי, סימן שהוא מנסה לברוח" (עמ' 54, שו' 24, 28). כשנשאל השוטר בייהו האם בדק אפשרות לעכב את התובע בלי לעצור אותו השיב: "ברגע שאדם מסרב להתלוות איתי, זה סרוב לעיכוב" (עמ' 55, שו' 14-13).

מדבריו של השוטר בייהו עולה שלירן לא התנגד בכוח לשוטרים, לא ניסה לתקוף אותם, ולמעשה כלל לא ניסה לברוח מהם (פרוט', עמ' 54, שו' 18, 20, 26). מעדותו התברר כי הוא גם לא אמר ללירן שאם לא ימסור פרטיו הוא עשוי להיעצר. תחת זאת הוא פשוט הודיע לו שהוא עצור (עמ' 55, שו' 4-5). לשיטתו, לא היה צריך לעשות כל ניסיון כדי לא לעצור את לירן (עמ' 58, שו' 22). השוטר בייהו הודה שלא הוא ולא הסייר ריכטר ראו את לירן עושה את העבירה (עמ' 58, שו' 19). מבחינתו, הסכנה לשלום הציבור הייתה עצם העובדה שלירן ורוט ברחו מזירת הארוע שבו נופצה הזכוכית ונגרם נזק (עמ' 58, שו' 26; עמ' 59, שו' 17, 19, 25). עוד התברר מעדותו של בייהו כי למעשה לא דובר כלל בהתנגדות פיזית של לירן, אלא לכל היותר התנגדות מילולית, שהשוטר בייהו אף לא זכר מה היה טיבה, כדוגמת המילים "אל תיגע בי" או "אני לא רוצה ללכת", כך לטענת בייהו. בהמשך חקירתו הבהיר השוטר בייהו כי התנגדותו הפיזית של התובע התבטאה בכך ש"הוא עמד" (עמ' 63, שו' 8). הסיבה לכך שהשוטר בייהו תפס את התובע בחולצתו והכניס אותו בכוח לניידת הייתה לדבריו: "בן אדם צריך להיכנס לניידת בלי שאני אגע בו" (שו' 7, 12, 31-30). משנשאל השוטר בייהו מדוע אזק את התובע, השיב: "ברגע שיש יסוד סביר שהוא יברח לי, עצם זה שהוא לא משתף פעולה, לא מוסר פרטים נכונים, שם פרטי מלא", וכן "כי האדם עלול לברוח לי" (עמ' 55, שו' 20-19, 24).

אי אפשר לקבל את התנהגותו הנ"ל של השוטר בייהו. לבד מכך שהן התובע והן רוט מפריכים טענת בייהו כאילו התובע סרב להתלוות אליו, הרי שגם אם כך היה, לא היה כל מקום לראות בכך כביכול ניסיון בריחה, כפי שטען בייהו. טענה זו היא מאולצת ונראה שהיא באה לצרכי הדיון בלבד. נער קטין שעומד ליד שוטר ומסרב לעלות לניידת – אם כך היה, דבר שהוכחש על ידי לירן ורוט – ואינו בורח כלל, אין לראות אותו כאילו הוא בורח ולהתייחס אליו ככזה.

1. כאשר עסקינן בקטין, כמו במקרה שבפנינו, בו מדובר בקטין נורמטיבי, שרק נראה בורח מהמקום עם חבורת נערים, כשהעבירה הנחשדת אינה עבירה נגד הגוף או עבירה חמורה אחרת כלשהי, והקטין מכחיש מעורבותו, אינו מתנגד לשוטרים, אינו מנסה לברוח מהם, ורק אינו רוצה למסור את שמו של מי שלדעתו ביצע את העבירה, לא היה כל מקום לשימוש בכח נגדו. ודאי וודאי לא לאיזוקו. גם אם נקבל את עדותו של השוטר בייהו כי לירן אמר לו שאינו רוצה להיכנס לניידת המשטרה וסרב להיכנס לניידת מרצונו, בייהו התעלם לחלוטין מכל הנתונים הנ"ל שהיו בפניו – קטין, שנפגש פעם ראשונה עם המשטרה, קטין שלא ביצע מימיו כל עבירה ונבהל מעצם המעמד והמפגש עם המשטרה. השוטר בייהו לא חשב שצריך לנהוג בלירן ברגישות הנדרשת בנסיבות שכאלו או ברגישות כלשהי בכלל, או שאפשר שיש מקום לנקוט באמצעים אפשריים אחרים בטרם שימוש בכח ואיזוקו של לירן. אפילו לא טרח להסביר לנער את מצבו, זכויותיו וכדו', להרגיעו, להפיג חששותיו, וכו'. במקום זאת תפסו בחולצתו, העלהו בכח על הניידת ואזק אותו. לא צריך הנחיות או הוראות מיוחדות בפקודה כזו או אחרת כדי להבין שזו אינה התנהגות נכונה מצד משטרה כלפי קטינים בנסיבות האמורות ואין לה הצדקה.

1. תנאי החזקתו של לירן בתחנת המשטרה והזמן הרב שבו המתין לחקירתו, מוסיפים אף הם נדבך נוסף לקביעה שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליה כלפי התובע גם בכך.

אי החזקה בנפרד - השוטר בייהו הצהיר בתצהירו בעניין זה: "השניים לא היו כלואים בתחנה ולא היו בתא מעצר אלא בתא בחדר המתנה בחלל התחנה ממתינים לחקירתם, כשהנערים מצויים סמוך לפתח חדר ההמתנה, בהשגחה של שוטר, בנפרד מאחרים" (סעיף 21 בתצהיר השוטר בייהו, נ/3). השוטר בייהו חזר על הדברים גם בחקירתו ואמר כי חלל ההמתנה בו המתינו הילדים מחולק לשניים, כשהחלק הפנימי מיועד לבגירים, ומהחלק המיועד לילדים לא רואים את הבגירים (עמ' 60, שו' 23, 29).

ואולם רוט העיד בחקירתו אחרת. לדבריו, הנערים נלקחו למעין חדרון, בו חיכו עד הבוקר לחקירתם, וישבו שם "אנשים. יותר גדולים מאתנו"..."בגילאים שלנו לא זכור לי שהיה. היו אנשים מבוגרים" (עמ' 26, שו' 20, 22).

עדותו של רוט נתמכת גם בעדות אביו, מר טומי רוט, שהובא כעד מטעם הנתבעת. טומי רוט העיד בעניין זה בתצהירו: "ראיתי את הנערים שהיו במרחק של 7-8 מ' ממני, בתוך חדר צדדי הצמוד לדלפק של היומנאי. כל הנערים היו יחדיו ולא מופרדים זה מזה. באותו חדר גם היה ספסל לישיבה. למיטב זכרוני, היה באותו חדר צדדי גם משהו שנראה כמו נרקומן". (סעיף 4 בתצהיר טומי רוט - נ/1). טומי רוט חזר על הדברים גם בחקירתו, ואמר כי בחדר ההמתנה עמדו 4-3 ילדים, וכי הוא זוכר שישבו שם "נרקומן או שניים אזוקים מתנדנדים על הספסל" (עמ' 31, שו' 15-13). בהמשך הוסיף כי הושיבו עוד שני מבוגרים באותו חדר, שאחד מהם היה פצוע וחבול (עמ' 32, שו' 3-1).

לירן הושב, אפוא, בחדר אחד עם אנשים בגירים, כנראה אף עבריינים (נרקומן), בלי הבדלה ובלי הפרדה. גם בעניין זה, עדותו של השוטר בייהו נמצאה, אפוא, מאד לא מדויקת.

1. זמן ההמתנה הארוך - על פי דוח הפעולה שנערך על ידי השוטר בייהו (ת/8, עמ' 1), ההודעה על האירוע התקבלה בשעה 4:15, והוא הגיע למקום בשעה 4:20. על פי דוח המעצר של התובע (ת/8, עמ' 3), הוא נעצר בשעה 4:30. השוטר בייהו העיד כי מהרגע שהגיע למקום האירוע ועד הרגע שעזב עם התובע ורוט, חלפו מספר דקות, וכי הנסיעה ממקום העיכוב לתחנת המשטרה בבת ים עורכת, בשעה 4:30 בלילה, 7-6 דקות (פרוט', עמ' 62, שו' 29, 32). מכאן, שהתובע הגיע לתחנת המשטרה בסביבות השעה 4:40 לפנות בוקר. על פי הודעת התובע במשטרה מאותו יום (ת/8, עמ' 4), חקירתו של התובע החלה רק בשעה 8:43. המסקנה מכל הנ"ל היא שחלפו כארבע שעות המתנה מעת הבאת התובע לתחנת המשטרה ועד לתחילת חקירתו. מדובר בשעות לילה מאוחרות מאוד (או שעות שלפני הבוקר, מוקדמות מאד) כשהקטינים יושבים בתחנת משטרה, לבדם, וממתינים זמן רב מאד לחקירה שאינם מורגלים בה. לפי עדותו של רוט, הנתמכת בעדותה של איוונה שמש, אמו של התובע, אף לא הציעו להם בזמן ההמתנה לשתות או לאכול דבר מה (חקירת רוט, פרוט, עמ' 26, שו' 32; סעיף 7 בתצהיר איוונה שמש - ת/2).

גם התנהלות זו כלפי התובע הקטין לא נראית ראויה.

1. המתנה לחקירה ללא גישה להורים - אמו של התובע העידה כי מייד לאחר שקיבלה את ההודעה על מעצרו של התובע נסעה לתחנת המשטרה, שם ראתה את התובע בעת שהמתין לחקירתו והבחינה שהוא נראה חיוור. היא רצתה לגשת אליו אולם השוטרים לא אפשרו זאת. היא המתינה בתחנה זמן רב. במהלך הבוקר לירן נלקח לחקירה שנערכה ללא נוכחותה (סעיפים 4-2 בתצהיר איוונה שמש - ת/2). בחקירתה חזרה אמו של לירן ואמרה כי בעת שלירן היה בחדר ההמתנה, "רציתי להתקרב אליו, לא נתנו לי. לדעת מה קרה. כלום. הוא היה חיוור" (פרוט' מיום 1.3.11, עמ' 17, שו' 20-19).

לא מובן לי מדוע יושב לו נער קטין, שזו לו פעם ראשונה בחייו שהוא בתחנת משטרה, בחדר המתנה של התחנה במשך מספר שעות, ולא נותנים לאמו לגשת אליו כאילו היה עבריין מסוכן. הרי המשטרה ידעה שבכל מקרה מדובר במעשה לא חמור במיוחד, שהנער הוא נורמטיבי ללא עבר כלשהו (דבר הניתן לברור במסוף בשניות ספורות), ולא ברור כלל שהוא ביצע את המעשה. אף על פי כן הוא מופרד מאמו שנמצאת באותו זמן באותה תחנה, יושב לבד משך מספר שעות, וממתין. ברור שהלחץ הנפשי על נער כזה מתעצם ומתגבר ככל שעובר הזמן. לא מובן פשרה של התנהלות כזו מול קטין בנסיבות האמורות, לא מובן ולא מקובל.

1. ההתנהלות בזמן החקירה - לכל האמור יש להוסיף את אחד משיאי האירוע, והוא התנהלות המשטרה במהלך חקירתו של לירן, ובמיוחד את תגובותיו של לירן בעת החקירה, שהיו צריכים לשמש לחוקר אותות אזהרה על כי מצבו הנפשי של לירן אינו רגיל, וחייבו התייחסות מיוחדת מצד הנתבעת למצבו זה ואופן ואופי חקירה שונים מאלו שננקטו.

חקירתו של לירן נערכה על ידי החוקר חן, ששרת כחוקר נוער במרחב איילון באותה תקופה. החוקר חן העיד בתצהירו כי מחמת הזמן שחלף הוא אינו זוכר את מהלכה המדוקדק של החקירה, וכי מעבר לאמור במזכרים ובהודעה שכתב ביום האירוע לא היה דבר חריג נוסף, אחרת היה מציינם במזכרים שכתב (ס' 5-3 בתצהיר החוקר חן - נ/4). כמו כן, בהודעתו בפניו לא ציין לירן כי שוטרים נקטו כלפיו באלימות, ולא טען דבר כנגד אופן העיכוב או המעצר שלו או אופן החזקתו. החוקר חן ציין עוד כי במועד הרלוונטי לתביעה לא היה צורך בליווי של הורה בעת חקירת קטין מעל גיל 14 (סעיפים 6, 7 בתצהיר נ/4).

בזכרון דברים שכתב החוקר חן לאחר חקירתו של התובע, המופנה אל ראש מחלקת נוער איילון, כתב החוקר חן את הדברים הבאים:

"בהמשך לחקירתו של הקטין לירן שמש, הנ"ל על כל תשובה חשב זמן רב, החל להתנשף, מתחבט עם עצמו, ואומר לי בע"פ אתה לא מבין, זה לא שאני לא רוצה להגיד אני לא יכול וכ"ו (כך במקור) וממש כל רגע אומר משהו מתחרט, לבסוף מפאת חוסר זמן וכל פעם אמרתי לו שיענה כבר, הכנסתי את אימו שגם הסבירה לו בחקירה שיאמר וכ"ו לבסוף אמרתי לו שאין לי ברירה ואני חייב לסגור את העדות ויש לי מלא עצורים ומתלוננים בחוץ. הוצאתי לו הדפסה ולא סגרתי העדות בכדי שיוכל לתקן או להוסיף משהו, והנ"ל החל לקרוא שוב באריכות וביקש לתקן משהו, בעדות שיצאה, וטען שהוא לא רץ וכ"ו אמרתי לו במחשב הנה אני מתקן במחשב ואוציא עדות חדשה, הנ"ל ביקש שלא אכתוב כלום וסרב לבסוף לחתום" (מזכר החוקר חן, מיום 27.5.06 - ת/13).

בחקירתו בבית המשפט אמר החוקר חן כי הוא לא כותב זכרון דברים בכל חקירה שהוא עורך, אלא רק במקרים בהם הוא רואה לציין משהו שונה מהעדות ומחקירתו של הקטין (פרוט', עמ' 68, שו' 23-12). חן אישר שהוא הכניס את אמו של התובע לחדר החקירות מהסיבות שנכתבו במזכרו האמור וטען כי אינו זוכר מעבר למה שנכתב בזכרון הדברים (עמ' 69, שו' 5-2; עמ' 70, שו' 11-8). חן נשאל האם היה בהתנהגותו של התובע משהו נוסף, האם הייתה הרמת קול או שהתובע ניסה לצאת, והשיב: "לא זוכר. אם היה, יכול להיות שהייתי רושם מזכר" (עמ' 70, שו' 13-12). החוקר חן לא זכר האם ניסה להרגיע את התובע (שו' 15-14). חן נשאל אם התובע היה נסער, והשיב כי לפי המזכר שכתב הוא מבין שהתובע "לא היה סגור על עצמו אם לספר או לא לספר" (שו' 18-16). חן אישר כי למעשה השוטרים הבינו שלא לירן הוא שעשה את המעשה, אבל לחצו עליו שימסור מי ביצע זאת (שו' 21-19). עוד הוא אישר, כי כפי שנכתב במזכר, לירן התחיל להתנשף בחקירה, וכי עקב התנהגותו הלא רגילה הוא הכניס את אמו לחדר החקירות (שו' 24-22). בהמשך אמר החוקר חן, כי הוא אינו זוכר אם במהלך חקירת לירן היה אירוע כלשהו של אלימות, וכי בדוחות לא נזכר אירוע כזה. לדבריו, אם במהלך חקירה מתרחש אירוע כזה הוא מעלה אותו על הכתב (עמ' 71, שו' 25-20).

1. אמו של לירן העידה כי היא התבקשה להיכנס לחדר החקירה שבו נחקר לירן רק בסופה של החקירה, וגם זאת על מנת לנסות לשכנע את לירן לספר מי ניפץ את זכוכית תחנת האוטובוס. לדבריה, "כאשר נכנסתי לחדר החקירה הבחנתי כי לירן לחוץ ומתנשף בכבדות, הוא נראה רע מאוד, והיה מבולבל ומבוהל" (סעיף 5 בתצהיר ת/2).
2. טומי רוט, אביו של גיא רוט, הצהיר כי: "בשלב החקירה, אני זוכר כי מהחדר שבו נחקר התובע, נשמעו צעקות הדדיות של התובע ושל החוקר. התובע ניסה לצאת מהחדר והחוקר החזיר אותו והחקירה נמשכה. בני ואני עזבנו את המקום עוד לפני סיום החקירה" (סעיף 7 בתצהיר טומי רוט, נ/1) (הדגשים שלי-א.מ.).

אביו של רוט חזר על הדברים גם בחקירתו: "אני זוכר מהצד של הבן שלי לא שמעתי צעקות. לא שמעתי כלום. זכור לי חד משמעי שאת לירן והשוטרים היה ביניהם צעקות וחילופי דברים..." וכן: "הייתה שם התנהלות קשה. דפיקה על השולחן ותגיד. משהו כמו תודה, באמת שלא זכור לי. אני זוכר שהיתה המולה, אווירה מתוחה." (עמ' 32, שו' 7-6, 11-10).

ובהמשך: "אני זוכר שהיתה פתיחת דלת חזקה במהירות ולירן ניסה לצאת מהחדר כאילו לברוח משם, או לצאת. אני לא יודע. השוטר רץ אחריו תפס אותו והכניס אותו פנימה חזרה. זה היה מלווה בצעקות" (עמ' 32, שו' 17-15). (הדגשים שלי-א.מ.).

ויודגש כי מר רוט הוא עד אובייקטיבי שהובא לעדות מטעם הנתבעת.

1. מכל העדויות הנ"ל עולה בבירור כי לירן היה נתון במצב של מצוקה נפשית גדולה, אשר ניכרה בחיוורון פניו, בהתנשפותו בכבדות, ובניסיונו לצאת מהחדר. על הצעקות של החוקר ושל לירן היינו צריכים ללמוד מעדותו של טומי רוט, שישב בחוץ, לא מהחוקר שלא הזכיר עניין זה במאום. התנהגותו של לירן במהלך חקירתו כעולה מעדויות אלה, מעידה על מצב לא רגיל, מה עוד שמדובר בקטין בן 16. תמיכה בולטת בכך ישנה בעדותו של החוקר חן, שאישר שהוא הכניס את אמו של התובע לחדר החקירות עקב התנהגותו החריגה של התובע. גם ניסיון בריחתו של התובע מחדר החקירות, יש בו ללמד על עצמת המצוקה הנפשית הגדולה בה היה שרוי.

מכל אלה עולה התנהלות לא סבירה של החוקר כלפי התובע – דפיקות על השולחן וצעקות (על קטין נורמטיבי שלא עשה דבר), התעלמות מתגובותיו, מנסיונו לצאת מהחדר באמצע החקירה, תפיסת התובע בכח והכנסתו חזרה לחדר, והכנסת אמו רק בסוף החקירה.

1. התנהגותו ותגובותיו החריגות של התובע חייבו אופן פעולה והתייחסות אחרים מצד החוקר חן. היה עליו לשים לב לאותות האזהרה באשר למצב הנפשי שבו נמצא לירן, ולנקוט באופן שונה: להכניס את אמו לחדר החקירה כבר בשלב מוקדם יותר, להימנע מחקירה מאיימת ומרתיעה המלווה בצעקות ודפיקות על השולחן, ולשקול אף את סיומה של החקירה כשראה שהתובע נראה רע, חיוור, ומתנשף בכבדות. בפרט לאחר ניסיונו של התובע לברוח מהחדר. החוקר חן היה צריך לצפות ויכול היה לצפות כי במצב דברים זה, לחקירה בעלת אופי אגרסיבי כפי שנעשתה, כשהיא מופנית כלפי קטין נורמטיבי ומפוחד בעליל, עלולות להיות השלכות על מצבו הנפשי של לירן ולגרום לו לנזק נפשי. נראה שהחוקר לא שת לבו לכל אלה.

לטעמי, צריכה גם להיות, בין השאר, הלימה בין מהות החשד המיוחס לקטין ובין ההתנהלות כלפיו ואופן החקירה שהוא נחקר. כאמור, לא יוחס לתובע מעשה חמור כמו עבירת אלימות, סכין, סמים, גניבה או כל כיוצא באלו, אלא עבירה של ניפוץ זכוכית תחנת אוטובוס, כאשר התובע בעל עבר נקי ומכחיש באופן גורף את מעורבותו בעניין. "חטאו" של לירן היה שהתקשה למסור את פרטיו של נער אחר, חבר, שלדעתו עשה את המעשה. אם היה מוסר את שמו, היה כנראה משוחרר מיי ולא מובא כלל לתחנה. על אי מסירת שם אין צריך לעצור קטין נורמטיבי, לא להכניסו בכח לניידת ולא לאזקו, לא להושיבו שעות בהמתנה עם עבריינים אחרים, לא לתת לו לדבר עם אמו, לא לאפשר לאמו להיכנס לחקירה, לא לצעוק עליו בחקירה תוך דפיקות על השולחן ולגוררו חזרה לחדר בכח. מה עוד שלפי עדותו של החוקר חן עצמו, התובע היה למעשה בגדר עד ולא חשוד, שכן השוטרים ידעו בשלב זה שמישהו אחר ביצע את המעשה. משכך, ודאי וודאי שכל ההתנהלות, לרבות החקירה, לא חייבו את היותה אגרסיבית ונוקשה, מהסוג שנקט החוקר חן כמתואר לעיל.

1. נוכח כל האמור, התנהלותה של הנתבעת באירוע נושא התביעה, אירוע מתגלגל, כאמור, למן המעצר ועד החקירה, חרגה מסטנדרט הזהירות הסביר בנסיבות העניין. הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע והתנהלותה עולה כדי רשלנות.

הקשר הסיבתי בין האירוע למחלת הסכיזופרניה בה לקה התובע

1. משנקבע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע, יש לקבוע האם קיים קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעת ובין קרות הנזק לתובע –מחלת הסכיזופרניה שהתפרצה אצלו אחרי האירוע המתמשך הנ"ל, אשר אין חולק בדבר עצם קיומה אצל התובע ובדבר נכותו הרפואית בעקבותיה.
2. התובע טוען כי קיים קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעת לנזק שנגרם לו. עובר לתאונה היה לירן נער בריא, שלא סבל מבעיות נפשיות ובעקבות האירוע החל לסבול מבעיות נפשיות קשות. מיד לאחר ועקב האירוע החלו להופיע אצל לירן סימני מצוקה קשים. קיים תיעוד רפואי על טיפול נפשי מחודש אוגוסט 2006, כחודשיים לאחר האירוע, ממנו עולה כי המעצר והחקירה השפיעו קשה על לירן. גם מתעודת חדר המיון של בית חולים איכילוב מתחילת חודש ינואר 2007, לשם הובא לירן על ידי הוריו עקב ההידרדרות הקשה במצבו הנפשי, נכתב אודות הטראומה של לירן לאחר האירוע. מדוח אבחון פסיכיאטרי מיום 16.4.07 שנערך ע"י ד"ר זלצמן, כמו גם מחוות דעתו של ד"ר סבר, המומחה מטעם התובע, וכן ממסמכים רפואיים נוספים, עולה כי המעצר והחקירה היוו טריגר להתפתחות מחלתו של לירן.
3. לטענת התובע, ד"ר פלדינגר, המומחה מטעם הנתבעת, הסתייג בחקירתו מקביעתו בחוות דעתו שתסמינים למחלתו של לירן החלו להופיע עוד לפני האירוע, לאחר פרידתו מחברתו, והודה כי הדברים לא הופיעו בחומר הרפואי עליו הסתמך. ד"ר פלדינגר אף הודה בחקירתו כי האירוע היווה סיטואציה שאינה נורמטיבית לכל ילד בגילו של לירן, ואם היא הייתה טראומטית מעל ומעבר עבורו הוא היה מצפה לתגובות נפשיות בהתאם.
4. התובע טוען עוד, כי מחקירתו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' אפטר, עלה כי יש לייחס את מלוא הנזק של לירן לאירוע, ולא רק 10% כפי שכתב פרופ' אפטר בחוות דעתו, שכן מעדותו עלה שלא נמצאו גורמים אחרים אשר היו יכולים לגרום למחלה. פרופ' אפטר שלל בחקירתו, כמו גם בחוות דעתו, קיומם של גורמים גנטיים, והסכים כי הגורם הסטרסטוגני הדומיננטי בכל החומר הרפואי הינו המעצר והחקירה של לירן. פרופ' אפטר אף הסכים לכך שלא ניתן לשלול את העובדה שלולא האירוע היה לירן חי חיים תקינים או שלא הייתה מתפרצת מחלתו.
5. לטענת התובע, גם אם תתקבל מסקנתו של המומחה מטעם בית המשפט פרופ' אפטר שיש לייחס לאירוע רק 10% מנכותו של התובע, עדיין על הנתבעות לפצותו בגין מלוא נזקיו בהתאם לעקרון 'הגולגולת הדקה'. התובע מפנה בעניין זה לפסה"ד ע"א (י-ם) 5050/10 פורטל נ' "הפול" חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו) (6.9.10) (להלן: "פס"ד פורטל"). באותו מקרה התפתחה אצל המערער מחלת סכיזופרניה לאחר תאונת דרכים שעבר. בית משפט השלום שדן בעניין קיבל את חוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש שייחס לתאונה 10% בלבד מנכותו הנפשית הכוללת של המערער. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור על פסה"ד, וקבע כי לאחר שנקבע שהמחלה לא התפרצה לפני התאונה, שייתכן גם שלא הייתה פורצת בשלב כלשהו אלמלא התאונה, וכי התאונה הצטרפה לנטייה שהייתה קיימת אצל המערער לפני כן ובשל צרוף זה פרצה המחלה, יש לזקוף את מלוא הנכות הנפשית של המערער לחובת התאונה בהתאם לעקרון הגולגולת הדקה. בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט העליון, נדחתה.
6. מנגד טוענת הנתבעת כי שורשיה של מחלת הסכיזופרניה של התובע החלו מספר חודשים קודם לאירוע, והם נטועים באירוע אחר לגמרי. לחילופין, מחלת התובע החלה חודשים רבים אחרי האירוע, שכן תסמיניה המובהקים של המחלה החלו חודשים לאחריו. משכך, לא קיים קשר סיבתי בין האירוע ומחלתו של לירן.

לטענתה, התובע מסר לד"ר פלדינגר, המומחה מטעם הנתבעת, כי שבועיים לפני האירוע הייתה לו פרידה משמעותית מאהבה ראשונה, שהשפיעה עליו באופן קשה, הוא נעדר מהלימודים מספר ימים בעקבותיה, ואף נלקח פעמיים לטיפול פסיכולוגי בשל כך. במסגרת אשפוז התובע בבית החולים אברבנאל בתאריך 26.1.07 הוזכרה הפרידה, ונכתב כי: "לא ברור באם הפרידה הייתה אחד הטריגרים או שכבר החלה התנהגות/חשיבה ביזארית". גם באשפוזים הנוספים של התובע אחרי האירוע עלה נושא הפרידה מהחברה והשפעתה הקשה על התובע.

התיעוד הרפואי מתחיל רק כחצי שנה אחרי האירוע, כשאושפז התובע בתאריך 5.1.07 בבית חולים איכילוב. התובע אמר לד"ר פלדינגר כי לא ראה בחקירות דבר חריג, היה אופטימי והמשיך ללמוד כפי שהיה רגיל, ורק כחצי שנה מאוחר יותר, בפתח כיתה יא', כשהחלו לימודים קשים יותר, חלה ההידרדרות במצבו הנפשי וירידה בהופעותיו בבית הספר, וגם אמו של התובע אישרה זאת. רק אז, בעקבות דכאונו, נלקח בהמלצת המורה לטיפול אצל פסיכולוגית, אשר המליצה על אשפוזו.

הנתבעת טוענת, כי הורי התובע הם אלו שמסרו לגורמי הטיפול השונים את המידע והקשר לאירוע נעשה באופן מלאכותי על ידם, בחפשם את ה"אשם" למחלת בנם. כפי שעולה מדברי התובע למומחה הנתבעת המופיעים בחוות דעתו, קיים פער עצום בין גרסת התובע, שאינו קושר כלל את מצבו הנפשי לאירוע, לבין זו של הוריו. הורי התובע אישרו כי האנמנזה נלקחה מהתובע על ידי ד"ר פלדינגר שלא בנוכחותם. פרופ' אפטר המומחה מטעם בית המשפט הודה כי קיבל אנמנזה רק מהורי התובע, ועל כן הדיווחים בתיעוד הרפואי משקפים את נקודת מבטם שלהם, אבל לא את המציאות בה התובע עצמו לא קשר את מצבו לאירוע. התובע לא הובא להעיד, והימנעות זו, בשעה שלא הובאה כל ראיה שלא היה כשיר להעיד, מחייבת את המסקנה שעדותו הייתה פועלת לחובתו.

1. הנתבעת טוענת, כי חוות דעתו ועדותו של פרופ' אפטר שוללים את הקשר הסיבתי בין האירוע הנטען לפרוץ המחלה. פרופ' אפטר קבע שהסבירות היא שהמחלה הייתה פורצת כך או כך. משכך, אין כאן סיבה שבלתה אין. פרופ' אפטר גם אמר בחקירתו כי אין זה סביר שמחלת הסכיזופרניה תיגרם על ידי אירוע ממוקד שכזה.
2. הנתבעת טוענת עוד, כי ככל שישנו קשר סיבתי בין מחלת התובע לאירוע, הרי שקשר זה מתייחס לעצם ההגעה למצב של חקירה במשטרה והאשמה הלכאורית שהוטלה על התובע, או החשש להלשין על חברו, והם אלו שהיוו, אם בכלל, מנגנון הדק לפרוץ המחלה, ולא המעצר או אופן התנהלות המשטרה בביצועו של המעצר ובביצוע החקירה. ד"ר סבר, מומחה התובע, כתב בחוות דעתו כי חווית האירוע של התובע עניינה האשמה שנטפלה עליו, עצם החקירה והחשש מפני הלשנה על חבריו ומפני הוריו, ולא נרמז עניין אופן המעצר והחקירה בדברי התובע בפניו. גם אמו של התובע אישרה בחקירתה כי מה שהפריע לבנה הוא עצם החקירה, החשש מפני הלשנה וההאשמה שטפלו עליו. היא גם אישרה שרק לאחר החקירה השניה הקיא התובע, היה חסר מנוחה ויכולת ללמוד, כך שיש בכך כדי לתמוך בטענת הנתבעת שעצם החקירה, ולא המעצר או האופן בו התנהלה החקירה הראשונה, הם שהשפיעו על התובע.
3. לטענת הנתבעת, פס"ד פורטל אינו רלוונטי בענייננו. עקרון 'הגולגולת הדקה' חל במקרים בהם אדם לא היה נכה כלל לפני התאונה ונהפך לנכה בהצטרף גורם התאונה לנטייה שהייתה קיימת בו מלפני התאונה. זה אינו המצב במקרה דנן, משום שנקבע שהמחלה הייתה פורצת בכל מקרה וכן קיימים מספר גורמים שהתחוללו וגרמו להתפרצות המחלה.

דיון והכרעה בעניין הקשר הסיבתי

1. כאמור, מומחה התובע, ד"ר סבר, סבור כי יש לייחס לאירוע המעצר והחקירה של התובע 50% מנכותו של התובע. לעומתו, מומחה הנתבעת, ד"ר פלדינגר, סבור כי אין קשר בין האירוע נושא התביעה לבין מצבו של התובע.

המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, פרופ' אפטר, ייחס לאירוע 10% מכלל נכותו של התובע, העומדת על 80%.

פרופ' אפטר כתב בחוות דעתו כי ההערכה המקצועית בתחום היא שהחלק הגנטי במחלת הסכיזופרניה עומד על 50%, וכי טיבם של הגורמים הנוספים הגורמים למחלה אינו ברור. יתכן שמדובר באלמנטים ביולוגיים אחרים, אבל קרוב לוודאי שקיימת גם תרומה של לחצים סביבתיים כמו אירועי חיים מהסוג שהתובע עבר. פרופ' אפטר כתב כי להבנתו "הסטרס אינו גורם לסכיזופרניה אבל יכול לשמש כטריגר למישהו שנמצא בסיכון לפתח את המחלה. לציין כמו שד"ר פלדינגר כותב הנער עבר ארועים סטרסטוגנים אחרים נוספים. לפי דעתי כרגע אי אפשר לכמת את ההשפעה של הטראומה של המעצר אבל באופן גס אפשר להעריך שזה תרם כ- 10% מתוך 80% של נכות".

1. בחקירתו אמר פרופ' אפטר כי הפרידה של התובע מחברה היוותה גורם סטרסטוגני אחר, מלבד המעצר והחקירה של התובע (עמ' 85, שו' 3), אך אישר שלא ראה טיפול רפואי או בדיקה רפואית שנעשו לאחר הפרידה מהחברה (שו' 8).
2. פרופ' אפטר אישר כי המעצר והחקירה היו אירוע חיים מאוד משמעותי בחיי התובע, כי לא היה לו עבר פסיכיאטרי לפני האירוע ולפי מה שנמסר לו אין עבר משפחתי (עמ' 93, שו' 10, 18, 20). פרופ' אפטר אישר כי אינו יכול לשלול את האפשרות שלולא האירוע היה התובע חי חיים תקינים מבלי שהמחלה הייתה מתפרצת, או שהייתה מתפרצת בגיל יותר מאוחר (עמ' 95, שו' 1, 7) אם כי הוסיף "אבל לא אוכל להגיד לך בבטחון שזה לא היה מתפרץ לו" וכי אינו יכול לשלול במאה אחוז את האפשרות שהמחלה הייתה מתפרצת (שו' 12). לגבי האפשרות שלולא 'אירוע החיים' של המעצר והחקירה היה התובע ממשיך את חייו כרגיל, אמר פרופ' אפטר: "אי אפשר לשלול את זה", "זה לא לגמרי סביר, אבל אי אפשר לשלול" "זה לא נראה לי מאוד סביר, אבל אי אפשר לשלול" (עמ' 128, שו' 14, 16, 19).

באשר למסמכים הרפואיים השונים, בהם נכללה התייחסות לקשר בין מצבו של התובע ובין האירועים במשטרה: דוח האשפוז הראשון מבית חולים איכילוב מיום 5.1.07 (ת/10) ושני מסמכים של ד"ר זלצמן, מנהל חטיבת הנוער בבית חולים גהה מיום 16.4.07 (ת/8, עמ' 45) ומיום 16.7.07 (ת/11), אמר פרופ' אפטר כי אין בהם אבחנות רפואיות אלא "השערות לא ברורות, לא חד-משמעיות" (פרוט, עמ' 83, שו' 15, 18; עמ' 84 שו' 5).

פרופ' אפטר הסכים שהגורם הסטרסטוגני הדומיננטי השולט בחומר הרפואי הנ"ל הוא המעצר והחקירה של התובע (עמ' 89, שו' 25-23). פרופ' אפטר אישר כי גם בשני מסמכים רפואיים נוספים, מיום 29.7.10 ומיום 4.4.07, עולים המעצר והחקירה כגורם סטרסטוגני שהביא למצבו של התובע (עמ' 92, שו' 10). לשאלה אם יש בכך כדי להסביר את מצבו של התובע בזמן האשפוז, אמר פרופ' אפטר: "כשקורה לך איזה מחלה כמו סכיזופרניה, אתה, יש נטיה לחפש גורמים בעבר שלך שיכול להסביר את זה... אז אני חושב שחומר רטרוספקטיבית, זאת אומרת חומר שנמסר אחרי שהמחלה קרה בניסיון להסביר את זה, במיוחד שאני מתאר לעצמי שהנושא הזה היה טעון, הוא קצת בעייתי, זאת אומרת, מבחינה מחקרית זה לא היה עומד, זה לא נכון... אתה לא יכול לקחת השערות של רופאים שטיפלו בו שהוא כבר היה בתוך המחלה כאיזה שהוא הוכחה אובייקטיבית" (עמ' 92, שו' 27-20).

גם אם במסמכים רפואיים שונים מוזכר עניין המעצר והחקירה בקשר עם מחלתו של התובע, מקובלים עליי דבריו של פרופ' אפטר שאין בכך להוות קביעה אובייקטיבית באשר לחלקו של האירוע במחלת התובע. מסמכים אלו אינם חוות דעת, אלא לכל היותר ניסיונות להסביר בדיעבד גורמים שקשורים למצבו של התובע, לרוב באמצעות מידע שהתקבל מהוריו. קיימים גם מסמכים אחרים, כמו גיליון הקבלה וגיליון האשפוז מתאריך 26.1.07 במרכז לבריאות הנפש אברבנאל, בהם נזכרים אירועים נוספים – הפרידה מהחברה ומכה בראש שקיבל התובע, אך נכתב שם כי לא ברור האם הפרידה הייתה אחד הטריגרים או שכבר החלה התנהגות או חשיבה ביזארית (עמ' 23, 26, 28 בחומר הרפואי שצורף לחו"ד ד"ר פלדינגר מטעם הנתבעת, נ/2).

1. פרופ' אפטר אמר כי האפשרות לבודד אירוע ספציפי ממוקד כגורם משמעותי בהתפתחות של מחלת הסכיזופרניה נראית לו בעייתית מאוד, וכי הסיכוי שאירוע חיים ממוקד יתרום הרבה מאוד למחלת הסכיזופרניה הוא מאוד קטן (עמ' 103, שו' 10-9, 23-22). "אני מסכים איתך שהאירוע פה היה טראומתי ומשמעותי ויש סבירות שזה תרם משהו למחלה. משהו מאוד גדול, מעבר ל- 10 אחוז, נראה לי מבחינה תיאורטית מאוד בספק" (שו' 27-25).

פרופ' אפטר אמר בחקירתו כי לתובע לא הייתה פסיכוזה פוסט-טראומתית, אלא סכיזופרניה, שזה "סיפור אחר לגמרי" (עמ' 104, שו' 19-18). פרופ' אפטר הסכים עם האמור במסמך של ד"ר זלצמן מיום 16.4.07 (ת/8, עמ' 45) לפיו יתכן שסטרס המעצר היה טריגר להתפרצות הפסיכוזה, אך חזר ואמר שקשה לו להאמין שאירוע ממוקד יכול לגרום הרבה מאוד לסכיזופרניה, וגם 10% זה הרבה (עמ' 105, שו' 20-18).

פרופ' אפטר הבהיר כי יש להבדיל בין התפרצות פסיכוטית ובין מחלת הסכיזופרניה. הפסיכוזה יכולה להיות חלק ממחלת הסכיזופרניה, "אבל להגיד שזה סיבה לסכיזופרניה זה להרחיק לכת. אני חושב שאולי זה תרם, אבל אני, לפחות כפי שאני מבין את הספרות, זה לא יכול לתרום המון. יכול להיות 10 אחוז, אני חושב שזה תרומה זה מה שאני חושב שזה באופן סביר לזה" (עמ' 106, שו' 17-10, 21, 26-23).

פרופ' אפטר אמר כי האירוע יכול היה להוות טריגר להתקף פסיכוטי, אבל לא למחלה. משכך, אין לומר כי האירוע גרם לפרוץ המחלה ולנכותו של התובע בגינה, אלא לכל היותר היווה טריגר להתקף פסיכוטי שחווה התובע.

הדברים עולים גם מדוח האשפוז של התובע בבית חולים איכילוב מתאריך 5.1.07 (ת/10), שבסיכומו נכתב: "לא ברור אם מדובר ב- PTSD מורכב או במצב פרה פסיכוטי כש"הטראומה" [החקירה במשטרה – א.מ.] הייתה הטריגר", וכן ממכתבו של ד"ר זלצמן מיום 16.4.07, בו נכתב בסיכום: "מדובר בנער לאחר נסיון אובדני לאחר מצב פסיכוטי חריף וקצר שהתארגן תחת טיפול אנטי פסיכוטי... קיימת ירידה תפקודית בולטת חברתית ואקדמית. מזה 3 חודשים אינו לומד. אין עדות ל PTSD. יתכן שסטרס המעצר היה טריגר להתפתחות הפסיכוזה. אבחנתו הסופית תתברר על ציר הזמן" (ת/8, עמ' 45; הדגש אינו במקור). ממסמכים אלו עולה כי גם בעת שאושפז התובע לראשונה בבית החולים איכילוב, וגם לאחר מכן כשטופל על ידי ד"ר זלצמן, ההתייחסות הרפואית הייתה לכך שהאירוע עשוי היה להוות טריגר למצב פסיכוטי של התובע, ולא למחלת הסכיזופרניה עצמה.

פרופ' אפטר אמר עוד, כי גם אם הגורמים הסטרסטוגניים האחרים מלבד המעצר והחקירה הם זניחים, אין בכך כדי להשפיע על האחוז אותו העריך לגבי השפעת המעצר והחקירה על המחלה, שכן לא סביר שמחלה כרונית כמו סכיזופרניה תיגרם על ידי אירוע חיים ממוקד (עמ' 107, שו' 18-11). בהמשך אמר פרופ' אפטר כי בתוך המחלה יש לתובע התקפים שהם פסיכוטיים, וחזר והדגיש כי למרות שלאירוע חיים יכולה להיות תרומה למחלת הסכיזופרניה, תרומתו אינה עולה על 10%.

1. לדעתו של פרופ' אפטר, המעצר של התובע היה אירוע חיים ולא טריגר, שכן הוא לא היה פסיכוטי תוך כמה ימים אחרי האירוע, והתאשפז לראשונה רק חצי שנה אחרי האירוע (עמ' 112, שו' 2-1, 7). עם זאת, אישר שלפי עדות האם והמזכר מהחקירה היו לתובע סימנים של סטרס, שיכול להיות סטרס של פסיכוזה. פרופ' אפטר המשיך ואמר כי לדעתו מדובר באירוע חיים אולם הסכים שזה יכול להיות טריגר (עמ' 112, שו' 10, 14, 22, 26; עמ' 113, שו' 6-5).

בהמשך חקירתו הבהיר פרופ' אפטר כי מחלת הסכיזופרניה נתרמת בחלקה על ידי 'אירוע חיים' משמעותי שקרה, וכי 'טריגר' זה בדרך כלל משהו מיידי, כלומר שקורה משהו ותוך כמה שעות או ימים החולה מפתח מחלה או מצב פסיכוטי. אירוע חיים לעומת זאת לאו דווקא צריך להיות צמוד לפרוץ המחלה (עמ' 127, שו' 14-11, 22-21). בהמשך אמר כי "אירוע חיים זה למחלה עצמה." (עמ' 128, שו' 1).

פרופ' אפטר קבע, אפוא, כי חלקם של המעצר וחקירת התובע במחלת הסכיזופרניה בה לקה גרמו ל- 10% מכלל הנכות הנפשית של התובע. ויצויין כי פרופ' אפטר התייחס הן לטענה שהיו גורמים סטרסטוגניים אחרים עובר לאירוע, הן לעובדה שהתובע אושפז לראשונה רק כחצי שנה לאחר האירוע, ובסיכומו של דבר הערכתו הינה כי יש לייחס לאירוע 10% מנכותו של התובע בגין מחלתו.

פרופ' אפטר נחקר בחקירה מקיפה ויסודית, עומת עם האמור במסמכים הרפואיים השונים והספרות הרפואית, וחזר ועמד על דעתו. מקובלת עליי מסקנתו של פרופ' אפטר באשר לחלקו של האירוע בהיווצרות מחלתו של התובע, וכי תרומתו של האירוע נושא התביעה למחלתו של התובע הינה 10%. התובע הרים, אפוא, את הנטל להוכיח כי חלקו של האירוע במחלתו הינו 10%.

פס"ד פורטל

1. התובע מבקש להכיר במלוא נכותו הנפשית (80%) כמי שנגרמה בעקבות האירוע, על פי הלכת פס"ד פורטל. בעניין זה אני מסכים עם עמדת הנתבעת כי נסיבותיו של פס"ד פורטל שונות מבענייננו ועל כן אין לראות באירוע נושא התביעה כאחראי למלוא הנזק הקיים אצל התובע בגין מחלתו, היינו למלוא הנכות של 80% שהוא נושא בה בשל מחלת הסכיזופרניה.

בפס"ד פורטל דובר בשאלת שיעור הנכות הנפשית שיש לייחס בעקבות תאונת דרכים שעבר התובע, אשר חלה בסכיזופרניה. בית המשפט המחוזי (י-ם) הפך את החלטת בית משפט השלום שקבע שחלקה היחסי של התאונה כגורם בפריצת המחלה הוא בשיעור של 10%, כפי שהעריך המומחה הממונה, וקבע: "לאחר שנקבע כי המחלה לא התפרצה לפני התאונה, כי ייתכן שלא הייתה פורצת בשלב כלשהו אלמלא התאונה, וכי התאונה הצטרפה לנטייה שהייתה קיימת אצל המערער לפני כן ובשל צירוף זה פרצה המחלה, הרי שלנוכח אמות המידה המשפטיות היה מקום לזקוף את מלוא הנכות לחובת התאונה" (פסקה 12 בפסק הדין).

בבקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, קבע המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, את הדברים הבאים: "אכן, שאלת הגורם הסיבתי להתפרצות מחלת הסכיזופרניה היא שאלה מורכבת מטבעה, שכן כפי שעולה מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, מבחינה רפואית קשה להצביע על גורם יחיד וברור למחלה ומדובר בשילוב של גורמים שחלקם מולדים וחלקם סביבתיים. ככלל, מקום בו קיימים "גורמים סביבתיים" למחלה, קשה לעיתים להפריד בין הגורמים המרכיבים את הנטייה המוקדמת ויוצרים אותה, לבין גורמים המשמשים זרז להתפרצות המחלה. על-כן ההבחנה העקרונית שעורכת המבקשת בין מצב שבו הגורם התאונתי מצטרף לנטייה מוקדמת לבין מצב שבו כמה גורמים אפשריים מצטרפים לנטייה מוקדמת ויוצרים עמימות סיבתית באשר לגורם המכריע – היא במקומה. עם זאת, במקרה הפרטני שלפנינו לא הוכח כי אפשר שגורמים אחרים הביאו בפועל להתפרצות המחלה, ובית המשפט המחוזי השתכנע כי התאונה היא הגורם היחיד אשר הביא להתפרצות המחלה." (רע"א 7768/10 "הפול" חברה לביטוח בע"מ נ' פורטל (פורסם בנבו) (28.8.11) בפסקה 5; ההדגשה אינה במקור).

לאור כך, קיבל בית המשפט העליון את קביעת בית המשפט המחוזי שיש להכיר במלוא הנכות הנפשית של התובע ככזו שנגרמה בעקבות התאונה, גם אם המומחה הממונה ייחס לה 10% בלבד מהנכות הנפשית הכוללת.

ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון היא, אפוא, שרק כאשר בית המשפט משתכנע שהאירוע נושא התובענה הוא "הגורם היחיד אשר הביא להתפרצות המחלה", רק אז אפשר לייחס את כל הנכות של התובע לאותו אירוע. ואולם אצלנו לא הוכח כי האירוע היה הגורם היחיד שהביא להתפרצות המחלה. מעדותו של פרופ' אפטר עולה כי האירוע לא היה הגורם היחיד להתפרצות המחלה, אלא היו גורמים סטרסטוגניים נוספים, וכי האירוע הממוקד לא יכול היה להביא להיווצרות המחלה מעבר ל- 10%. בניגוד גמור לאשר נקבע בביהמ"ש בפס"ד פורטל בדבר "הגורם היחיד".

1. הנתבעת טענה בנוסף, כי ככל שיש קשר סיבתי בין מחלת התובע לאירוע, קשר זה מתייחס לעצם המעמד של חקירה במשטרה, ולא לאופן המעצר או לאופן התנהלות המשטרה. ד"ר סבר, מומחה התובע, כתב בחוות דעתו כי חווית האירוע של התובע עניינה האשמה שנטפלה עליו, עצם החקירה והחשש מפני הלשנה על חבריו ומפני הוריו, וגם אמו של התובע אישרה כי מה שהפריע לבנה הוא עצם החקירה, החשש מפני הלשנה והאשמה שטפלו עליו.

ד"ר סבר אישר בחקירתו כי ההרגשה שהתובע מואשם על לא עוול בכפו, החשש מתגובת הוריו והחשש להלשין על חברו, הם שהיוו את מנגנון ההדק לפריצת המחלה. (פרוט, עמ' 6, שו' 19-13). ד"ר סבר אמר כי הדבר שהפריע לתובע, יותר, אפילו, מהמעצר, היה החשש שלו להלשין על חברים (עמ' 12, שו' 26). עם זאת, ד"ר סבר התבקש לאשר בהמשך כי הטריגר להתפרצותה של המחלה היה חוויה קשה כתוצאה מתהליך של חקירה משטרתית, והשיב: "כן. אם אתה מכליל את הזמן שהיה מנותק מאמא שלו, את הלחץ שהפעילו החוקרים שהוא צריך להפליל את החברים שלו... "(עמ' 13, שו' 15-14).

פרופ' אפטר אמר בחקירתו כי הוא אינו יכול לענות על השאלה האם מה שהביא לסטרס היה עצם העובדה שהתובע נעצר ונחקר, ואין לו מספיק פרטים על מה שארע, "אבל אני חושב שמצבו של הנער, במיוחד שהוא חף מפשע, זה נראה לי מאוד, זה לא טריוואלי" (פרוט', עמ' 121, שו' 11-9).

אני סבור כי לא ניתן בענייננו להפריד את כלל נסיבות המקרה והשפעת כל אחד מהגורמים על מצבו הנפשי של התובע, והקשר הסיבתי בין האירוע למחלתו. ההפרדה שעורכת הנתבעת בין עצם מעמד החקירה, "ההלשנה", או החשש מההורים, ובין נסיבותיו ואופיו של המעמד, הינה הפרדה מלאכותית. מכלול הנסיבות בעניינו הוא שהוביל למצבו של התובע, ולא ניתן "לפרק" את מרכיבי האירוע ולייחס לחלק זה או אחר את הקשר למחלתו. בפרט שעה שכבר אמרנו כי עצם מעמד המעצר והחקירה כפי שנעשו, היה יכול להימנע בהתנהלות אחרת של הנתבעת.

1. סיכומם של דברים, אני קובע כי בנסיבות העניין יש לייחס לאירוע 10% ממחלתו של התובע.

הנזק

הנכות הרפואית הכללית של התובע

1. ד"ר סבר, המומחה מטעם התובע, העריך כי נכותו הרפואית הכללית של התובע הינה 100% (פרוט', עמ' 13, שו' 18). ד"ר פלדינגר, המומחה מטעם הנתבעת, העריך כי נכותו של התובע הינה בשיעור של 50% (חו"ד ד"ר פלדינגר, נ/2).

המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' אפטר, העריך בחוות דעתו כי נכותו הרפואית הכללית של התובע בשל מחלת הסכיזופרניה בה לקה הינה 80%. פרופ' אפטר לא נשאל בחקירתו בעניין זה, ואיני מוצא טעם לסטות מהאמור בחוות דעתו. אני מקבל, אפוא, את חוות דעתו של המומחה הממונה לפיה נכותו הרפואית הכוללת של התובע בגין מחלת הסכיזופרניה שבה לקה הינה 80%.

הפסד השתכרות

1. התובע יליד 15.1.1990. מעצרו היה בתאריך 27.5.06 וחקירתו הראשונה הייתה באותו תאריך.
2. לאור האמור בפרק בעניין הקשר הסיבתי, יש לייחס לאירוע נושא התביעה 10% מתוך נכותו הרפואית הכוללת של התובע העומדת על 80%, דהיינו 8%. בנסיבות העניין, אני מעמיד את נכותו התפקודית של התובע בגין האירוע בשיעור נכותו הרפואית. לצורך חישוב הנזק יעוגל שיעור זה ל- 10%. איני מוצא משמעות בענייננו לחלקי אחוזים.
3. האירוע התרחש בעת היותו של התובע קטין. לא הובאו על ידי התובע ראיות לנסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהכלל לפיו חישוב ההשתכרות של קטין ייעשה לפי השכר הממוצע במשק. לפיכך, יחושב הפסד ההשתכרות של התובע על בסיס השכר הממוצע במשק (על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כולל שכר עובדים זרים ועובדי השטחים, נכון למועד מתן פסק הדין (ע"א 267/12 דוידנקו נ' הפול הפול – המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (פורסם בנבו, 2.7.12)).

הפסד השתכרות בעבר, מגיל 18 עד 21 – תקופת השירות הצבאי

התובע נמצא בלתי כשיר לשירות ביטחון מטעמים רפואיים ולא גוייס לצה"ל (ת/8, עמ' 96, 97).

על פי הפסיקה, לאור העובדה שבתקופת השירות הצבאי היה הצבא מכסה את מחסורו של חייל במזון, דיור וביגוד, קמה זכאות לפיצוי בגין "הפסד" זה, אותו יש להעריך ב- 70% משכר הממוצע במשך באותה תקופה (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 788 (1982)).

על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השכר הממוצע בחודש ינואר 2008 עמד על 7,921 ₪. בתוספת הצמדה להיום: 9,147 ₪, ובתוספת ריבית מחצי תקופה (310 ₪) = 9,457 ₪.

9,457 ₪ X 36 חודשים X 70% X 10% = 23,832 ₪.

הפסד השתכרות בעבר, מגיל 21 ועד היום

על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השכר הממוצע בחודש ינואר 2011 עמד על 8,535 ₪. בתוספת הצמדה להיום: 8,900 ₪, ובתוספת ריבית מחצי תקופה (107 ₪) = 9,007 ₪.

9,007 ₪ (השכר הממוצע במשק בינואר 2011, משוערך) X 29 חודשים X 10% = 26,120 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד, מהיום ועד הגיעו לגיל 67:

9,088 ₪ (השכר הממוצע במשק נכון למועד פסה"ד)X 291.3542 (מקדם היוון ל- 43.5 שנים) X 10% =264,783 ₪.

הפסד תנאים סוציאליים

1. ניזוק שכושר השתכרותו נפגע זכאי לפיצוי גם עבור ערך התנאים הסוציאליים בהם נשא מעבידו בהפרשותיו לקרן פנסיה אלמלא הפגיעה. סכומים אלה מתווספים לפיצוי בגין הפסד ההשתכרות, כשמקרה בו אין נתונים מדויקים על שיעורים, ובפרט כאשר הניזוק הוא קטין ולא ניתן להעריך באופן מדויק את גובה ההפסדים, עשוי בית המשפט להעריך את גובה התשלומים בדרך של אומדן או בסכום גלובאלי (ע"א 9079/04 אלון נ' לאופר (פורסם בנבו, 15.4.07).
2. בשים לב לשיעורי הפרשות המעביד הקבועים בצו הרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, אשר עומדים משנת 2014 על 12%, אני מעמיד את הפסד התנאים הסוציאליים של התובע בשיעור של 15% מסך אבדן ההשתכרות שלו לעתיד בגין האירוע, כפי שנקבע לעיל – 264,783 ₪ X 15% = 39,717 ₪.

פיצוי להורים כמיטיבי נזק

1. לטענת התובע, אביו אשר עובד כנהג מונית נאלץ להקדיש זמן רב על מנת לטפל בתובע ולהסיעו לבדיקות ולטיפולים השונים, שכן אמו של התובע אינה מחזיקה רישיון נהיגה.
2. נזקו של האב נטען באופן כללי וכוללני ולא הוכח.
3. יחד עם זאת, בשים לב לנכותו התפקודית של התובע ולחלקו של האירוע במחלתו, לעובדת אשפוזו מספר פעמים לתקופות שונות, ולגילו הצעיר של התובע שרוב ימיו ושנותיו לפניו, אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה, לעבר ועתיד, על סכום גלובאלי של 20,000 ₪.

עזרת צד ג'

1. פרופ' אפטר, המומחה מטעם בית המשפט, כתב בחוות דעתו כי הפרוגנוזה של התובע לא טובה וכי ללא תכנית שיקומית קשה לו להאמין שהוא יוכל להסתדר בחיים. בשים לב לנכותו הרפואית של התובע, לעובדה כי אושפז לתקופות שונות ולעדות הוריו כי הוא נתקף בהתקפי חרדה ונכנס לדיכאון באופן תדיר (ס' 16 בתצהיר איוונה ת/2), בהתחשב בגילו הצעיר של התובע, אך גם בכך שחלקו של האירוע במחלת התובע עומד על 10% בלבד ונכותו התפקודית בגין האירוע הינה 8%, אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה, לעבר ועתיד, על סכום גלובאלי של 25,000 ₪.

הוצאות רפואיות

1. התובע הציג קבלות על ייעוץ רפואי, טיפולים רפואיים ותרופות, בסכום נומינלי כולל של 10,865 ₪ (ת/8, עמ' 111-100). לא הוכחו הוצאות או טיפולים נדרשים לעתיד. עם זאת, בהתחשב בנכותו הרפואית של התובע ובחלקו של האירוע במחלתו, אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סכום גלובאלי, לעבר ועתיד, של 20,000 ₪.

הוצאות נסיעה וניידות

1. לאור נכותו הרפואית של התובע, לעובדה שלפי עדות אמו מאז שעבר תאונת אופנוע בכיתה יב' אינו נוהג (פרוט', עמ' 18, שו' 29-14), בשים לב לחלקו של האירוע במחלת התובע, ובהעדר קבלות, אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה, לעבר ועתיד, על סכום גלובאלי של 20,000 ₪.

כאב וסבל

1. לאור מחלתו הקשה של התובע והסבל הגדול הנגרם ושיגרם לתובע בעקבותיה לכל חייו, מצד אחד, ולאור הקביעה בדבר חלקו של האירוע במחלת התובע (10%) ונכותו התפקודית בגין האירוע (8%), מצד שני, אני פוסק לתובע בראש נזק זה סכום של 100,000 ₪.

ניכויי מל"ל

1. על פי הפסיקה יש לנכות תגמולי מל"ל שמשולמים בגין הנכות שנגרמה כתוצאה מהאירוע הנזיקי (ע"א 2135/06 בולוטין נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו) (29.6.08)), ובהתאם לשיעור הנזק היחסי שהושת על המזיק (ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, 526 (2004)). גם כאשר זכאי הנפגע לקצבת נכות כללית, ינוכה מהפיצויים רק החלק מן הקצבה אשר מבטא את הנכות הקשורה לפעולותיו של המזיק, ושנגרמה כתוצאה ממעשה העוולה (ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (פורסם בנבו) (21.3.11) בפסקה 16).

לאור הקביעה כי יש לייחס לאירוע רק 10% מתוך נכותו של התובע בגין מחלתו, יש לנכות מהסכום לו זכאי התובע רק 10% מתגמולי המל"ל, בהתאם לחלק הנכות היחסי שהוכר כתוצאה מהאירוע.

1. לפי חו"ד אקטוארית שהגישה הנתבעת, סך כל תגמולי המל"ל בעבר ולעתיד, משוערכים ליום 1.10.12, מסתכמים בסך של 706,352 ₪, בתוספת ריבית על תשלומי העבר בסך 5,524 ₪. ניתן להבין כי הריבית הינה לכל תקופת העבר, ועל כן יש להוסיף לסכום התגמולים רק כמחצית מסכום זה (ריבית מחצי תקופה). סך כל תגמולי המל"ל, משוערכים ליום 1.10.12, הינו 706,352 ש"ח + 2,762 ₪ = 709,114 ₪.

כאמור לעיל, מסכום הפיצוי יש לנכות רק 10% מסכום זה, ובסך הכל 70,911 ₪.

הצדדים יבצעו חישוב מעודכן בהתאם לחו"ד אקטוארית מעודכנת נכון למועד מתן פסק הדין לפי האמור לעיל, שתמציא הנתבעת תוך 21 יום ממועד פסה"ד (ע"א 4196/06 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' סאלם (פורסם בנבו) (8.8.07), ע"א 8893/07 סנעאללה נ' סולל בונה בע"מ (פורסם בנבו) (6.9.09)).

האם התובע זכאי לתגמולי ביטוח מכח הפוליסה שהנפיקה הנתבעת 2

1. לטענת הפניקס, שהגישה מטעמה חוות דעת של החתם יצחק רובינשטיין (נ/5), התובע אינו זכאי לתגמולי ביטוח מכח הפוליסה ממספר טעמים:

ראשית, האירועים נושא התביעה אינם "תאונה" כהגדרתה בפוליסה. מחוות דעתו ומעדותו של המומחה מטעם התובע עולה כי לשיטתו המחלה לא פרצה כתוצאה מאקט המעצר עצמו, אלא מרצף של חששות מהליך של חקירה במשטרה, שהיה מלווה בפחד מתגובות ההורים, והחשש להלשין על חבר. נסיבות אלו אינן בגדר "תאונה", שכן אינם אירוע פיזי, חיצוני, גלוי לעין ובלתי צפוי, מה גם שמדובר במכלול וברצף אירועים שנמשך על פני שבוע שלם. לא מדובר בתגובה פוסט-טראומתית בתגובה לטראומה, שהיא בבחינת אירוע חד פעמי וגלוי לעין, ועל פי עדות המומחה מטעם בית המשפט מחלת הסכיזופרניה אינה מחלה המתפרצת מטראומה.

שנית, הנכות הנפשית ממנה סובל התובע בגין מחלת הסכיזופרניה אינה "נכות" המזכה בפיצוי על פי הפוליסה. על פי הגדרת המונח "נכות" בפוליסה, הנכות המזכה בתגמולי ביטוח היא רק "דרגת אי כושר פיזי", על פי המבחנים הקבועים בתקנות המוסד לביטוח לאומי. נכותו של התובע היא נכות נפשית, ואינה בגדר "אי כושר פיזי".

שלישית, בענייננו חל החריג בפוליסה לפיו אין כיסוי ביטוחי למחלות. מחלת הסכיזופרניה ממנה סובל התובע היא קונסטיטוציונאלית ולא נגרמה כתוצאה מהליך החקירה המשטרתית. לדעת המומחה מטעם בית המשפט תרומת האירועים למחלה הינה עשרה אחוזים. מכאן, שמדובר במחלה כרונית, שלא פרצה כתוצאה מהאירוע נושא התביעה.

1. הפניקס טוענת כי שיעור הנכות שקבע פרופ' אפטר המומחה מטעם בית המשפט הינו 8% (10% מתוך 80% נכות). על פי חוות דעת החתם רובינשטיין (נ/5), סכום הפיצוי המקסימלי מכח הפוליסה בגין נכות מלאה בשיעור 100% הוא 340,960 ₪. לכן, ככל שתתקבל התביעה, סכום תגמולי הביטוח לו זכאי התובע הינו 27,276 ₪ (8% X340,960 ₪).
2. בענייננו מדובר בפוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים, שהנפיקה הפניקס לבית הספר בו למד התובע. על פי הפוליסה, "המבטח יפצה בפיצוי תאונות אישיות כל תלמיד שנפגע או נגרם לו היזק גופני שאירע במקום כלשהו בשטח מדינת ישראל...בכל שעה משעות היממה, בין שיש לה קשר לפעילות המוסד החינוכי ובין אם לאו..." (סעיף 2.א. בפוליסה - נ/6).
3. בסעיף 1 בפוליסה, הוגדרו המונחים הבאים באופן הבא:

""תאונה" אירוע פיזי, חיצוני, גלוי לעין, בלתי צפוי, הגורם להיזק גופני."

""היזק גופני" מוות או נכות, חלקית או מלאה, קבועה או זמנית".

""נכות" דרגת אי-כושר פיזי על פי המבחנים הקבועים בתקנות הביטוח הלאומי... למעט דרגת נכות כאמור אשר נמוכה מ- 5% ולמעט דרגת נכות בגין צלקות אסתטיות..."

1. אני סבור כי בענייננו האירועים נושא התביעה הינם בגדר "תאונה". כל האירוע המתגלגל, ובכלל זה המעצר, ההכנסה בכח לניידת, האיזוק, ואופי החקירה כפי שתואר, הם בגדר "אירוע פיזי, חיצוני, גלוי לעין ובלתי צפוי", אשר גרמו לתובע להיזק גופני - נכות. גם אם, כאמור, לחלק מהנכות ולא למלואה. כפי שכבר נקבע לעיל, אין להפריד בין מרכיבי האירוע השונים, ומכלול הנסיבות בענייננו הוא שהביא לתרומה למחלתו של התובע. יודגש, כי התובע כלל לא זרק את האבן על שמשת תחנת האוטובוס אלא נער אחר. משכך, לא מדובר במצב בו התובע היה חלק מפעילות פלילית נטענת, ולא היה לו חלק בעצם היווצרותו של האירוע, ולכן לא חלים הסייגים כפי שטוענת הנתבעת. האמור מקבל משנה תוקף לאור ההלכות הידועות בדבר פרשנות נגד המנסח – המבטח, ולטובת המבוטח, במקרה של עמימות (ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221 (1993)).
2. אין לקבל את טענת הפניקס שהפוליסה אינה מכסה נזק נפשי. כפי שעולה מסעיף ההגדרות בפוליסה, לא הוחרגה בהגדרת המונח "נכות" "נכות נפשית". אין לקבל את טענת הפניקס לפיה "דרגת אי כושר פיזי" אינה כוללת גם נכות נפשית. כבר נפסק כי פגיעה נפשית שגרמה לליקוי נפשי שתוצאותיו בנזקים שהוסבו לניזוק, אף היא בגדר 'נזק גוף' (רע"א 5237/06 מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט, המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות נ' מנסור (פורסם בנבו) (6.7.08) בפסקה 6).
3. גם דינה של טענת הפניקס כי הפוליסה אינה מכסה מחלה, להידחות.

סעיף 3 בפוליסה, שהוא סעיף ההחרגות, קובע כי:

"המבטח לא יחויב בפיצוי תאונות אישיות בגין תאונה שנגרמה:

...

ז. ממחלה, בתנאי שהמחלה איננה נובעת מתאונה המכוסה על פי הפוליסה".

בענייננו, חל האמור בסיפא של הסעיף, ועל כן אין מדובר במחלה המוחרגת על פי הפוליסה. כפי שקבעתי לעיל, יש לייחס לאירוע 10% מנכותו הרפואית של התובע, ומדובר, אפוא, במצב בו חלק ממחלתו של התובע נובע מהאירוע. לאור הקביעה שהאירוע נכנס בגדר המונח "תאונה" כהגדרתו בפוליסה, הרי שחלק זה ממחלתו של התובע נובע מהאירוע, שהוא "תאונה המכוסה על פי הפוליסה".

1. נוכח כל האמור, נזקו של התובע עקב האירוע מכוסה תחת הפוליסה שהנפיקה הפניקס.
2. באשר לשיעור הפיצוי על פי הפוליסה - אין חולק כי הכיסוי הביטוחי מתייחס רק לנזק שנגרם כתוצאה מהאירוע. משעה שנקבע כי יש לייחס לאירוע רק 10% מתוך נכותו של התובע בגין מחלתו, העומדת על 80%, ברי כי הכיסוי הביטוחי מכח הפוליסה יהיה רק לחלק זה, דהיינו 8%. מדובר, אפוא, בנכות חלקית, וסכום הפיצוי שישולם לתובע יהיה בהתאם להוראות סעיף 2.א.3.א' בפוליסה. על פי סעיף 2.א.2. בפוליסה, סכום הפיצוי לנכות מלאה על פי הפוליסה הינו 340,960 ₪. סכום זה, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה ממועד האירוע ועד היום, עומד על 474,893 ₪. מכאן שסכום הפיצוי לתובע על פי הפוליסה הינו 474,893 ₪ X 8% = 37,991 ₪.

סיכום

1. התביעה מתקבלת.
2. הנתבעת 1 תשלם לתובע סכום של 539,452 ₪. לסכום זה יצטרפו ריבית והפרשי הצמדה למדד מהיום ועד התשלום בפועל. מסכום זה ינוכו 10% מתגמולי המל"ל, על פי חו"ד אקטוארית מעודכנת שתומצא ע"י הנתבעת 1 תוך 21 יום מיום קבלת פסק הדין. סכום הפיצוי ישולם לתובע תוך 14 יום לאחר מכן.
3. הנתבעת 2 תשלם לתובע סכום של 37,991 ₪. לסכום זה יצטרפו ריבית והפרשי הצמדה למדד מהיום ועד התשלום בפועל. סכום זה ישולם לתובע תוך 30 יום מהיום.
4. הנתבעות 1 ו- 2 ישלמו לתובע , באופן יחסי לסכומים שנפסקו נגדן, החזר אגרת משפט וכן החזר הוצאות המומחה מטעמו והוצאות מומחה בית המשפט (ככל שהיו כאלה), בצרוף ריבית והפרשי הצמדה למדד מיום ההוצאה ועד התשלום בפועל. כן ישלמו הנתבעות 1 ו- 2 לתובע שכ"ט עו"ד בסכום של 20% מהפיצוי שנפסק נגד כל אחת מהן, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה למדד מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ב' תמוז תשע"ג, 10 יוני 2013, בהעדר הצדדים.