הערת יו"ר הודעה:

על פי החלטת נשיא בתי המשפט בדרום, כב' השופט אביחי דורון, מיום 11.8.13, הועבר אלי תיק זה למתן פסק דין.

פסק הדין ניתן על ידי על פי הפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בתיק ועל פי חומר הראיות שנאסף מיום הגשת הערר. למען הסר ספק – מותב זה לא שמע את הדיונים בתיק כיו"ר הועדה. נכחו בדיונים חברי הועדה כב' השופט (בדימוס) יהושע פלפל כיו"ר הועדה וכן פרופ' י. שפירא ומר צ. טרופ.

לגופו של עניין:

העוררת הגישה בקשה לקבלת קצבה חודשית לניצולי שואה יוצאי מחנות ריכוז, גטאות ומחנות שעבדו בהם עבודת פרך (להלן: "הקצבה"), על פי חוק התכנית להגדלת גמלאות הבטחת הכנסה לקשישים, נזקקים וסיוע לניצולי שואה (תיקון חקיקה) תשס"ח – 2008 (להלן: "חוק התכנית").

ביום 7.5.09 נדחתה בקשת העוררת לקבלת הקצבה מהטעם שלא התקיים לגביה התנאי, לפיו שהתה במחנה ריכוז, בגטו, או במחנה שעבדו בו בעבודת פרך.

לטענת העוררת, בערר שהגישה לוועדה, היא עומדת בכל הקריטריונים לקבלת תגמולים מהנאצים. לדבריה, הייתה במחנה יחד עם קרובי משפחה וידידי משפחה, שהיו איתה באותה תקופה ולהם אושרה רנטה חודשית והם קיבלו סכום חד פעמי בעבר. עוד לדבריה, אביה ואחיה עבדו בעבודת פרך והיא ואחיותיה סבלו ממחלות טיפוס ולא היו תרופות ומזון וגם לא למדו באותה תקופה.

בעדותה, בבית המשפט, סיפרה העוררת כי נולדה בעיר סוס שבטוניס. היא ילידת 1937 והייתה ילדה בתקופה הרלוונטית. אביה ושני אחים שלה עבדו בעבודות פרך, במחנות, היא עם המשפחה שהו במקום ששמו אקודה, שהוא גטו, לא היה להם מה לאכול, פחדו לזוז מהמקום ולא יצאו משם.

עד תביעה מס' 1, סילאן אלי אנדריי, הוא אחיה של העוררת, יליד 1930, סיפר בעדותו כי בזמן המלחמה גרו בכפר ערבי. באזור זה היו הרבה הפצצות וכל התושבים ברחו למקומות אחרים. האחים הגדולים עבדו בעבודת פרך במקום שנקרא סוסה. הגרמנים היו באים כל בוקר לוקחים אותם לתקן את הכבישים, שניזוקו בהפצצות ויתר בני המשפחה, הצעירים, ברחו למקומות אחרים מפחד מהגרמנים ומהערבים. לדבריו, הם חלו, כולל בטיפוס הבטן, לא היה מה לאכול, לא למדו בבית הספר ולא יצאו מהכפרים.

האח סיפר, בחקירתו הנגדית, כי הוא מקבל קצבת זקנה מהמל"ל ופנסיה מצרפת. אשר למקום שנקרא אקודה, שלדברי אחותו היה כמו גטו, מספר האח כי הם גרו במקום הזה בשכנות לערבים, שם לא היו פצצות ולכן נשארו שם, לא היה שם מה לאכול. הוא הלך יום יום להביא אוכל ככל שניתן היה לאחים שלו ולאבא שלו, שעבדו בעבודת פרך.

ע.ת. מס' 2, סילאן שמעון, סיפר כי הוא בן דוד של העוררת, נולד ב – 1939 בסוס שבטוניס, היה קטן מאוד בזמן המלחמה ולא יכול היה לזכור ממש את הדברים. זוכר שהמשפחה עזבה את סוס והלכה ברגל למקום אחר שנקרא קלעה. משם הלכו לאקודה אבל הוא לא זוכר את הדברים אלא רק ממה שסיפרו לו. היום הוא מקבל 2,000 ₪ מהאוצר.

הצדדים סיכמו את טענותיהם.

דיון והכרעה:

המסגרת הנורמטיבית :

חוק התכנית להגדלת גמלאות שהתקבל בכנסת בחודש מרץ 2008, הוא תיקון יסודי ומקיף לחוק הטבות לניצולי שואה תשס"ז – 2007. דברי ההסבר לחוק נאמר (הצעת חוק 358 עמוד 347): "ההסדר העיקרי המוצע הוא מתן קצבה חודשית לניצולי שואה, יוצאי מחנות ריכוז, גטאות ומחנות שעבדו בהם עבודת פרך (להלן – יוצאי מחנות וגטאות) אשר אינם מקבלים קצבה חודשית בשל רדיפות הנאצים ועזריהם, מישראל מגרמניה או ממדינות אחרות" .

מהעדויות שהוגשו לבית המשפט עולה כי העוררת לא עומדת בקריטריונים שנקבעו בחוק ההטבות לקבלת פיצוי, שכן לא מדובר במי ששהתה במחנה ריכוז, בגטו או במחנה שעבדו בו בעבודות פרך.

אין להתעלם מכך שעל העוררת ובני משפחתה עברו ימים קשים ביותר, בהם סבלו מרעב, ממחלות ובין היתר גם נאלצו לעבור ממקום למקום. זאת ועוד, המקום שבו בסופו של דבר שהו העוררת ובני משפחתה, אקודה שמו, לא היה גטו, גם אם לתחושתה של העוררת לא יכלה לצאת משם, אך לא מתוך כך שכפו עליהם להשאר שם, אלא מבחירה. כך העיד אחיה, שסיפר כי באקודה לא היו הפצצות לכן הם נשארו שם והוא היה הולך להביא אוכל לאחיו ולאביו אך יכול היה לצאת ולבוא כראות עיניו.

גם עד התביעה הנוסף, בן דודה של העוררת, לא סיפר כי באקודה היה גטו. זאת ועוד, על פי הרשומות הגרמניות אין מקום שנקרא אקודה שמזכה בפיצוי.

העוררת לא המציאה כל מסמך המעיד כי אחרים, שהיו איתה, לטענתה, מבני משפחתה או ידידי המשפחה באותם תנאים ובאותם נסיבות קיבלו פיצויים, פרט לאמירה כללית שלה בעניין זה. כל זאת, בנוסף לכך שגם, הקריטריון של שנת העליה לישראל אינו חל שכן היא העוררת עלתה לארץ בשנת 1956.

מכל האמור לעיל אני דוחה את הערר.

חבר הועדה פרופ' שפירא: אני מסכים.

חבר הועדה מר צבי טרופ: אני מסכים.

עותק פסק הדין יישלח לצדדים.

ניתנה היום, כ"ה חשון תשע"ד, 29 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.