התביעה שלפני הינה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעים כתוצאה מתאונת דרכים מיום 18/12/06, אשר התרחשה בכביש 461 בסמוך לצומת תל השומר.

התובע הינו יליד 1942, היה הנהג והבעלים בעת הרלוונטית לתביעה זו (להלן: תובע)  של רכב מס 8274460 מסוג סוזוקי . התובעת, הינה ילידת 1944, רעיית התובע ונוסעת ברכב, בעת הרלוונטית לתביעה זו (להלן: תובעת).

נתבעת 1, ביטחה את רכבו של תובע 1 בפוליסת ביטוח חובה שמספרה 63953519001 (להלן: כלל חברה לביטוח).

נתבעת 2, הייתה המחזיקה והנהגת של רכב מספר 7634514 מסוג טויוטה (להלן: נתבעת 2).

נתבעת 3, ביטחה את רכבה של נתבעת 2 בפוליסת ביטוח שמספרה 7350681006 (להלן: הראל חברה לביטוח). 

התובעים חזרו בהם מתביעתם נגד נתבעת 4 , משכך היא נמחקה מהתובענה ביום 08.12.12.

תמצית טענות התובעים:

ביום 18.12.06 עת נהג התובע ברכבו, בשעה 16:30 לערך, בכביש 461 סמוך לצומת תל השומר, הגיח לפתע רכב מסוג טויוטה נהוג על-ידי נתבעת 2 ופגע בעוצמה בחלקו האחורי של רכב הסוזוקי בו נהג.

בעת הרלוונטית לתאונה רישיונו של התובע לא היה בתוקף. עובדה זו נודעה לתובע בדיעבד בעקבות האירוע, לדבריו לא קיבל התראה ממשרד הרישוי או דרישה לתשלום. למעלה מכך, נעצר במהלך התקופה פעמיים לצורך בדיקת רישיונות על ידי משטרת ישראל ולא נאמר לו דבר.

לטענת התובעים, נתבעת 1 אחראית לפצותם על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה-1977 (להלן: "חוק הפלת"ד"), שכן נתבעת 1 בטחה את השימוש ברכב סוזוקי בפוליסת ביטוח חובה.

עוד, טוענים התובעים, כי אירוע התאונה אירע בעקבות רשלנותה הבלעדית של נתבעת 2, אשר לא שמה לב לתנאי הדרך, לא נתנה זכות קדימה לרכב הסוזוקי ולא שמרה על מרחק סביר.

כתוצאה מהתאונה, ניזוק רכבו של התובע. נתבעת 3 פצתה את התובע בגין נזק זה במלוא הסכום.

בנוסף טוענים התובעים, כי נתבעת 3 אחראית על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) ( להלן:

"פקודת הנזיקין" ) בפיצוי התובעים, בגין נזקי הגוף שנגרמו להם, כמי שבטחה את השימוש שעשתה הנתבעת 2 ברכב הטויוטה וזאת במידה שיקבע, כי אין כיסוי ביטוחי לשימוש ברכב הסוזוקי לפי חוק הפלת"ד.

לטענת התובעים, התובע אובחן כמי שסובל מצליפת שוט. התובעת התלוננה על רגישות בחזה העליון, צוואר ועמוד שידרה. התובעים הופנו לקבלת טיפול על-ידי אורטופד, התובע טופל בטיפולי פיזיותרפיה וטיפול תרופתי. לטענתם, גם כיום הם סובלים מכאבי צוואר, כאבי גב, כאבי ראש וסחרחורת ומתקשים בפעולות יומיומיות.

תמצית טענות הנתבעים:

לטענת נתבעת-1, בעת התאונה לא החזיק התובע רישיון נהיגה בתוקף. תוקף רישיון הנהיגה שהיה בידי התובע פקע בתאריך 15.10.04. היינו, מועד פקיעת תוקף הרישיון ועד למועד התאונה, במשך 26 חודשים רישיונו של התובע לא היה בתוקף. כמו-כן, מאישור משרד הרישוי עולה, כי נכון למועד התאונה, חלה על התובע הגבלה לחידוש הרישיון מסיבה רפואית. גם בעובדה זו יש כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי במועד התאונה. לפיכך, לתובעים אין עילת תביעה כנגד נתבעת 1. ודין התביעה להתברר בהתאם לפקודת הנזיקין נגד נתבעות 2 ו-3.

לטענת נתבעת-1, מגבלות התובעים נובעות מתאונות קודמות או בשל מצבם הרפואי עובר לתאונה וללא קשר לתאונה נשוא תיק זה. בהקשר לכך, מוסיפה נתבעת-1, כי נזקי הגוף המתוארים בכתב התביעה הינם מופרזים והתובעים לא עשו דבר להקטנתם.

התובעים ויתרו על מינוי מומחה רפואי. על כן, בהעדר חוות דעת רפואית אין הם יכולים להוכיח קיומה של נכות וקשר סיבתי בין תחלואיהם והתלונות הנטענות על ידם לתאונה נשוא הליך זה.

לטענת הנתבעות 2-3, דין התביעה כנגדם להידחות על הסף, בהיעדר יריבות בינם לבין התובעים. לטענתם, נסיבות האירועחוסות תחת חוק הפלת"ד ובעלת הדין הנדרשת הינה נתבעת 1, מבטחת התובעים במועד התאונה. זאת, בהתאם לעיקרון "ייחוד העילה" כאמור בסעיף 8 (א) לחוק הפלת"ד.

נתבעת 2, נהגת הסוזוקי טוענת, כי למיטב זיכרונה השילוט בפנייה ימינה היה תמרור מתן זכות קדימה, כיום מוצב שם תמרור עצור. לטענתה,  עצרה עצירה מוחלטת אחרי רכב התובעים וכאשר רכב התובעים החל להתקדם גם היא התקדמה במהירות איטית. רכב התובעים עצר לפתע ולכן רכבה פגע בו מאחור. (תצהיר עדות ראשית סעיף 4 ב'). לטענתה, הפגיעה הייתה קלה ובלתי נמנעת שכן נהגה במהירות אפסית.

לטענת נתבעות 2-3, התובענה כנגד הנתבעות הוגשה לפי פקודת הנזיקין ולא לפי חוק הפלת"ד, משכך בהיעדר חוות דעת רפואית מטעם התובעים, מנועים הם מלטעון או להוכיח כל טענה שברפואה.

דיון ומסקנות

הצדדים חלוקים בשאלת האחריות והחבות. דהיינו, האם דין התביעה להתברר לפי חוק הפלת"ד- במקרה כזה,  האחראית לפיצוי התובעים הינה נתבעת 1, או לפי פקודת הנזיקין, או אז האחראיות הינן נתבעות 2 ו-3.

אין מחלוקת, כי רישיונו של התובע פקע ביום 15.10.04 וביום התאונה נהג ללא רישיון נהיגה תקף. ביום 05.02.07, הונפק לתובע רישיון נהיגה זמני עד ליום 05.08.07 תחתיו נרשמה "הגבלת חידוש מספר 920 " – המחייבת בדיקה רפואית. ( צורף כנספח לתצהיר עדותו הראשית של התובע).

לטענת נתבעת 1, לתובע אין עילת תביעה כנגדה, שכן הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה מותנה "בתנאי שאדם הנוהג הינו בעל רישיון בר תוקף או שהנוהג ברכב היה בעל רישיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או להחזיק רישיון כזה".

מנגד, נתבעות 2 ו-3 טוענות, כי לאור ההלכה הקיימת יש ליתן פרשנות מרחיבה לסעיף 7(3) לחוק הפלת"ד סיפא, כי גם במקרה של אי תשלום אגרה נתבעת 1 חבה בפיצוי התובע.  לעניין זה מפנות הנתבעות לע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח נ' נאה, פ"ד נג(2) 193 (1999)- (להלן: פס"ד שמיר).

הלכה היא כי סעיף 7(3) לחוק הפלת" על אף לשונו הפשוטה חובק בתוכו שיקולים מנוגדים שבבסיסם תכליות רמות משקל- תכלית סוציאלית ותכלית הרתעתית ועונשית. לעניין זה אפנה לדנ"א 10017/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, נח (5) 639 (2004), בעמ' 651:

" מחד גיסא, תכליתו העיקרית והמרכזית של החוק היא תכלית סוציאלית שעניינה מתן פיצוי לכל מי שנפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק, ללא קשר לשאלת מידת אשמתו לקרות התאונה.

מאידך גיסא, יש שהחוק מבכר תכלית הרתעתית או עונשית על פני תכליתו הסוציאלית, ועל בסיס זה נשללת על-פיו זכאות לפיצויים ממי שנפגע בתאונה. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בסעיף 7(3) לחוק, שתכליתו למנוע סיכונים מיוחדים בדרכים ולהעניש את אלה הנוהגים באופן המייצר סיכונים אלה" .      

בפס"ד שמיר נדונה השאלה האם אי חידוש רישיון מחמת אי תשלום קנס נכנס לגדר החריג המופיע בסיפא של סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד, הקובע, כי במקרה של רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה זכאי הנוהג לפיצוי. שםנפסק, כי פירוש תכליתי של חריג זה מצדיק להחיל את הסיפא לסעיף גם במצב של אי חידוש רישיון מחמת אי תשלום קנס. כך בפס"ד שמיר נקבע, כי (בעמ' 200):

             " המחוקק בחר לסייג את שלילת הזכאות לפיצויים, כאשר רישיון הנהיגה של הנהג אשר נפגע בתאונה פקע מחמת אי תשלום אגרה. מאחורי סייג זה, ניצבת התפיסה המשקפת את תכליתו: הואיל ומדובר בעניין פיסקאלי-פורמאלי באופיו, אשר אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג, על כן אין טעם טוב לשלול בגינו את זכותו לפיצויים."

כמו-כן, ברע"א 4874/04 רביבו נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ (מיום 08.02.07), קבע בית המשפט, כי בהתאם לתקנה 172א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) לאחר שנה מיום פקיעת הרישיון, בעל הרישיון ידרש לעבור בדיקות ובחינות, כתנאי לקבלת הרישיון ומשכך מדובר בהעדר רישיון מהותי. מקרה זה אינו נכלל בסייג הקבוע בסעיף 7(3) לחוק הפלת"ד. הלכה זו אומצה גם בע"א 2589/08 אבו ענאם עאדל נ' קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, (מיום 20.02.11), עמ' 15:

"קו פרשת המים" שממנו ואילך "אי תשלום האגרה" אינו עוד עניין טכני, כי אם מהותי העולה כדי העדר רישיון, הינו שנה מיום פקיעת הרישיון בשל אי תשלום הקנסות, וזאת בהתאם לתקנה 172א לתקנות התעבורה. הרציונל העומד בבסיס קביעה זו הינו להרתיע את הנהגים מניתוק מוחלט, בלתי מוגבל בזמן, של הקשר עם הרשויות האחראיות על מתן ההיתרים לנהוג בישראל, ולמנוע מצבים בהם נהגים בלתי כשירים ינהגו בכבישים תוך סיכון סביבתם."

במקרה שלפניי, תוקף רישיון התובע פקע כשנתיים עובר למועד התאונה. חידושו הותנה בבדיקה רפואית ועמידה במבחן תיאוריה כדברי התובע (מפנה לפרוטוקול הדיון מיום 10.01.13, עמוד 14, שורות 30-31).  אשר על כן, שוכנעתי, כי בהתאם לדין ולפסיקה, אין מדובר בעניין פיסקאלי פורמאלי באופיו, אשר ניתן לומר עליו כי אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג. אלא המדובר בפגם מהותי היורד לשורשו של עניין.

משכך אני קובעת כי, חוק הפלת"ד לא חל בענייננו והתביעה כנגד נתבעת 1 דינה להידחות בהעדר כיסוי ביטוחי.

עתה אבחן האם הוכיחו התובעים אחריותם של נתבעים 2-3 על-פי עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין.

אחריות נתבעות 2-3 לפי פקודת הנזיקין

נסיבות התאונה:

הוכח כי, ביום 18.12.06 עת נהג תובע 1 ברכבו, בשעה 16:30 לערך, בכביש 461 סמוך לצומת תל השומר, רכבה של נתבעת 2 פגע ברכבו מאחור. בין הצדדים קיימת מחלוקת, האם הפגיעה הייתה כתוצאה מנהיגה רשלנית של הנתבעת 2.

התובעים טוענים, כי אירוע התאונה אירע בעקבות רשלנותה הבלעדית של נתבעת 2, אשר לא שמה לב לתנאי הדרך, לא נתנה זכות קדימה לרכב הסוזוקי ולא שמרה על מרחק סביר.

מנגד, הנתבעת טוענת, כי עצרה עצירה מוחלטת אחרי רכב התובעים וכאשר רכב התובעים החל להתקדם גם היא התקדמה במהירות איטית, שמרה על מרחק סביר אך רכב התובעים עצר לפתע והפגיעה בו הייתה בלתי נמנעת. לטענתה לתובע אשם תורם לקרות התאונה. (ראה לעניין זה תצהיר עדות ראשית נתבעת-2, סעיף 4 ב'). כמו-כן, לטענת הנתבעת 2 הפגיעה הייתה קלה ובלתי נמנעת שכן נהגה במהירות אפסית.

בהתאם לגרסת התובע:

"ספר לי על התאונה, מה היה בדיוק?

ת. באתי מהכביש הראשי שמחבר את תהש"מ לכנס להורים שכולים. הרמזור הוא לכוון ישר, פניתי ימינה, הפניה היא מאד חזקה, פניתי ימינה ופתאום הרגשתי בום.

ש. אם הרמזור היה ישר וימינה לא היה רמזור, אני מפנה לסעיף 4.3, אתה כותב שהרמזור היה אדום ועצרת?

ת. לישר היה רמזור.. הגעתי לרמזור. "

(פרוטוקול הדיון מיום 10.01.13, עמוד 15, שורות 2-7).

ובהמשך:

" ש. מה הסבירו לך שרשום בתצהיר שלה לגבי האירוע הזה?

ת. היא אמרה שנכנסתי לרמזור ובגלל שעצרתי היא נכנסה בי. זה לא נכון. לא עצרתי ולא הייתה לי סיבה לעצור. המשכתי ישר, היא נכנסה בי במהירות של 90-100 קמ"ש. לא ראיתי אותה לפני שהיא פגעה בי. אני משער כתוצאה מהמכה שהיא נסעה במהירות.

ש. הנתבעת אומרת שכדי לפנות ימינה השדה ראיה מאד לקוי, לכן צריך להתקדם לאט לאט ולראות מה קורה עם התנועה מהצדדים, היא טוענת שהיא התחילה במהירות אפסית , איך אתה מסביר מה שאמרת עכשו לגבי המהירות?

ת. הנזק מאחור היה לי של 19,000 ₪. "

(שם, שם, שורות 17-24).

בהתאם לגרסת הנתבעת:

"ש. זה נכון שנסעת אחרי רכב התובעים?

ת. כן.

ש. בתצהיר שהגשת לבימ"ש, אני מפנה לסעיף 4 ג', כתוב שעצרת את הרכב שלך לפני רכב התובעים?

ת. הכוונה הייתה כשלפני רכב התובעים.

ש. אני מפנה לסעיף 4, על כל סעיפיו, את לא יכולה לדעת מה היה קדימה, ראית מה היה לפני התובע?

ת. אי אפשר לראות, בסיבוב שם זה מוסתר. הוא התקדם, אני עמדתי מאחוריו עצירה מוחלטת. הוא התחיל להתקדם כדי לפנות, אני לא יודעת מה קורה לפניו.

ש. אז התאונה קרתה כשהרכב שלו מתחיל להתקדם ואת אחריו?

ת. כן.

ש. אז אם היית שומרת מרחק סביר או היית שמה לב לא היית נכנסת בו?

ת. אני חושבת ששמרתי מרחק סביר.. יכול להיות , אבל היה נראה לי שהוא התחיל בנסיעה ואז הוא עצר. "

(שם, עמוד 17, שורות 22-32, עמוד 18 שורות 1-3).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בראיות הגעתי לכלל מסקנה, כי נתבעת 2 נהגה באופן רשלני. ואפרט:

בהתאם להלכה הפסוקה, חב נהג חובת זהירות כלפי משתמשים אחרים בדרך ועל הנהג להיות ער לכל הסיכונים שעלולים להימצא בדרכו (ד"נ 22/83 מדינת ישראל נ' בן-עובדיה, פ"ד לח(2) 285, 1984). כמו-כן, חובתו של כל נהג לצפות את הסיכונים הקיימים בכביש, לרבות סיכונים שנוצרים מנהיגתם של אחרים המשתמשים בכביש, אף אם מדובר בסיכונים שיוצרים נהגים רשלניים (ע"פ 70337/01 ויצמן נ' מדינת ישראל (מיום 1.1.02).

שוכנעתי כי נתבעת 2 לא נקטה אמצעי זהירות סבירים.

סעיפים 51 ו-52 לתקנות התעבורה מורים, כי בעת כניסה לצומת יש לנהוג במהירות נמוכה ולהאט את מהירות הרכב, כל שכן כאשר רכב אחר נמצא בצומת.

אני קובעת שהנתבעת לא שמרה על מרחק סביר מרכב התובע. עוד, שווי תיקון הרכב אינו מתיישב עם גרסתה לפגיעה קלה ובלתי משמעותית. מהראיות הנני למדה, כי רכבו של התובע ניזוק בסכום העולה על 10,000 ₪. חברת הביטוח אשר ביטחה את רכבה של נתבעת-2 בעת הרלוונטית לתאונה, שילמה מלוא הנזק, ללא קיזוז אשם תורם.

בנסיבות אלו אני קובעת, כי אין ליחס לתובע אשם תורם, שכן התובע נהג בזהירות הנדרשת ממנו לפני כניסתו לצומת וזאת כעולה הן מעדותו והן מעדותה של נתבעת-2.

אשר על כן, הגעתי לכלל מסקנה כי נתבעת 2 התרשלה בנהיגתה. ולכן, על נתבעת 3 לפצות התובעים בגין נזקיהם.

נזק

התובעים לא צירפו חו"ד רפואית להוכחת נזקיהם. בנסיבות אלו, הרי שלא הוכחה נכות רפואיות צמיתה או זמנית כתוצאה מהתאונה.

כאב וסבל:

תובע-1 מתלונן, כי בעקבות התאונה סבל מכאבי ראש, צוואר וגב. התובע עבר טיפולי פיזיותרפיה ונזקק לתרופות נגד כאבים. הוצג תיעוד הרפואי ולפיו, התובע הופנה לטיפולי פיזיותרפיה. מדו"ח סיכום טיפול מיום 08.05.07- עולה, כי התובע עבר 15 טיפולי פיזיותרפיה מתוך 20 טיפולים. הטיפול הסתיים בעקבות הטבה במצבו ביום 08.05.07 .

התובע הופנה לצילום רנטגן. ממצאי הצילום מתארים רגישות בצוואר ורגישות מישוש בחוליה C 7. ביום 17.06.07 הופנה לצילום בית החזה- מצילום בית החזה נמצא חשד לשבר בצלע 10.

ביום 6.01.10 הופנה למכון אורטופדי שם אובחנה רגישות בכתף, ורגישות בישור גב מותני.

אשר על כן, הנני סוברת כי פיצוי בשיעור של 20,000 ₪, יהלום פיצוי בגין ראש נזק זה.

תובעת-2, עובר לתאונה סבלה מכאבי גב. לטענתה, בעקבות התאונה מצבה החמיר והיא נדרשה לעבור ניתוח בגב.

מהתיעוד הרפואי שהוצג עולה כי , ביום 21.12.06 הופנתה לצילום חזה, עמוד שדרה וכתף. מבדיקת אורטופד עולה, כי סובלת מרגישות חזה עליון, גב עליון צוואר ועמוד שדרה. כמו-כן, הופנתה ל- 11 טיפולים פיזיוטרפיים אשר הסתיימו ביום 30.03.07 בעקבות שיפור חלקי. ביום 12.07.07- התלוננה על כאבי גב תחתון. הבדיקה הגופנית מתארת, הגבלה בהליכה, בכיפוף ובעמידה ממושכת.רגישות מעל עמוד שדרה מותני ושרירי גב תחתון, שינויים ניווניים ודיסקופטיה לאורך עמוד שדרה מותני. עוד, התובעת צירפה מסמכים המעידים על ניתוח בגב שעברה. בהעדר חו"ד לקשר הסיבתי בין התאונה לניתוח הגב, הרי שלא ניתן לקבוע כי פגיעה זו קשורה לתאונה.

אשר על כן, הנני סוברת כי פיצוי בשיעור של 18,000 ₪, יהלום פיצוי בגין ראש נזק זה.

עוד עתרו התובעים לפיצוי בגין עזרת צד ג' בשיעור של 50,000 ₪. התובעים טוענים, כי בגין התאונה נזקקו לעזרה מבני המשפחה, מתקשים בניהול משק הבית וטיפול בנכדים.

מנגד, הנתבעת טוענת כי מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה ולא הוצגו אסמכתאות להוכחת ראש נזק זה.

כן עתרה ב"כ התובעים להוצאות נסיעה והוצאות רפואיות: בסך של 35,000 ₪.

לראיות התובעים צורפו קבלות בשיעור כולל של כ- 5,000 ₪.

שוכנעתי כי בגין הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת זולת, פיצוי בשיעור של 1,500 ₪ לכל תובע יהלום ראש נזק זה.

כמו-כן, תישא נתבעת-3 בשכ"ט ב"כ התובעים בשיעור של 17.6% ואגרה ששולמה על ידי התובעים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. בנוסף, תישא נתבעת-3 בשכ"ט ב"כ נתבעת-1 בסך של 2,000 ₪.

ניתן היום, י"ח אדר תשע"ג, 28 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.