א. מבוא:

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף:

1. התובעת ילידת 12.06.88, בתאריך 01.02.05, נפצעה בהיותה תלמידה בכיתה י"א בבית ספר "קוגל" בחולון (להלן: "בית הספר"),  בשיעור דרמה אשר התקיים בבית הספר.
2. בהתאם לנטען בכתב התביעה, התובעת השתתפה בשיעור דרמה שהתקיים באודיטוריום של בית הספר. באודיטוריום הייתה במה לצידה הוצב גרם מדרגות ובו ארבע מדרגות מתכת, באמצעותו עלו התלמידים לבמה וירדו ממנה. בהתאם לנטען בסעיף 5 לכתב התביעה: " בצמוד לבמה, הוצב כאמור, גרם בן 4 מדרגות, שלא קובע ולא חובר אל הבמה או אל הרצפה, ולא הותקן בו מעקה או מאחז יד. תוך כדי ירידתה של התובעת מהבמה בגרם המדרגות, נע גרם המדרגות ממקומו, התובעת איבדה את יציבותה, נפלה לצד המדרגות ונפגעה (להלן: "התאונה")". 

1. התביעה הוגשה נגד נתבעות 1-3. בהתאם לנטען נתבעת 1 (להלן: "עיריית חולון") נושאת באחריות מכוח הוראות מנכ"ל משרד החינוך תשס"ב 5.1-25 6 (להלן: "הוראות מנכ"ל משרד החינוך") ומכוח סעיף 8 להסכם בין הנתבעות 1 ו- 3 (להלן: "ההסכם") ומאחר שנתבעת 1 הייתה הבעלים של גרם המדרגות והציבה אותו באולם (מפנה לפרוטוקול הדיון מיום 26.12.12, עמוד 21, שורות 30-31). נתבעת 3 נושאת באחריות מכוח היותה השוכרת והמחזיקה בפועל של בית הספר והיותה אחראית על ניהולו, תפעולו, תחזוקתו השוטפת, איתור וסילוק ליקויים ממנו ועל אחזקתו ובטיחותו של מבנה בית הספר (מפנה לתצהירו של מר רובינשטיין, סעיף 5 ו-10 לתצהיר) (להלן: "המכללה למנהל").

נתבעת 2 נושאת באחריות, מאחר והינה אחראית על מתן רישיונות לבתי ספר ואחד התנאים לקבלת הרישיון הוא עמידת מוסדות החינוך בתנאי הבטיחות (להלן: "משרד החינוך").

1. התובעת טענה, כי נכותה התפקודית גבוהה מנכותה הרפואית למרות ההלכה, לפיה כאשר עסקינן בנפגעים צעירים ראוי להניח שהנכות הרפואית משקפת את נכותם התפקודית. בנוסף, טענה התובעת כי הבסיס לחישוב פיצוי התובעת הינו שכר הממוצע במשק (מפנה לע"א 5148/05 קוגלמס נ' המגן, מיום 20.02.08, עמוד 7 לפסק הדין) (להלן: "פס"ד קוגלמס").
2. עוד טענה התובעת, כי יש להחיל בעניינה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"), בכל הקשור לנטל הראיה ואולם ויתרה על טענה זו בסיכומיה.
3. הנתבעות הכחישו הן את אחריותן לקרות התאונה והן את הנזק הנטען בכתב התביעה:

נתבעת 1 טענה, כי האירוע הינו תאונה עצמית, מאחר שהתובעת החמיצה מדרגה וגרסתה לפיה המדרגות לא היו יציבות הינה גרסה חדשה לצורך הגשת התביעה דנא. גרסה זו סותרת את גרסת התובעת בטופס התביעה בגין תאונות אישיות תלמידים (נ/1) (להלן: "טופס התביעה"). כמו-כן, נסיבות התאונה היו במסגרת הסיכונים הטבעיים והנלווים לירידה במדרגות ובבחינת סיכון יומיומי אשר אינו בר פיצוי.

עוד טענה נתבעת 1, כי ככל שקיים ליקוי האחריות לאיתורו ולסילוקו מוטלת על המכללה למנהל מאחר שהינה המחזיקה במקרקעין 6 שנים עובר למועד התאונה. בנוסף, לתובעת אשם תורם בקרות התאונה בעת שירדה במדרגות בפזיזות ובחוסר זהירות.

לשאלת גובה הנזק- ביקשה  נתבעת 1 בסיכומיה, להצטרף לטיעוניה של נתבעת 3.

נתבעת 2 טענה, כי האחריות לאירוע מוטלת על נתבעות 1 ו-3. אחריות נתבעת 2 נובעת לכל היותר מכוח היותה גוף מפקח הקובע מדיניות באמצעות חוזרי מנכ"ל ועריכת בדיקות מדגמיות בעקבות דיווח על מקרים חריגים ואילו המקרה הנדון אינו נופל בגדר המקרים החריגים. כמו-כן, משרד החינוך מפקח באמצעות יועצי בטיחות של הרשות המקומית ושל הבעלות. בית ספר "קוגל" הינו מוסד חינוכי "מוכר שאינו רשמי" כהגדרתו בחוק חינוך חובה, תש"ט-1949. לכן, למשרד החינוך לא הייתה שליטה על האירוע ולא יכול היה לצפות אותו מראש. עובדי בית הספר אשר עבדו במקום לא הועסקו על ידי משרד החינוך אלא על-ידי המכללה למנהל.

לשאלת גובה הנזק- נתבעת 2, הצטרפה גם היא לטיעוניה של נתבעת 3.

נתבעת 3 טענה, כי התאונה הינה תאונה עצמית ויש לקבל את גרסת התובעת כפי שנמסרה בטופס התביעה. מדובר בסיכון יומיומי, לתובעת אשם תורם מאחר שירדה בפזיזות. כמו-כן, טענה כי יש ליתן עדיפות לחוו"ד של מר סלים, אינג' יועץ בטיחות מטעמה לפיה גרם המדרגות היה תקין לחלוטין. עוד הוסיפה נתבעת 3, כי האחריות לתקינות המבנה מוטלת על נתבעות 1 ו-2. נתבעת 1, מכוח סעיפים 6 ו-8 להסכם בין הצדדים, לפיו המכללה קיבלה את הזיכיון לניהול בית הספר ברמה האדמיניסטרטיבית והפדגוגית, כאשר מבנה בית הספר על מתקניו (וביניהם גרם המדרגות) נמסרו תקינים, מוכנים לשימוש ונשארו בבעלות העירייה גם בתקופת הניהול. 

נתבעת 2, נושאת באחריות מתוקף אחריותה ליתן רישיונות לבתי ספר.

לגבי הנזק- טענה נתבעת 3, כי נכותה כפי שנקבעה על-ידי מומחה בית משפט אינה מהווה נכות תפקודית. לכל היותר יש לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי.

ב. ראיות הצדדים:

1. במסגרת ראיות התביעה העידה התובעת וגב' חן אספנדי –עדת ראייה. הוגשו תעודות רפואיות, תלושי שכר, טופס תביעה (תאונות אישיות לתלמידים "כלל חברה לביטוח"), וחוות דעת בתחום הרפואה והבטיחות:

חוו"ד מומחה בטיחות, ד"ר אלעזר אייל-ביקלס (להלן: "חוו"ד ד"ר אייל-ביקלס"), לפיה לא התקיימו דרישות חוזרי מנכ"ל משרד החינוך הן לעניין יציבות המדרגות המובילות לבמה והן לעניין התקנת מעקה לגרם מדרגות המכיל 4 מדרגות. לדעתו, התקנת מעקה ומאחז יד במקרה דנן, יכלו למנוע את נפילת התובעת.

מטעם התובעת הוגשה, חוו"ד אורטופד, ד"ר א. שטיינברג מיום 12.12.07, אשר העריך את הנכות האורטופדית באופן הבא (להלן: "חוו"ד ד"ר שטיינברג") :

"חוסר יציבות ושינויים במפרק הקרסול- 15% לפי סעיף מותאם 35 (1) ג' לתקנות של הביטוח הלאומי.

צלקות מכוערות באזורי מגע ושפשוף עם נעל-  5% לפי סעיף מותאם 75 (1) ב' לתקנות של הבטוח הלאומי".

וכן,חוו"ד מנתח אורטופד, ד"ר יוסף וייס מיום 18.09.08, אשר העריך את הנכות האורטופדית באופן הבא (להלן: "חוו"ד ד"ר וייס"):

"תוצאת הניתוח טובה, שכן טווח תנועת הקרסול זהה כיום לצד השני משמאל, אין אי יציבות ולאור זאת ממליץ על הכרה בנכות צמיתה של 10%, בשל מצב לאחר השתלת רצועה בקרסול, לפי סעיף 35 (1) ב' לתקנות הביטוח הלאומי".  

1. במסגרת ראיות הנתבעים, נתבעת 1, הזמינה לעדות את מר יוני רובינשטיין- אחראי על תפעול מוסדות חינוך בעיריית חולון.

נתבעת 2 הגישה חוו"ד מומחה- מנתח אורטופד פרופ' יעקב נרובאי, מיום 05.10.08 אשר העריך את דרגת נכותה של התובעת בשיעור 5% לצמיתות לפי סעיף 35 (1) בין א-ב ועבור הצלקות העריך את דרגת הנכות בשיעור 0% לפי סעיף 75 (1) א לתקנות הביטוח הלאומי. כמו כן, הוזמן מטעמה לעדות, מר רותם זהבי- ממונה ארצי על הבטיחות במשרד החינוך.

נתבעת 3 הגישה חוו"ד ממוחה אשר נערכה על-ידי יועץ בטיחות בעבודה ס. סלים אינג', לדעתו המדרגות אינן חורגות מדרישות החוק (להלן: "חוו"ד של מר סלים"). וכן הזמינה לעדות את הגב' שרה לב מנהלת כוח אדם ומשאבי אנוש במכללה למנהל.

1. נוכח הפערים בין חוות הדעת, ביום 08.04.10 הסכימו הצדדים למינויו של פרופ' סלעי כמומחה מטעם בית משפט בתחום כירורגיה אורטופדית וזאת במקביל להגשת חוות דעתם. כמו-כן, ביום 04.12.11 מונה כמומחה מטעם בית משפט מר אבי שלו יועץ לבטיחות ומיגון (להלן: "חוו"ד של מר שלו"). לפי חוות דעתו של מר שלו מיום 04.06.12, בסיס המדרגות אינו מפולס ויש לקבוע מעקה לגרם המדרגות.
2. מן האמור לעיל עולה, כי הצדדים חלוקים במספר שאלות:

האם קיים ליקוי בטיחותי בגרם המדרגות?

האם עסקינן בתאונה עצמית?

האם חבות הנתבעות באחריות בגין התאונה?

מה שיעור נכותה הרפואית והתפקודית של התובעת?

האם יש לפסוק הפסד השתכרות לעתיד לפי השכר הממוצע במשק?

ג. דיון והכרעה:

1. תקינות גרם המדרגות:

מעיון בטענות הצדדים, הראיות אשר הוגשו על-ידם ובחוות הדעת של מר שלו מומחה מטעם בית המשפט הגעתי לכלל מסקנה, כי גרם המדרגות היה לקוי ואפרט:

אין מחלוקת, כי לבמה חובר גרם מדרגות עשוי מתכת הכולל 4 מדרגות.

התובעת מסרה גרסה אחידה, בכתב התביעה, בתצהיר עדות ראשית ובעדותה בבית משפט, לפיה גרם המדרגות לא היה מקובע ולא חובר אליו מעקה בטיחות ולכן איבדה את שיווי משקלה ונפלה שמאלה. בזו הלשון:

ש. "תוכלי להציג איך נפלת?

ת.אני מראה על גבי התמונות כיצד נפלתי. מסמנת את המדרגה השלישית מלמעלה, נפלתי לצד שמאלה.

ש.את זוכרת איך המדרגות זזו?

ת.לצדדים.

ש.תסכימי איתי שאם נפלת מהמדרגה השלישית הצידה ז"א שלא שהחמצת את המדרגה אלא עמדת על השלישית המדרגות זזו ונפלת לצד שמאל?

ת.איבדתי שיווי משקל מהתזוזה ונפלתי שמאלה. אין מעקה בצד שמאל וגם אם אני נופלת אני לא יכולה לאחוז בשום דבר. בצד ימין יש קיר".

(פרוטוקול הדיון מיום 26.12.12, עמוד 14, שורות 11-19).

עוד הוסיפה התובעת בתצהירה, כי הגרסה אותה אישרה אימה על גבי טופס התביעה, לפיה: "במהלך שיעור סדנת משחק מיכל הייתה אמורה לרדת במדרגות. מיכל החמיצה את המדרגה האחרונה ונפלה" (סעיף 2 לטופס התביעה), מתארת את סוף האירוע בלבד.

אף על פי, שלא קיימת התאמה מלאה בין גרסת התובעת אשר נמסרה בטופס התביעה לבין גרסתה בהליך שלפניי, אין בכך כדי לשנות את מסקנתי כי גרם המדרגות היה לקוי. בחינת שתי הגרסאות מעלה, כי המדרגות לא היו יציבות ולמשתמש בהן לא הייתה אפשרות אחיזה. חיזוק לכך מצאתי בעדותה של גב' אספנדי, בחוות הדעת של מר שלו וד"ר אייל ביקלס ומעיון בתמונות אשר צולמו על-ידי התובעת.

לעניין זה העידה הגב' חן אספנדי אשר הייתה עדת ראייה לתאונה ולדבריה:

" לא יודעת בדיוק למה נפלה אבל ראיתי אותה יורדת ואז מעדה, לא היה לה איפה להחזיק.

לדעתי היא נפלה מהמדרגה השלישית, כי היו בסה"כ 4 מדרגות ובשלישית היא כבר נפלה".

(פרוטוקול הדיון, מיום 26.12.12, עמוד 13, שורות 3-4).

עוד הוסיפה העדה בתצהירה, כי המדרגות לא היו יציבות ובזמן השימוש בהן הן זזו, אך התלמידים לא התלוננו על כך בפני הנהלת בית הספר.

כאמור, גרם המדרגות נבחן על-ידי הצדדים באמצעות חוות דעת מטעמם ובאמצעות חוות דעת מומחה מטעם בית-משפט.

ככלל, הנטייה היא שלא לסטות מחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, בהיעדר טעות בולטת. כך לדוגמה, נאמר בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949 (2002) (להלן: "פס"ד שטרן"):

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית משפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח  שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא יטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה  בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." .

בענייננו, ויתרו התובעים על חקירתם של המומחים, על אף שהייתה שמורה להם הזכות לחקור את מומחי הצדדים ואת מומחה מטעם בימ"ש בניסיון לסתור את ממצאיהם ומסקנותיהם.

הממצאים והמסקנות של חוות הדעת מגלים פערים גדולים בין הערכת הליקוי כפי שהוערכה ע"י המומחה מטעם בית המשפט לבין הערכת הליקויים כפי שהוערכה ע"י המומחה מטעם נתבעת 3.

עיון בחוות דעתו של מר שלו מעלה, כי ממצאי חוות דעתו גובשו לאחר שעיין בחוו"ד הצדדים ונתן דעתו לכך שבחוות הדעת מטעם הנתבעת 3 חסרים פרטים מהותיים כגון: מידות הבמה, אבחנה בין המצב כיום למצב במועד התאונה, מועד הכנת חוו"ד וכיוצ"ב. כמו-כן, מר שלו ערך ביקור במקום התאונה בנוכחות הנפגעת, עורך דינה, נציג העירייה- מר ניסים אשכנזי וממונה הבטיחות במוסדות חינוך.

יוצא אפוא, כי ממצאי חוו"ד של מר שלו, נקבעו לאחר שבדק את נתוני הבמה והמדרגות לאור המקורות הנורמטיביים המסדירים את נושא הבטיחות ובפרט הוראות הבטיחות במוסדות חינוך. אשר על כן, הנני מאמצת את חוות דעתו. עיון בפרק ג' בחוזר מנכ"ל משרד החינוך (תשס"ב) מעלה, כי אומנם לא קיימת הנחייה ספציפית הקובעת נהלים לעניין מדרגות המובילות לבמה אך כן נקבע, כי מספר המדרגות המינימאלי במבנה בית הספר הינו 3 מדרגות וקיימת חובה להתקין מאחז יד או מעקה משני צידי המדרגות (הן בחדר המדרגות והן בקביעת מדרגות המובילות לכיתת ילדים) כמו-כן, נקבע בפרק ג' סעיף 4 (ה') "מדרגות חוץ ורמפות" כי כל ההוראות וכללי הבטיחות האחרים לגבי מדרגות וחדרי מדרגות, מעקים, מסעדי-יד וכו', כפי שפורטו בפרק זה, חלים גם על מהלכי מדרגות חיצוניים ועל רמפות.      

עוד נקבע, בסעיף 6.5 לחוזר המנכ"ל, כי הקמת במה לצורך אירוע תיבנה על בסיס יציב ואמצעי העלייה אל הבמה יהיו מתאימים ויציבים ויבדקו על-ידי מהנדס מבנה. 

במקרה דנן, גרם המדרגות כלל 4 מדרגות. עיון בתמונות מעלה, כי לא הותקן מעקה מצדו השמאלי ולא בצמוד לקיר- מצדו הימני. כמו-כן, בסיס המדרגות מתעגל בקצהו. אשר על כן, הנני מקבלת את קביעתו של מר שלו לפיה במקרה דנן, לא ננקטו אמצעים להבטחת בטיחות היורדים והעולים במדרגות, בכך שלא הותקן מעקה או מאחז יד ולא ננקטו אמצעים להבטחת יציבות בסיס המתקן.

1. אחריות הצדדים לתאונה:

לבחינת חובת הנתבעות כלפי התובעת ולהכרעה בשאלה האם הופרו החובות כאמור, יבחנו השאלות: האם חבות הנתבעות, חובת "זהירות מושגית" כלפי התובעת? האם ניתן היה לצפות את הנזק שנגרם בפועל לתובעת ("צפיות טכנית") ? והאם נתקיימה בנסיבות העניין "צפיות נורמטיבית" וחובת "זהירות קונקרטית", האם חבות הנתבעות חובה כלפי התובעת, והאם ראוי שנראה את הנתבעות כמי שהפרו חובתם כאמור ?

חובת זהירות מושגית וקונקרטית- נתבעת 2:

אין חולק על קיומה של חובת זהירות מושגית של משרד החינוך כלפי תלמידי בית הספר. אין ספק שחובה זו קיימת במערכת היחסים שבין תלמיד במערכת החינוך במדינה לבין המשרד המופקד על החינוך בה, כמו גם במערכת היחסים שבין תלמיד למורה. חובה זו הוכרה לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון (לשיקולים בקביעתה של חובת זהירות מושגית כזו וגבולותיה (ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות ואח', פ"ד מז(1) 802, עמוד 820), שם נקבע, בין היתר כי אם ניתן למנוע סכנה באמצעים קלים ופשוטים, יש לדרוש נקיטתם של אמצעים אלה.

לאחר שקבעתי, כי נתבעת 2 חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובעת, אבחן עתה האם הוכח, כי נתבעת 2 הפרה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת במקרה דנן. התשובה לשאלה זו נגזרת מן החובות החלות על משרד החינוך מכוח הדין וההלכה הפסוקה ומנסיבות העניין הספציפיות.

סעיף 9 לחוק פיקוח על בתי ספר, מונה מס' מבחנים למתן רישיון ומכוחם נקבע, כי על משרד החינוך מוטלת חובה על פי חוק להימנע ממתן רישיון לבית ספר כל עוד לא הובטחה רמת בטיחות נאותה בבית הספר, לרבות מבנה בית הספר, הציוד, הריהוט וחצר בית הספר. סעיף 10 לחוק פיקוח על בתי ספר אף מאפשר למנכ"ל משרד החינוך "להתנות את מתן הרישיון בתנאים שיש לקיימם מראש ורשאי הוא לקבוע ברישיון תנאים שיש לקיימם אחרי נתינתו".

בית המשפט העליון קבע לא אחת, כי המדינה איננה בגדר "מבטחת על" ואין להרחיב את אחריותה לכל ליקוי בטיחותי המתרחש בארץ בכל זמן נתון: ראו: ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן נ' עבד אל קאדר מיום 7.9.10, בפסקה 31 לפסק דינו של כב' השופט עמית; וראו גם את ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני מיום 18.11.04,בפסקה 32.

כמו-כן נפסק, כי חובת הפיקוח של משרד החינוך איננה כוללת חובה להיכרות מעמיקה עם כל אחד מגורמי הסיכון הייחודיים (להבדיל מאלה הכלליים) בכל אחד מבתי הספר ולמציאת פתרונות מקומיים לסיכון (ע.א. 3699-10-09 מדינת ישראל נ' שובל ואח'

מיום 20.02.11, פסקה 12).

            השאלה הרלוונטית במקרה דנן היא, האם התופעה האמורה הובאה לידיעת משרד החינוך, אם לאו. אילו הובאה התופעה האמורה לידיעת משרד החינוך, כי אז שומה היה עליו לעקוב ולוודא כי נעשה כל הדרוש כדי למנוע אותה.

             מנסיבות המקרה עולה, כי המפגע לא היה ידוע לנתבעת 2 לפני מועד התאונה ועל כן לא הייתה למשרד החינוך האפשרות לבדוק אם תוקן או הוסר הליקוי.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה כנגד נתבעת 2.

חובת זהירות מושגית נתבעות 1 ו-3:

לעניין אחריות העירייה, ראו פסק דינו של כב' השופט י. עמית ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן נגד עבד אל קאדר, מיום 7.9.10, פיסקה 20 (להלן: "פס"ד ג'אבר"). שם נידונה אחריות העירייה כמחזיקה בנכס ובמתקן שהיה בלתי תקין וכן אחריותה ברשלנות שילוחית, בהיותה מעסיקתו של המורה ועל כן אחראית לרשלנותו.  כמו כן, נבחנה השאלה אם הפר מנהל ביה"ס את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו, שהרי אין חולק לגבי חובת הזהירות המושגית של מנהל כלפי תלמידיו. עוד נידונה בפסה"ד אחריות משרד החינוך בהיותו מפקח ולאור "אי וידוא" ביצוע עבודות התיקון כפי שהוכח שם.

עוד נפסק לעניין אחריותה של נתבעת 3, כי "חובת הזהירות של מורה כלפי תלמידו נבנית על חובת הזהירות של אב כלפי בנו. חובה זו היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני - חי או דומם - הן מפני פגיעה של הקטין באחרים, והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו".

(פס"ד מרצ'לי, עמוד 811 ב').

כמו-כן, נפסק כי גבולות החבות, ייתחמו בהתאם  ל"טיבם וטיבעם של הילדים", "מקור הנזק", ו"יכולתו של המורה למנוע את הנזק". "חובת הזהירות הנדרשת ממורה בכיתה אינה זהה בהיקפה לחובה אשר מורה יחוב בה מקום שהתלמידים נמצאים בחצר בית המספר, והחובה תרבה ותלך כאשר התלמידים נמצאים בטיול מחוץ לכותלי בית הספר..." ( מרצ'לי, עמ' 812).

מידת הפיקוח הנדרשת – גדלה, עם גבור הסיכון הצפוי. עם-זאת, חובת הפיקוח תיגזר גם ביחס להקצאת המשאבים האפשרית למניעת הסכנות הצפויות.

חובת זהירות קונקרטית- נתבעות 1 ו- 3:

כאמור, נתבעת 1 ונתבעת 3 חלוקות בשאלת אחריותן לקיומו של הליקוי והסרתו, מאחר שבין הצדדים קיים הסכם המעביר את ניהול בית הספר מנתבעת 1 לידי נתבעת 3. נתבעת 1 טוענת, כי מההסכם עולה, שבמועד נשוא התאונה, נתבעת 3 הייתה הבעלים של בית הספר ולכן הייתה אחראית לבטיחות מתקניו וסילוק מפגעים בהתאם לנוהלי חוזר מנכ"ל משרד החינוך.  עוד נטען על ידי מר רובינשטיין, כי העירייה שולחת נציג בטיחות מטעמה פעם בשנה כשירות למכללה ולא מתוקף חובה (פרוטוקול הדיון מיום 26.12.12, עמוד 23, שורה 6). כמו-כן, נתבעת 3 לא העבירה לידיעת נתבעת 1 דיווח אודות המפגע ואודות התאונה ועל כן לא יכלה לדעת על קיומו וממילא לתקנו. מנגד, נתבעת 3 טענה כי הועבר לידה מכוח ההסכם רק הניהול הפדגוגי של בית הספר והיא אינה הבעלים של בית הספר ואינה נושאת באחריות למבנה, תקינותו ובטיחותו אלא נתבעת 1. בנוסף, טענה כי המושג "בעלים" בהסכם נועד לצורך קבלת רישיון ממשרד החינוך- הא ותו לא.

עיון בהסכם בין הצדדים, מעלה כי לפי סעיף 2, נתבעת 3 התחייבה להחזיק, לנהל ולתפעל את בית הספר עבור נתבעת 1 וסעיף 8 להסכם מוסיף, כי אחזקתו השוטפת והרגילה של מבנה בית הספר וציודו, הנובעת משימוש רגיל בנכס לצורכי בית הספר תהיה באחריות המכללה למנהל ואילו אחזקת התשתיות תהיה באחריות העירייה.

סעיף 8.4.1 לחוזר מנכ"ל משרד החינוך קובע:     
"א. האחריות הישירה לתקינות המתקנים והתשתיות במוסדות החינוך ולעמידתם בדרישות החוק והתקנים מוטלת על הרשות או על בעלות אחרת (באותם מקרים שבהם המתקנים והתשתיות אינם שייכים לרשות המקומית) שהתשתיות והמתקנים האלה שייכים לה.     
 ב. יחד עם זאת, הנהלות מוסדות החינוך אחראיות לשלומם ולבטיחותם של המשתמשים במתקנים ובתשתיות אלה, כלומר לתלמידים, למורים, לסגל המנהלתי ולכל אדם   השוהה במוסד החינוך.

  ג. המשמעות המעשית של חלוקת האחריות היא שעל הנהלות מוסדות החינוך לעדכן את הרשות/הבעלות כל אימת שמתגלית חריגה מהמפרטים ומהדרישות המתייחסים למתקנים ולתשתיות. על הרשות/הבעלות לתקן את הטעון תיקון כדי להבטיח את בטיחותם של המשתמשים במתקנים ובתשתיות אלה".

אשר על כן, לאור ההסכם, נתבעת 3 הינה האחראית לתקינות המתקנים והציוד של בית הספר ואילו נתבעת 1 אחראית על תקינות התשתיות לפי סעיף 8.4.1 (א) לחוזר מנכ"ל.

כמו-כן, ניתן ללמוד, כי לפי סעיפים 2 ו- 8 להסכם, אחזקתו השוטפת של בית הספר וציודו הועברו לידי נתבעת 3 ולעובדיה.

יחד עם זאת, בסעיף 4 נקבע, כי לצורך החזקתו, ניהולו ופיתוחו של בית הספר יוקם על-ידי הצדדים ועד מנהל משותף, אשר יתכנס לפחות 3 פעמים בשנה. עוד נקבע בסעיף 18 להסכם, כי בית הספר יהיה נתון לביקורת מבקר העירייה ומבקר משרד החינוך. אשר על כן, גם נתבעת 1 הינה נושאת באחריות לקיומו של הפגם ולסילוקו, מאחר שהינה חברה בוועד המנהל המשותף והינה מבקרת ומפקחת על בית הספר. אינני מקבלת את טענתו של מר רובינשטיין לפיה נתבעת 1 עורכת ביקורת בטיחות כ"נותנת שירות" בלבד וכ"טובה". אחריותה המפורשת של נתבעת 1 נקבעה בסעיף 1.2 לחוזר מנכ"ל, לפיו:

"האחריות היום-יומית השוטפת לבטיחות בבתי הספר מוטלת על הרשות המקומית. חובתה של הרשות המקומית לקיים מוסדות חינוך מטילה עליה את האחריות לדאוג לשלום הילדים בעת שהותם בתחומי המוסדות על כיתותיהם, חצרותיהם ומתקניהם ולהבטיח שהמוסדות יהיו בטוחים ומתאימים לקיום לימודים בהם. האחריות המקצועית לגילוי פגמים מובנים במבנה בית הספר היוצרים סיכון לציבור התלמידים מוטלת על הרשויות המקומיות."

מערכת היחסים בין שני הצדדים אינה מערכת יחסים חוזית רגילה, אשר מסתיימת במועד חתימת החוזה. עסקינן, במערכת יחסים אשר פועלת באופן אינטגראלי מזה שנים, הכפופה להנחיות מנכ"ל משרד החינוך. גם אם הן, מטילות את האחריות אחת כלפי השנייה לפי חוזר מנכ"ל משרד החינוך, על הנתבעות חלות חובות בטיחות ומניעת מפגעים.

הן נתבעת 1 והן נתבעת 3 לא הציגו בפני דו"חות בטיחות או סקרי בטיחות אשר נערכו בשטח בית הספר במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה או דוחות תקציביים או תצהירי עובדים אשר אמונים על נושאי הבטיחות בבית הספר, כל שכן לעניין חובת מילוי תפקידו של מנהל בית המספר האמון על תחום הבטיחות לפי סעיף 8.1 לנהלי מנכ"ל משרד החינוך.

דומני, כי לנתבעת 3 אחריות גבוהה יותר לזיהוי הליקוי וצפייתו. מאחר שעובדי המכללה (שכאמור לפי ההסכם- אינם עובדי עירייה) נמצאים בשטח בית הספר ברוב הימים וברוב שעות היום. אין המדובר בליקוי שהינו סמוי אלא ליקוי בולט, נראה לעין אשר נעשה במתקן שימוש יומיומי והעלות למניעתו קטנה.

כמו-כן, לא הוכח כי נתבעת 3 העבירה לידיעת יתר הנתבעות דיווח אודות קרות התאונה במועדה. לו סברה נתבעת 3 כטענתה, כי האחריות לפגם ולתאונה הינה על נתבעת 1 היינו מצפים כי תעביר את המידע הרלוונטי לידיעת נתבעת 1 ללא דיחוי על מנת שהנ"ל תפעל לטפל בנושא. אף לא הוצגו בפניי על ידי נתבעת 3 דוחות ואופן הטיפול במפגעים בעבר.

לאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי אחריות נתבעת 3 גבוהה יותר מזו של נתבעת 1. על כן, חלוקת האחריות תקבע כדלקמן: חלקה של נתבעת 1 הינו 30%, חלקה של נתבעת 3 הינו 70%.

1. אשם תורם:

מעדויות הצדדים עולה, כי לא הוכחה התנהלות חריגה או רשלנית (כגון: ריצה, קפיצה פזיזות וכיוצ"ב) מצד התובעת עת ירדה מהבמה. ממילא לא הוצגו ראיות או עדויות לעניין זה, חרף כך שניתן ללמוד מטופס התביעה, כי המורה שרון רנג'ינו נכח במקום והיה עד לאירוע אך הוא לא הוזמן לעדות ולא מסר תצהיר. אשר על כן, יהא נכון לקבוע כי הימנעות מהבאת ראיה פועלת לחובת הנתבעת. יחד עם זאת, התובעת מסרה בעדותה, כי ידעה על הליקוי ואף דיווחה עליו למורי בית הספר (אפנה לפרוטוקול הדיון מיום 26.12.12, עמוד 14, שורות 1-4) ולמרות זאת בחרה לרדת במדרגות. ברם, לא הוכח, כי לתובעת הייתה אפשרות חילופית או נוספת לרדת מהבמה ולא הוכחה כי התנהגותה הייתה רשלנית. לכן, הנני קובעת, כי לתובעת אשם תורם מזערי בשיעור של 10% לקרות האירוע, שהרי בעת ירידה במדרגות יש לנקוט משנה זהירות, בוודאי בעת שידוע כי הן בלתי יציבות.

1. נכות רפואית ונכות תפקודית:

ביום 08.04.10, הסכימו הצדדים למינויו של פרופ' סלעי כמומחה מטעם בית משפט בתחום כירורגיה אורטופדית וזאת במקביל להגשת חוות דעתם.

אציין בקצרה, כי גם באשר להוכחת הנכות הרפואית הנני מאמצת את האמור בחוות דעתו של פרופ' סלעי וזאת מאותם שיקולים משפטיים ועובדתיים, אשר פורטו על ידי בפסקה 11 לפסק הדין. על שיקולים אלה אוסיף, כי חוות דעתו של פרופ' סלעי הינה מקיפה המתבססת על נתונים אובייקטיבים בדבר עברה הרפואי של התובעת, בדיקת התובעת ופענוח בדיקות רפואיות שונות שעברה התובעת לאחר בדיקתה על-ידי ד"ר שטיינברג. אשר על כן, חוו"ד של פרופ' סלעי הינה חוו"ד עדכנית ומשקפת את מצבה הרפואי של התובעת.

בהתאם לחוות דעתו מיום 05.06.10, פרופ' סלעי מציין, כי בעקבות חוסר יציבות ונקעים חוזרים עברה התובעת ניתוח שחזור רצועות צידיות בקרסול. מאז ממשיכה להתלונן על כאבים חוזרים. מהבדיקה הקלינית עולה, כי קיימת תפיחות רקמות רכות בחלק צידי בקרסול ימין עם חוסר יציבות צידית קלה ביחס לקרסול שמאל. בצילומים מיום 05.08.09, לא נראו שינויים ניוונים במפרקי הקרסול והסיכוי להופעתם בעתיד קלוש.

פרופ' סלעי העריך את נכותה האורטופדית הצמיתה של התובעת בעקבות התאונה באופן הבא (להלן: "חוו"ד פרופ' סלעי"):

10%, לפי סעיף 35 (1) ב' לקובץ תקנות הביטוח הלאומי לפי ההסבר הבא:"עקב כאבי קרסול ימין שלאחר ניתוח שחזור הרצועות עם השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי והתנועות". וכן:

2.5%, בהתאמה לסעיף 75 (1) ב' לקובץ תקנות הביטוח הלאומי לפי ההסבר הבא: "עקב צלקות מכוערות במידה מזערית".

ביום 22.10.10, במענה לשאלות הבהרה מטעם ב"כ התובעת, העריך פרופ' סלעי כי בעקבות הניתוח הייתה התובעת באי כושר עבודה מלא למשך כ- 3 חודשים ואי כושר חלקי בשיעור 50% למשך 3 חודשים נוספים.

חוו"ד של המנתח, ד"ר וייס מחזקת את ממצאי חוות דעתו של פרופ' סלעי. ד"ר וייס העריך את נכותה של התובעת ב- 10% לצמיתות לפי סעיף 35 (1) לתקנות הביטוח הלאומי. וקבע, כי תוצאת הניתוח טובה.

לטענת התובעת, נכותה התפקודית גבוהה מנכותה הרפואית.

במועד התאונה, למדה התובעת בכיתה י"א וסיימה את לימודיה עם בגרות חלקית. לפני התאונה עבדה כמוכרת בחנות.  התגייסה לצה"ל בתאריך 15.11.06, כשבועיים לאחר גיוסה בוצע ניתוח בקרסול, מאז לא שבה לשירות הצבאי וביום 27.01.07 שוחררה מצה"ל.

התובעת טענה בתצהירה, כי בעקבות התאונה היא סובלת מכאבים בקרסול ימין, חשה חוסר יציבות, סובלת מנקיעות חוזרות, קושי בשינה רצופה, קושי במאמץ וצמצום היקף פעילות גופנית כגון: ספורט ומחול. בנוסף, לצלקות ישנן השלכות תפקודיות ומגבלת הנעלה בשל מיקומן החיצוני ונפיחות הצלקת.

עוד מוסיפה התובעת, כי אינה מצליחה לשמור על יציבות תעסוקתית עקב נכותה התפקודית, מאחר שהינה מוגבלת לעבודות המבוצעות בישיבה ועמידה לסירוגין ועבודות שאינן כרוכות במאמצים פיזיים. ראייה לכך, הינה החלפת מקומות עבודה רבים על ידי התובעת עקב קושי תפקודי.

הנתבעות טענו, כי לאור קביעותיו של פרופ' סלעי, הנכות הרפואית והפלסטית נעדרות כל השפעה תפקודית. גילה הצעיר של התובעת במועד התאונה וכיום והעובדה כי טרם בחרה לעצמה מקצוע לחיים, יכולה התובעת להשתלב במעגל העבודה בהתאם למגבלותיה הנטענות. העובדה, כי התובעת עבדה במספר רב של עבודות מזדמנות מעידה על יכולת התובעת להשתלב במעגל העבודה ועל כך כי נכותה נעדרת כל השפעה תפקודית.

הלכה היא, כי שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הנכות התפקודית, וליתר דיוק, משקף את הפסד כושר ההשתכרות (על ההבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות ראו: ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז(3) 572, ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 ).

בית המשפט לא יטה לסטות מהנכות הרפואית בהיעדר נימוקים כבדי משקל שינעוהו מלעשות כן.

במקרה דנן, לא הוכחו נימוקים כגון דא ואפרט:

מן הנתונים אותם צירפה התובעת להוכחת ההיסטוריה התעסוקתית שלה, עולה כי בין השנים 2007-2012 ,עבדה התובעת בעבודות כגון: מוכרת, קופאית ונציגת שירות טלפוני עד היום התובעת עבדה בעבודות אשר במהותן הינן בעלות אופי משרדי ופקידותי.  אם כי לא מן הנמנע כי גם עבודות אילו דורשות מאמץ פיזי קל. 

הכאבים ואי הנוחות בביצוע עבודות אלו כפי שתוארו על-ידי התובעת ובעדותה עולים בקנה אחד עם אבחנתו של פרופ' סלעי ואינם חורגים ממנה. הן ביחס לשיעור הנכות והן ביחס למסקנתו כי קיימת אי יציבות קלה.

אשר על כן, לא מצאתי נימוק לסטות מהערכתו של פרופ' סלעי והנני קובעת כי נכותה התפקודית של התובעת אינה עולה על 10% .

באשר לנכות הפלסטית- פרופ' סלעי העריך כי בגין הצלקת יש לקבוע לתובעת 2.5% נכות- "צלקות מכוערות במידה מזערית". עיון בחוות הדעת מעלה, כי הצלקות מזעריות- גודלן 3 ס"מ ומשמעותן הינה אסטטית בלבד. לא שוכנעתי, באמצעות ראיות נוספות כי יש בנכות זו בכדי לפגוע בתפקודה כלל ולהגבילה בכל אופן אחר, לרבות עבודה בעתיד. כמו-כן, לא הוכח כי כיום זקוקה התובעת להנעלה מיוחדת. אשר על כן, קיומן של הצלקות יהווה משקל לפסיקת פיצויי בראש נזק "כאב וסבל" בלבד.

ו. נזקי התובעת:

הפסד שכר :

שעה שקבעתי, כי נכותה התפקודית של התובעת זהה לנכותה הרפואית, חישוב הפסדי השכר יערך  בהתאם ל- 10% נכות.

הפסד שכר לעבר:  

הפיצוי בגין ראש נזק זה יחולק ל- 3 תקופות:

1. ממועד התאונה עד מועד הגיוס לצבא:

מעיון בתלושי השכר של התובעת בתקופת עבודתה טרם גיוסה לצבא עולה, כי שכרה הממוצע של התובעת בחנות "טופ טן" בין המועדים 06/2006-10/2006 עמד על ממוצע בסך של 2,100 ₪ ברוטו.

אשר על כן, מוצע בזאת פיצוי גלובאלי בסכום של 5,000 ₪, עבור הפסד שכר לעבר (לתקופה טרם גיוסה לצבא ועד גיוסה לצבא).

1. ממועד גיוסה של התובעת עד  מועד שחרורה המשוער 15.11.08:

התובעת התגייסה לצבא ביום 15.11.06 מועד שחרורה המשוער של התובעת לאחר 24 חודשי שירות צבאי הינו 15.11.08. התובעת עברה ניתוח ביום 27.11.06 ושוחררה כחודשיים לאחר הניתוח משירותה הצבאי ביום 27.01.07.

ממכלול הראיות והטענות שהוצגו לפניי, לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה והניתוח לבין שחרורה מהצבא. יחד עם זאת, לא נסתר הקשר הסיבתי האמור. לפיכך, אין לפסוק לתובעת עבור תקופה זו פיצוי לפי 70% מהשכר הממוצע במשק.

בהתחשב בנכויות הזמניות שנקבעו לתובעת בחוות דעתו של פרופ' סלעי, כפי שפורטו בפסק הדין ובכך שהתובעת עבדה במומה בתקופה זו בעבודות שונות כפי שניתן לראות בתלושי השכר וברישומי ההכנסות כפי שדווחו למל"ל, הנני סבורה, כי פיצוי גלובאלי עבור תקופה זו בשיעור של 15 אלף ₪ יהלום ראש נזק זה.

1. ממועד השחרור המשוער 15.11.08 עד היום:

עיון בתלושי השכר של התובעת מעלה, כי התובעת עבדה במספר מקומות עבודה, כך לדוגמא:

בשנים 2008 -2009,  התובעת עבדה בחברה להשכרת רכב, שכרה הממוצע לחודש 4,000 ₪.

יולי 2009 עד אוקטובר 2009- התובעת לא עבדה.

2009-2012, עבדה התובעת כנציגת שירות לקוחות ערוץ הקניות, פקידה בחברת גבייה וקופאית ברשת "סופר פארם",  שכרה הממוצע לחודש 3,350 ₪.

לאור הנתונים לעיל, שכרה של התובעת יחושב לפי סך של  4,000 ₪ ברוטו לחודש (לאחר הפרשי הצמדה וריבית) ובהתאם לנכותה התפקודית.

4,000 ₪ X 10%  X  56 חודשים= 22,400 ₪.

בסה"כ הפסד לעבר: 5,000+15,000+22,400= 42,400 ₪.

       הפסד שכר לעתיד:

עפ"י ההלכה הפסוקה, הכלל הוא שהפסד השתכרותו של קטין לעתיד יחושב לפי השכר הממוצע במשק. אמנם זוהי חזקה הניתנת לסתירה, לכאן ולכאן, אולם הדברים אמורים בדרך כלל לגבי קטינים שגילם בעת התאונה קרוב לגיל הבגרות ואשר לגביהם הוכח במידת ההסתברות הדרושה, קיומם של נתונים אישיים של הקטין שעתידים להשפיע על כושר ההשתכרות שלו, בין אם לטובה ובין אם לרעה (פס"ד ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נגד רים אבו חנא פ''ד ס(3) 13, עמוד 63).

במקרה דנן, התובעת הינה ילידת שנת 1988. התאונה אירעה בשנת 2005 עת התובעת הייתה בת 17.5 שנים, כיום התובעת הינה בת 25 דהיינו, התובעת קרובה לגיל הבגרות והחלה בכתיבת סיפור חייה. התובעת סיימה תיכון עם בגרות חלקית, לא השלימה בגרויות. מתצהירה ומעדותה עולה, כי הייתה תלמידה בינונית ואין באפשרותה להוכיח כי התאונה פגעה בלימודיה. התובעת עבדה בתקופת הלימודים כמוכרת בחנות פופ ותכשיטים. אשר על כן, שוכנעתי כי על פי נתוניה של התובעת שכרה הפוטנציאלי העתידי הינו נמוך מהשכר הממוצע במשק ב- 20% קרי, 6,680 ₪. ועל כן, הנני פוסקת לתובעת הפסד לשכר לעתיד באופן הבא:

6,680*10%*276.5996= 184,768 ₪.

* היוון 276.5996 – שנתון שני ילידת יוני 1988 כיום בת 25, מקדם היוון ל-39 שנים.

עזרת הזולת:

בגין עזרת הזולת בעבר, עתרה התובעת לפיצוי בסך 9,000 ₪. מאחר שנקבעו לה 100% נכות בשלושת החודשים הראשונים לאחר הניתוח. בגין עזרת הזולת בעתיד, התובעת עתרה לפסיקת פיצויים בסכום של 165,340 ₪ עבור העסקת עוזרת בית אחת לשבועיים ובסה"כ 174,340 ₪.

הנתבעות מתנגדות לפיצוי בגין ראש נזק זה, מאחר שלטענתן התובעת לא הרימה את הנטל הראיה המוטל עליה לפי הדין והפסיקה.

עיון בטענות הצדדים וראיותיהם, מעלה שלא עלה בידי התובעת להוכיח, כי בגין עזרת הזולת בעבר, נזקקה לעזרה בתקופה שלאחר התאונה, ואף לא הגישה לבית המשפט תצהיר עדות של הוריה לעניין זה. כמו-כן, אין אינדיקאציה ראייתית (קבלות, תצהירים וכיוצ"ב) לעזרה קבועה וחריגה לה תזדקק התובעת בעתיד כתוצאה מנכותה. יתרה מכך, טענותיה אינן עולות בקנה אחד עם ממצאיו של פרופ' סלעי לפיהן לכאבים השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי והתנועות.

יחד עם זאת סבורני , כי לאחר פציעתה ובעקבות הניתוח, נזקקה לעזרת הזולת וזאת בשל גילה, העובדה כי נפגעה בקרסול רגלה ונזקקה לחבישת רגלה בגבס, הערכתו של פרופ' סלעי, לעניין קביעת תקופות אי הכושר המלא והחלקי, בעקבות הניתוח ומשכך, הנני סבורה כי פיצוי גלובאלי בשיעור של 25,000 ₪ יהלום ראש נזק זה.

הוצאות ניידות מוגברת:

התובעת עתרה לפסיקת פיצויים לעבר על בסיס 700 ₪ לחודש X 144 חודשים = 100,800 ₪ ולעתיד 700 ₪ X 330.68 ₪ (מקדם היוון עד תום תוחלת חייה)= 231,476 ₪ ובסה"כ 332,276 ₪. כל זאת הואיל ולתובעת אין רישיון נהיגה והנסיעה באוטובוסים אינה נוחה לה עקב הפגיעה ברגלה.

הנתבעות מתנגדות לפיצוי בגין ראש נזק זה, מאחר שנכות התובעת נעדרת השפעה תפקודית. עוד מוסיפות הנתבעות, כי לא צורפו ראיות וקבלות להוכחת הוצאות מוגברות.

גם בגין ראש נזק זה, לא הונחה תשתית ראייתית הן לגבי הוצאות העבר והן לגבי הוצאות העתיד. מדובר בנכות קלה והתובעת מתניידת ללא קושי וללא צורך בעזרים.

אשר על כן, ייפסק פיצוי גלובאלי בגין הוצאות העבר והעתיד בסך של 25 אלף ₪.

התאמת מגורים:

התובעת עתרה לפיצוי בסכום של 30,000 ₪, מאחר שבעתיד תצטרך להתגורר בבניין עם מעלית שעלות הדירה בו גבוהה מבניין ללא מעלית.

הנתבעות טענו, כי עתירת התובעת לפיצוי בגין ראש נזק זה מהווה הרחבת חזית מאחר שטענה זו לא נטענה בכתב התביעה. בנוסף לכך, נכותה הרפואית של התובעת אינה מצדיקה התאמת מגורים.

עיון בכתב התביעה, מעלה כי התובעת לא עתרה לפסיקת פיצויים בגין ראש נזק זה. על כן, מהווה טענה זו הרחבת חזית והנני דוחה אותה. למעלה מן הצורך אציין, כי אף בגין ראש נזק זה לא הונחה תשתית ראייתית ואין הוא עולה בקנה אחד עם ממצאי חוו"ד של פרופ' סלעי.

אשר על כן, אינני פוסקת פיצויים בגין ראש נזק זה.

הוצאות רפואיות:

התובעת טענה, כי בעבר נשאה בהוצאות רפואיות הכוללות הנעלה, ציוד מותאם, ביקורים אצל רופאים בסכום של 4,500 ₪ ובעתיד עתרה לפסיקת פיצויים בסך 16,534 ₪ ( לפי 50 ₪ לחודש) עבור ביקורים אצל רופאים ורכישת משככי כאבים.

לטענת הנתבעות, לתצהיר התובעת צורפו קבלות חלקיות וכן התובעת לא הוכיחה, כי ההוצאות הנטענות הינן מעבר להוצאות המוכרות בסל הבריאות הממלכתי.

עיון בראיות התובעת, מעלה כי בפעם האחרונה בה ביקרה התובעת בקופת חולים, הייתה בשנת 2009. לא הונחה תשתית ראייתית באשר לנטילת תרופות קבועות או ביקורים במרפאות מיוחדות שאינם בסל הבריאות.

בהיעדר תשתית ראייתית בגין הוצאות רפואיות לעתיד הנני סבורה, כי פיצוי בסך של 8,000 ש"ח, יהלום את הוצאותיה הרפואיות של התובעת בעבר ולעתיד.

תשלומים עבור חוות דעת:

שכרו של ד"ר שטיינברג- 5,000 ₪ כולל מע"מ (מטעם התובעת)

שכרו של ד"ר ביקלס- 4,300 ₪ כולל מע"מ (מטעם התובעת)

שכרו של מר שלו- 1,740 ₪ כולל מע"מ (מומחה מטעם בית משפט).

הנתבעות יפצו את התובעת בהוצאות חוה"ד בסך כולל של 11,040 ₪ (בערכו ביום התשלום).

כאב וסבל:

התובעת עתרה לפסיקת פיצויים בגין ראש נזק זה בסכום של 100,000 ₪. מאחר שבעקבות התאונה סבלה מחוסר יציבות, נקיעות חוזרות, ניתוח שחזור רצועות, הוסיפה למשקלה 20 ק"ג וסובלת כיום מבעיה אסטטית שמגבילה אותה בבחירת הנעלה מתאימה לחודשי הקיץ.

הנתבעות מציעות לשלם בגין ראש נזק זה סכום גלובאלי בסך של 10,000 ₪.

מהראיות שהוצגו לפני שוכנעתי, כי כתוצאה מהתאונה התובעת החסירה ימי לימוד, עברה ניתוח לאחריו נדרשה לתקופת החלמה ארוכה, לתובעת נותרו 3 צלקות ברגלה, הפסידה ימי עבודה וסבלה מכאבים פיזיים כתוצאה מנקיעות חוזרות ובהמשך ניתוח. על אף שלא הוכח, כי התובעת שוחררה מצה"ל אך בגלל מצבה הרפואי כתוצאה מהתאונה והפגיעה בקרסול הנני משוכנעת כי לתאונה ולניתוח הייתה השפעה על השתלבותה בצבא.

מועד שיבוצה לטירונות נדחה בשל מועד הניתוח וכן התובעת שהתה זמן לא מבוטל בימי מחלה. אף אם הייתה ממשיכה בשירותה הנני משוכנעת, כי תחילת שירות באופן הזה כרוכה בסוג של "סבל" והתמודדות עם קושי רפואי ורגשי.

אשר על כן, הנני סבורה כי פיצוי בסך של 60 אלף ש"ח ₪ יהלום ראש נזק זה.

סיכום נזקי התובעת:

הפסד שכר לעבר- 42,400 ₪ .

הפסד שכר לעתיד- 184,786 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד- 25,000 ₪.

הוצאות ניידות לעבר ולעתיד- 25,000 ₪.

הוצאות רפואיות- 8,000 ₪.

חוו"ד מומחים- 11,040 ₪ כולל מע"מ כדין.

כאב וסבל- 60,000 ₪.

ז. סוף דבר:

סך כל נזקי התובעת כמפורט לעיל מסתכמים בסכום של 356,226 ₪, בניכוי 10% אשם תורם עומדים נזקיה של התובעת על סך של 320,600 ₪ .

בנוסף תשאנה הנתבעות בתשלום האגרה ששולמה על ידי התובעת וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% + מע"מ כדין.

בסכומים אלו יישאו הנתבעות 1 ו- 3 בהתאם לחלוקת האחריות ביניהן בפסק הדין.

בנוסף לסכומים אלו, הואיל והתביעה כנגד נתבעת 2 נדחתה, בנסיבות כפי שפורטו בהרחבה בפסק הדין, הנני מחייבת את הנתבעות 1 ו- 3 לשאת בהוצאותיה בסכום כולל של 3,000 ₪ + מע"מ – בהתאם לאותה חלוקת אחריות.

ניתן היום, ב' אב תשע"ג, 09 יולי 2013, בהעדר הצדדים.